מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום חמישי, 19 בספטמבר 2019

דבלין סנטרל - תחנה סופית

כמו שאני אוהב מרחבים, נופים פתוחים, פינות נידחות על פני הפלנטה, אני אוהב לא פחות את הניגוד המוחלט - מגה סיטיז. ותמיד המסעות שלי מתחילים במגה סיטי אחת ונגמרים באחרת, שונה לגמרי, כי אף מגה סיטי לא דומה לאחות שלה אלף מייל במורד הדרך. אחת אתה חורש ברגל, באחרת יש יופי של תחתית, בשלישית אתה לוקח ריקשה עם אחד כוח אדם. והדרך מסיטי אחת לאחותה, הדרך משנה אותך, עושה לך טרנספורמציה. בהדרגה, בלי שתשים לב, כי היא גונבת את דעתך כל יום וכל רגע עם מראות, התנסויות, מפגשים, וקשיים שהיא מציבה לך, ואט אט היא מכינה אותך לסיטי החדשה.


ואחרי כל ההתבשלות הזו לאורך אלפי קילומטרים, הכי מעצבן זה להיכנס לפרוורים בדרך אל המרכז העיר. שם מתחילים המחלפים, הרמזורים, הפקקים והצפיפות. פשוט אין לך כוח לפורפליי זה, אתה רוצה להגיע. כשהתקרבתי לדבלין עברתי ליד תחנת רכבת ואמרתי הופה! הינה מקפצה  ישר למנה העיקרית! וכשצעדתי החוצה מתחנת הרכבת במרכז העיר, ברגע אחד, במבט קצר, חשתי מה שלא חשתי ימים רבים: אני אוהב את העיר הזו!


לכל מגה סיטי יש אופי משלה. קצת קשה להסביר מה זה בדיוק. אדריכלים ומתכנני ערים עושים על זה מאסטר, סופרים ומשוררים כותבים על זה תילי תילים, שהפבלישרים מצידם לא אוהבים להוציא לאור. אולי זה שילוב בין שעות פתיחה וסגירה של עסקים, השעה שבה בתי הקפה מדליקים את הנרות על השולחנות והמסעדות מחליפות לתפריט ערב, צפיפות ההמון במדרכות, קצב התזוזה הכללית. והמחירים, והגנבים, ואיך לבושה בחורה שחולפת ברחוב. 

גם בניינים נדחפים לתפוס מקום

אבל עם כל הסימפטיה, דבלין די שיגעה אותי מהרגע הראשון. כשרציתי לקנות קולה בתחנה, המכונה ירקה לי את המטבעות שאני משלשל שוב ושוב. גם מכונה אחרת עשתה אותו הדבר. עד שהאיש מהמודיעין הבחין בעניין ובא ואמר לי שאני באירלנד ולא בצפון אירלנד, וכאן משתמשים ביורו ולא בסטרלינג. ולא, אין בתחנה או באזור הזה צ'ינג'. נשארתי צמא. 

השמוק הזה זה 120 מטר גובה

אחר כך ישבתי על ספסל וניסיתי למצוא מלון. ידעתי שבדרך כלל המחירים בסיטי יקרים מבערי השדה, אבל לא שיערתי עד כמה! הלינה הכי זולה שמצאתי הייתה מיטה בהוסטל בחדר עם 12 איש ושירותים בקומה אחרת, וזה עלה 45 יורו! חפרתי חפרתי, בוקינג, אקספדיה, אגודה, טריפ אדוויזור - 160, 180, 200 יורו לחדר פיצפון ללילה אחד! מה עושים? אמרתי אני שם נפשי בכפי ומחכה לרגע האחרון. מקסימום אשן הומלס מתחת לאיזה גשר, וזו אפילו לא תהיה הפעם הראשונה שלי.

מולי מלון, הזונה שהעיר מאוהבת בה 

הסתובבתי ברחובות. העיר הייתה עמוסה בתיירים, ולמרות המדרכות הרחבות בקושי הצלחתי לחתור מטר לאנשהו, מה שמסביר את המחירים. בסוף מצאתי משהו, 4,5 ק"מ מהמרכז. חדר מרופט, אבל גדול ובקומת הקרקע, ואפשרו לי להכניס את האופניים לחדר. אחלה. מיד הלכתי לריספשנית ואמרתי שאני רוצה את החדר לעוד שני לילות. 'צטערת, היא אומרת לי ומועילה להפסיק ללעוס את המסטיק, מחר אנחנו מלאים. פאק.


כך מצאתי את עצמי מסתובב מאתר לאתר עם אופניים עמוסים בקילוגרמים של ציוד שלא רלוונטי בשיט, ועוד קילוגרמים של אבק דרכים, בוץ שלוליות, שאריות תפוצ'יפס וחטיפים חצי אכולים. וגם זה לא בפעם הראשונה. התגלגלתי ככה לכמה אתרים, קשרתי את האופניים על כל ציודם ברחוב, ונכנסתי. שני אתרים שראויים לציון: האחד שהוא הרבה ואין בו כלום, והאחר שהוא מעט ויש בו הכל - גיניס וורהאוס וטריניטי קולג', בהתאמה. 


גינס זו מבשלת בירה. דוודים ענקיים, קילומטרים של צינורות, ארובות מעלות עשן. בקיצור, בית חרושת, מה יש לראות? בכל זאת קניתי כרטיס ב 24 יורו אחרי הנחת קשיש. מסתבר שזה אפילו לא בית חרושת, זה האנגר ענק עם אלפי תיירים שמובלים בין תפאורות של חביות ומקרנים שמראים המון המון שעורה נשפכת בלופ. בהמשך רואים שיחים של כשות, הדמיה של קציר ומפל מים, ובאחת הפינות, תחת תאורה דרמטית במיוחד, יש כספת ישנה, וכתוב שכאן ארתור גינס, האיש שעירבב שעורה עם כשות לפני מאתיים שנה, הטמין את המתכון הסודי. בסוף יש פרס ניחומים - תחזיקו חזק - כוס בירה "חינם!"


אמרתי, אם פה נתנו לי בירה חינם, מה יתנו לי בטריניטי קולג'? נתנו סיור מודרך ב 14 יורו. לקחתי. וואלה, זה היה פשוט מעולה! המדריך, בוגר המכללה שעושה הדרכות כחלטורה ומקבל בתמורה מילגה למסטר, תיאר את החיים בקמפוס במאה ה 15, במאה ה 19 ובמאה ה 21, ובכל מאה של סטודנט נרצע שנה ראשונה, וטקס קבלת התואר של בוגר מיוחס. וכל זה כשעוברים מאולם לאולם, עם תיאור התנהגויות של מרצים בולטים כמו סמואל בקט, ומבניין המעונות מפונפן של בעלי המילגה אל המעונות של אלה שבתחתית שרשרת המזון, שאין בהם הסקה בכלל, וכדי להתקלח צריך לצאת לשלג ולהקיף את הבניין ואז לעמוד בתור. זה היה כל כך מצחיק ומרתק, שקבוצה של חמישים שישים איש מחאה לו כף דקות ארוכות. אני אוהב את המדריכים הצעירים. לפעמים הם שווים יותר מהאתר עצמו. 

ארתור המדריך

ואז בא הפרס שבסוף - הסיפרייה. אין דברים כאלה. לא יודע אפילו איך לתאר את זה. ניסיתי לצלם כמיטב היכולת, תראו בתמונות. אספר לכם רק שלמצוא ספר בסיפרייה הזו זה אתגר מטורף כי הספרים לא מסודרים לפי אלף בית, שם המחבר, נושא או תקופה, אלא לפי המשקל והגודל - הגדולים והכבדים למטה והקטנים במדפים העליונים. אז איך בכל זאת מוצאים ספר? או, שאלה טובה! אומר המדריך, יש ספר מיוחד שהוא מפתח עם שמות הספרים, משקלם ומספרי המדפים שמאכסנים את המשקל הזה (יש בסיפריה 6 מיליון ספרים). אלא שהמפתח כתוב בלטינית עתיקה, ויש סטודנט מיוחד שמתמחה בזה - תמורת מילגה כמובן. 

הסיפריה - מבט כללי



כשיצאתי לרחוב כבר החשיך. הלכתי באיזה רחוב צדדי שכולו מלונות, בחרתי אחד שנראה לי צנוע והגון, צלצלתי בפעמון ושאלתי אם יש חדר לשני לילות. היה. משהו ביטל. מחיר מופקע אבל נכנעתי. האיש שקיבל אותי וראה שאני עם אופניים הלך איתי סביב הבלוק אל החצר האחורית כדי לאפסן אותם, והתעניין, וסיפרתי לו על המסע האפי שלי סביב האיים הבריטיים. הוא היה מאופק, אבל ראיתי שזה עשה עליו רושם. שמתי את האופניים והלכתי לפאב סמוך לאכול ולשתות משהו ולהודות למזלי הטוב. היה שמח שם. היה משחק של הקבוצה של דבלין בליגת האלופות, והקהל היה שיכור ונלהב. אבל אני לא התחברתי. הייתי במועקה. מזג האוויר לימים הקרובים לא הבטיח טובות, וכבר מיציתי את גבורת הרכיבה בגשם. התיישבתי בשולחן צדדי, הזמנתי נקניקיות ג'מבו ופתחתי מסמך חדש. ניסיתי להביע בכתב ברעש הזה את המועקות שלי. שעתיים מאוחר יותר, כשהרעש בפאב היה כבר ממש בלתי נסבל והרכות שלי דופקות מרוב בירה, שיתפתי את המסמך בפייס, והלכתי לישון. 

נקניקיות ג'מבו על פירה

עם הקפה של הבוקר פתחתי פייס כדי לקרוא מה בעצם כתבתי, ונדהמתי לראות שכבר היו 80 שיתופים ועשרות תגובות פרטיות!  כזה עוד לא היה לי! עברתי על הפוסט מהר כדי לראות לפחות שאין לי שגיאות כתיב - לא נעים מול כל הקהל הזה. 
סיפרתי את העניין לניקולס, בעל הבית, והוא קד לפני קידה, ואמר שאני עושה מעשה אצילי למען ארצי והוא יעזור לי עם אריזת האופניים והגעה לשדה. מטבע הדברים שארית היום הוקדשה להכנות לטיסה. ניקולס היה פשוט מדהים. הוא השיג לי ארגז קרטון לאופניים, הסיע אותי לקנות ניילונים וסלוטייפ, העמיד לרשותי את החצר האחורית ואפשר לי להישאר בגסטהאוס עד הטיסה. תודה ניקולס! 


אתמול, בשלוש אחר הצוהריים, בני אסף אותי מנתב"ג, שמנו את האופניים בבית ורצתי לקלפי. אז המסע הזה דווקא לא הסתיים באיזו מגה סיטי, אלא בקלפי בדאון טאון תל אביב. גם כזה עוד לא היה לי. 

בימים הקרובים אכתוב פוסט סיכום למסע המיוחד הזה עם תובנות ומסקנות, וגם על ציוד והתנהלות בגשם - אל תלכו רחוק!

יום חמישי, 12 בספטמבר 2019

מגלזגו לבלפסט

גלאזגו הפסידה אותי. השתכנתי במלון עלוב, הכי זול שמצאתי, הכי קרוב למרכז העיר, במטרה לצאת מחר השקם בבוקר לדרך דרום מערבה אל החוף הים הצפוני, שם אעלה על מסלול נשיונל 7 שיוביל אותי דרומה אל קיירנריאן, למסוף המעבורות הנוסעות לבלפסט. זו דרך של כ 200 ק"מ, וקיוותי לעשות אותה בשלושה ימים. היה לי ברור שגלאזגו תדרוש ממני שלושה ארבעה ימים לפחות, והחלטתי שבפעם אחרת. עכשיו אירלנד קוראת לי, ואין לי סבלנות. בערב הסתובבתי קצת ברחובות, נגני רחוב, מבנים מרשימים ומסוגרים, דוכני זבל המכונים "פיצה-בורגר-קבב". הייתי רעב. חיפשתי מקום קצת יותר סביר.


מאוחר יותר חלפתי על פני מסעדה אינדונזית צנועה. התפריט היה בסינית ולא הבנתי אותו. נכנסתי. האינדונזית הקטנה והחייכנית שמאחורי הקופה ראתה שאני מהסס, יצאה מעבר לדלפק, אחזה אותי בשרוול ומשכה אותי פנימה. אינדונזית נוספת בפנים, כולה חיוכים וקידות הצביע לי על סירים מבעבעים, פתחה מכסים וסימנה לי להריח. כשראתה שאני עדיין לא מחליט, החליפה כמה מילים קולניות עם הקופאית, אחזה במותני והפנתה אותי לאחת הקלחות, מביטה לתוך עיניי וקדה בלי הפסקה. מלבדי לא היה איש בחנות, ואני הייתי כנראה צעצוע נהדר בשבילן להעביר את הזמן. בסדר, הנהנתי, מקבל את ההמלצה. מיד שתיהן צחקו ושמחו, אחזו במותניי משני הצדדים הושיבו אותי לשולחן. זה היה מרק קהה וסמיך, עמוס בכל טוב שרק את חלקו זיהיתי, טעים מאוד וחריף ביותר. 


אחר כך היו הזמנות ושליחים, כולם על אופניים, באו והלכו, והבנות היו עסוקות. אני המשכתי לשבת שם וקיבלתי תה בלי שביקשתי, ומעת לעת, כשלאחת מהן היה רגע זמן, היא באה וישבה לידי. בהמשך קיבלתי גם קינוח, פודינג אורז בטעם קוקוס עם אגוזים. לאחר יותר משעתיים, כשהבנות החלו לעסוק בניקיונות וסידורים, הבנתי ששעת הסגירה מתקרבת וקמתי לשלם. ושוב החלה סדרה של חיוכים וקידות. הופתעתי לראות שהחשבון היה רק על המרק - 6.30. הוצאתי שטר של עשר ולא הסכמתי לקבל את העודף. כשהקופאית התעקשה, לקחתי את המטבעות, הפשלתי לה את הסינר לקול ציחקוקיה, מיששתי עד שמצאתי כיס, ושלשתי פנימה את המטבעות. וכשהטבחית שמעה שאני עוזב היא באה החוצה בריצה ובקריאות אכזבה ונתנה לי חיבוק. תודה בנות. חיממתן לי את הלב והשארתן לי טעם מתוק מגלאזגו. בלעדיכן לא בטוח שהייתי בכלל זוכר שעברתי פה. ואם אי פעם תעברו בגלאגו ויהיה לכם קר ובודד, כנסו למסעדה האינדונזית הקטנה עם האורות האדומים. לא תצטערו. 

החנות האדומה הראשונה מימין. לא לפספס! 

הרכיבה לקיירנריאן ערכה שלושה ימים. הגשם פחת, אבל במקומו בא הקור והרוח הנגדית. עברתי שרשרות של גבעות, חציתי נהרות, וצברתי 1000-1500 מטר טיפוס מצטבר בכל יום. אתרי הקמפינג באזורים האלה הם למעשה אתרי קארוונים נייחים, מה שאנחנו קוראים 'מבנים יבילים', ולא מקבלים אוהלים. אבל באחד הלילות האלה, באזור לא מיושב ובאין אופציה אחרת נכנסתי לקמפ כזה, והצלחתי לשכנע אותם לאפשר לי להקים את האוהל שלי שם. המקום היה יפה ונעים, אבל קר במיוחד ולא הוצאתי את האף מהאוהל כל הערב. ובכלל, כבר סתיו, וקר מאוד. 


המעבורת לבלפסט הייתה יקרה במיוחד: 44 פאונד לאדם עם אופניים, להפלגה של שעתיים. מחיר מופקע. וכשהגעתי לבלפסט קצת יצא לי האוויר. יצאתי מהמעבורת וכעבור 4 ק"מ הגעתי למרכז העיר. מה עכשיו? כבר כשבוע שאני חותר לכאן, ברכבת באוניה ובאופניים, ומה? עוד עיר? ישבתי בגן שסביב בניין העירייה, המוגזם ביותר בגודלו ובקישוטיו, כמו עוגת חתונה ענקית ממרגרינה וסוכר, לא משהו שאתה רוצה לטעום. 

על המעבורת

הסיטי הול של בלפסט

בדקתי בגוגל מה יש לעשות בבלפסט. שום דבר לא משך אותי במיוחד, מלבד מספנת "הארלנד אנד וולף" שבה בנו את הטיטניק (ואני הרי חובב ספינות באשר הן), ומוזיאון הטיטניק באותו אתר. בערב באכסניה קראתי שבלפסט היא עיר פועלי תעשייה שכולה סובבת ומתפרנסת משתי המספנות שלה, שבהן בונים את האוניות הגדולות בעולם. אולי זה מסביר את השיממון ברחובות שלא ראיתי דבר כזה - בשש בערב כל העיר נטרקת, הקניונים נסגרים, בעלי החנויות נועלים, ובשבע כבר אין כלב ברחוב. רק אני ורוח הסתיו המקפיאה… 

בית האופרה. עוד מרמלדה מאבן

דבר ראשון אתה רואה את עגורני המסילה הענקיים ביותר שראית בחיים…  ואז, מעבר לנהר, נחשף לפניך מבנה אדריכלי בלתי נתפס, עם כל כך הרבה זוויות, שלא ברור איך בכלל להסתכל על זה. מה שכן ברור שזוהי יצירה אדריכלית מהממת, שמתאימה בול לספר את הסיפור על בנייתה של "האונייה שלא יכולה לטבוע"  וטבעה בהפלגת הבכורה שלה - הטיטניק. עוד לפני שנכנסתי עשיתי כל מאמץ לצלם את המבנה בצורה שתבטא במשהו את המדהימות. והתצוגה בפנים, מה יש להגיד, חתיכת מסע שמכניס אותך למספנה, לחדר השרטוטים, לבנית האוניה מהשדרה ועד הנברשות, לאירוע השקת האוניה כשכל העיר צופה במחזה, ועד להתנגשות בקרחון, לטביעה, וגם, מאה שנה קדימה, גילוי השברים במעמקי הים. תצוגה מרתקת. זו בלפסט. 

העגורן הענק של הרלנד את וולף

המוזיאון

קטע מהמבנה בפנים

אחת הסצנות בתצוגה

ושוב יצאתי אל הקור והגשם, לדרך של מאתיים קילומטר / שלושה ימי רכיבה, אל דאבלין. זה היה יום קשה עם רוחות נגדיות מקפיאות וגשם דק מהסוג הזוויתי, ובקושי הצלחתי להתקדם. נכנסתי לאיזה מקדונלדס בעיקר כדי לנוח ולתפוס מחסה, וחיפשתי אפשרויות לינה. קמפינג כבר לא בא בחשבון, גם הוסטלים אין בסביבה, ונותרתי רק עם הבד-אנד-ברקפסט האקראיים שבדרך, וכך נפלתי על הבית המופלא של אליזבת ואלכסנדר הנהדרים, שפינקו אותי בכל מה שאפשר, שיכנו אותי בחדר ענק שהוא דירה שלמה. בערב, כשפגשתי את אליזבת במרפסת, היא אמרה לי שהם מאוד מתפעלים מהמסע שלי והם מכינים לי הפתעה לבוקר. מה זה יכול להיות? 

זוג שפגשתי בדרך

הבוקר בא והוזמנתי לברקפסט, ובעוד אליזבת מגישה לשאר האורחים, היא אומרת לי אתה תחכה. אלכסנדר עובד על הברקפסט שלך. ואז יוצא אלכסנדר מהמטבח עם מגש גדול, ועליו - תחזיקו חזק - חביתת פטריות מפונפנת, סלט ערבי קצוץ דק (במקום פטרוזיליה שמיר, אבל עזבו קטנות), סט גבינות, ולחם שחור פרוס עבה! ארוחת בוקר ישראלית על כל פרטיה ודיקדוקיה! כמעט פרצתי בבכי, נשבע לכם. מסתבר שבתחילת הקיץ היו אצלם שלוש משפחות ישראליות למשך שבוע, ולימדו אותם מה זה ארוחת בוקר ישראלית. הברקפסט הזו עם כל הפטפטת והחוויות מסביב נמשכה עד הצוהרים, ורק בסביבות 12:30 עליתי על האופניים עם בטן מפוצצת ושיר בלב. כמה קילומטרים אצליח להתקדם במצב הזה לפני החושך? 

יצא לים פרונקל. אמיתי. 17 ק"מ מהחוף

 

יום ראשון, 8 בספטמבר 2019

רכבות וספינות

"אם שמך 'אשל', הקש 7"
7
"מר אשל, תודה על הזמנתך. קוד הכניסה הוא 2171. כשתהייה בפנים הקש 1"
1
"למולך שולחן כתיבה, עליו, בין שאר המעטפות, תמצא מעטפה עם שמך. תמצא בה את מפתח חדרך ואת אביזרי הטואלטיקה שלך. כשתהיה מוכן לאחסון האופניים שלך, הקש 4"
4
"בעומדך מול דלת הכניסה, צעד עם אופנייך 20 יארד שמאלה והקף את הבניין. מאחור תמצא שער ירוק. השחל ידך דרך המגרעת שבמשקוף ופתח את הסוגר. המשך על השביל 10 יארד עד לחדר הכביסה. כאן תוכל לאפסן את האופניים. כשתהיה מוכן, הקש 3"
3
"מר אשל, אנו מקבלים את פניך בברכה ומאחלים לך שהייה נעימה! באם יש לך שאלה או בעיה, חייג שוב והקש 9"


כזה עוד לא היה לי. ותאמינו לי - אני אחד שהיה לו. המקום היה נקי ומצוחצח, החדר קטן אבל מאורגן ומצוייד היטב, ומהחלון היה לי אפילו נוף חלקי למפרץ. בכל הערב, הלילה והבוקר לא פגשתי נפש חיה, אבל שמעתי רחשים של דיירים אחרים סופרים יארדים במסדרון. או! חשבתי לעצמי, בשביל זה באתי לסקוטלנד, בשביל חוויות ייחודיות שלא חוויתי מעולם, גם אם הן קצת משונות! 


כשיצאתי בבוקר, לא התאפקתי וסימסתי לאותו מספר: "! just left. tnx, was good"  לא חלפו שניות והתשובה הגיעה: "👍 … safe journey onwards"
אז יש נשמה מאחורי המכונה!  עוד שעה ארוכה דיוושתי וניסיתי לנחש אם זו אישה או גבר. אני אומר אישה. (למרות שההוראות היו בקול גברי, אבל של קריין מקצועי) מה אומרים? 


לאחר שלושה ימים ו 170 ק"מ של רכיבה דרומה מפורט ויליאם, לאורך הלוכים שבדרך ובגשם שלא פסק לשניה, הגעתי לפאתי אובאן. כשנותרו לי עשרה ק"מ אל העיר, מצאתי תחנת אוטובוס ישנה להסתתר בה ולחפש מלון. השעה הייתה שעת אחה"צ מוקדמת יחסית, וקיוותי לערב ארוך במלון טוב, עם מקלחת חמה מדוגמת במיוחד. הייתי זקוק למנוחה חמימה ויבשה כמו אוויר לנשימה. המחירים יקרים מאוד, אבל מצאתי משהו, וגם מצאתי את המשכו של שביל האופניים 78, שנפרד בנקודה זו מהכביש ונכנס ליער בין גבעות לעשרת הקילומטרים שנותרו. ואז, כמה דקות לאחר שיצאתי אל הקור, כבר הרחק בתוך היער, ארובות השמיים נפתחו ומטח גשם מטורף ניטח, יחד עם משבי רוח עזים ביותר, עד שלא יכולתי בכלל להתקדם ונאלצתי לעצור ולרדת מהאופניים ולשאול את יד הגורל למה ככה עצבן? אי אפשר לתת לי עוד חצי שעה? 


וכשאני יוצא מהיער וגולש באיטיות מופלגת בתוך המבול, בשביל שהפך לנחל אל העיר, לפתע הכל נפסק והשתררה דממה. שניות לאחר מיכן השמש השוקעת מצאה סדק והציצה, והמפרץ היפהפה נגלה לעיני כשהוא שטוף באור יקרות... רועד ונוטף עצרתי והוצאתי את הסמרט לצילום תודה לכבוד גורל ומזל, האלים שלי, שהביאוני עד הלום. 


אובאן עיר יפה, עתיקה, וכמובן תיירותית לאין-קץ. נכנסתי למסעדה, לבית תה ולפאב בזה אחר זה, פטפטתי עם ליידיס, צחקתי עם שיכורים, וגררתי את עצמי לחדר בשעות הקטנות. מפתיע ככל שזה ישמע - הסקוטים, שמדברים בניב משונה ולא מובן כמי שיש להם פרונקל בגרון - אני מבין אותם! (כמו שהבנתי את הקירגיזים בהרי הפמיר) והם אנשים ממש זורמים וכיפיים! 


באובאן יש מסוף מעבורות גדול, והלכתי להתעניין איך אני יכול להתקדם דרומה דרך אי או שניים, ובאיזה שהוא שלב לחצות לאירלנד. אבל הסתבר לי שזה ממש מסובך, כי לחלק מהאיים יש מעבורת רק פעמיים בשבוע, וכדי לחצות לאירלנד אני צריך להחליף מעבורת באיזה נמל אחר וכל העסק יעלה הון. קצת התאכזבתי. מיציתי פה את האזור והגשם ורציתי לשנות כיוון, להחליף אווירה. וכמו שאני יוצא ממסוף המעבורות, ממש נקסט דור - תחנת רכבת. נכנסתי. יש רכבת ב 12 מגיעה לגלזגו ברבע לחמש ויש לך מזל גדול, אומרת לי הטלרית, נותר מקום אחרון לאופניים! מפעל הפיס! 



כשהגעתי לרכבת קיבל את פניי סדרן במדים, שהוביל אותי אל הקרון הנכון ואל מטלה האופניים שרשום על שמי בטאבו. זה קטע שלם בקרון שמיועד לאופניים והיו שם 12 זוגות, כולם אופניי טורינג עמוסים כמו שלי. במשך הנסיעה דיברתי עם כמה מהם, ומסתבר שכולם על אותו מסלול (שאני גיליתי בדיעבד שאני עליו) ולאור התחזית לשבוע הקרוב - גשם - החליטו לשנות כיוון, ממש כמוני.
אז אולי אני לא כל כך יוצא דופן, אחרי הכל? 


יום רביעי, 4 בספטמבר 2019

פיז דה לוך

מהרגע שירדתי מהרכבת הגשם לא פסק לשנייה. אמרתי, זה רק ארבעה קילומטר עד האכסניה ויצאתי לגשם. הגעתי רקוב עד התחתונים. ועוד נאלצתי לחפש את האכסנייה חצי שעה בגשם, כי הסלולר פסק, ואין לי תקשורת. האכסנייה הייתה עליזה, אבל סופר צפופה - שמונה הייקרים מסוקסים עם גרביים אולטרה מסריחות וערמות של תרמילי ענק וציודים, בחדר של 5x4. לא מצאתי את עצמי, וחטפתי עשרים מכות בראש מהמיטה שמעלי, הנמוכה מידי. 
ידעתי. אל נקמות אדוניי. כנראה שהתחלתי להנות יותר מידי. 


לא יודע מה חיפשו בפיז דה לוך הזה השניים האלה, ויליאם ואח שלו, שהחליטו לבנות פה, יותר צפונה מהקוטב, מבצר ולקרוא לו פורט ויליאם (אני ממציא. יש פה ממצאים עוד מתקופת הברונזה). הכל פה מלונות ושירותי תיירות, והכל בשביל היומיים וחצי בשנה שמעונן חלקית לכמה שעות ורואים את ההרים מסביב. העיקר שבפלקטים הם שמים נוף שמשי בוהק, כאילו זה יוון בקיץ. שקרנים. 

איך ההרים מימול, נכון יפים? 

עם כל המרמור דווקא ישנתי טוב. אף אחד לא נחר. היו כמה פלוצים, לגיטימי. בבוקר הזכרתי לעצמי שאני לא מתבאס מכלום וממתי קצת גשם עוצר אותי, ולבשתי את כל הבגדים שלא ממש התייבשו, רכסתי היטב את כל הרוכסנים והידקתי את הגומיות, הדלקתי את כל הנצנצים, ויללה - לגשם. מאחר והסים כארד שלי הפסיק לעבוד, היה לי שכל להזמין לינה כארבעים ק"מ דרומה עוד באכסניה, ולהוריד את נקודת הציון למפה באוף-ליין, ככה שאוכל למצוא את המקום בלי תקשורת. 


הכי כיף זה כשאני משתופף במיטת הסדום שלי וחוקר את המפה בשטח הררי מבותר ולא מוכר, מחפש דרכים, משווה בין אופציות, מביא בחשבון שיקולים אבל הולך עם האינטואיציה, ומחליט על ציר שבו אני אתקדם. ואז, לאחר כמה קילומטרים של רכיבה בראות של מאה מטר, פתאום אני מגלה שאני על מסלול אופניים רשמי שקוראים לו נשיונל 78, והוא סלול ומדוגם, עם שילוט ונקודות עניין, ופינות תצפית - ממש כמו חתן לחופה. כאילו אמרו לי קובי, חשבת על מסלול? בוא, סללנו לך אותו, סע חביבי! 
ובאותו רגע התרומם לי המוראל לשמים, ונאלצתי להודות שאני ממש נהנה, והפלאצ' פלאצ' של הגרביים בתוך האמבטיה שבנעליים רק הצחיק אותי. 

שביל מקסים! 


ויש גם שירותים לסייקליסט! 

אני רוכב על מסלול אופניים שנסלל על מסילת ברזל נטושה, מה שעושה אותו נוח מאוד לרכיבה. יש בו שלטים עם הסברים על המורשת של המסילה הזו, שהיא
מקבילה לנתיב ימי עתיק. עצרתי וקראתי, ושמתי לב שגם בגשם - שכבר הפסיק להפריע לי - זה נוף באמת נדיר ביופיו. פגשתי פה כמה טוררים עטופים בניילונים מראש ועד גלגל. אחד מהם עצר לידי ולחצנו ידיים. הוא נראה כמו מלפפון כבוש שזרקו אותו מהקופסה שלו, מה שרמז לי איך אני נראה (אני אולי יותר כמו כרוב כבוש, כי יש לי יותר קמטים). זו הייתה פגישה יפה ומעודדת אף שלא החלפנו מילה, רק מבט אירוני ורבע מבודח שבא לגרש את הסבל ולעשות ממנו צחוקים. איש כלבבי! 

כשרוצים לראות את היופי, מוצאים אותו

הגעתי לגסט האוס די מהר והאיש שקיבל אותי רץ בדחיפות להדליק לי תנור ולהכין לי תה. כנראה שמצבי נראה לו חמור במיוחד, למרות שאני הרגשתי מצויין והיה לי יום יפה ומוצלח. מחר צפוי גשם, והישוב הבא ממוקם 55 ק"מ דרומה, בנקודה שהלוך שאני רוכב לאורכו נשפך ללוך אחר. כנראה שלאגם קוראים בסקוטית לוך, כי הוא ארוך ארוך… 


יום ראשון, 1 בספטמבר 2019

אדינבורו - עיר או מעשיית שיכורים?

בשניה האחרונה, מתנשף בכבדות ועם סנדוויצ' חצי אכול בפה, הצלחתי להגיע לקווין סטריט מס' 1, רחבת הכניסה לקתדרלה. בזריזות של חתול רחוב (ששכחתי שעוד נותרה בי) קשרתי את האופניים לאיזה ברזל, וסקרתי את הרחבה. היו שם כמה קבוצות מתארגנות בפינות שונות, אבל איזו היא הקבוצה שלי? ניגש אלי בחור שאל אם אני אנגלית? אנגלית, אנגלית! עניתי. הוא לקח אותי ביד ומסר אותי לידי בחורה קטנה בעלת מטריה אדומה, והיא האירה פניה אלי כאילו אני הדוד העשיר מאמריקה. 


אתמול, כשחיפשתי את דרכי אל העיר, עברתי ליד טור של בניינים מודרניים גדולים עם כתובת גדולה עליהם: "קווין סטיודנטס רזידנס" ובקטן "משכירים חדרים לעונת הקיץ". נכנסתי לשאול. זה חדר אישי עם שולחן כתיבה, וכל מה שסטודנט יכול לרצות, כולל שקעי USB בכל פינה וחדר אופניים מאובטח, במחיר מצחיק של 26 קוויט. כמובן שקפצתי על המציאה. הבחור בקבלה התרוצץ לעזור לי, וכשהגענו לחדר האופניים הצביע על האופניים שלו (פיג'ו ווינטג' מדהימות), והפך להיות האיש שלי בהנהלה. מיד הגדלתי לשני לילות. 


היינו שישה בקבוצה: זוג הולנדים, שלישיה אמריקאית ממוצא אוסטרלי ואני. בעלת המטריה האדומה אמרה ששמה מגי והיא תהיה המדריכה שלנו, ומאחר שאנחנו עומדים לעבור ארבע שעות ביחד, כדאי שנעשה סבב הכרות. כשהגיע תורי להציג את עצמי אמרתי שאני ישראלי ושהגעתי הנה מלונדון באופניים. כן, באופניים. כן כן, כל הדרך. האנשים התקרבו והחלו השאלות: איפה התחלתי? בלונדון. כמה זמן לקח לי? כארבעה שבועות. כמה מיילים? כאלף. ועוד ועוד. בסוף סבב ההיכרות, מגי, כולה מאושרת, חוללה בריקוד סקוטי קטן (קדימון לכישוריה המופלאים של הבעלת המטריה האדומה, שעוד יתגלו בהמשך) ואמרה קובי, גיבשת לי את הקבוצה נהדר, ואפשר להתחיל! 


כבר מהיום הראשון שנכנסתי לסקוטלנד שמתי לב לכך שהסקוטים, כמעט בכל משפט שהם אומרים יש איזו בדיחות דעת, וגם טון חבוי של התנצלות. כאילו 'אני יודע שזה נשמע מגוחך, אבל אצלנו הסקוטים ככה זה עוד מימי המלכה'. כמו דיבור של מושבניקים ותיקים. זה מתקשר לכך שהסקוטים מעולם לא השלימו עם סיפוחם לאנגליה במרמה, או בטעות, תלוי איך מנסחים את זה, כי בכוח צבאי זה לא הלך להם. מגי בעלת המטריה הייתה מלאה בסיפורים שמדגימים זאת. למשל הסיפור על "רויאל מייל". זה הרחוב שמוביל מארמון המלוכה, שבו גר המלך, אל מצודת אדינבורו, שם בילה המלך את יום העבודה שלו.

מבט מהמצודה


הרחוב נקרא 'רויאל מייל' משום שאורכו מייל אחד והמלך עבר בו בכל יום הלוך ושוב, מהארמון שבקצהו האחד אל המצודה בקצה האחר, ואורכו מייל סקוטי אחד. אבל כשנוצרה הממלכה המאוחדת המלך עבר ללונדון, והרחוב, לדאבון ליבם של השיכורים, כבר לא היה מלכותי, והמייל האנגלי קצר מהמייל הסקוטי, כך שגם מייל הוא כבר לא היה. אבל העניין המקומם ביותר עבור הסקוטים היה כשבאה הוראה מלונדון לשנות את שם הרחוב ל'קווין סטריט'. הם פיתחו מנהג לירוק על השלט כל אימת שעברו לידו, דבר שהעליב ביותר את הממשל, עד שנאלצו להזיז את רחוב המלכה לרחוב אחר ולהחזיר את ה'רויאל מייל' למקומו… ותאמינו לי, זה עוד כלום. למגי היו עוד אלפיים סיפורים בבטן, והיא התעקשה להספיק הכל. 


כאן התחלתי לשאול את עצמי האם אדינבורו היא בכלל עיר או הלצת שיכורים? התהייה שלי עוד גברה, כשמגי הגיעה לסיפור על כלבו של השוטר האומלל שתפקידו היה לשמור על המגרש האפל שבו קברו את עצמות המוצאים להורג. בבדידותו השוטר אימץ כלב קטן בשם בובי, שליווה אותו כל לילה אל אפלת הקברים. כשהשוטר חלה, בובי היה רץ אל השטח ושומר עליו לבדו עד שבעליו יחלים. כשמת השוטר, בובי המשיך לשמור על קברו של השוטר עוד שנים רבות, כשהסוחרים מהשוק מביאים לו אוכל ובנו לו מחסה קטן. כשבובי מת, אבל גדול ירד על העיר. עשו לו הלוויה מלכותית עם יריות תותח והכל, ועד היום בובי הוא דמות נערצת באדינבורו… 

הפסל של בובי ומאחוריו הפאב על שמו. העוברים ושבים נוהגים ללטף את אפו לאות חיבה, לכן האף שחוק

ובעודנו עומדים פעורי פה מול קברו של בובי הכלב, לפתע בעלת המטריה האדומה פצחה בשיר מסורתי על בובי, בקול סופרן צלול ומשגע תוך צעדי מחול רחבים. פצחנו ששתנו במחיאות כפיים כל כך נלהבות, שהרחוב כולו הסתובב לראות מה קרה…

מגי

וזה נמשך ונמשך, כל סמטה והסיפור שלה, והכל חקוק באבן! 


שלושה ימים שלמים וגדושים ביליתי באדינבורו, עיר מקסימה שהיא כולה סיפורי מעשיות, שבנויה על צוק בזלת מוכה רוחות, שכדי לצאת לרחוב אתה צריך לשים אבנים בכיסים שלא תעוף. אדינבורו בהחלט נכנסת למקום גבוה ברשימת הערים האהובות עלי ביותר, לצד איסטמבול ותל אביב. כיף לטייל בעיר גדולה עם אופניים קלילים בלי ציוד, ועם גוגל מפות שנותן לך מסלול מתוקתק לכל אתר או כתובת. זה נותן חופש תנועה יוצא דופן שאין לתייר המצוי. 

המצודה

עכשיו ערב, ואני אורז את עצמי כדי לצאת מחר בבוקר לתחנת הרכבת ולנסוע לפורט ויליאם, כמאתיים קילומטר צפונה מכאן. ומשם? משם אלוהים גדול.