מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שלישי, 30 באוגוסט 2016

דרך חדשה!

עוד אני מצלם את הגשר וירד הלילה. העיר צ'סטר בנויה על רכס שמתרומם ישר מהנהר, ולכל מקום שרוצים להגיע זה טיפוס תלול וקשה. יש סיטי פארק הרחק למעלה, כבר מאוחר והכל כבר סגור, טיפסתי לסיטי פארק. מקום מרוחק, מוזנח, רק אני והיער. התרחצתי קצת מתחת לברז, חיממתי איזה פסטה וצללתי לאוהל, אבל לא נרדמתי. אולי היו אלה קולות היער, או אולי חיבוטי נפש, כמה שהייתי עייף לא הצלחתי להרדם. לבסוף יצאתי מהאוהל אל החושך והתחלתי לחשוב.

סיימתי שלושה רבעים מהמסלול. כעת יש לפניי חציית האפלצ'ים - עוד עליות פסיכיות, עוד עיירות, עוד כניסיות וסיטי פארקים. חלק מרכזי מהמהות של אמריקה חסר לי בכל המסע הזה: החלק האורבני. נראה לי שהרבה יותר מתאים לסיים מסע כזה במגה סיטי אחרי כל הקנטרי, ומה זה מגה סיטי אם לא ניו יורק. חשבתי לקחת הפלגה על המיסיסיפי, להתחבר למיתוס, אבל אין. אפילו דוברות מסע עם מיטען לא עוברות פה אלא ממשיכות דרומה לניו אורלינס. הלכתי לטוריסט אינפורמיישן, בדקתי אפשרויות, עיינתי במפות שעל הקיר, התייעצתי עם חברים למסע ואט ואט התגבשה ההחלטה: ניו יורק! אני עוזב כאן את טראנס אמריקה - תודה על הכל, היה נחמד, נתראה בשמחות - ופונה לדרך חדשה, דרך משלי, ללא מסלול שבישלו לי, בלי רוכבים אחים על המסלול, רק אני והדרך.

החלטתי ומייד נרדמתי. בבוקר חזרתי לנהר להשקיף עליו עוד, בלי למהר, והתגלגלתי לי לאיטי למלון היחידי בעיר. יום חופש. תיכנונים, מרחקים, כיוונים. זה כ 1200 מייל עד ניו יורק סיטי, מקווה לעשות זאת תוך כחודש.
דרך חדשה, והיא רק שלי! אני נירגש!

עוד קצת מיסיסיפי


 מיסיסיפי אחרון ודי

יום שני, 29 באוגוסט 2016

מיסיסיפי!

מה לא עבר עליו. ספינות שטו בו וטבעו. נערות הגוגו כבר סבתות. ספרים נכתבו עליו ונשכחו. צבאות ניגפו על גדותיו ועכשיו הם הסטוריה. וגם שטפונות היו לו, שהחריבו ערים שחורות.
ועכשיו אני באתי לו.

זה נהר אדיר. הוא מנקז את כל מרכז היבשת מהרוקיס במערב ועד האפלצים המזרח. כל טיפת גשם, כל נחלון, כל ילד משתין, הכל מתנקז אליו. הרוחב שלו בנקודה שאני חציתי 600 מטר. כמו ים. והוא זורם במרץ. והקטע הכי מדהים: גובה פני המים כאן 104 מטר מעל פני הים, ויש לו עוד אלפיים מייל לזרום עד מפרץ מקסיקו!

הגעתי בדיוק לשקיעה אחרי יום קשה ורב תהפוכות, שבו היו לי שני פנצ'רים, באחורי ואז בקדמי, ונגמרו לי הפנימיות ואין חנות אופניים ברדיוס 50 מייל. נזכרתי שבוולמארט ראיתי מחלקת אופניים. חזרתי לאחור לוולמארט ואכן מצאתי שם פנימיות. ושוב יצאתי לדרך... בסופו של דבר 54 מייל של רוליג הילס מטורפים, עד לכאן.

יום שישי, 26 באוגוסט 2016

ימים קשים והפתעות נעימות

מאז ספרינגפילד המסלול נעשה תובעני יותר ויותר. היום הגבעות הפכו להרים מבותרים ע"י עשרות ערוצים, עם מדרונות תלולים ביותר, בקטעים מסוימים הרבה מעבר לעשרים אחוז שיפוע, מה שחייב אותי לדחוף ברגל לא מעט. בבוקר הייתי כל כך עייף מאתמול, שלא יצאתי מהקמפ לפני 10:30. הלחות הייתה כל כך גבוהה בבוקר, שלא ממש הצלחתי לייבש את האוהל והמגבת, והאופניים שקלו טון. איך שיצאתי התחיל גשם שלא פסק כל היום, וזה לא היה משנה כי גם ככה נטפתי זיעה ברמות חדשות. בקיצור, לא הצלחתי להתקדם יותר מ 30 מייל, עד שהגעתי לאלינגטון, ואמרתי זהו להיום.

עיון בהקלטת המסלול שעשיתי היום מראה יפה מה עברתי: 29 מייל, 1950 מטר טיפוס מצטבר, והכל בגבהים שבין 172 ל 342 מטר...

במפה מצויין באלינגטון מוטל ואיזה בייק קמפ מסתורי שלא הצלחתי למצוא. הלכתי למוטל - 67$ + מיסים. יקר. שאלתי אם יש הנחה לסייקליסטים, אמרה יש הוסטל לסייקליסטים וזה בחינם. הסבירה לי איפה ולמי לצלצל כדי לקבל את הקוד... ואכן מקום מקסים, בסיסי אמנם אבל יש כאן הכל: מקלחת עם מים חמים, חשמל לטעינה, מטבחון קטן, מזגן, והכל נקי ומצוחצח - רק לתרמילאי אופניים מתנת תושבי העיר ולשכת הסחר המקומית! יש מקסים מזה? כל מה שנדרש ממך זה להשאיר את המקום נקי ולכבות את האור והמזגן כשאתה עוזב, וכמובן לחתום בספר האורחים (כתבתי בעברית כדי שאם יגיע ישראלי, שידע שהוא לא הראשון!).

על הקיר בהוסטל מצאתי מידע שימושי - יש מסעדה מקסיקנית טובה בעיר, קיבלתי שם צלחת ענקית עם עוף אורז וירקות בתנור, ולימונדה שהמלצר סחט לימון סוכר וקרח לתוך שייקר של קוקטלים וניער הייטב... ממש ליקקתי את האצבעות!

אז אם כל היום שאלתי את עצמי מה יש לי לחפש במסלול הפסיכי הזה וקיללתי את הכלב בן כלב שסלל את הכביש הזה, באה אלינגטון וסדרה הכל... סחטיין עליכם תושבי העיר ולשכת הסחר!

אור לאבודים

ככה אני נראה בגשם כשאני מקלל בלב

בייק הוסטל

מבפנים


ככה נראים 1950 מטר טיפוס מצטבר בלי לטפס לשומקום.

יום חמישי, 25 באוגוסט 2016

האנגלי והסבנטיז

ככל שאני מתקדם מזרחה במיזורי הגבעות נעשות גבוהות יותר, והעליות בהתאם. כל היום עליה ירידה עליה ירידה, אין מטר מישורי. זה פשוט שהכביש הולך מזרחה בקו ישר לגמרי, בלי שום התחשבות בטופוגרפיה, כשכל הנחלים וקווי המים הולכים צפון דרום... מה שאנחנו קוראים 'תפירה'.

הבתים מסביב ישנים, המון גרוטאות בחצרות, לא חסרים גם תרנגולות ועיזים. הרבה בתים נטושים, והמון כנייסיות מזרמים הזויים ועוד יותר הזויים. ויש גם כלבים משוחררים שהתחביב שלהם זה לרדוף אחרי רוכבים.

הגעתי לעיירה והלכתי ישר לשריף, שלח אותי לסיטי פארק שהיה נחמד, אפילו עם מקלחת בסיסית. הגיע סייקליסט נוסף, נעצר 50 מטר ממני ולא הבחין בי עד שצעקתי לו. כשהתקרב, רק לפי הגישה שלו כבר ידעתי שהוא אנגלי, אבל חיכיתי עד שידבר כמה מילים כדי להיות בטוח. ובכן שמו אורלנדו והוא מהנדס אזרחי מליברפול. כל הערב דיברנו והחלפנו חוויות - שהיו די מקבילות - על המסע.

היום עוד יום של תפירת נחלים, שבסופו הגעתי לנהר גדול וסביבו יער עבות. מפליא שרק לפני שבוע עוד דיוושתי במדבר אינסופי שחשבתי שלעולם לא יגמר. עכשיו התפירות נהיו ממש קיצוניות, עם שיפועים של 15, 17 אחוז ויותר. לגדת הנהר היה פארק יפה ומטופח ובו קמפגראונד ממשלתי שהיה די מפוצץ. השעה הייתה עדיין מוקדמת וחשבתי שאני יכול לתת עוד קצת היום, ואיתרתי עיירה קטנה 15 מייל קדימה על אותו נהר. הימרתי שגם שם יהיה קמפ...

הגעתי, אמרו לי תתקדם רבע מייל תמצא קמפ. התקדמתי - ים של אופנועים והקמפ מלא, סורי, יש לנו מסיבה היום. תתקדם עוד חצי מייל יש קמפ. כבר הכנתי את עצמי לעוד 10 מייל עד העיירה הבאה, אבל אכן נתקלתי בשלט מהוה שנותר מהסבנטיז "קמפגראונד ריבר סייד". נכנסתי, הגעתי לסוכת המשרד כפי ששרדה מימים אחרים, יצאה בחורה לשעבר עם צמה בלונדינית לשעבר שנותרה מהסבנטיז, כלומר היא נותרה, אבל לא השיניים. אמרה ברוך הבא, אתה יכול לחנות איפה שאתה רוצה, אני לא גובה כסף מסייקליסטים.

המקום נחמד ורחב ידיים, הנהר יפה, ואני פה מבשל את הפסטה ושומע את מוסיקת הסבנטיז מהקמפ השכן...




אורלנדו מליברפול

רולינג הילס מעשה שטן

מקום להפסקת קפה

הסבנטיז זה כאן

יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

המושבניק ושדה המעיין

יצאתי מגולדן סיטי בעצלתיים אחרי ארוחת בוקר שמנה עם ליז וטוד. המשכתי איתם כמה מיילים עד שחתכתי דרומה לכיוון ספרינגפילד, כ 60 מייל מחוץ למסלול. מעיון במפה ידעתי שאני הולך לחצות רכס גבעות אבל לא הצלחתי לגלות כמה תלולות, כך שנפשית הייתי מוכן לעשות את הדרך הזו ביומיים. ואכן נכנסתי לרולינג הילס עם שיפועים לא קטנים, נלחמתי ונלחמתי עד תשישות. עצרתי על גבעה לקחת אוויר, עצר ליידי חוואי על טרקטור גדול, כיבה את המכונה, ירד ובא אלי.

"אתה בסדר? הכל בסדר איתך? צריך משהו? מים? כי אם אתה רוצה מים, אתה יורד כאן את הגבעה עד העץ הגדול, רואה? העץ הגדול. שם יש באר עם מים טובים. אתה לא הראשון. עוברים כאן הרבה כמוך, ואת כולם אני שולח לבאר. זו באר שאבא שלי חפר בזמנו. כל הסביבה פה שתתה ממנו. אני גדלתי כאן בתור ילד. היו לנו 9 אקר אדמה והוצאנו ממנה את הפרנסה שלנו. אני יש לי 600 אקר. גמרתי עם תבואה, עכשיו אני מגדל בקר. 500 ראש עם שלושה עובדים מיי פרנד, רק שלושה! תאכל, תאכל את החטיף שלך, אני לא אפריע לך." 

(הולך אל הטרקטור, ומיד חוזר)

"מאז שאישתי הלכה כבר לא איכפת לי כלום. 40 שנה היינו נשואים. מגיל 18 לקחתי אותה. ארבעים אדוני! עד שהשמיים לקחו אותה. גילו לה סרטן קטן, בגודל של שעועית, ותוך עשרה חודשים אכל אותה. אני יודע, הרבה מתגרשים היום, אבל אני היו לי נישואים טובים. ושתי בנות יש לי. אחת הבעל שלה שם, בספרינגפילד, נכנס למחשבים. לא יודע מה יש להם מהחתיכות פלסטיק האלה, אבל הוא עושה פרנסה אז אני שותק. האמת יש דברים טובים בפנים, זה אני מבין. גם לי יש אחד. (שולף סמארטפון חדיש) את כל העולם יש בפנים. אבל את הבקר אפשר להאכיל איתו? לא! אבל אני לא אפריע לך"

(צעד לכיוון הטרקטור, צעד חזרה)

"יש לך פה עוד גבעה אחת גדולה, אחרי זה הכל פלאט. ואם אתה בסביבה מתי שהוא, תיכנס אלי שמעת? זה מפה שמאלה, שלושה מייל והגעת. אני גם יכול לקחת אותך על הטרקטור. את האופניים אתה יכול להשאיר כאן. זה אנשים טובים פה, לא ינגעו. תמשיך עוד 7 מייל יש בית ירוק. יקבלו אותך שם. יתן לך סודה. הוא אוהב שבאים סייקליסטים. גם אני אוהב. טוב מיי פרינד, אני לא אפריע לך. דיברתי קצת. אז מה. חכה רגע, מה אתה כבר מצלם, תן לעמוד!"

חבל שאין לי שנה בשביל המסע הזה. הייתי נשאר עם המושבניק הזה שבוע שבועיים, עובד איתו קצת בפרות, נותן לו לדבר.

מלא מוטיבציה חדשה עליתי על האופניים. הגעתי לפאתי העיר לאחר 61 מייל קרוע ומחוק. נכנסתי למוטל הראשון שראיתי, הכנסתי את האופניים לחדר ומיד חזרתי למשרד והודעתי שאני נשאר לעוד לילה. מחר יום חופש.

שדה המעיין (ספרינגפילד)

באתי כדי להכנס לחנות אופניים רצינית להחליף שרשרת וקסטה ואולי רפידות לברקסים, אבל לא שמתי לב שיום א' היום והחנויות סגורות. איתרתי באינטרנט חנות שכן פתוחה בקצה השני של העיר, מרחק כ 10 מייל. כל כך רציתי יום מנוחה ללא דיווש, אבל אין ברירה, יצאתי. בדרך אני מגלה שהחנות נפתחת רק ב 11 ויש לי שעה לשרוף. חתכתי למרכז העיר למסלול ראוט 66 המפורסם. העיר הייתה ריקה לגמרי, הרמזורים התחלפו לשווא, השלטים היבהבו לריק, ורק אני התגלגלתי לי ברחוב סט לואיס "המפורסם". כל דבר פה "מפורסם". הפעלתי מערכת מידע אוטומטית שמצאתי באחת הפינות, והיא עדכנה אותי שכאן המסגד, והינה הקולנוע, ומעבר לפינה הגלידה שכולם אכלו בדרך לאל איי, ובמורד הרחוב - הקפה "המפורסם" שהגיש בורגרים בלי הפסקה לילדי הפרחים במכוניות החבוטות שחצו את אמריקה עשרים וארבע שבע.

הלכתי לקפה המפורסם והזמנתי ברקפסט. באמת מנה לתפארת, רק הקפה האמריקאי, אפילו עם קוראים לו קפוצ'ינו באותיות גותיות, עדיין זה אותו שתן סוסים שהוסיפו לו קצפת תעשייתית בטעם פלסטיק מלמעלה. אהבתי להסתובב בעיר הריקה, רק אני וכמה תיירים יפנים שבאין משהו אוטנטי לצלם, צילמו אותי, החליפו עדשה ולקחו עוד טייק. אז כעת אני "דמות אוטנטית" מהרחוב "האוטנטי" בעיר ספרינגפילד אשר במיזורי. אגב, לדעתי ספרינגפילד זה שם יפהפה לעיר (אם שוכחים שזהו בעצם שם של שדה קרב). לא פלא שיש עוד עשר ערים באמריקה עם אותו שם.

"דיברתי קצת, אז מה"

רולינג הילס

מפגש עם מסלול ראוט 66 המפורסם


הקולנוע המפורסם

ארוחת בוקר נהדרת בכיכר הריקה

יום שישי, 19 באוגוסט 2016

שני סיטי פארקים

פיצבורג, עיר מחוז שוקקת, 5000 תושבים

הגעתי לסיטי פארק יחסית מאוחר אחרי 52 מייל וביקור בחנות האופניים המקומית שלא עזרה לי. בפינת הפארק מקום קטן ל 5-6 RV, ודשא. הקמתי את האוהל והתקלחתי, ואז הגיעה בחורה לבד במכונית ישנה. היא לא יצאה מהאוטו. כשהכנתי קפה קראתי לה להצטרף. סיפרה שאין לה אף אחד בעולם וכל רכושה המכונית הזו והחפצים שבתוכה. סיפרה שרודפים אחריה, לא ברור מי ולמה, השתילו לה מכשיר מעקב באוטו ותוכנת ריגול בטלפון, וכל הזמן עוקבים אחריה עם ג'יפ גדול. לא אמרתי כלום. בסוף הלכה.

בקצה השני היה זוג באוהל. בשלב מסויים הם רבו והיו צעקות, והבחורה ברחה לו עם האוטו. הוא התחיל להשתגע, בחור די מגודל, ולבעוט בכל דבר שנקרה בדרכו. בשלב מסויים נטפל לזוג זקנים שהיו בקמפר שלהם. צעקתי מתוך האוהל שיתוק. באמצע הלילה הוא התחיל לבעוט לי באוהל. אמר לי צא החוצה, אני צריך להרביץ למישהו. יצאתי אליו ולא יודע איך הצלחתי להרגיע אותו בעזרת אספרסו. זה היה בשתיים בלילה, ולא הצלחתי להרדם עד הבוקר. בבוקר הוא בא להתנצל. לא הכל זהב מסתבר...

גולדן סיטי, 700 תושבים

כל היום הזדחלתי. באיזה שהוא שלב נמרחתי באיזה צל, חלפו שניים וניפנפו לי. אחר כך חלף עוד אחד, עצר ושאל אם אני עוצר בגולדן סיטי. לאחר 37 מייל של עייפות הגעתי לגולדן סיטי, עיירה קטנה וחביבה. בסיטי פארק היו כל השלושה ממתינים לי כדי ללכת לקפה הייחידי בעיר. אנשים מופלאים, החלפנו חוויות על המסע והשוונו תמונות. מסתבר שאני וליז  צילמנו את אותם דברים, אבל התמונות שלי יותר מוצלחות. זה מדהים כמה אצל כל אחד הדברים נתפסים אחרת. הסטייקים היו מהיותר טובים באמריקה, והפאי הייתה פשוט חלומית. כשהלכתי לרגע לשירותים וחזרתי התברר לי שהזוג החליטו לשלם את החשבון שלי. למה? כי אני אורח באמריקה, כי אני הצלם הכי טוב, וכמובן כי אני ישראלי. מעריצים אותי פה רק כי אני ישראלי. הכל זהב...

אז איך זה בסיטי פארקים? ככה וככה...



הה, כן, עברתי למיזורי היום!

אל קונדור עשה עלי בז

בגולדן סיטי

בפרונט טוד וליז, מאחור ז'רר והישראלי.

יום חמישי, 18 באוגוסט 2016

סיטי פארק, אוסגה וצ'ירוקי

בארצות המערב, אורגון, מונטנה וגם בקולורדו ה RV parks נפוצים מאוד, אולי כי אלה איזורי תיירות. חלקם פרטיים, אחרים מחוזיים וציבוריים, ותמיד די מפוצצים בקמפרים. אהבתי לחנות בהם ללילה, ותמיד מצאתי בהם עם מי להעביר את הערב. מהירידה מן ההרים למזרח קולורדו ובכל קנזס כמעט ואין אתרים כאלה, ובכלל מעטים המובייל הומס בכבישים. כאן יש את המוטלים העלובים - אתה מגיע מאוחר, מסתגר בחדר שלך מתקלח ונרדם, קם מוקדם בבוקר ומסתלק. השכנים שלך במוטל הם בדרך כלל אנשי עבודה שצריכים להעביר את הלילה, נהגים שנגמר להם היום וכאלה. לא בדיוק אנשי שיחה.

אבל כאן בקנזס גיליתי את ה'סיטי פארקס'. כל עיר, קטנה כגדולה, שוקקת או חצי נטושה, יש לה סיטי פארק, משהו כמו פארק הירקון בתלביבית, שהוא בדרך כלל מטופל ומטופח, ובו מתחם לקמפינג עם שירותים ציבוריים ושולחנות פיקניק. הוא נמצא בקצה היפה של העיירה, ליד הנחל או האגם, או בחורשה מטופחת. לעת ערב, כשאני מקים את האוהל, מגיעים אנשים עם הכלבים שלהם, ילדים משחקים, ויש לפעמים שכנים עם מובייל הום, אבל לא נופשים אלא כאלה שעובדים בסביבה והבית שלהם רחוק.

כדי לחנות בסיטי פארק אתה צריך להודיע לשריף או לנושא משרה כלשהו, והוא מנחה אותך איפה השירותים, ולפעמים פותח לך את הבריכת שחייה שנמצאת בסמוך או הסיפרייה הציבורית כדי שתוכל להתקלח, ולפעמים אתה מוזמן להתקלח במשרדו של השריף. אגב, בניגוד לשוטר, שריף אוהב את התושבים שלו ועובד למענם מבוקר עד ערב.

כשאני מגיע לעיירה אני עוצר בדרך בסופרמרקט המקומי והקופאית מתעניינת מאיפה ולאן, ומכאן השמועה עליך עוברת, ובערב מגיעים גם כמה סקרנים, לראות, לשאול שאלות, להציע. הם מאוד שמחים על אורח בלתי שגרתי שכזה, גאים שבחרת בפארק שלהם, גאים שבאת לראות את ארצם ומאוד נחמדים ומנומסים.

היום הגיעו ילד וילדה בני עשר בערך, עמדו עשרים מטר ממני והיססו אם לגשת עד שקראתי להם. הייתה להם שאלה: למה יש לי כל כך הרבה ציוד על האופניים ואיך אני יכול לרכוב בצורה כזו. אמרתי להם שאני חוצה את אמריקה ברכיבה והסברתי קצת על המסע שלי. הילד נגנב. הוא אמר זה לא ייתכן. יש 51 מדינות. פתחתי את הסמארטפון והראתי לו שאני עובר רק עשר מדינות. הוא המשיך לשאול ואני השתדלתי לענות כשהילדה מהסה אותו מדי פעם כי לא יפה לשאול זרים כל כך הרבה שאלות.

אחר כך בא אביהם, והילד הסביר לו במדוייק מה שאמרתי כמעט מילה במילה, כולל להצביע על המדינות שאני חוצה על הסמרטפון. עכשיו אני נגנבתי ממנו... פתאום היה לי רעיון. הענקתי לו את האוכף הישן שלי שאני עדיין סוחב. זה לא יתאים לך, אמרתי, כי זה לתחת יותר גדול, אבל אתה תחליט למי אתה נותן אותו. למרות מחאותיהם של הילדה והאבא הוא לקח ממני את האוכף ביד בוטחת והודיע שהכל יהיה בסדר.
אני סומך עליו.

למחרת
באמצע הדרך ראיתי שלט בנקודה הסטורית על שבט אוסגה שזו הייתה הטריטוריה שלו, לאורך נהר נאושו שעכשיו חציתי. היה מסופר שם שמיסיונרים הקימו מסיון ובית ספר לילדי השבט שחי על צייד, במטרה להפוך אותם לחקלאים. צויין שהמסיון היה 4 מייל דרומה מכאן, וכבר מזמן לא סטיתי מהמסלול... לקחתי דרומה.

הגעתי לעיירה סנט פאול, שנוסדה סביב אותו מיסיון. באחד השלטים הוסבר גלגולו של בית הספר, שהפך עם השנים למעורב כי לילדי המתיישבים הלבנים לא היה איפה לילמוד, ושאחד המורים בו היה הצ'יף של שבט אוסגה שהייתה לו מסורת עתיקה של השתלבות בטבע ולעולם לא לנצל אותו יותר ממה שחייבים. לימים גם ילדי שבט צ'ירוקי השכן למדו באותו מקום. התיכון של סנט פול שרואים בתמונה הוא גילגולו של אותו מיסיון ויש השערה שזקני המורים בבית הספר הם בני תערובת...

לא יודע למה משך אותי הסיפור הזה. אולי היה
זה הצ'יף הזקן של אוסגה, שכונה "שיער לבן" שהציב תנאי למיסיון שהוא ילמד בבית הספר את המורשת של בני עמו, וגם ניצל את המיסיון כדי לעשות שלום עם צ'ירוקי. הסתובבתי שם שעה ארוכה וקראתי את כל השלטים. זה היה בסנט פאול, בדרך לפיצבורג.


סיטי פארק

נהר נאושו

היסטוריק מארקר


המיסיון היום



יום רביעי, 17 באוגוסט 2016

עוד יום בדרך שלא נגמרת

היום רכבתי 62 מייל שהם בדיוק מאה קילומטר. אזור של גבעות, 1100 מטר גובה מצטבר. אני רוכב בודד כעת. כבר ימים שלא פגשתי עוד סייקליסט, לא מולי ולא בכיוון שלי. גם בקמפים האחרונים הייתי סייקליסט יחידי. אתמול הייתי בסיטי פארק נחמד בעיירה זעירה, לבד לגמרי, וכשירד הלילה היער התמלא גחליליות, היצורים הפילאיים האלה מהאגדות שמדליקים אור. נדמה לי שבפעם האחרונה שראיתי גחליליות זה היה במחנה קיץ בצופים, אי שם בילדות. נחמד לדעת שהם עוד איתנו. ניסיתי כמובן לצלם אבל אין סיכוי. גם תנים באו לבקר בלילה.

בימים האחרונים אני מקבל הודעות מחברים ישנים לאורך המסלול ששואלים מה שלומי ואיך אני מתקדם. קיבלתי מכתב שלם מטרוי, ביל מהבתים העתיקים התעניין בשלומי, ג'ים שאיתו נסעתי ברכבת לרויאל גורג' כתב לי הודעה נרגשת שהוא עומד לקנות בית, ושהוא קורא כל פוסט שלי בעזרת גוגל טרנסלייט, וגם מרי ממסיבת הדודניות כתבה לי שהיא עוקבת. כמה נחמד!

אני מתקרב לגבול קנזס, ובעוד יומיים שלושה אעבור למיזורי. אין לי מושג כמובן למה לצפות, כנראה עוד מאותו דבר. כל האזור פה מלא אגמים קטנים או שלוליות גדולות שנראות כמו ביצות, ועצים מתרבים ופה ושם אני רוכב דרך חורשה עבה וסבוכה. הגובה הוא כ 300 מטר מעל פני הים, וכנראה שמי התהום פה גבוהים מאוד ונושקים לפני הקרקע. המסלול עובר בכבישים צדדיים מאוד, ורוב הזמן אני לבד על הכביש, לא רואה מכונית שעות.

האופניים בסדר גמור, שום בעיה או תקלה, כמו שחבר ישן מגרופי היה אומר: "אופניים טובה, נוסעת נוסעת - לא כואב לה"

וזהו. מחר יום חדש, 47 מייל עד התחנה הבאה.


הזמנה לאירוח

סייקליסטים שמאלה




גחליליות ותנים

יום ראשון, 14 באוגוסט 2016

ימים של שינוי

כבר ימים רבים, אולי עשרה, אולי יותר, שאני רוכב מבוקר עד לילה ועד כלות הכוחות. אני מתקדם הרבה, כלומר הרבה מיילים, אבל לא הרבה משתנה. בשלושה ארבעה ימים אחרונים נעשה לי פחות קשה בהדרגה. תחילה הרגשתי שהרוח קלה יותר, פחות קבועה, ולעיתים משנה כיוון. קני התירס נעשו גבוהים יותר וירוקים יותר, ופה ושם הופיעו שדות עם גידולים אחרים. הרכבת העזובה נעלמה וכמוה גם חרגולי הנפט. העיירות נותרו קטנות ומרוחקות כשהיו, אבל לא עוד נטושות. גם הבתים בהן גדולים ומפוארים יותר, הרחוב המרכזי הקטן שלהן שוקק וה'קפה' המקומי עמוס. סימני חיים. סוף סוף! איזו הקלה!

רציתי עיר גדולה. הייתי צריך לקנות גז לגזייה ועוד דברים, ויותר מכל רציתי סינית, או הודית, או כל אסייתית אחרת. לא יכול כבר עם הבורגרים וההש-בראונס. ראיתי במפה עיר מרכזית שהמסלול עוקף אותה בכמה עשרות מיילים, עזבתי את המסלול ולקחתי כיוון. הגעתי לגרייט-באנד, השתכנתי במלון נחמד, מצאתי גז ואוי לבושה - אכלתי לבסוף בפיצה האט. לא היה לי כוח לחפש...

בבוקר, כשעזבתי את גרייט בנד ראיתי חנות אופניים. נכנסתי. רציתי להחליף שרשרת וקסטה, אבל לא היה לו קסטה מתאימה. אבל מה שכן היה לו זה אוכף "ברוקס" שאני חולם עליו כבר מתחילת המסע... אז התחדשתי באוכף!

גם הנוף שבין העיירות החל להשתנות. הופיעו גבעות נמוכות, פה ושם נחל, אמנם בקושי זורם ומימיו אפורים, אבל בכל זאת - נחל. ואם יש נחל, יש גם עצים גדולים ורחבי צמרת, וכבר אין בעיה של צל. גם החקלאות מסביב מסודרת, מודרנית, עם מערכות השקייה וכלים חקלאיים גדולים וחדישים. אט אט התחיל לחלחל לי שאולי - רק אולי - עברתי את המדבר ואני בפאתי הארץ הנושבת. מה שמוכיח שגם לאינסופי יש סוף, והוא קרב...

הייתי די מסוגר בימים האחרונים. לא פגשתי הרבה, ומי שפגשתי עניתי לו בקצרה, בלי להרחיב דיבור. יוצא דופן היה זקן אחד שנדבק אלי בקפה באחת העיירות, כשאכלתי את הבורגר הנצחי. זה היה ב Medora. הוא לא הרפה והיה כל כך חביב, שישבתי איתו בספסל שבחוץ שעה ארוכה. התברר לי שהוא נולד בעיירה סמוכה, 10 מייל צפונה מכאן, סיים לימודים בהצ'ינסון, 6 מייל דרומה, שם פגש את אישתו, והם הקימו כאן את ביתם לפני 47 שנים. שאלתי אותו אם אי פעם יצא מארצות הברית? לא. מהמחוז? הה, כן, לפני כמה שנים עשה טיול עם הנכדים שלו, היו בקליפורניה וניו מקסיקו, גם באריזונה הוא היה, שם יש לו אחות. הוא השתאה לשמוע בכמה ארצות אני כבר ביקרתי.
מפליא אותי שאף אמריקאי שפגשתי לא יצא מהמולדת (מלבד בצבא בוויטנאם, כאלה פגשתי). לדעתי זה חור עצום בהשכלה. סוג של בערות. האמריקאים חושבים שארצם היא עיקר העולם ויש להם את כל סוגי הנוף, אז בשביל מה לנסוע? אמרתי לו שיעשה לעצמו טיול אחרון ושיסע לפריז. או לרומא.

מכל מה שראיתי כאן עולה שההסטוריה החלה לפני מאתיים שנה. כמעט כל העיירות נוסדו בין 1805 ל 1850. גם הרבה בתים, מיבנים ובתי עסק מתהדרים שנוסדו באותם תאריכים. בכל מקום לאורך הדרך שאני עובר יש נקודות עניין הסטוריות עם שלטים והסברים, ורובם ככולם מצביעים על אותה תקופה של כיבוש המערב - כאן נפרצה לראשונה דרך, כאן הוקם גשר, כאן הונחה המסילה הראשונה וכאן נוסדה תחנת ריינג'רים ראשונה - הכל מסביבות 1805, כשלואיס וקלארק ערכו את מסע התגליות המפורסם שלהם למערב, ועד סביבות 1860. מאז הכל נותר כשהיה.

היה עוד בום אחד של פיתוח באזורים האלה, בסביבות הסיקסטיז והסבנטיז, שאז הגיע חשמל וטלפון לכל בית ובתי המרזח הפכו ל'קפה', ואכן כל המוטלים שאני ישן בהם וגם הבתים הפרטיים שבהם התארחתי נבנו ומרוהטים ברוח אותה תקופה, עם פורמאיקה במטבח, לינולאום על הרצפה וטפטים מתקלפים על הקירות, בשירותים צבע שמן עבה ועל התקרה תלוי מאוורר נושן. ומאז הכל קפא. מפליא, אבל זו אמריקה. נכון לעכשיו. כששואלים אותי אם ישראל זו ארץ מפותחת, אני עונה שיותר מאמריקה, הרבה יותר. לפחות באזורים האלה.