מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום רביעי, 23 ביולי 2014

סוף פרק והתארגנות מחודשת

בשלושת הימים האחרונים התגלגלתי לאיטי במדרונות ובמישורים, מנסה להסתגל לאיטליה, שמצידה לא עושה כלום כדי להסתגל אליי. אלה היחסים בנינו - חד צדדיים. במחוז שלאחר מעבר הגבול שמתי לב לתופעה משונה: התושבים מדברים שם בעגה מוזרה שהיא תערובת של גרמנית, שפה קצובה, אקצנטית, קרה וכמעט ללא אינטונציה - ואיטלקית שפה שהיא כולה מנגינה, לחן. רכה, מתמשכת ועשירה במיוחד בטונציה ואינטונציה. איך זה הולך ביחד? לאוזני זה חורק. זה מעלה על דעתי שהגבול כאן הוא שרירותי, שירטוט קו במפה, ולא גבול אתני טבעי בין שני עמים.

בקטע הזה אני רוכב דווקא עם הזרם ואני חלק מקאדר של רוכבים באותו כיוון. שוב ושוב, לעיתים כמה פעמים ביום אני נפגש עם אותם רוכבים, ומטבע הדברים מפתח איתם יחסים. הבולטים ביותר הם הוונדלינים, אבל הם לא היחידים.

שלשום הגעתי לעיר המחוז אודינה, שם לנתי במלון עלוב שהטוריסט אינפורמישן שידכו לי ולקחתי בוקר לסידורים שעיקרם רכישת כרטיס סים איטלקי ומפות טובות של צפון איטליה.

אני יושב בקפה בעיירה קטנה. בטלוויזיה חדשות. בידיעה השלישית הקריין אומר שישראל שוב תקפה את עזה והרגה מאות (או אלפי, לא הבנתי בדיוק) פלסטינים. בתגובה החאמס ירה טיל על תל אביב. בתמונה רואים פיצוץ בית. לא הבנתי עם זה בתל אביב או בעזה. אחר כך התקיים מעגל דיון באולפן. יש דעות לכאן ולכאן. בשלב מסויים אחת מחברי הפאנל אמרה משפט חוצב להבות, היה גל של התלהמות כלפיה, ובסוף הדיון הרוב הסכימו איתה. לא הבנתי את הנאמר.

הגעתי לעיר פלמה נובה, עיר מבצר מהמאה ה 16 שבנויה בצורת כוכב. המון תיירים. בכיכר העיר ראיתי שלט בארבע שפות שאומר שהסבר על העיר מתבצע כאן, בכל אחת מהשפות בשעה אחרת. ההסבר באנגלית בעוד עשרים דקות. עודני ממתין והינה מי ממתין איתי? ניחשתם נכון - וונדלין ומשפחתו!

אני כעת בעיר גראדו שבקצה הים האדריאטי. זו נקודת הסיום של מסלול האלפ אדריאה. זה היה ללא ספק המסלול היפה והמהנה ביותר עד כה. אני תשוש פיזית וגם נפשית ומנטאלית. מאז פראג נחתי רק יום אחד, בלינץ, ואני רוכב ברציפות כעשרים יום או יותר. עכשיו נשבעתי לא לזוז שלושה ימים.
הגעתי לכאן אתמול כשהגשם החל לטפטף. כל זמן הרישום ומציאת חלקת דשא בשבילי קיוותי שיפסיק הגשם לשעה, כדי שאספיק להקים את האוהל ולהתארגן. בדיוק כשכבר הגעתי לחלקה, שמעתי את הרעמים ונשאתי תפילה לאלוהים ולאללה: יללה חבר'ס תהיו גברים, תהיו חברים, תנו לי עשרים דקות, טוב עשר, אני אזדרז אוקיי? לנח נתתם! לא תתנו גם לי? מה אני לא מספיק צדיק תמים?

עוד התפילה על דל שפתיי והאוהל וכל הציוד פרוש על הדשא, נפתחו חרצובות הזעם וגשם עז, מטורף, ניתח משמיים. הכל הכל הכל נרטב עד היסוד, ואני, רועד כעלה נידף, מנסה לדחוף את המגבת לתיק היחידי שעוד לא פתחתי, בזוכרי את אמירתי הישנה: "תמיד תגיע לקמפ עם מגבת יבשה".
את המגבת הצלחתי להציל והיא הצילה אותי. גררתי הכל לשירותים, ועם המגבת נגבתי והספגתי וסחטתי בסבלנות יריעה אחר יריעה.

כל זה מוכיח ללא כל ספק לדעתי, שאלוהים הוא אכן אל נקמות (לא יודע בקשר לאללה, לא מכיר אותו מספיק. אבל אומרים שזה אותו אחד). זו גם הסיבה שאני משתדל לא לשאת תפילה לשלום חיילי צה"ל, שלא תבוא נקמה חס ושלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה