מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום ראשון, 30 ביולי 2017

לילה של יום מפרך

אחרי טיפוס עבה של קילומטרים רבים גלשתי אל נהר גדול ויפה. זהו יובלו של נהר הדוברה. הוא רחב ועמוק והמים כל כך שקופים, שמעל הגשר אתה רואה את הקרקעית בעומק של 7-8 מטר. עמדתי שם שעה ארוכה (גם כי הייתי מותש ולפניי עוד טיפוס ארוך).

אני באזור הררי והדרך עוברת בלב יער. האוטוסטרדה שנוסעת על גשרים כמה מאות מטרים מימין נכנסת לפתע אל מנהרה, ואז אני מגלה את ההר שאותו אני עוד צריך לטפס... השעה כבר מאוחרת ואין שום סיכוי להוטל-מוטל-גסט האוס-הוסטל-מישו-משו. אני מחליט להמשיך לדווש עד השקיעה, ואז לחנות איפה שזה לא יהיה.

אני ביער. מצאתי באור אחרון כמה מטרים שטוחים יחסית הרחק מהכביש והקמתי את האוהל שניה לפני החושך. ארוחת ערב: מרק עגבניות משקית, קופסה סרדינים ורבע לחם מאתמול, ועוד שני רכיבים סודיים. גורמה! טעם גן עדן! לא מאמינים? אז עכשיו אני אגלה לכם את שני הרכיבים הסודיים המקוריים שלי, ורק לכם כי אתם קוראים נאמנים. מרכיב ראשון: לא אכלתי כלום מהבוקר ואני אחרי 50 קמ עם 1755 מטר טיפוס מצטבר, ורעב למות. מרכיב שני: אין שום דבר אחר לאכול!
עכשיו תודו שזה הופך את התמונה...

החושך ביער עמוק ועבה, והוא רוחש ולוחש באינספור רעשים רחשים, איוושות ולחשים. ממש לא מקום שקט. אמנם הפחד הקמאי שלנו הוא מזאבים, ושעה ארוכה אני מוצא את עצמי עם אזניים כרויות וצוואר זקור בניסיון לפענח כל רישרוש שמע אלה הזאבים שבאים, אבל הבעיה האמיתית היא החרקים. יש מיליון מהם על כל מטר מרובע, וכל אחד בשכונה בא לבדוק מי השכן החדש, ולדקור, ולעקוץ, ולמצוץ, וסתם לזמזם...

אבל בבוקר הכל ירוק וזוהר וחדש ונוצץ, והציפורים שרות, והאוויר צח וצונן - יום חדש!

שיפוע אופייני

גם זה היה היום

נהר הדוברה

עמוק ושקוף


זה בית המלאכה של הנפח. גלגל הכפות מלבה את 
הכבשן

המחנה ביער

יום שישי, 28 ביולי 2017

מזדגרבים בזגרב

זה חתיכת בלגן העיר הזאת. רעש, פיח, עשן, וסיבוך תחבורתי אולימפי. צמתים מבולגנים, מקושקשים ממש, כבישים מתפוררים מלאי מהמורות. ואם יש כבר סימון דהוי של נתיב אופניים על הכביש החרב, הוא נקטע ונעלם כעבור 200 מטר, או נחתך ע"י מסילת חשמלית שקועה, שהיא כידוע מלכודת אופניים מדופלמת. והחשמליות של זגרב, למרות שהן נוסעות על חשמל, הן רועשות ומקרקשות כמו טרקטור ישן. למצוא כתובת בזגרב זה כמו למצוא זהב בחצר שלי (אין לי חצר). והחדר ששכרתי זה בעליית הגג, ארבע וחצי קומות למעלה. מעלית? פחחח - מדרגות תלולות ושבורות מימי הביניים. אבל לקחתי את זה בקלות כי זה אצבע אלוהים סך הכל, או בשמה המדעי  "יד המקרה" ובשמה המיסטי "גזרת גורל" שהביאה אותי לשם. תכלס - בוקינג דוט קום המנייאק.

לאחר לילה בעלית הגג התקדמתי לקצה המערבי של העיר ללילה נוסף, כדי להיות קרוב ליציאה בבוקר. נפלתי על חדר שבנוי בקצה האחורי של מחסן קרמיקה ברזים ואביזרי אמבטיה. לא נכביר מילים, רק נזכיר שהפרמטר היחיד שקובע את איכות מקום הלינה הוא המקלחת, וליתר דיוק - עוצמת השפריץ של הדוש. ומיותר לציין שמטבע הדברים במקרה הזה המקלחת הייתה פצצה לא מצויה!

אבל הוסטל זה הדבר! לא מלון, לא מוטל, לא ריזורט ולא עמה. הוסטל! אתה משלם גרוש ורבע ומקבל מיטה + מקלחת וזהו. ומאחר שאין לך חדר פרטי, אתה מעביר את הערב בפאב הצמוד שיש לו וויי פיי חופשי ושקע טעינה בפינת השולחן, והשמחה רבה!
ומטבע הדברים משתכרים קצת, ובאופן טבעי הערות מתחילות לרוץ משולחן לשולחן, וכצפוי גם צחוקים ודחקות, ובזרימה שולחנות מתאחדים, וסודות נגלים, וכמובן מאליו החדר הכללי הופך לחדר פרטי של כו---לם.

לא סובל מלונות יוקרה ולא יוקרה, כמה פעמים אני צריך להסביר את זה?

זגרב




הכניסה להוסטל

יצורים שפוגשים בהוסטל. האימא מאחור

יום רביעי, 26 ביולי 2017

הקמפ ההזוי

עזבתי את מסך הברזל (עליו יש לי מה לומר אבל בפעם אחרת) והחלטתי לרדת לחוף האדריאטי ולחבור לוולו 8. כעת אני שואף בניווט חופשי לעבר זגרב. הלילה חניתי בקמפ יקר להחריד ומבאס לא פחות, וכשיצאתי בבוקר זיהיתי במפה אגם בכיוון הנכון כ- 60 ק"מ ממני. אמרתי בטח יש שם קמפ והתחלתי לחתור לעברו. כשהייתי כבר קרוב והתחלתי לחפש את הקמפ, וזה אגם די גדול, ניסיתי לשאול אנשים אבל לא היה עם מי לדבר. יש לי ארבע מפות שמכסות את האזור: מפת הונגריה, מפת אוסטריה, מפת הבלקן וגוגל מפות. במפת הבלקן היה מסומן קמפ באחת הפינות, שלא הופיע באף מפה אחרת. מצאתי שם בקתה נטושה וזהו. שום שלט, שום סימן.  בהמשך שביל העפר הייתה עוד בקתה נטושה, ועוד אחת, ואז בקתה שהדשא סביבה נראה קצור טרי. ואז הגעתי לריכוז של כמה בקתות חרבות והיו שם שני צעירים עם אופנוע. למרבה המזל אחד מהם דיבר אנגלית.

- איפה פה הקמפינג?
- כאן.
- יש ריספשן? מנג'מנט? למי מודיעים שהגעתי?
- הרגע הודעת לי ואני הודעתי לך.
- אז אני פשוט אתפוש לי איזו בקתה
- סבבה, גם אנחנו נתפוש.

מצאתי לי מקום בין החורבות ובישלתי פסטה. הבעיה הייתה חששתי שאין לי מספיק מים ללילה. חזרתי לשניים והם הצביעו על בקתה שיש בה אור קלוש. יש שם באר, אמרו. ואכן זה היה באר עם אישה ושני כלבים גדולים, והיא מכרה לי בקבוק מים ופחית בירה. עכשיו אני כאן לבד בחושך, המקום יפה מאוד, בין העצים על שפת המים - ומוזנח לגמרי. פעם היה כאן גן עדן. עכשיו אני שומע את החולדות בין הקרשים ועל צמרת העץ שמעלי חנו איזה חמישים עורבים. ברקים ורעמים וגשם זלעפות החל. מזל שהיה לי שכל להקים את האוהל מתחת לסככה. אם תגמר הסוללה בפנס איך אני אמצא את הרזרבית בחושך.
שיהיה לילה טוב לכולנו.

יום שבת, 22 ביולי 2017

התותח שהפיל אותי

קוסג
מסתבר שהמלון שנפלתי עליו בקוסג הוא מלון פאר 5 כוכבים שממוקם בכיכר המרכזית של העיר (42 יורו ללילה), ומשרת במדים עזר לי לסחוב את החפצים לחדר. אכלתי שוורמה המכונה כאן 'פיתה קבב', ובום, נפלתי לשינה. כבר עברתי כ- 230 קמ מווינה בארבעה ימים, כשהיום האחרון היה ממש קשה עם רוחות  ו 1100 מטר טיפוס. בבוקר הודעתי שאני נשאר עוד לילה ויצאתי לשוטט בעיר.

ברחובות היו ילדים מחופשים לאבירים ומשרתות והבנתי שיש היום איזה חג או משהו, ואז הגעתי למבצר היפהפה ונכנסתי פנימה - בדיוק לתחילת הטקס: ברחבה היו עשרות אבירים ומטרוניתות במיטב המחלצות וליד התותח עמד קצין שמן. אל הדוכן ניגש ראש העיר לבוש בחליפה מודרנית אבל חגור בחרב גדולה ולראשו נוצה, ונשא נאום קצר שזכה לתרועות רמות.

כל אותו הזמן אני הייתי עסוק בלהחזיק את האופניים ביד אחת ולהשתלט על הסמרטפון לצילום ביד השניה, כשלפתע ראש העיר נתן את האות ובזווית העין ראיתי שהתותחן הדליק שם משהו. הבום היה כל כך מפתיע וכל כך עוצמתי, שהתותח נרתע מטר לאחור ואני נבהלתי התבלבלתי לגמרי, האופניים נפלו לי מהיד, ובניסיון להציל את הטלפון השטטחתי גם אני על האופניים והסמרטפון ניטח על רצפת האבן והתגולל הרחק מתחת לכיסאות... וכן, שמעתי את הגיחוכים בקהל וכמה גם קפצו לעזור לי.

כשהנערות יצאו בריקוד המשרתות כבר הייתי ישוב במקום טוב באמצע, מנסה לבלוע את הפדיחה ומצלם את הריקוד, בעוד האופניים שמורות בבטחה אצל בעל הקיוסק. רק השיפשוף במרפק עוד כואב לי עד עכשיו.

אחר כך חבר כתב לי שבזמן השואה נעשו כאן זוועות ביהודים, וזה לגמרי התחבר לי עם העיר היפה והאכזרית הזאת. כמה לא מפתיע.






יום שישי, 21 ביולי 2017

ברטיסלבה - יה אללה!

את הדרך מווינה לברטיסלבה (70 ק"מ) אפשר לעשות בעיניים עצומות. השביל כל כך מוסדר, כל כך סלול, כל כך מסומן ומשולט, והנוף כל כך אותו נוף כל הדרך. אבל מה שמפתיע זה דווקא נתיבי האופניים בברטיסלבה עצמה. זוהי עיר ענקית, מגה סיטי, שבכל רחוב וסימטה ודרך כל כיכר וצומת מסומן בה נתיב אופניים ברור ורציף. אתה פשוט רוכב בזרימה בלי להוריד רגל, דרך הצטלביות סואנות, דרך מעברים עיליים ותחתיים וגשרים יעודיים מעל הנהר, או בנתיב חוצה ומרומזר כשכל התנועה ממתינה לך. מהמם!

בבוקר הבא, ביציאה מברטיסלבה, פגשתי לראשונה את יורובלו 13 - שביל מסך הברזל, שאיתו אני ממשיך בימים הבאים. הוא עזב את הנהר ולקח דרך שדות ויערות פזורים, בנוף כמעט שטוח לגמרי, ובשלב מסויים, בלי ששמתי לב כי אין שום סימן, חציתי שוב לאוסטריה, וחניתי בקמפ אוסטרי מנומנם ויבשושי, שום דבר לספר עליו.

ביום המחרת המסלול - עדיין משולט לעייפה - התחיל לזגזג בין אוסטריה והונגריה, כל שעה מדינה אחרת, ונאלצתי להחזיק בכיס אחד יורואים ובכיס אחר כסף הונגרי שעדיין אין לי מושג איך קוראים לו, אבל פחית קולה עולה כמה מאות ממנו...

ואז התחילו הגבעות, שהלכו ונעשו תלולות יותר ויותר, וכך הגעתי אתמול בשעה די מאוחרת בערב לעיר קוסג (בהונגריה) תשוש לגמרי לאחר 60 ק"מ עם 1100 מ' טיפוס, ולקחתי מלון. אולי אשאר כאן ליום מנוחה כי אני מפורק ועושה רושם שהעיר חמודה...

ברטיסלבה


האטרקציה הכי גדולה על הדנובה - מנהרה באורך 10 מטר


מוזמנים לשבת - הקוצים עלינו


יום שני, 17 ביולי 2017

קמפ ווינאי

בדרך משדה התעופה מזג האוויר הטריף אותי. היה קר וגשם דק ירד, ועשר דקות לאחר מיכן יצאה השמש ושרב פתאומי וחוזר חלילה. הגעתי לקמפ עם אף נוטף, אומלל ורועד. הקמתי את האוהל ונפלתי פנימה. בבוקר האיש בריספשן אמר לי הערב אנחנו נעודד אותך, יש לנו גריל פארטי ותהיה תיזמורת. תגיע. במשך היום הסתובבתי קצת בעיר אבל כלום לא עשה עלי רושם. את הארמונות הקתדרלות והצ'פלות מיציתי כבר בפראג (אגב, בעיניי פראג לוקחת, בייחוד עם הגולאש שלה לעומת השניצל הווינאי). אוקיי, אמרתי לעצמי, לא בכוח. יבוא הרגע שהמסע הזה ידלק. קצת סבלנות, אולי מחר. שוב צללתי לאוהל.

ריח חזק של על האש העיר אותי ופתאום נזכרתי - גריל פארטי! רצתי לריספשן ולא האמנתי מה אני רואה: הגריל הוציא עשן במלוא המרץ ובמרפסת הסתובבו ים של נגנים, לפחות עשרים, בחליפות ועניבות ועם חצוצרות וטרומבונים. תוך דקה האיש מהריספשן דחף לי בירה ענקית ליד והושיב אותי בשולחן זוגי עם מישהו. רק הספקנו לאכול משהו והמוסיקה התחילה.
והם ניגנו מדהים! והמנצח - חוויה בפני עצמו. ביג בנד ממש, עם חצוצרות וסקסופונים, וריטם סקשן עם תופים ואפ-רייט בס וגיטרה רבע נפח, וזמרת והכל, והרספשן מביא לנו עוד נקניקיות ועוד בירות. התחלתי להסביר לשותפי לשולחן (קוראים לו איריק או אריק - משהו כזה) כמה אני אוהב את זה, ועד שסיימתי - אם בכלל סיימתי - הייתי כבר שיכור לגמרי.

בשלב מסויים הריספשן התיישב איתנו, והוא ואיריק, השותף שלי לשולחן שאלו שאלות ואני דיברתי, מי יודע מה אמרתי להם. ואז הרספשן לקח את המיקרופון ואמר שהגרילמנית חוגגת יומולדת, והתזמורת - פול ביג בנד כן? - ניגנה הפי ברסדיי טו יו עם כל החצוצרות וכל המחנה על הרגליים, והרספשן שוב לקח ת'מיקרופון ואמר שהבחור הזה (מצביע עלי) מתחיל מחר את המסע שלו וכולם הרימו כוסות, והתזמורת (ביג בנד כן?) ניגנה לי איזה הוריי הוריי בגרמנית, ואני נאלצתי לעלות על הבמה יחד עם הגרילמנית ולעשות סלוט לקהל...

כשנפלתי לאוהל וניסיתי להחליט אם קודם להשתין או קודם להקיא, חשבתי לעצמי שזהו זה. קיבלתי את הסימן שלי והמסע נדלק. עכשיו נשאר רק לדווש אותו...


'ה'ריספשן

איריק

הזמרת והמנצח


התזמורת

לא באמת חשבתם שאני אתן לכם תמונות של ארמונות, נכון

יום שבת, 15 ביולי 2017

הדרך לאיסטנבול

שלום לכולם, דיס איז יור קפטן ספיקינג. ברוכים הבאים למסע לאיסטנבול!

למסע שלנו הפעם אין תכנית מוגדרת או מסודרת, אלא רק מגמה כללית ושברי רעיונות שלא נהגו עד הסוף. כיאה לאמיצים אנחנו ניתן לדנובה לזרום ולא נעמוד בדרכה, אבל גם לא ניתן לה לתעתע בנו ונעזוב אותה בכל רגע שיעלה בדעתנו.

אנחנו מצויידים בניסיון קודם ובבדל של חכמת זקנים, גם מפות יש לנו וחוש כיוון והתמצאות, וכן, מה לעשות, חסר לנו קצת כושר והריאות הן לא מה שהיו, אבל זה מה יש וזה יקח לאן שזה יקח!

על כן נוסעים יקרים, אין צורך הפעם להדק חגורות או לחבוש קסדות, בדיוק להפך, שחררו את מוסרות הדמיון, תנו לתמונות לרוץ, תנו למילים לשגע אתכם, כי אף אחד לא מבטיח לנו כלום אז גם אנחנו לא מבטיחים כלום לאף אחד, כן? אבל ככה או ככה - יהיה סבבה. עליי!