מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שבת, 31 במאי 2014

צל הרים, מפגשים מעולמות אחרים

זה היה היום החזק ביותר עד עכשיו, אבל יותר מכל זה היה היום של גונטר וחסן. נתחיל בהתחלה:

הלילה היה קפוא אבל לא ירד גשם. חניתי באתר קמפינג נחמד שנקרה בדרכי, לצד שלושה רוכבי טורינג עמוסי ציוד, ואבל כולנו היינו עייפים מכדי לתקשר, והלכתי לישון מוקדם, בתקווה לקום מוקדם ולפצות על המרחק הדל, רק 48 קמ. קמתי לבוקר צח ונאה, ולאחר הסידורים והשיפצורים יצאתי לדרך. השמש הציצה מבין העננים ואני, מעודד ושמח, רכבתי טוב ולא הרגשתי את הגבעות בכלל. לקראת הצוהרים הגבעות הנמוכות הפכו לרמות, ובאה לי סדרה ארוכה של עליות, אבל ראה זה פלא, המהירות הממוצעת שלי נשארה כשהיתה: כ 11 קמש. אין שום ספק שהכושר שלי השתפר בהרבה! בשלב הזה איתרתי במפה אתר קמפינג במרחק כ 30 קמ ממני, והחלטתי להגיע אליו ויהי מה. רק שכחתי לספור את העליות שבדרך!

הגעתי לכאן בשבע בערב לאחר 81 קמ עם 970 מטר טיפוס! (תאמינו! ואל תשכחו שהחבילה שלי שוקלת 40 קילו!) ולמרבה הפלא לא הייתי שחוט. חלקת האוהל שלי נמצאת במקום מקסים על גדת נהר שוצף. ואז, כמו שאני יושב בקפיטריה על בירה שלאחר הארוחה (סטייקים על האש!) שני אנשים מוזרים עוטים גלימות צהובות שישבו לידי וקלטו שאני ישראלי הזמינו אותי אל שולחנם. אלה גונטר הגרמני וחסן האירני. גונטר הוא ארכיטקט ומרצה והוא בדיוק בגילי, וחסן הוא סטודנט לפילוסופיה צעיר, וחברו הטוב ביותר של גונטר. הם הגיעו הנה בסירת קנו מעיר מגוריהם (חסן גר באחוזתו של גונטר אותה ירש מסבו, שהתנגד לנציזם והודח מתפקידו כמהנדס העיר, ובשל כך הפך להיות חוואי - כך גונטר) כחמישים קמ מכאן, והם הפליגו הנה כאמור בסירת קנו, ושלושה קילומטר מכאן הסירה שלהם התהפכה והם על כל ציודם שקעו במצולות. גונטר הצליח לצוף איכשהו אבל חסן נתקע מתחת לגשר עץ ונעלם. למרבה מזלם חבורה של נערים שעברה שם גילו תושיה והצליחו לחלץ את חסן, וגם את הסירה והציוד, הכל רטוב לגמרי. הגלימות הצהובות הן שמיכות שבעלי הקמפינג השאילו להם בזמן שהבגדים מתייבשים במכונת היבוש.

מובן שאת הבעיות בין ביבי לאחמדינג'ד פתרנו בשלוש דקות (גונטר הוא מדינאי גדול! בבחירות הבאות אני בוחר בו!) ורק כדי לנקות שולחן הקדשנו שלוש דקות נוספות לבעיות המזרח התיכון כולן. גונטר היה בישראל לפני שלוש שנים (כמרצה לארכיטקטורה של בתי ספר) ומתמצא היטב. חסן עשה באופניים את המסלול שאני עושה, גם הוא סיים באיסטמבול, והוא מעריץ של ישראל וטוען שהעם האירני אוהב ישראל וזה רק המנהיגים שלהם ושלנו ממציאים את הסיכסוך כדי לחמוק מבעיות הפנים, וביבי ואחמדינג'ד (וכך גם רוחאני) הם תאומים שלא יכולים אחד בלי השני. נכון! אני מסכים לכול מילה שלו!

כאן עברנו לחילופי בדיחות בתנועות ידיים בלבד ביני ובין חסן, לקול צחוקו המתגלגל של גונטר. הבדיחות הגסות כמובן לא אחרו לבוא! זה היה ערב מרתק, וישבנו יחד עד 2 בלילה רועדים מקור (הם ערומים מתחת לשמיכה בזמן שבגדיהם מתייבשים במכונה) היה כל כך מרתק ומצחיק!

כעת אני מכורבל בשק השינה שלי, לא יכול להרדם ומתקתק את הסיפור בקדחתנות שלא אשכח.

הלך הגשם בא הקור!

יומים שהיתי באותו מלון אשר בעיר הרפאים Gutersloh. זו עיר לא גדולה, משהו כמו שלומי למשל, או דימונה, והיא עיר פועלים. בין שבע לשמונה בבוקר העיר פתאום מתעוררת לרש אוור רצחני. כולם רצים לאותן כיוון בעצבנות אנטיפטית. באותה שעה נפתחים בתי הקפה העלובים שראיתי בימי חיי. זה חנות ריקה לגמרי שבפינה יש כמה מכונות קפה אטומטיות שפועלות על אסימונים, עים קפה מגעיל כמו  של בית חולים, ובפינה הנגדית אישה טרוטה מוכת גורל שמוכרת אסימונים ועוגה מרובעת סטנדרטית. יש עשרות כאלה לאורך הרחוב הראשי, שהוא הנתיב שבו רצים מהאוטובוס לרכבת וחזור. כמה דקות לפני שמונה הרחוב מתרוקן בבת אחת, ורק נשות הקפה נותרות כדי לחסל את הבלגן, לסגור ולהעלם אף הן. לאחר מכן העיר כולה שלי. עיר רפאים. מתי שהוא אחר הצוהרים הרחובות מתמלאים אט אט, וחנויות אופנה, מכשירי חשמל, סלולר ובתי קפה נורמליים נפתחים, והעיר הופכת לעיר נורמלית, ממש כמו רמת גן. אבל לא לזמן רב! בשבע בדיוק נסגרות החנויות, בשמונה בתי הקפה ובתשע אין כלב ברחוב, רק אני ורוח הערב הקרה.

כל היומיים האלה ירד גשם בלי הפסקה. אני, ספון בחדרי הדל אבל נעים ונוח, קורא ספר, כותב והוגה (כן, הוגה! אסור?).

את שעות הפתיחה של החנויות ניצלתי להצטיידות. רכשתי שכמיית גשם טובה וערדליים, ספר המסלול R1 אותו אני עושה (בגרמנית. מוכרת הספרים תרגמה לי את מפתח הסימנים), ועוד כמה פריטים. איש כאן לא דובר אנגלית, למזלי המוכר בחנות האופניים כן, ואצלו ביליתי שעה מעניינת. חנות ענקית, ואין להם אופני הרים! רק עיר וטורינג.

היום התחזית אמרה שיפסק הגשם, וקמתי מוקדם ומלא עזוז, לשוא! הגשם רק גבר והיה כל כך מעונן, שה gps לא מצא לווינים. יותר מאוחר פסק הגשם ובא הקור, והוא הרבה יותר גרוע! לבשתי את כל השכבות, ואני רוכב עם כפפה שונה בכל יד: בימין (היד הפצועה) כפפת סקי עבה, בשמאל כפפת רכיבה רגילה קצוצת אצבעות, כדי שאוכל לתפעל את מסכי המגע. מידי חצי שעה כשאצבעות שמאל כבר מאיימות לנשור אני מחליף צדדים לכמה דקות, וחוזר חלילה. זה מזכיר לי את האיטלקי שפגשתי באחד הקאמפים בתור למכונת הכביסה. הוא אמר לי שאפשר ללבוש זוג גרביים ארבעה ימים: יום ראשון רגיל, יום שני הופכים צדדים, גרב שמאל לרגל ימין וההפך כי הג'יפה מצטברת במקומות אחרים בגרב, יום שלישי הופכים את הגרביים פנים החוצה ויום רביעי שוב מחליפים צדדים. אמרתי לו בישראל זה לא ילך כי הג'יפה מצטברת בכל חלקי הגרב תוך חצי שעה! אוקיי, החוצפן עונה לי, אני מוריד את ישראל מהרשימה שלי!

יום שני, 26 במאי 2014

גשם!

אתמול לא וויתרתי וחיפשתי קמפינג. קמפינג זה הלינה המועדפת עלי, יש באתרים האלה את כל השירותים שאני צריך: אוכל מהסוג הנכון (פסטה), חנות קטנה עם מוצרי יסוד, מכונות כביסה ויבוש אוטומטיות שעובדות על אסימונים, והכי חשוב: אנשים במסע, כמוני. אנשים במסע הם מאוד פתוחים וידידותיים, כי הכלי הטוב ביותר של נוסע כדי להשיג כול דבר זה ידידותיות, פתיחות ומאור פנים.

כבר היה מאוחר אחר הצוהריים והגעתי לעיר גדולה בשם Munster . שאלתי אנשים על אתר קמפינג בסביבה, לא יודעים. בסוף מישהי רשמה לי שם של רחוב על פתק. נדמה לה ששם יש, זה בצד השני של העיר. על קיר של תחנת אוטובוס ראיתי מפת העיר עם מפתח רחובות. מצאתי וסימנתי לי נקודת ציון, ויללה! ניווט רחובות! היה אחרי שבע בערב כשהגעתי, והספידומטר הראה 77 קמ. הרבה ליום אחד. האיש הוביל אותי לחלקת הדשא של רוכבי האופניים. היינו שישה, חבורה של שלושה גרמנים מדוגמים עם ציוד על, ושלושה בודדים. אחרי הקמת האוהל והתארגנות ראשונית ישבתי עם הגרמנים. הם סיפרו בדיחות בגרמנית והתגלגלו מצחוק. גם אני צחקתי. מה אתה צוחק, אתה לא מבין מילה אמרו לי. סיפרתי בדיחה בעברית - ואני לא יודע לספר בדיחות, סתם חירטטתי משהו עם אינטונציות של בדיחה - הם נקרעו!

היום:
מזג האוויר היה נחמד אלי עד עכשיו. מה זה נחמד, סוכריה! זה מה שקורה תמיד: טובים אליך - אתה מתחיל לזלזל. אני נוסע לי מעדנות בין שדות ויערות בשטח פתוח, שאנן לגמרי, וראשי בעננים. האמת, ראיתי את העננים הכבדים מרחוק, אבל לא חשבתי שזה נוגע לי. שאנן, כבר אמרתי. התחילו כמה טיפות. עוד פעם הוא מאיים, אמרתי לעצמי, ייללה ייללה, שמענו עליך! ואני ממשיך כרגיל, מעדנות ז'תומרת. ואז הוא בא עצבני, עם כל הברקים והרעמים וגשם זלעפות בכל הכוח, ואני המעיל גשם שלי עמוק עמוק, לא זוכר באיזה תיק מרוב שאננות. עצרתי בפאניקה, מנסה להתאפס  על עצמי, להזכר איפה המעיל, להציל את הסמרטפון שבלעדיו אנא אני בא, וכמו שאני ככה עומד, אני רואה שזה רק אני שנרטב כי המכשירים וכל התיקים כולם ווטרפרוף - מוגני גשם. דאגתי לזה עוד בבית, כשלא הייתי שאנן. נרגעתי קצת ומצאתי את המעיל, והמשכתי לרכוב בגשם צולף. זה נמשך איזה חצי שעה עד שהגעתי לצומת שבילים ובה סככה קטנה וספסל. הגשם נמשך ונמשך, ואני עומד מיתחת לסככה כולי דאגות. הגיע טרקטור והטרקטוריסט מצטופף איתי, כולו סחוט. פתאום ידעתי מה לעשות! סמול גלס הוט ווטר? הצעתי לו, ושלפתי את הגזיה. הוא כל כך שמח, שפרץ בדיבור שוטף כמו הגשם, בהתרגשות רבה, ממש מהלב. לא היה נעים לי לעצור אותו, ורק אמרתי יה יה תוך שאני מכין קפה לשנינו. אחר כך אני דיברתי, בעברית, ממש מהלב, את כול הסודות שלא גיליתי לאף אחד. ככה זה כשיש אוזן קשבת.

כל היום רכבתי בגשם. הבעיה היחידה זה הנעליים. חייב ליקנות לי איזה ערדליים או משהו. עד שראיתי שלט "Hotel" ונכנסתי. זה לא יום לקמפינג. 52 קמ היום. בקטנה.

יום שבת, 24 במאי 2014

הנער והפונדקאי

קל רגליים וטוב לבב יצאתי לי מדלדן דרומה כשאני נוטש את מסלול LF4 שבנקודה הזו פונה צפונה, במטרה לחבור למסלול R1 שחוצה את אירופה הצפונית, ויביא אותי עד ברלין בעוד כ 700 קמ (11-12 יום בקצב שלי). המרחק בקו אווירי בין שני המסלולים כ 35 קמ, כלומר כ 50-60 קמ בדרכים. יום אחד.

הגשם כל הזמן מאיים, אבל לא ממש מקיים. מידי פעם כמה טיפות וכמה משבי רוח, אבל לא ממש מטר. כמו ערס מהצ'כונה: "תזהר כי אני עצבני, מזל שלך שאני עם קפקפים, הייתי מביא לך לטמה עכשיו" אבל לא מביא. אני כבר מכיר את האיומים שלו ולא מתרגש יותר מידי.

בעודני חולף על פני ערי תעשייה ועיירות שדה נשכחות חבורת נערים על אופניים עוקבת אחרי. לבסוף הם נעלמים, אבל אחד מהם נדבק ולא עוזב. אני והאופניים שלי מדליקים אותו בטירוף. אני עוצר לייד ספסל ומזמין אותו לשבת. בהתחלה הוא ביישן אבל אחרי כמה שניות מתחילות השאלות באנגלית בצ'פר בסיסית:
- כמה עולות כאלה אופניים?
- בערך אלפיים יורו
- ואוו, ואיזה מהירות אתה נוסע איתם?
- 17-20 קמ"ש
- ואוו, מהר!
- לא כל כך, יש מהירים ממני.
- כמה אתה נוסע כל יום?
- 50-60 ק"מ
- וואו! ממש המון! לאן אתה רוצה לנסוע?
- לברלין
- ואוו, נורא רחוק! וכמה זמן עד שתגיע?
- אולי שבועיים
- אבל באוטו נוסעים לברלין בשש שעות.
- אבל אני לא באוטו.
ועוד, ועוד, ועוד...
בסוף אני קם, מוריד את הכפפה ומושיט לו יד ללחיצה. הוא מוחה את היד טוב טוב באחורי המכנסיים, ולוחצים ידיים. אני חש היטב בהתרגשות שלו.

מוקדם מהצפוי (אני באמת נווט טוב, מסטר בדרכים) אני פוגש את R1 לאחר כ 45 קמ, ומחליט שמספיק להיום. שלט קטן מצביע על אתר קמפינג בעיירה Legden, שמונה קמ מכאן. מתאים לי. אני מגיע לעיירה זעירה, רחוב אחד, ושום רמז לקמפינג. פונה פה פונה שם, אין אפילו את מי לשאול. בקצה העיירה פונדק. בפנים פונדקאי עם שפמפם וזקנקן וסינר מטונף כרוך למותניו, מתרוצץ עם כוסות בירה ענקיות בין כמה לקוחות בודדים. קמפינג? אני שואל. זימר, הוא עונה ומצביע למעלה, לעלית הגג של הפונדק. זימר? זגרנו, אני אומר.
פתאום הבד אנד ברקפסט הפך לזימר, והבירות נהיו ענקיות. לקח כמה שניות וזה נקלט לי- אני בגרמניה! ג'רמני? אני שואל, יה יה! דויטשלנד! הוא עונה. לאחר שאני פורק את האופניים אני שואל אותו: אסן? ומצביע על הפה. יה, הוא אומר, זטייק?
זבבה, תביא לי אחד גדול!
אני והפונדקאי זה הדדי בנינו, כמה אני מחבב אותו ככה הוא מחבב אותי. תענוג!

יום שישי, 23 במאי 2014

לחם ותענוגות

מזג האוויר די פסיכי. יצתה השמש - אני מזיע מהתחת, ניסתתרה - אני רועד, וככה כל היום! מה זה, אין ווסת? רדיאטור? קרבורטור? הלו, הולנד, מה נסגר??? איפה הסכל?

שלשום בלילה, אחרי שכבר הסתדרתי בחדרי הזעיר, מפורק מעיפות בכל  רמ"ח שריריי, שס"ה עצמותיי ותנצב"ה ישבניי, יצאתי לחפש לי בירה ודינר לסגור את בערב. התיישבתי על הבר בדיוק מול שתי נשים שלא הפסיקו להתלחש ולהסתכל עלי. ניגשתי, גיששתי. שב, הן אמרו, התישבתי. תפשנו שיחה נחמדה, השיט הרגיל: מאיפה אתה? לברלין?? על אופניים??? וכאלה. בשלב מסוים - היה כבר מאוחר והייתי שפוך - אמרתי שאם הייתי מוצא איזה בד-אנד-ברקפסט נחמד, הייתי נשאר כאן עוד יום, אני מדווש כבר שמונה ימים רצוף ומגיע לי. אחת מהן אמרה: לי יש גם בד גם ברקפסט וגם אחלה דינר. השניה מיהרה להגיד ביי ביי ולהתחפף. הגברת היא מעצבת תעשייתית  מבלגיה, שהגיעה  לכאן לעבודה גדולה של עיצוב אריחי טרה קוטה, וכשנגמרה העבודה החליטה להשאר כאן.
מה אני אגיד, נותנים לך לא תיקח? נשארתי. אבל הי, עד כאן! מעשים טובים השתיקה יפה להם, ולו למען כבודה של הליידי, כן? (ואל תשכחו שזהו יומני האישי, ואתם רק מציצים!)

טוב, נאמר רק שהדינר היתה ממש ממש תעימה.

יום חמישי, 22 במאי 2014

ערבו של יום מפרך

האוכל פה מורכב רק מפריט אחד: פורק. או בשם הבוקר שלו שינקן, שבערב קוראים לו האם. אתה מקבל אותו עם ביצים שפוכות למעלה, או שוכבות למטה, על טוסטים ענקיים ועל הכל נוזלת גבינה, שהיא סוג של פלסטיק חלבי מותך, וים של משחה בשם מיונז. מה ים, אוקינוס! קצת קשה לעיכול למי שרגיל לסלט ערבי. וזה בא לך יום יום, בוקר וערב. לא פלא שנהיה לי פלונטר במעיים. מצאתי מסעדה סינית וקפצתי עליה כמוצא שלל רב. נודלס!

קצת על המסלול שלי:
יצאתי מאתר הקמפינג של אמסטרדם דרום מזרחה לכיוון העיר אוטרכט כדי לעקוף את המפרץ והאגמים. די מהר עליתי על מסלול lf4 שהוא "סובב הולנד" (אחד מכמה). המסלול באמת נהדר, עוקף ערים סואנות והולך דרך פארקים ויערות ולאורך נהרות ותעלות. לייד העיירה Doorn פניתי מזרחה והתחלתי להחליף מסלולים כדי לשמור על כיוון כללי לברלין כשמטרת ביניים תהיה הנובר, שנמצאת בדיוק מזרחית לי.
עכשיו אני בעיירה Delden שלייד Hengelo במלון עלוב. לא את כל הדרך הקלטתי ולכן אני לא יכול לצלם את המסלול שעברתי, אבל אם תפתחו את מפת  ocm, ותעקבו אחר המסלול lf4 מאמסטרדם דרום מזרחה תבינו.

אני מתקדם בממוצע 55 קמ ליום. אתמול רכבתי 67 קמ כמעט בלי הפסקות, והגעתי הנה תשוש לגמרי. אני שוקל לקחת יום מנוחה, אבל עדיין הדרך בוערת בי ואני חסר סבלנות כל בוקר להתחיל לנוע.

ועדיין אין לי גזיה! אוי!!! בלי גזיה מי אני ביכלל?

טרחתי ועשיתי סלפי בשבילכם. אני נראה אותו הדבר? כי אני לא מרגיש אותו דבר!

יום רביעי, 21 במאי 2014

היום השלישי: ריבר ריין

הצהרה רשמית: זהו, היום התחלתי להנות! אולי זה בגלל שנגמרו המישורים? (לא להתלהב, לא הגעתי ל 300 מטר טיפוס מצטבר).

בעודי מתפעל מההנדסה האזרחית המדהימה, הגשרים, התעלות, המיפלסים, הצמתים תעלה/כביש/אופניים/הולכי רגל/רכבת, ראיתי שניים שפופים באמצע השדה וסביבם ערמה של תוכניות ותשריטים. שאלתי: אינג'יניר? יה! הם אמרו, מהנדסי מים. הם צריכים לתכנן תעלה של 12 קמ שתמנע הצפה כאן ויש להם הפרשי גובה של 35 סמ כדי ליצור זרימה! פצחתי בשיר הלל למהנדסי הולנד הגאונים, ואז, כשהם מדושני עונג, התחלתי עם השאלות: איפה אתר הקמפינג הקרוב? סופרמרקט? מסעדה? מייד רצו טלפונים, הסברים, וליווי חצי הדרך כדי שלא אתבלבל, וכל המחוז חיכה לי. לזה אני קורא פעולת ריכוך מוצלחת!

אם במקרה חשבתם שאני המצאתי את הגלגל עם כל המסע הזה אז תעיתם, הגלגל המציא אותי. אני באתר קמפינג קטן על גדת הריין. יש כאן שכונה של רוכבי טורינג כמוני, כולם בודדים. אחד שוויצרי שבא ממקורות הריין וממשיך לסקוטלנד, אחד גרמני מבוגר עם אופניים עמוסים בהרים של ציוד, לא הבנתי מעין ולאן אבל הוא כבר עבר את האלף. עוד גרמני, בחור נחמד, הוא בא משטוטגרט ואין לו מטרה מוגדרת, אבל במקום מחזיקי בקבוק על האופניים יש לו מתקן לבקבוקי בירה.

תקלה ראשונה וכמה פדיחות:
הרגלית כשלה. תיקנתי אותה איכשהו, אבל צריך חדשה. רגלית זה ממש חובה במסע כזה!
מיכלי הגז כאן לא מתאימים לגזיה שלי, אסון קולוסאלי! עדיין לא מצאתי גזיה אחרת, והקפה פה מ~ז~ע~ז~ע!!!
ועוד פדיחה: שכחתי את מהדקי התמונות שכל כך השווצתי בהם, ואין לי אטבים, דבר ממש חיוני ברוחות כאן.

2:30 בלילה, סופת ברקים ורעמים וגשם זלעפות, ואני ספון באוהל המסכן שמשתופף ברוח העזה ולא נרדם. תראו לי מישהו שהיה נרדם במצב כזה. טוב, אולי הגרמנים שלצידי. האופניים נפלו, אבל האוהל קיים את ההבטחות שלו וטיפה אחת לא נכנסת פנימה. הרעש של הגשם הצולף על היריעה סנטימטרים מראשי מחריש אוזניים. מי יכול להרדם ככה? הגרמנים, כבר אמרנו.

עליות!

ירד גשם כל הלילה ופסק בבוקר. בכל זאת ישנתי איכשהו. איך מקפלים אוהל רטוב לגמרי? הסתכלתי על הגרמנים ועשיתי כמוהם: מנגבים את האוהל בקפדנות עם המגבת ועד שמתארגנים אם שאר החפצים הוא כבר יבש. את המגבת הרטובה קושרים להתנפנף על האופניים מאחורה, והיא מתייבשת בדרך!

יצאתי מוקדם יחסית ומלא תובנות כרימון. המישורים נגמרו, ועכשיו אני תופר גבעות בתוך יער יפה להפליא. זה גן של משפחת המלוכה שמעניקה לנתיניה רשות לטייל בו. מידי פעם יש טירה או מצודה עם צריח ודגלים, וסביבו גן ואגם קטן עם ברבורים. כמו ציור. ימי הביניים לא נגמרו, והם חיים ובועטים בהולנד.

עודני מצפה לאביר שיצא לי ממעבה היער, והינה זוג רוכבים עמוסי ציוד  מתנשפים בעלייה לקראתי. "דיי סיי הולנד איז א פלט קנטרי!" הוא צועק לי. "יה", אני עונה, " סצ' פאקינג ליירס!" הם עוצרים ומתגלגלים מצחוק, וכך פגשתי את סו וריצארד האנגלים. ערכנו  ארוחת בוקר משותפת על ספסל מצוייר, ונפרדנו לשלום לאחר שעה.

מצאתי צימר בכפר קטן ונכנסתי לפאב המקומי. אחרי ארוחת הערב, פוטטוס ועוד פוטטוס, ניכנסתי למשחק סנוקר עם כמה מקומיים על בירה. כבר הפסדתי פעמיים, והם לא מוכנים שאני אשלם. בסטרס.
אין לי כוח כבר. נראה איך יגמר הערב.
יללה, הולך לישון. היו שלום שם.

יום שני, 19 במאי 2014

אנשים בדרך

יש הרבה זוגות על אופניים, ויש גם לא מעט בודדים. בקמפינג באמסטרדם פגשתי אחד שהחברים הבריזו לו והוא החליט לצאת לבד עם אוהל לשלושה. די מסתגר. פגשתי בדרך זוג שהבחורה הייתה בישראל. היא ניסתה לגמגם לי בעברית שעה שלמה בעוד הבחור מתעצבן ומחליף רגל תורנית. כאן יש לי שכן מבוגר עם קארוואן גדול. אישתו מתה לפני 4 שנים בתאונה, מאז הוא לא יכול לחזור הביתה, ומסתובב עם הקארוואן. לא היתה לנו שום שפה משותפת. הזמנתי אותו ל'סמול גלס הוט ווטר' וישבנו בשתיקה חצי שעה. נפרדנו בלחיצת יד אמיצה. כמה בדידות, כואב הלב.

באמסטרדם נכנסת לקופי שופ וקניתי שני ג'ןינטים שמנים. לא נגעתי בהם כי כל כך מעניין שלא בא לי לטשטש את ההכרה. היום התיישבתי על ספסל לייד  שתי בחורות בשרוואלים. החלפנו מילות נימוס, ואז, כדי לשבור את הקרח פשפשתי בחפציי והענקתי להן את הג'וינטים. הן קפצו משמחה והקרח נשבר לחתיכות. מרוב צהלה הן הבטיחו לי שבפעם הבאה הן קונות לי בירה. אחלה. כמה טוב שיש קרח כדי לרשום עליו ת'חובות!

יום ראשון, 18 במאי 2014

המסע החל

קריצאתי מאמסטרדם על נהר אמסטל דרום מזרחה לכיוון ברלין. אני מוצא שהניווט לא קל, בכל אופן לא מה שאני רגיל. הכל שטוח לחלוטין ואין טופוגרפיה, אין גם שום נקודה גבוהה להשקיף ממנה על הסביבה. יותר גרוע: הנהרות והתעלות מפותלים מאוד, ולכן גם הכבישים והדרכים, מה שמאתגר את
חוש הכיוון  טבעי שלי. כבר פעמיים הייתי צריך לחזור על עקבותי קילומטרים כדי לחצות תעלה. אבל אני לומד.

נהניתי מהרכיבה היום ורכבתי 63 קמ, אבל רק 50 בכיוון, היתר חזרות. שבילי האופניים פשוט מדהימים. בצמתים יש להם רמזור ועדיפות. הכל משולט להפליא. ובכלל התחבורה מתקתקת בצורה גאונית, הכל זורם. ראיתי שלא פשוט למצוא לינה, בסוף מצאתי מלון, חדר מפנק. אחרי יומיים קמפינג.

אין לי תמונה להיום כי אני מצלם עם המצלמה, והטלפון עובד בניווט. אז אתן לכם את 'חצית האלפים בטיסה' בינתיים. שלום שלום.