מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום ראשון, 10 ביוני 2018

שקט יורים


בדרך כלל כשמישהו יוצא לטיול רב יומי וכותב על זה בלוג, הוא מספר על הימים שעברו עליו. הלילות הם הזמן המת, זמן שכלום כביכול לא קורה בו, למרות שבהרבה מסיפורי המסע האלה אתה קולט בין השורות שהלילות לא היו פשוטים בכלל, עד כדי שהמספר לעתים מוותר על הלילה או על חלקו וממשיך ברכיבה כדי לחמוק מהקושי הזה.
אז הפעם הסיפור הוא על הלילות.


יצאתי למסע של שלושה ימים ושני לילות. די שגרתי אצלי בזמן האחרון. יצאתי מהצ'ק פוסט מזרחה על הקישון, עשיתי הקפה מורחבת של העמק וחזרתי למפרץ דרך נחל ציפורי.

בסוף היום הראשון אכלתי במסעדת "קימל" במתחם סקי בגלבוע. יצאתי מהמסעדה - איך לומר זאת - מדושן ומבושם, אולי אפילו טיפה בגילופין, ומיהרתי לחפש מקום להקים את האוהל לפני החושך. חניתי באותו וואדיון קטן שממנו מתחיל סינגל הגלבוע. טיפסתי מאתיים מטר במעלה הערוץ כדי להתרחק מהכביש ומצאתי שם מקום מתאים לחניה כשצלע הגבעה מסתירה לי את רעש הכביש וציפיתי ללילה שקט. הכל היה נחמד וטוב, אפילו שמעתי באוזניות איזה פודקאסט חביב לפני השינה… עד ששמעתי את הירייה הראשונה.



זה היה קרוב, לא יותר מכמה מאות מטרים דרומה ממני במעלה הוואדי, יריית רובה בודדת. פתאום הייתי ערני לגמרי. מה זה היה? סיפרתי לעצמי שכנראה צדים שם חזירי בר וניסיתי להירדם. שלוש היריות הבאות שבאו בזו אחר זו כבר הוציאו אותי מהאוהל. חשבתי שאולי עדיף להדליק אור כדי שכדור טועה לא יפגע בי, אבל אז שמעתי שתי יציאות תותח. אט אט חדר לי לתודעה שאני נמצא לא יותר משלושה ק"מ בקו אווירי מפרוורי ג'נין. ג'נין ג'נין. אם איזה ג'ניני מג'נון רוצה להסתנן בלי להתגלות, הגיוני שהוא יגיע ממעלה הוואדי הנסתר שלי.

זה נמשך שעות. כל כמה דקות שתיים שלוש יריות, מדי פעם תותח. לילה שקט זה לא היה, אבל לקראת הבוקר בכל זאת נדמה לי שנמנמתי קצת.



למרות חוסר השינה יום המחרת היה מקסים. עברתי בכפרים שממזרח לגבעת המורה, ובנעורה אפילו נכנסתי לכפר ואכלתי חומוס. בעלת המסעדה הערבייה הייתה נחמדה במיוחד ומזגה לי לימונדה צוננת לתוך אחד הבקבוקים בלי כסף. בשלהי היום עברתי בחצרות האחוריות של הקיבוצים המיתולוגיים של צפון העמק, גבע, עין חרוד, מזרע, רמת דוד, נהלל - מי ירה ומי זה שם נפל… ולא כל כך מצאתי מקום לחנית לילה. בכל מקום לולים, רפתות, גדרות ושערים. לבסוף, שוב באור אחרון, הזדקר מולי תל שימרון, גבעה יפה עם חורש קטן בראשה. טיפסתי קצת ומצאתי פינה נוחה עם תשקיף על העמק, וציפיתי ללילה של שינה טובה שיפצה אותי על אתמול.



ואכן, בשעה הראשונה שלאחר רדת החשיכה הכל היה טוב. מלבד נהמת האוטוסטרדה הממוקמת כ 400 מטר ממני (מוסתרת ע"י קפל קרקע), היה די שקט. ואז באו האופנוענים. הם באו מכיוון זרזיר, שנמצאת כשני קילומטר צפונה ממני, על אופנועי שטח קצוצי אגזוז, וחרשו את השטח שביני לבין הכביש ברעש מחריש אוזניים, בלי אורות, בלי קסדה, בלי חולצה ויחפים, נהנים בעיקר לתת גז ולהעיף עפר לשמיים. אחריהם באו הטרקטורונים ועשו אותו הדבר. אזרתי סבלנות בתקווה שמתישהו יגמר להם הדלק. בשלב מסוים יצאתי מהאוהל והכנתי תה. זה היה הזמן שבו לפחות ארבעה חמישה מואזינים פתחו את הפה. כלומר פתחו את הרמקולים הסופר מוגזמים. האחד היותר קרוב אלי, מהכפר מנשיית א זבדה הפרוש לרגלי כמה מאות מטרים מערבה, היה זייפן נוראי (בדרך כלל המואזינים יודעים לשיר ובעלי קול ערב), חזר שוב ושוב על אותו קטע תפילה בזיופים גדולים, דיבר לפתע בטלפון בעוד המיקרופון פתוח, קרא למישהו, וגלש בטבעיות לעוד לאללה ואכבר מזויף. לא נורא, אמרתי לקונה, רבע שעה וזה נגמר.



ואז, כבר לאחר חצות, בדיוק כשנכנסתי שוב לאוהל בתקווה לקצת שקט, החלו הזיקוקים, מטחים מטחים, הפעם מכיוון נהלל. חתונה. קרני הפרוג'קטורים החותכים את השמיים כמקובל בחתונות האלה התמקדו לפתע בי, והפכו את המחנה שלי לג'ונגל של סינוורים וצללים. במנשיית א זבדה לא ישבו בחיבוק ידיים, גם שם מתחתנים הלילה. עם סיום המואזין נפתחה מוסיקת פופ ערבית בפול ווליום מטובלת בצהלולים צווחניים בצרורות ירי שנמשכו שעה ארוכה, וכשהחלו לדעוך באו הדי היריות מכיוון זרזיר - מסתבר שגם שם מתחתנים - שהדהדו בין מדרונות התל שלי. 

לא יודע אם ישנתי, אבל עם אור ראשון קיפלתי ציוד במהירות ויצאתי לדרך. איפה שהוא על נחל ציפורי, כפרס ניחומים, פגשתי את אסף פלג, אילן ביגן ועוד חברים יקרים לכמה דקות של חיוכים וצילומים.



היה כיף כבר אמרתי?