מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שבת, 27 ביולי 2019

דה פיימס טובי'ס גרייבי

שאלתי את ג'ונתן איפה משיגים פה ארוחת בוקר, אמר לך לטובי'ס יש להם ברקפסט פצצה.

לא יודע למה חייבים לעשות סלפי בטרמינל, אבל אם חייבים, אז הינה.

הפאב פתוח כל היום, משבע או'קלוק ועד 23:00 על השניה. יש שני סבבים של אוכל בשיטת אכול כפי יכולתך, או כפי שזה נקרא כאן "וואן פלייט, אן לימיטד ראונדס": ברקפסט ודינר. בבוקר האווירה קורקטית ומנומסת. יש ביצים מטוגנות (טובלות בשמן), נקניקיות שמנות (טובלות בשמן) בייקון מטוגן (טובל בשומן) ותפוחי אדמה וכרובית (נחשו במה הם טובלים). וזהו. אה, כן, באיזו פינה נידחת יש גם טוסטים וריבה, ולידם ערמה ענקית של חמאה, למקרה שחסר לי קצת לשמן ת'גרון. שום סימן לרבע עגבניה או זנב עלה ירוק כלשהו.


לקראת הערב שאלתי את ג'ונתן (קראתי לו ג'וני והוא טיפה התעצבן כי זה שם אמריקאי) איפה אני משיג פה ארוחת ערב. "טובי פאבליק" הוא ענה, "אתה מכיר ת'דרך".

לקראת ארוחת הערב

בערב המקום די מפוצץ. לפני הבר משתרך תור ארוך של אוחזי צלחת. על הבר הודו בגודל של חזיר, חזיר בגודל של פרה ושני ברווזים צלויים. מאחורי הבר טבח עם מצנפת וסינר שקוצב את הנתחים. בהמשך יש כמה קערות ענקיות ועליהן שלטים: "רוטב הפלפלים המפורסם של טובי", "רוטב החרדל הידוע של טובי" וכו' (מיותר לציין שהקערות מכילות שומן סמיך על סף מוצק בצבעים שונים). 


ההמולה הולכת וגוברת, עד שבשלב מסויים איזו גברת פורצת בצחוק קולני מטורף, ושני המקועקעים שסביבה מנסים להצחיק אותה עוד ועוד בפה מלא תפוחי אדמה, כדי שלא תפסיק. עד מהרה הפאב כולו נדלק, ואפילו החסודות שבנערות נותנות לשל להשמט ולחשוף כתף לבנונית, וצוחקות גם הן בצרחות צורמניות. אמרתי למישהו שאני מישראל ותגובתו: אז אתה יודע לכופף כפיות? כאן אני פרצתי בצחוק הכי קולני שיש לי במחסן, והסברתי לכולם שהאיש הזה אומרים לו ישראל ומה שבא לו בראש זה אורי גלר! בשלב הזה כל המקום היה על הרגליים, נשבע לכם שראיתי את התקרה מתרוממת! טוב, אולי הייתי טיפה שיכור (לא מודה, רק אמרתי אולי,כן?)

עשרים פאונד ללילה

ג'ונתן הוא אב הבית של ההוסטל. היו בעיות בהרכבת האופניים ונאלצתי להשאר יום נוסף, והוא עזר לי המון. אמנם מבנה ההוסטל מט לנפול, והחדר שלי כה זעיר שאני והאופניים גרים בו בתנוחת כפיות. אבל הצוות מהמם ממש! (אגב, ג'ונתן מסרב לסלפי, כך גם האיש מהפאב)

הארלו אינטרנשיונל הוסטל. מקום עלוב ונהדר בו זמנית!

אז עכשיו הכל מוכן. מחר בבוקר אני יוצא אל הגשם ופוצח סוף סוף במסע המפורסם שלי סביב הממלכה המאוחדת! (לא לפני ברקפסט אצל טובי, ברור!)


יום ראשון, 21 ביולי 2019

לונדון לא מחכה לי אז למה אני כל כך רוצה אותה?

זה היה באחד הערבים של החורף האחרון. בחוץ ירד גשם ולא היו לי תוכניות להמשך הערב. שמתי איזו מוזיקה של פעם, ואט אט היא חלחלה לי ועשתה אותי קצת, איך לומר, מלנכולי. פתחתי מגירה נידחת ועלעלתי בתמונות ישנות מעידנים אחרים, עד שנפלה לידי התמונה הזו, שבה רואים אותי ואת בני יותם ניצבים כזקיפים משני צידי הספינה שלנו, אי שם בין קובנטרי לבירמינגהם, בממלכה המאוחדת.


זה היה כשהחזרנו את הספינה למעגן שלה אחרי שבוע אינטנסיבי בתעלות, שבוע שבו יותר משראינו מונומנטים, אטרקציות או נופים יוצאי דופן כמקובל בטיולי בר-מצווה, נחשפנו לתרבות האנגלית. לאופי הבריטי. להומור היבש ובכל זאת מפיל, לאדיבות הפאנטית, לנימוס הממיס של שוטר המקוף הגבוה והמדוגם. רגע לפני שנכנסנו למעגן להחזיר את הסירה יותם הגיע לתובנה המסכמת של השבוע: "ג'נטלמן אנגלי" אמר במצח קמוט, "זה בעצם הנכד של הנכד של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול". כבר אז היה לו מוח אנליטי.

לכל טורר, כך אני מניח, יש בראש שורה של תוכניות מגירה למימוש כשנסיבות החיים יאפשרו זאת. נגיד 'סין' 'צ'ילה' או 'ניו זילנד', כאלה. לי יש גם רשימת משנה של אייטמים פחות מחייבים או מונומנטליים, מקומות שמתישהו בחיים אמרתי לעצמי "יום אחד אגיע לשם" או "לכאן אני עוד אחזור" ואפשר איכשהו לדחוף אותם בין לבין. בסוף אותו שבוע קסום ומרתק לאורך התעלות (שהתרחש לפני כרבע מאה, הרבה לפני שהתחלתי עם מסעות האופניים או אפילו דמיינתי שיום אחד אעשה מסעות כאלה), הודעתי לעצמי שלפה אני עוד אחזור.


הרומן שלי עם האנגלים לא נגמר אז. כמה שנים מאוחר יותר, בטיול תרמילאים גדול "אחרי הצבא" (באיחור של עשרים שנה), בגסט האוס נידח במנאלי, צפון הודו,  פגשתי את ריצ'רד מליברפול, אינגליש-מן אמיתי בדמות צעיר שובב. מיד התחברנו והמשכנו יחד לנפאל. עשינו את אנפורנה בייס קמפ, ורפטינג סוער על הקלי גנדקי, אכלנו פטריות בפוקרה ונפלנו לטריפ מטורף שנמשך שלושה ימים. נדהמנו לגלות עד כמה אוסף המוזיקה שיש לכל אחד מאיתנו בדיסקמן דומה. באחד השווקים רכשנו את "אוקיי קומפיוטר" של רדיוהד שבדיוק יצא, וחקרנו את שרשרת האבולוציה שהרוק הכבד עבר, מלד זפלין הראשונית ועד רדיוהד הסופנית. ושוב נחשפתי לאופי הבריטי המחונך היטב, והרובריקה של אנגליה ברשימה שלי קיבלה כוכבית וקפצה כמה שלבים במעלה הרשימה. 

ריצ'רד 

והרומן הבריטי שלי המשיך: עוד עידן חלף, ומצאתי את עצמי - הפעם כבר עם האופניים - בודד ותשוש בצומת דרכים נידחת בקירגיסטן, בלי נפש חיה לבכות לה על מר גורלי ובלי מושג מה עושים עכשיו, כשלפתע זיהיתי באופק רוכב נוסף מטפס באיטיות במעלה ההר. זה היה ג'יימס, צעיר חייכן וגבוה מבריסטול. עוד לפני שהגיע אלי זיהיתי שהוא אנגלי. ברגע שנפגשנו הייתה לשנינו הקלה גדולה, כמי שמצאו אח באמצע סוף העולם. למרות פער הגילים (28/61) החיבור היה מידי. רכבנו יחד כחמישה שבועות בדרך הפסיכית שנקראת "פמיר היי ווי", שהולכת במדבר אלפיני בגובה 3000 מטר. היה לי מאוד קשה בגבהים האלה עם הריאות הדפוקות שלי, וג'יימס, ג'נטלמן מושלם, חיכה לי, וסחב לי, ודחף לי, ואין לי ספק שבלעדיו לא הייתי צולח את הדרך הזו (ג'יימס טען בתגובה שללא כושר הניווט והאלתור שלי הוא היה מאבד את הדרך ומת מצמא במדבר). המחנה שהקמנו מידי ערב בצידי הדרך היה מלאכת מחשבת: הצבנו את שני האוהלים בתשעים מעלות זה לזה כך שנוצרה ביניהם רחבה קטנה מוגנת יחסית, והשקענו בבישולים מול רוח  דוקרת שלא מפסיקה אף פעם, ולא ויתרנו על חפירה פילוסופית הגונה מול הנוף. 

ג'יימס ואני ברגע הפגישה

המחנה שלנו

אחרי חודש של מסע משותף קשה וקסום, ברגע הפרידה

אז לונדון לא מחכה לי, היא רואה מיליון כמוני כל יום, אבל אני אבוא לה מאחורה, אחרי סיבוב נרחב באיים הבריטיים. השאלה כמובן היא מה זה אומר 'סיבוב נרחב', מאיפה לאיפה רוכבים? ומה בכלל יש שם ששווה לראות? כדאי להתקדם בכיוון מסוים או בכלל הפוך? בדרך כלל השאלות האלה לא ממש מטרידות אותי. אני נוהג לעיין במפה של ארץ היעד כמה שעות טובות כדי להבין כללית את מבנה הארץ, ולתכנן מסלול מדויק רק לקטע הכי בעייתי ומלחיץ - מהטרמינל שבו אני נוחת אל הקמפ (או ההוסטל) הקרוב. משם אני כבר מתכנן לי את הדרך יום ביומו. 
אבל הפעם, למראה מפת האופניים של אנגליה, קצת התבלבלתי. המפה מראה רשת צפופה של אינספור נתיבי אופניים מכל הסוגים ולכל הכיוונים. כך גם במפת החום של סטרבה. מה עושים? חיפשתי באינטרנט קבוצה או פורום של טוררים אנגליים מקומיים, תיארתי שם קצת מי אני ומה אני מחפש, וביקשתי עזרה. 

מפת נתיבי האופניים

וכאן באה לי החוויה האנגלית הכי משמעותית, שהיא אולי הפרומו למה שאני אמצא שם. כעבור כמה שעות נאספו עשרות תגובות, כולן ענייניות ומפורטות, אף תגובה לא מתווכחת עם הקודמות לה אלא משלימה אותן ומוסיפה להן. וכדי לדייק שאלו אותי על הכושר ואופי הרכיבה שלי, ונערכו דיונים, וקיבלתי המלצות והפניות ולינקים ממש רלוונטיים, ועודדו אותי להתייעץ איתם גם במהלך המסע. איזה כיף! 
לאחר שלושה ימים של צלילה לים האינפורמציה שקיבלתי, אני מרגיש שאני יודע לאן נוסע ואיך כדאי לנהוג, ויותר מזה: אני כבר מרגיש בבית באנגליה, עוד לפני שיצאתי מהבית! 

אז לונדון אולי לא מחכה לי, אבל אני כבר מטפס על הקירות מרוב ציפיה… 

מהמצלמה של גיימס