מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שישי, 7 בפברואר 2020

להוציא את המתוק מהמיץ של הזבל

להוציא את המתוק מהמיץ של הזבל
כידוע, הבלוג שלי פעיל בדרך כלל כאשר אני במסע או בהכנות למסע. כלומר, זה למעשה יומן מסעות. לעיתים רחוקות (למשל כשאני יושב מתוסכל בבית וחולם על עולמות רחוקים), אני נדחף לפרסם משהו בין לבין, כשיש איזה אירוע או נסיבות מיוחדות שקשורות לעלילה המרכזית של הבלוג - מסע על אופניים. וזה בדיוק המקרה הפעם.
פעם, כשעוד היה לי מספיק אוויר בריאות, הייתי רוכב אול-מאונטיין מסוקס, כפי שזה נקרא אז, ואט אט לאורך השנים הכיף הזה נסוג עם התקדמות מחלת הריאות שלי. דבר אחד שעדיין נשאר לי מהתקופה המתוקה ההיא הוא מדרגות. מעת לעת אני נוהג לטפס לנקודה הגבוהה ביפו, ולגלוש במדרגות ברצף עד הנמל שלמטה, ואז עוד סיבוב. זה מחזיר לי לרגעים את תחושת השליטה הטכנית והחופש לדרוס הכול, הכה חביבה.
אז לפני כמה שבועות, באחד הסיבובים האלה עשיתי טעות קטנטנה ששלחה אותי אובר-דה-באר בצניחה חופשית ממרומי הגרם, ראש קדימה, למדרכת האבן שלמטה. איכשהו הצלחתי להזמין מונית ולהגיע למיון איכילוב. לאחר הרנטגן הופניתי לחדר "מהלכים" להמתנה לבדיקת הרופא. החדר היה מלא ודחוס בחולים ופצועים ממתינים כמוני, האוויר היה מחניק למרות קור המזגנים המוגזם, ורבים מהאנשים בחדר השתעלו בלי הפסקה. מקץ שלוש שעות ההמתנה כבר הרגשתי את היובש והחספוס בגרון וכאב הראש התחיל להעפיל על כל שאר הכאבים.
 
בדיקת האורטופד טרוט העיניים נמשכה כדקה אחת. הוא העיף מבט קצר בצילומים ואמר: שבר די גס בקלביקולה (עצם הבריח) ושלוש צלעות שבורות. אין לנו מה לעשות עם זה. אני רושם לך משהו נגד הכאבים, האחות תשים לך מטלה ליד, והביתה. לא יודע איך לתאר את הגהינום שאליו נזרקתי בשבועות הבאים. מי שניסה להשתעל עם צלעות שבורות יודע על מה אני מדבר. לא ישנתי שבועיים כי לא מצאתי תנוחה, ולא 5 דקות בלי התקפת שיעול. שום משכך כאבים, כימי או צמחי, לא עזר בכלום. 
בשלב מסוים התחלתי לחפש משהו לעשות שיסיח את דעתי מהמיץ של הזבל, וכך נזכרתי במסע טורינו – פריז בדיוק מלפני שנה, שלא קיבל את הכבוד המגיע לו. אמנם הוא לא היה אפי או הירואי, די קצר (כאלף ק"מ) ובחבלי ארץ מיושבים ומפותחים, אבל הוא היה אחד הכיפיים הזורמים והמעניינים, ממש קלאסיקה. במסע הזה, לראשונה, השקעתי בצילום. צילמתי סטילס בסמארטפון ווידאו במצלמת אקסטרים SJCAM שרכשתי. ניסיתי לתעד את זרם התודעה לאורך הדרך באמצעות הנופים והמראות. אז עכשיו, כלוא בבית, נענק וגונח, מסכן ברמות שכבר נגמרו לי הרחמים העצמיים, התחלתי למיין את החומרים שבהם לא נגעתי מאז, לצפות בסרטונים, לברור תמונות, ולערוך. וככל שזה נמשך וצללתי פנימה, השיעול החל לסגת ועימו גם הכאבים, וסרטון ראשון החל להפציע.
הסרטון הזה הוא החלק האמצעי של המסע, ממרגלות האלפים הצרפתיים ועד הכניסה לפריז. את שני החלקים האחרים - חצית האלפים שלפניו והביקור בפריז שלאחריו אני עדיין עורך.
שופו הביטו וראו...