מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום ראשון, 10 ביוני 2018

שקט יורים


בדרך כלל כשמישהו יוצא לטיול רב יומי וכותב על זה בלוג, הוא מספר על הימים שעברו עליו. הלילות הם הזמן המת, זמן שכלום כביכול לא קורה בו, למרות שבהרבה מסיפורי המסע האלה אתה קולט בין השורות שהלילות לא היו פשוטים בכלל, עד כדי שהמספר לעתים מוותר על הלילה או על חלקו וממשיך ברכיבה כדי לחמוק מהקושי הזה.
אז הפעם הסיפור הוא על הלילות.


יצאתי למסע של שלושה ימים ושני לילות. די שגרתי אצלי בזמן האחרון. יצאתי מהצ'ק פוסט מזרחה על הקישון, עשיתי הקפה מורחבת של העמק וחזרתי למפרץ דרך נחל ציפורי.

בסוף היום הראשון אכלתי במסעדת "קימל" במתחם סקי בגלבוע. יצאתי מהמסעדה - איך לומר זאת - מדושן ומבושם, אולי אפילו טיפה בגילופין, ומיהרתי לחפש מקום להקים את האוהל לפני החושך. חניתי באותו וואדיון קטן שממנו מתחיל סינגל הגלבוע. טיפסתי מאתיים מטר במעלה הערוץ כדי להתרחק מהכביש ומצאתי שם מקום מתאים לחניה כשצלע הגבעה מסתירה לי את רעש הכביש וציפיתי ללילה שקט. הכל היה נחמד וטוב, אפילו שמעתי באוזניות איזה פודקאסט חביב לפני השינה… עד ששמעתי את הירייה הראשונה.



זה היה קרוב, לא יותר מכמה מאות מטרים דרומה ממני במעלה הוואדי, יריית רובה בודדת. פתאום הייתי ערני לגמרי. מה זה היה? סיפרתי לעצמי שכנראה צדים שם חזירי בר וניסיתי להירדם. שלוש היריות הבאות שבאו בזו אחר זו כבר הוציאו אותי מהאוהל. חשבתי שאולי עדיף להדליק אור כדי שכדור טועה לא יפגע בי, אבל אז שמעתי שתי יציאות תותח. אט אט חדר לי לתודעה שאני נמצא לא יותר משלושה ק"מ בקו אווירי מפרוורי ג'נין. ג'נין ג'נין. אם איזה ג'ניני מג'נון רוצה להסתנן בלי להתגלות, הגיוני שהוא יגיע ממעלה הוואדי הנסתר שלי.

זה נמשך שעות. כל כמה דקות שתיים שלוש יריות, מדי פעם תותח. לילה שקט זה לא היה, אבל לקראת הבוקר בכל זאת נדמה לי שנמנמתי קצת.



למרות חוסר השינה יום המחרת היה מקסים. עברתי בכפרים שממזרח לגבעת המורה, ובנעורה אפילו נכנסתי לכפר ואכלתי חומוס. בעלת המסעדה הערבייה הייתה נחמדה במיוחד ומזגה לי לימונדה צוננת לתוך אחד הבקבוקים בלי כסף. בשלהי היום עברתי בחצרות האחוריות של הקיבוצים המיתולוגיים של צפון העמק, גבע, עין חרוד, מזרע, רמת דוד, נהלל - מי ירה ומי זה שם נפל… ולא כל כך מצאתי מקום לחנית לילה. בכל מקום לולים, רפתות, גדרות ושערים. לבסוף, שוב באור אחרון, הזדקר מולי תל שימרון, גבעה יפה עם חורש קטן בראשה. טיפסתי קצת ומצאתי פינה נוחה עם תשקיף על העמק, וציפיתי ללילה של שינה טובה שיפצה אותי על אתמול.



ואכן, בשעה הראשונה שלאחר רדת החשיכה הכל היה טוב. מלבד נהמת האוטוסטרדה הממוקמת כ 400 מטר ממני (מוסתרת ע"י קפל קרקע), היה די שקט. ואז באו האופנוענים. הם באו מכיוון זרזיר, שנמצאת כשני קילומטר צפונה ממני, על אופנועי שטח קצוצי אגזוז, וחרשו את השטח שביני לבין הכביש ברעש מחריש אוזניים, בלי אורות, בלי קסדה, בלי חולצה ויחפים, נהנים בעיקר לתת גז ולהעיף עפר לשמיים. אחריהם באו הטרקטורונים ועשו אותו הדבר. אזרתי סבלנות בתקווה שמתישהו יגמר להם הדלק. בשלב מסוים יצאתי מהאוהל והכנתי תה. זה היה הזמן שבו לפחות ארבעה חמישה מואזינים פתחו את הפה. כלומר פתחו את הרמקולים הסופר מוגזמים. האחד היותר קרוב אלי, מהכפר מנשיית א זבדה הפרוש לרגלי כמה מאות מטרים מערבה, היה זייפן נוראי (בדרך כלל המואזינים יודעים לשיר ובעלי קול ערב), חזר שוב ושוב על אותו קטע תפילה בזיופים גדולים, דיבר לפתע בטלפון בעוד המיקרופון פתוח, קרא למישהו, וגלש בטבעיות לעוד לאללה ואכבר מזויף. לא נורא, אמרתי לקונה, רבע שעה וזה נגמר.



ואז, כבר לאחר חצות, בדיוק כשנכנסתי שוב לאוהל בתקווה לקצת שקט, החלו הזיקוקים, מטחים מטחים, הפעם מכיוון נהלל. חתונה. קרני הפרוג'קטורים החותכים את השמיים כמקובל בחתונות האלה התמקדו לפתע בי, והפכו את המחנה שלי לג'ונגל של סינוורים וצללים. במנשיית א זבדה לא ישבו בחיבוק ידיים, גם שם מתחתנים הלילה. עם סיום המואזין נפתחה מוסיקת פופ ערבית בפול ווליום מטובלת בצהלולים צווחניים בצרורות ירי שנמשכו שעה ארוכה, וכשהחלו לדעוך באו הדי היריות מכיוון זרזיר - מסתבר שגם שם מתחתנים - שהדהדו בין מדרונות התל שלי. 

לא יודע אם ישנתי, אבל עם אור ראשון קיפלתי ציוד במהירות ויצאתי לדרך. איפה שהוא על נחל ציפורי, כפרס ניחומים, פגשתי את אסף פלג, אילן ביגן ועוד חברים יקרים לכמה דקות של חיוכים וצילומים.



היה כיף כבר אמרתי?

יום שני, 12 במרץ 2018

קברים של מלכים


כחלוף ימים רבים, בסיום המסע, כשאני חוזר אל אותה עיר גדולה שבה התחלתי ושעכשיו היא סוף הדרך, אני עוצר בפאתי העיר, מתיישב איפה שהוא ומרגיש איך שכבות של מתח נושרות ממני. כבר אין חשש לתקלה, לאיבוד הדרך או לכל מצוקה אחרת. נותרו לי רק קילומטרים בודדים עד לתחנה הסופית של מסע זה, וכבר ניתן להכתיר אותו בהצלחה. וכשאני קם לנווט את דרכי ברחובות העיר, אני מגלה עד כמה היא מוכרת לי בזכות אותם יומיים שלפני המסע, כשנחתתי כאן אל מלון אקראי ולמדתי את חוקי העיר. עכשיו יש לי מושג ברור איך מתנהלים בעיר הזאת, איפה כדאי להשתכן, איפה המסעדות הטובות, וכמה אמור לעלות בקבוק מים.

שכונות בבנגקוק

כשהגעתי לבנגקוק נותרו לי 5 ימים עד לטיסה. יכולתי כמובן להפוך לתייר סטנדרטי, למדוד רחובות ולחפש שווקים מסעדות ואטרקציות, אבל החוף של מפרץ תאילנד משך אותי. ראיתי שאם אני משאיר לי יום אחד לאריזת האופניים והכנות לטיסה, יש לי עוד ארבע ימים מלאים, וחוף פאטייה, הנמצא 150 ק"מ מדרום לי - יומיים רכיבה ויומיים חזרה - הוא יופי של מיני-טור לסיום!

לכן חיפשתי מלון בפרוורים הדרומיים של העיר, כדי שמחר תהיה לי יציאה נוחה דרומה, וכך הגעתי לגסט האוס ההזוי הזה, שממוקם בתוך המתחם של מקדש בודהיסטי גדול שמסביבו מבני המגורים של מאות פרחי הנזירים. בשונה משאון המכוניות שאופף אותי בדרך כלל במלונות הזולים האלה, הפעם הייתי שרוי בתוך נהמת תפילת נזירים נמוכת תדר וחרישית, ובכל פעם שרציתי לצאת מהמלון עברתי ממש בין שורות של נזירים כתומים הכורעים לפני אלוהיהם. האווירה המדיטטיבית הזו השפיעה עלי, והשקיטה לי קצת את גלי המוח הסוערים בתום מסע עומק בקמבודיה שעדיין לא הצלחתי לעכל. מלמול הנזירים המתמשך נסך בי שלווה ושקט נפשי, וטען אותי באנרגיה ומרץ לקראת המיני טור אל החוף.

המהום נזירים חרישי

יצאתי לדרך קליל ושמח, כאילו לא הרגע סיימתי מסע מפרך בדרכי עפר מתפוררות. ניסיתי לסטות מהכבישים הראשיים, וגיליתי עד כמה הארץ הזו מרושתת בנהרות ובתעלות, ופעמים רבות נאלצתי לרכוב לאורך תעלה 3-5 ק"מ כדי להגיע לגשר ולחצות אותה. בסופו של יום, שנמתח ל 85 ק"מ, השתכנתי בעיר צ'ונבורי שעל החוף, 60 ק"מ צפונית לפטייה. פגשתי שם רוכב תאילנדי מקומי, איש מבוגר ונחמד מאוד. עצרנו אחד ליד השני ספונטנית, וניהלנו שיחה מעניינת ללא שפה - האיש לא דובר מילה אנגלית - ולא היו לנו שום קשיי הבנה. זה מדהים. הוא התעניין באופניים ובפתרונות הציוד שלי, ואני הראיתי לו והסברתי לו, הכל במבטים והבעות פנים בלבד. אני התעניינתי בהרים שנמצאים כמה קילומטרים ממזרח לחוף, והוא הכווין אותי לאן לנסוע כדי לטפס בדרך הנוחה יותר.

הרוכב מצ'ונבורי

פתאום ראיתי כמה אני מתגעגע לטבע, לעליות! (לא מאמין שאני אומר את זה) כמעט בכל המסע הזה אני רוכב בשטח אורבני צפוף יותר או פחות, ובמישור אינסופי. עכשיו רציתי לשמוע את אוושת הרוח, לראות רחוק.

רציתי להיות לבד כשאני לבד, ולא לבד בתוך המון.

ארץ התעלות

זה היה יום מרתק וקסום. עברתי בסביבה כפרית עם אגמים ובריכות, טיפסתי בשביל 4X4 לתוך יער ורכבתי שעות בגשם (הגשם הראשון בכל המסע!), ומצאתי בית קברות מוזר ויפה שלא ראיתי כמוהו (אם זה בכלל בית קברות). הסתובבתי שעה ארוכה בין מתחמי קברים מקושטים במוזאיקה צבעונית ונגנבתי. אחר כך  נכנסתי לחנות מכולת שהיא גם מסעדה, ונהניתי מאוד מהמנה האחידה שהיא מוכרת לפועלים. בשעת שקיעה שאלתי על גסט האוס, והכווינו אותי לאכסניית פועלים, והזוג שניהלו את המקום קיבלו אותי בצורה כל כך יפה, ורצו בשבילי למסעדה שבכפר להביא לי טייק-אווי והרשו לי להכניס את האופניים לחדר. יום חיובי ומואר.

קברות נסיכים?

אוויר הרים סוף סוף

יום המחרת היה לא פחות מעניין. מצאתי את עצמי בין מפעלים ענקיים באזורי תעשייה, ועל סיפם של מכתשים גדולים שנראו לי מחצבות נטושות. עברתי בכפרים על כלונסאות שבנויים מעל התעלה, וחשבתי שכך בטח נראתה בנגקוק לפני שהפכה לאטרקציית תיירים מבטון ואספלט. בשעת הצהריים עצרתי ליד דוכן מנגל - יש המון כאלה בכל פינת רחוב - וחבורת פועלים הזמינו אותי אל מתחת לסככה שלהם, ונתנו לי אורז ורטבים שהיו להם, וכך העוף הצלוי שקניתי הפך לארוחה שלמה. הם התעניינו באופניים ובמסע והיו מאוד נחמדים. זה היה יום בחצר האחורית של העיר, שבסופו הגעתי לסביבת שדה התעופה. וכשנכנסתי למלון בשלהי היום, האופניים, בלי תקלה, בלי פנצ'ר, בלי למצמץ, סיימו את המסע שלהם. לי נותרו עוד יומיים של אריזות, טיסות והמתנות בקונקשנים הזויים עד שגם אני מסיים.


בימים הקרובים אפרסם פוסט סיכום של המסע המיוחד והעמוק ובכל זאת שטחי הזה בקמבודיה, מסע שלא דמה לשום מסע אחר שעשיתי בעבר.

יום חמישי, 22 בפברואר 2018

המפגש הגדול

גדר אחד מקברי האחים ב"שדות ההרג"

כמעט אלף קילומטר אני רוכב כדי להגיע אליו, ושש מאות קילומטר אני רוכב על גדותיו של נהר המקונג (שני קילומטר רוחב), שוקע בחולות שלו, נאבד באיים שלו, מפליג במעבורות שלו, סופג את צרחות הילדים שלו, אוכל ומחרבן את האורז שלו - עד למקום שבו הוא נפגש עם אח שלו, נהר טונל סאפ (חצי קילומטר רוחב), ומכאן הוא כבר כל כך רחב, שהוא נראה כמו ים שזורם אל האוקיינוס.

מפגש הנהרות

בעונה הגשומה, כשמקונג רוצה לעלות על גדותיו, טונל סאפ מתהפך וזורם אחורה, ומזרים את עודפי המים לאגם גדול שהוא מחזיק במיוחד, מאתיים וחמישים קילומטר צפונה מכאן. כשאין גשם ומקונג מאיים להתייבש, טונל סאפ מחזיר לו את המים שצבר באגם, ובכך מאפשר לספינות התיירים להמשיך לשוט, לדייגים להמשיך לדוג ולווייטנאמים, מאתיים קילומטר דרומה מכאן, ליהנות מדלתה ענקית ושופעת במיוחד. טונל סאפ הוא הרגולטור של אח שלו הגדול.

ילדים עושים "טוק טוק"

למקום הזה - מקונג פינת טונל סאפ, שנקרא פנום פן וגרים בו מיליון וחצי, הגעתי בשעת צהריים לוהטת על אדי דלק אחרונים. זוג בלגים שנעצרו להתפעל מהאופניים ולתחקר אותי על המסע, הכווינו אותי לאזור שקט עם גסט האוסים טובים. נכנסתי לאחד, הסתגרתי בחדר עם המזגן בפול סטים, ויצאתי רק למחרת בבוקר, ורק מפאת הרעב. זה קצת מביך להגיד שהיה מסע קשה בארץ הכל כך שטוחה הזו, כשלא מדדתי יותר מ 250 מטר טיפוס מצטבר ביום רכיבה של 80 ק"מ, אבל יומיים שלמים רק ישנתי ואכלתי עד שצברתי מספיק כוח לסיבוב רגלי קצר בטיילת.

נראה קצת פרסי, לא?
פנום פן, יותר משהיא עיר, היא מקום מפגש. מלבד מפגש הנהרות, האומה הח'מרית נפגשת כאן עם העולם. היא מראה לו, ומסבירה לו, ונותנת לו שירותי תיירות הכי שאפשר בחור הזה, כולל זוג שוטרים חייכנים ודוברי שפות בכל פינת רחוב, שכל תפקידם הוא לעזור לתיירים להסתדר. והם באים. העיר מוצפת בתיירים מכל העולם. וגם עם עצמה קמבודיה נפגשת כאן. עם בליל הדתות המשוגע שלה, עם הדלות המשוועת, עם עברה, הרחוק והקרוב, עם עתידה. במקום הזה העם הקמבודי נאבק לזקוף את ראשו, וזה ניכר בכל פינה בעיר.

המוזיאון הלאומי. בניין מדהים ביופיו!

גם איתי הם נפגשים פה, הקמבודים. פתאום הם חביבים, כן מקשקשים קצת אנגלית, והרבה הרבה יותר פתוחים וקומוניקטיביים. וזה משפיע עלי - גם אני מרגיש יותר פתוח. למרות שלתחושתי אני עדיין לא מבין כלום, בין המטיילים בגסט האוס פתאום אני מומחה. פה אני מסביר איך להגיע ואיך להתנהג, שם מה כדאי ומה לא, לאלה עוזר לתכנן מסלול, להם ממליץ על מקומות.

הילדה ההולנדית הזו התיישבה במקום של הנזיר שכשאתה שם דולר בקערה הוא נותן לך ברכה וקושר לך סרט. אמרתי לה תני לי ברכה, אמרה לא שמת דולר. שמתי - והיא ברכה אותי לעיני הנזיר המשתומם!

הלכתי לאתר שנקרא "שדות ההרג". זה מתחם שממוקם כ 15 ק"מ מחוץ לעיר, שהיה בשנות השבעים מחנה השמדה של הח'מר רוז' (הח'מרים האדומים), שם חצי מהעם הקמבודי חיסל חצי אחר. זה אחד מעשרות אתרים כאלה שיש בכל קמבודיה. גילו שם עשרות קברי אחים, מאה שלדים ויותר בכל אחד. מסבירים שם איך זה התבצע טכנית, ואתה הולך ורואה עצמות אדם פזורות בשטח, ואלפי גולגלות. אבל לא מסבירים למה. או לפחות לא מספיק. אתר קשה.


ארבעה ימים שהיתי בפנום פן, ובעיקר נחתי ולמדתי. וזה היה בשבילי מעין סיכום של המסע המרתק בקמבודיה. קצוות התחברו לי, דברים התבררו, ועדיין, כמו מאות המקדשים החבויים בג'ונגל שטרם נתגלו, רב הנסתר על הגלוי במדינה הזו גם מבחינות רבות אחרות. למשל הדת, שהיא תרכובת לא מובנת של בודהיזם, הינדואיזם וברהמיזם, עם נגיעות של נצרות ואסלאם.


וכאן המסע שלי הגיע לפרשת דרכים: נותרו לי 11 ימים עד לטיסה הביתה מבנגקוק. הם לא יספיקו כדי לחזור ברכיבה לבנגקוק דרך חופי קמבודיה ותאילנד כפי שתכננתי תחילה. עומדת לפניי אופציה נוספת שגם עליה חשבתי עוד בשלב התכנון: להמשיך דרומה אל ווייטנאם ואל דלתת המקונג, ולקחת טיסה מהו-צ'י-מין סיטי לבנגקוק. מבחינת זמנים זה אפשרי, אבל אין לי כוח לעוד מדינה. לא יכול להכיל יותר. ווייטנאם ראויה למסע משלה, אשר בוא יבוא…

ובעודי מסתובב ברחוב ומתלבט, צד את עיני שלט באחד מסוכנויות מנסיעות על הפלגה בסירה מפנום פן צפונה על נהר טונל סאפ, ודרך האגם עד סיאם ריפ! (זה 250 ק"מ ונמשך שבע שעות) מיד נכנסתי וקניתי כרטיס למחר…


ועל ההפלגה המקסימה, הביקור החוזר בסיאם ריפ והמסע המטורף לבנגקוק בפוסט הבא… הישארו איתי!

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

הגדה שממול


החדר היה סביר, אמנם ללא מזגן, אבל עם מאוורר שקט ויעיל. הייתי עייף מאוד אחרי יום ארוך באבק ובשמש, ובכל זאת לא הצלחתי להירדם. התהפכתי והתהפכתי, לא נרדם. כאילו משהו מפריע לי, לא מאפשר לי להירגע. בסוף הדלקתי אור, ואז ראיתי אותו, בדיוק שני מטר מעל הראש שלי על התקרה, בוחן אותי בעיני ראדאר בוהקות, מתכנן את המוב שלו. זינקתי מהמיטה בזינוק נחשוני כה מהיר, עד שהצטערתי לרגע שלא הלכתי לקריירה של אתלט. גם הוא זז, משפר עמדות. מה עושים? שלוש בלילה, חייב לישון קצת, מחר יש לי לפחות 80 ק"מ עד הגסט האוס הבא. אדוניי, אללה, ג'יזס, בודהה, מישהו? לא עונים החארות. (אתאיסט מה אתאיסט, בכל זאת אני פונה לאדוניי ראשון - הכר את עצמך חביבי). כבר ראיתי עכבישים, אבל מונסטר ספיידר כזה - גודל כף יד פרוסה, 20 ס"מ מקצה לקצה - כזה לא ראיתי.

עשרים סנטימטר כן? ושימו לב לעיניים...

פתחתי סמרטפון, יש קליטה. פניתי בווצאפ לכל הקבוצות, ענו לי תגרש אותו מהחדר, הוא לא אלמנה, אם הוא לא אדום הוא לא ארסי, הוא לא עוקץ, לא נושך, לא נובח. תודה לכולם.  תישנו אתם עם ג'מבו ספיידר כל כך גדול, שמקצה החדר אני רואה את השערות על הרגליים שלו. בסוף, כמוצא אחרון, צילמתי אותו וירדתי להעיר את שומר הלילה, שכבר הספקתי להסתכסך איתו, כי התעקשתי לקשור את האופניים לעמוד למרות השגחתו, והוא נעלב קשות. הוא פקח עין חמוצה, שום מילה באנגלית, עשה כמה תנועות ביטול והעיר את השומר הנוסף בערסל הסמוך, שהוא אינטלקטואל מדופלם עם 4 מילים באנגלית. אני מראה להם את הצילום בסמארט, אבל קולט שמהתמונה אי אפשר להבין את הגודל. שכנעתי אותם לבוא לראות. הם הזדעזעו. אפילו יחידה 101 של הח'מר רוז' לא הכינה אותם לדבר הזה. לאחר תחקור ותדרוך הביאו מטאטא גדול עם מקל ארוך וחבטו בו מהמערב, והוא, כצפוי, נפל על המיטה, ובריצת עמוק נעלם בין המצעים. בשלב הזה אף גיבור לא היה מוכן להתקרב למיטה.

החומר שממנו מיצרים מטאטאים

נפתח דיון ארוך בשפת הח'מר, כשאני עומד שם בתחתונים, מודיע שאני על המיטה הזו לא ישן ומבכה את מר גורלי. ואז סיעור המוחות - נא לא לזלזל - הניב תוצאות: מעבירים אותי חדר! תודה לאל! (ושוב, לא אמרתי סנק יו ג'יזס, לא קידה לבודהה, לא לללה אכבר, רק תודה לאל יוצא לי מהפה. כוחו של חינוך מינקות) עכשיו אני בחדר החדש, המשודרג והממוזג, ועדיין לא נירדם... פאק.

יום המחרת היה אחד הקשים. נפרדתי משומר הלילה בלחיצת יד אמיצה, כיאה לאחים לנשק, ויצאתי טרוט עיניים למאת הקילומטרים האחרונים אל פנום פן. המסלול שתכננתי בבית הוביל על הגדה המזרחית של הנהר ועבר בשלב מסוים אל המערבית. אני התחלתי לפי התכנון, אבל משום מה הגדה שממול קרצה לי, אולי כי הג'ונגל שם נראה לי עבות יותר, או ירוק יותר, או אולי כי חשבתי ששם הכביש במצב טוב יותר, ושכמות הילדים הצורחים לאורכו קטנה יותר. עד מהרה איתרתי מעבורת, ובלי לחשוב פעמיים דילגתי איתה אל הגדה שממול…


לא עברתי שני קילומטר בגדה הקורצת, והכביש פשוט נגמר אל דרך עפר טרשית ומשובשת כל כך, עד שנאלצתי להאט לכדי זחילה, כמות הילדים הוכפלה, והג'ונגל לא רק שלא התעבה, אלא כמעט שנעלם בכלל והשמש קדחה לי בראש עם 37 מעלות ו 80% לחות. עיון מדוקדק במפה גילה לי שאין שום מעבורת בשלושים הקילומטרים הבאים, עד לגשר שבו המסלול המקורי דווקא עובר לגדה הנוכחית!
כאן צריך אולי לציין שרוחב הנהר הוא כשני קילומטר, ולפעמים יש בו איים, כך שלא ניתן להבחין מגדה אחת מה בדיוק קורה בגדה השנייה.


בסדר, אמרתי לעצמי, טעות טועים טעינו. ממשיכים. נלחמתי ונלחמתי, הורדתי קצת אוויר מהצמיגים, מה שאכן שיפר קצת את המצב. אבל אז נגמר הכביש. יוק. במפה הוא דווקא מסומן ככביש ארצי! חזרתי כמה מאות מטרים לאחור שם איתרתי סינגל שמתקדם בערך על התוואי שאמור להיות הכביש. לא נותר לי אלא לחתור קדימה, עד שכעבור שלושה קילומטר חזר הכביש וציית למפה. מה שמוכיח שאם מתעקשים עם כביש, הוא מציית. אבל מה אני בכלל קורא לערימת טרשים הזו כביש, כל העצמות שלי כאבו. חשבתי לעצור בצד וללכת לישון, או לחייג לגט טקסי סניף קמבודיה ולהגיד לו תפעיל מונה.

גם מוסלמים יש כאן

הערב כבר הסתמן בפאתי מערב, וכל סיכוי להגיע לפנום פן הלילה נגוז והיה לחלום. שאלתי מישהו איפה מעבירים פה את הלילה, אמר סע עד הצומת. בצומת בניין גדול עם פאסדת ניאון מוגזמת מרצדת בשלל צבעים. זה היה בכניסה לאוטוסטראדה, כשלושים ק"מ ממרכז העיר. בכניסה חנו עשרות טוסטוסים, ונערות מאופרות בהגזמה הסתובבו ליד הפתח. שאלתי גסט האוס? אמר לי בוא אחרי והוביל למאחורי הפאסדה, שם, בין ערמות אשפה ושלוליות ביוב היו כמה חדרים. שאל: פארט טיים או פול טיים? כמובן שהבנתי שאני בבית זונות. אמרתי לו ליסטן בראדר, אני רוצה מקלחת, מיטה ולישון עד הבוקר, ושום שירותים נוספים.  גוט מי?


הוא הבין, אבל החדר היה כל כך מזוהם, שצחצחתי שיניים עם בקבוק בלי לנגוע בכלום, התעלמתי מהמיטה וניפחתי את המזרן שלי בפינה היותר טהורה של החדר, ונפלתי לתרדמה עמוקה.

יום שישי, 16 בפברואר 2018

האצן, הגרמני והווילה


הוא עמד בצד, בשקט, והביט בי בעיניים שחורות, פעורות לרווחה, מבט שקצת הביך אותי. זה היה כשעצרתי לרגע, וכרגיל מיד נקהלו ילדים עם הצעקות הרגילות - "הלו" ו "ווטס יור ניים", אבל הוא, ילד כבן שש, שתק והתבונן. ניגבתי את הזיעה והמשכתי לדווש על דרך העפר שלא נגמרת. כעבור כמה דקות היה נדמה לי שאני שומע רשרוש חצץ מאחורי. העפתי מבט לאחור והוא היה שם, רץ אחרי ברגליים יחפות. הגברתי קצב, אבל הוא רץ ממש לצידי, במהירות של כ 20 קמ"ש. וזה נמשך ונמשך. לבסוף, אחרי כ 5 קילומטר, עצרתי ואמרתי לו "גו הום!" שום תגובה, רק המבט התם הזה. מה עושים? התיישבתי על איזו אבן, גם הוא התיישב. פתחתי שקית תפוצ'יפס והצעתי לו. הוא לא לקח. אכלתי קצת, הנחתי את שארית השקית לידו, קמתי תוך שאני מסמן לו לא לקום, עליתי על האופניים והמשכתי הלאה, מתאפק בכל כוחי שלא להביט לאחור.
5 ק"מ, 20 קמ"ש, יחף על חצץ. איזה אצן מדהים!


שהיתי שתי לילות בגסטהאוס ב Kartie. פגשתי שם את אריק, פנסיונר גרמני שמסתובב בעולם כתרמילאי. אדם חכם ומיוחד. חלקנו שולחן בארוחת הערב, חצינו את הנהר בסירה וראינו פגודה מרשימה, אבל בעיקר דיברנו. ניסינו לפענח ולהבין קצת יותר את הח'מר. (ח'מר זה שם העם התרבות והשפה. הארץ, המדינה ומוסדות השלטון זה קמבודיה. כמו יהודים וישראל) וזה לא פשוט. הם מאוד סגורים ומנוכרים לזרים. היה נחמד ליהנות מחברתו של אדם מערבי אחרי ימים רבים של זרות וניכור.

הילדה הזאת, רק אני בראש שלה

בהמשך הדרך עברתי את הנהר לגדה המערבית לפי המלצת הטוריסט אינפורמיישן. הפעם זו הייתה מעבורת ממשית שמעבירה גם משאיות, אבל אין לה שום מזח. היא פשוט תוקעת את עצמה בחול, והרכבים מדשדשים ומתחפרים עד שמצליחים לעלות, ואז המעבורת לוקחת רוורס בכל הכוח עד שמצליחה להיחלץ מהחול, רק כדי להיתקע שוב בחוף שממול.


מכאן והלאה לאורך כל היום זו הייתה רכיבה מקסימה, בדרך מוצלת בתוך יער, כשמידי פעם הנהר מציץ משמאל. מידי פעם חציתי כפרים וצילמתי את הפגודות היפהפיות שלהם (אגב, הפגודה היא לטעמי המבנה היפה ביותר ממקדשי כל הדתות - כניסיות, מסגדים, בתי כנסת וכו'). זה היה משהו שדומה יותר לרכיבת סטלבט על הדנובה, מאשר למסע אתגרי בקצה העולם. עצרתי לצלם כל דקה וכיבדתי כל זולה שווה בעצירת קפה… בקיצור, יום כיף, שבו התקדמתי רק 40 ק"מ, עד שהבחנתי בבית חריג ביופיו שיושב ממש על גדת המקונג, בתוך גן טרופי מטופח. בשביל הגישה היה שלט "ווילה גסט האוס". נכנסתי לגשש…


פגש אותי צעיר צרפתי גבוה עם אנגלית מושלמת, שלחץ את ידי והציג את עצמו בשם פייר משהו, ג'נרל מנג'ר. הוא התעניין באופניים ובמסע שלי, הושיב אותי בפביליון שבגן, וסיפר לי שזו ווילה בסגנון קולוניאלי שנבנתה ב 1916, כשקמבודיה הייתה קולוניה צרפתית, ע"י אחד מאבותיו, והמשפחה מתחזקת את המקום מאז. בלי שהרגשתי משרת חרישי הניח לפניי סט כלי חרסינה עם קפוצ'ינו מוקפד לפי כל הכללים, כולל אבקת הקקאו מלמעלה, וטס של ענבים. "אל תדאג", אמר פייר, "זה עליי. תרגיש חפשי להסתובב ולצלם. שים איזו תמונה או שתיים בבלוג שלך. אגב, המחיר מתחיל מ 105 דולר ללילה בחדר עם נוף לגן, ומגיע ל 175 לסוויטה המשקיפה למקונג". כשקמתי ללכת פייר ליווה אותי, הצביע על הגסט האוס הצנוע שמעבר לרחוב, ואמר "לך לשם, הם בסדר". אבל זה כבר שייך לסרט אחר לגמרי…


יום ראשון, 11 בפברואר 2018

מקונג דיסקברי טרייל


כשני קילומטר לאחר שהסתיימה הטיילת של סטונג טראנג, בדיוק על מפגש הנהרות, נגמר הכביש ועברתי לדרך עפר. יום המנוחה עשה את שלו, ורכבתי במרץ ובקצב טוב. הדרך הובילה על גדת הנהר ממש, בין דקלי קוקוס ענקיים ובננות פרא. מעת לעת הנהר הציץ מבין העצים - נוף יפה מאוד. כרגיל בקמבודיה הבקתות והילדים עם ה"הלו הלו" שלהם המשיכו לכל אורך הדרך. בהמשך הנהר נעשה מעניין יותר והופיעו בו איים. אחרי כשלושים ק"מ מצאתי את המקום שבו אמורה להיות המעבורת אל האי שבו אני אמור לעשות את הלילה. היה שם איזה מזח קטן, לא משהו שאתה מקשר למעבורת, ושום דבר מעבר לזה. החלטתי להמתין.


עד מהרה הופיע אופנוע עם ארגזים של סחורה ועצר על המזח הקטן. עכשיו הייתי בטוח שזו התחנה של המעבורת. ניסיתי לשאול אותו מתי תגיע המעבורת,  אך לא הצלחתי ליצור שום תקשורת. אחר כך הופיעו עוד כמה טוסטוסים, וגם אחד שבא ברגל עם חבילות. כולם התרכזו על המזח הקטן, והיה ברור לפי התכונה הכללית שהמעבורת עומדת להגיע. גם אני מיהרתי והצבתי את האופניים על המזח, ואז באופן מפתיע המזח החל לנוע. מתברר שהמזח הוא המעבורת עצמה! באחת מפינות הפלטפורמה הותנע מנוע שלא הבחנתי בו קודם, וההפלגה החלה. כעבור כשלושה ק"מ ועשרים דקות הגענו אל החוף שממול. היה שם שביל אחד ויחיד, והתחלתי לנוע לאורכו, תוך מאבק בחולות לסירוגין.

המעבורת

בלב הכפר עצרתי וניסיתי להבחין בשלט או סימן לגסט האוס כפי שמצויין במפה. בסוף שאלתי מישהו, סימן לי 'תמשיך'. אחרי כמה מאות מטרים שוב שאלתי, הצביעו לי על בית. יצאה אישה מבוגרת ואמרה "הום סטיי" כשהיא מצביעה על עצמה. מזל טוב, הגעתי! הגברת שאלה אותי דברים ואני שאלתי אותה - שום תקשורת. בסוף איש זקן שהיה שם כל הזמן ורק עכשיו הבחנתי בו הצביע על ערסל קשור בין הכלונסאות, ואני השתרעתי עליו ומיד נרדמתי…

הום סטיי זה כאן

כשהתעוררתי הזקנה סימנה לי ללכת. לא הבנתי. היא קראה לנערה שמגמגמת קצת אנגלית, וזו ווידאה שאני לוקח איתי את הטלפון ומשכה אותי אל שביל בין העצים. הלכתי קצת, ופתאום יצאתי אל חוף חולי רחב, ובו עשרות סירות. השמש עמדה מעל האופק, שולחת קרניים כתומות על פני המים -  השקיעה עמדה להתחיל, ואני התחלתי לצלם…
באמת שקשה לתאר את הקסם. אולי ניתן לתמונות לדבר:





9


הסתובבתי על החוף כמעט עד חשכה. החוף, שהיה שומם כשהגעתי, היה עכשיו מלא אקשן: הרבה מהסירות יצאו לנהר, סירות אחרות חזרו, וכמה זאטוטים השתכשכו במים. אגב, מי הנהר צלולים לחלוטין, ויש להם ריח של מים וטעם של מים. מים חיים!

כמעט החשיך ואני מיהרתי לחפש את השביל חזרה הביתה, כשראיתי דמות מוכרת עולה מהנהר - כשהתקרב זיהיתי את הזקן מהבית, ובידו צרור דגים גדולים ויפים, גלינג - נפל האסימון - הנה ארוחת הערב שלי!


הדג הגיע מבושל ברוטב כהה חריף, משהו דומה למטבוחה, והיה טעים ביותר. ביקשתי מהנערה לעשות סיור בבית, שהפתיע אותי לגמרי. זה צריף בנוי על כלונסאות, כשהרצפה בגובה 4 מטר מהקרקע. קירות הצריף וגם הרצפה בנויים לוחות עץ עם רווח של כסנטימטר בין לוח ללוח, כך שהבית מחורר כולו, ומואר, ומאוורר. מבחוץ זה נראה צריף עלוב, אבל מבפנים הבית נקי מרווח ונעים מאוד. בפינות יש ערסלים עם אפריון מעליהם נגד היתושים, בהם וישנים בני הבית. לי הוקצה חדר ניפרד, כלומר פינה מופרדת ע"י מחיצת עץ, עם מיטה וכיסא. בפינת החלל המרכזי יש מצבר גדול שניזון מפאנל סולארי שעל הגג, ואיליו מחוברים מטעני הטלפונים, והנורה היחידה שמאירה את הבית כולו. השירותים הם צריף קטן בחצר, ובו שירותי בול קליעה, ושוקת בטון מלאה במים עם קערת פלסטיק לשאיבה, ולידה משטח עץ לעמידה - המקלחת. העסק כולו נקי ומקורצף, ולא הייתה לי עם זה שום בעיה.

הבית מבפנים

בבוקר האישה ציידה אותי 'בטייק אווי' לדרך - נודלס עם שאריות הדג מאתמול בתוך שקית ניילון. לקחתי את זה בעיקר כדי לא להעליב אותה. כשפניתי לרכוב דרומה לקצה האי, הנערה רצה אחרי ואמרה שאין שם מוצא (אצלי במפה מסומן שם מעבורת), ועלי לחזור למזח שממנו באתי. בכל זאת התקדמתי דרומה כשלושה קמ עד שהדרך נגמרה בחולות, ושבתי על עקבותיי אחר כבוד…

כשהגעתי למזח השמש כבר דפקה חזק. שאלתי על מעבורת לקו-קנייר, התחנה הבאה על פי המפה של "מקונג דיסקברי טרייל", שם אמור להתחיל הסינגל החולי שממנו חששתי. האיש סימן 'לא'. שאלתי את האישה שמכרה מיץ קנה סוכר, עשתה תנועות של 'מה אתה פסיכי?' ו 'זה רחוק - ג'הינם!'. הופיע איש מבוגר עם פוזה של מבין, אמר שים 50 דולר אני לוקח אותך. מה? נראה לי מחיר מופקע לגמרי. לפי המפה המרחק לשם הוא 15 ק"מ, בעוד שאם אני רוכב על השבילים בגדה זה נראה כ 40 קילומטר, ואני רעב וצמא, והשמש קופחת, ועוד לא התחלתי את היום…

הבית מבחוץ

התיישבתי מתחת לעץ כדי לחשב את דרכי, ולפתע שקית ה'טייק אווי' שתלויה לי על הכידון מהבוקר נראתה לי מגרה ממש כמו שווארמה בפיתה… קניתי כוס מיץ סוכר ואכלתי, ושבה נפשי. מצאתי במפת ה OSM בסמארטפון שביל הליכה שמוציא אותי לכביש, באורך כ 15 ק"מ. חשבתי שכמה חולי שזה לא יהיה, זה עדיף על 40 ק"מ חולי. בשלב הזה בא האיש והציע הפלגה לקו-קנייר במחיר מבצע של ארבעים דולר, אבל אני לקחתי את המעבורת הרגילה לגדה שממול ועליתי על הסינגל לכיוון הכביש.

זה לא היה פשוט בכלל. התחפרתי בחולות, נתקעתי בסבך, איבדתי את השביל ומצאתי אותו שוב ושוב, ואז, כשכבר החלטתי למות וגמרנו, השביל נהיה מהודק וברור יותר, ובהדרגה הפך לדרך 4X4  סבירה, עד שלבסוף, כבר בשעת אחר צהריים, יצאתי לכביש…

יש דלת - יש בית!

אבל חכו רגע עם האנחת הרווחה, כי עוד לא תמו תלאותיי: מכאן רכבתי על כביש משובש ביותר, שרובו בשלבים שונים של סלילה, עם ים של משאיות מקרטעות ועדרים של טוסטוסים, עוד כארבעים ק"מ, עד שלא יכולתי יותר וירד החושך. עצרתי באיזו מסעדה לא ברורה שהסתבר שהיא גם סוג של פונדק דרכים: כשנסתיימה הסעודה פינו את החלל משולחנות ומתחו ערסלים ודרגשים מאולתרים בפינות, ועוברי הדרך, אני ביניהם, כל אחד וטוסטוסו/אופניו לצידו, שכבו לישון. אני לא התעצלתי וניפחתי את המזרן שלי. ישנתי כמו נסיך…

חבר במקלחת

הבוקר אור, וקיבלתי פינוק אדיר: בגט עם חביתה ונס קפה עם חלב מרוכז! איפה יש דברים כאלה? מכאן המשכתי ברכיבה שגרתית על הכביש המשובש כ 70 ק"מ, כשאני מגרש כל מחשבה לסטות ממנו לדרכי עפר, עד לעיר Kratie, עיר תיירותית על גדת הנהר שהאטרקציה שלה היא נקודה שבה אפשר לראות דולפיני מים מתוקים, ומצאתי בפוקס את הגסטהאוס המקסים שבו אני עכשיו. מיד עם הגיעי הכרזתי על יום חופש - תסכימו איתי שמה שמגיע - מגיע,  לא ככה?

החבר מהדרגש הסמוך יוצא לדרכו

ספויילר: לא ראיתי שום דולפין, גם לא זנב דג מלוח… בעצם דג מלוח ראיתי בשוק.