מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום רביעי, 2 ביולי 2014

על מה שמסתתר בבית ישן ועוד

כמו שהיה קשה אתמול, ככה היום היה מוצלח יפה.
קמתי קצת תפוס אחרי 62 קמ וכ 1400 מטר טיפוס מצטבר (ממוצע בין שני המכשירים), ואין ספור תקלות ועיכובים בגשם בלתי פוסק אתמול, והשמש יצאה וזרחה, והעולם כולו נראה חדש ורענן. לאחר כ 15 קמ של טיפוסים קשים הגעתי לרום של 580 מטר, כשהפסגות סביבי בגובה 620-650. גובה הנהר שממנו יצאתי בבוקר 410 מטר. המסלול הולך רוב הזמן בתוך יער צפוף על דרך עפר משובשת. לקראת הצוהרים שיפועים קצת התמתנו ועל אף הרולינג הילס הנצחי ואני שם לב שאני במגמה כללית ירידה. גם הנוף נעשה רגוע יותר, פחות יער יותר שדות וכפרים קטנים. כעת כבר ברור לי שעברתי את שיא הרכס שאנני יודע את שמו, כי אין לי מפה נורמלית ולא את ספר המסלול, רק הסמרטפון. מתישהו בימים האחרונים עברתי גם את ה 2000 קילומטר. נהיה לי מצב רוח ככה טוב מכל התובנות האלה, ששמתי מוסיקה והקילומטרים רצו בלי להגיד שלום.

השעה חמש הגיעה, ועמה דאגות הלינה. עברתי כבר קרוב ל 50 קמ ואני מותש עוד מאתמול והעיירה שבה אני מקווה למצוא מלון רחוקה עוד 20 קמ,
והינה שלט קרטון קטן על אחד העמודים משך את עיני, ובו כתוב "musiom - 200 m" ומצויירת מכונית ישנה. אמרתי בשביל מה באתי עד לפה? נציץ. פוגש אותי קשיש רחב גרם שלא מדבר,  תופש אותי ביד ומושך אותי אל מאחורי בית חווה ישן וגדולט, ושם אנו נדחקים פנימה דרך דלת צרה אל משרד זעיר, והאיש מסמן לי שזה יעלה לי 100 קרונות. מה? אני עושה, על מה 100 קונות? הוא מדגים בידיים: כל הבית הזה + קומה שניה + הבית השני והחצר. כל זה במאה. טוב, באנו עד פה, אני משלם, מקבל קבלה מאולתרת על פתק ונדחק פנימה, ומה שאני רואה... באמת תקצר היריעה מלפרט. יברך האל את הזקן הזה ומה שהוא אסף. אני מצרף כאן כמה תמונות, ככל שיאפשר לי הבלוג,  ואנסה להעלות כמה בפייסבוק.

אוקצור, ביליתי שם איזה שעתיים וכבר ממש מאוחר, ואין לי מושג איך למצוא מלון. אני יוצא מהמוזיאון אל שגרת יאושי (לא לפני שכתבתי בעברית בספר האורחים שלו לשמחתו הרבה), לא מספיק לדווש יותר ממאתיים מטר והנה שלט קטן על עץ (כרגיל) "autocemp - 4.9 km" והחץ מראה לכיוון המסלול שלי! כמו שהצרות באות בצרורות, המזל מגיע בחבילות!

המחנה שלי הממוקם בחצר חווה ישנה  ומשקיף על עמק קטן ויפה, והשקיעה משגעת, ואין גשם ולא כל כך קר, ובקמפ ערכו היום מסיבת ברביקיו: כל אחד קונה את הבשר שלו וצולה אותו לבד על גריל גדול, ויש בר סלטים ובירות. ובעודנו עומדים וצולים כל אחד את שלו, מתפתחת שיחה על מכוניות (כולם כאן - כעשרה אנשים - בקראוונים ואני האוהל היחידי), ואני ממליץ בהתלהבות על המוזיאון שנמצא חמישה קילומטר צפונה, בדיוק יוצא בעל הבית ואומר לכולם שיש מקום מעניין 5 קמ מכאן וכולם עונים במקהלה "ידוע! אנחנו שם מחר בבוקר!"

עוד משהו טוב בקשר לצ'כיה: בכל מקום, גם במסעדה הנידחת ביותר יש אינטרנט פתוח בחינם. בזכות זה אני סולח ומוחל בזאת לעם הצ'כי על הרובה צ'כי שלהם, שקרע לי את הכתף בגדנ"ע ובטירונות.

2 תגובות:

  1. חסרה רק תמונה של הזקן ליד האוטו ......

    השבמחק
  2. כן כן כן,
    הייאוש הכי גדול זה לנסות למצוא מקום לינה בערב.
    אאחחח כמה עשרות רבות של פעמים, הייתי במצב הזה באירופה. רק שאין לי אופציה של אוהל. כי אני לא ישן בדבר כזה בחו"ל. רק בארץ. ועל כן כאשר מגיע השעה שמונה בערב, ואני בלי מקום לינה, אני מתחיל להיכנס לפניקה.
    לא אשכח את המקרה הכי קשה, שהיה לי. חשבתי כבר, שאני מעביר את הלילה בחוץ בקור עם גשם, שיורד כל הזמן, מתחת לאיזה ספסל נטוש ביער. באותו ערב רכבתי איזה 40 ק"מ בהסטריה בשעתיים האחרונות, רק כדי לחפש מקום לינה, לגמרי מחוץ למסלול שלי. כשבחוץ אין אף אחד, ואין עם מי לדבר בכלל (גשום ומאוד קר ובסביבה כפרית). בסוף הגעתי לאיזה פונדק בכפר קטן בשעה עשר וחצי בלילה. כבר היה חושך כמעט מוחלט. השעה הזאת היא בדרך כלל סוף השקיעה במרכז גרמניה. והפונדק-מלון היה בכלל סגור. דפקתי אצל השכנים, ושאלתי מה לעשות. השכנה הקשישה של הפונדק כנראה רגילה למשוגעים על אופניים, שבאים אליה בחשכת הלילה, ובכלל לא התרגשה {אולי בעצם התרגשה למראה גבר צעיר...:-) }. הגברת הרימה מייד טלפון לבעל המלון-פונדק, שגר חמש דקות הליכה משם . האיש הגיע, פתח את המלון, רק עבורי, וחזר לביתו לישון. השאיר איתו לבד עם כל בית המלון הקטן שלו, שהיה אגב מצויין.
    אגב באותו ערב הייתי לפני כן בעוד שני פונדקים באזור. בעל הפונדק הציץ מחלון הפונדק, ואפילו לא פתח לי, למרות שמבטינו בהחלט נפגשו. בחוץ יורד גשם, מאוד קר, והוא שם זיין. אבל זה האופי "הנאצי" המנותק מרגשות של הגרמנים (הוא כמובן חשב שאני רוכב גרמני).
    זה היה המקרה הכי קיצוני, שזכור לי במציאת מקום לינה. 99 אחוז מהמקרים, המלחיצים, נסגרים עד שמונה בערב.

    המשך הרפתקאות מענג...

    השבמחק