מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום רביעי, 23 בנובמבר 2016

דניגן 5



על אף שישן שנת ישרים ערבה, כשטלטולי הבית המתרחשים בכל שעה עגולה מרגיעים את עצביו, ומגע הפלדה הקרה של הרייפל הדו קני משכך את רעד הזקנים שלו, דניגן לא עצם עין כל אותו הלילה, וזאת כדי להיטיב לראות את החלומות הוורודים שפקדו אותו.

דְנִיגֵן

פנטזיה אמריקאית



5.

הוא חלם על נערים וורודי תלתלים שמשחקים בקלאס מול הפונדק שלו, ובילי בוי מסיע אותם עם השֶבי אל הפנימיה של מֶרי-בֶּת' הנזירה, שתכין אותם בלב הרחום שלה להשחלה במקהלת הנערים של פאדר פנסיל פעמיים בשבוע, ועוד חלם על קהל גדול בכל הגילים והצבעים ששמו מיסטר האנטר הגודש את הרחוב, ועל עשרות נערות גוגו ששמן מותק המפזזות על הבאר שבסלון.
הוא שטף פנים ויצא אל הרחוב, אבל במקום שמש יוקדת - כי זה בוקר והיא בקושי הספיקה לזרוח - היה לו את בילי בוי מעל הקרחת, שבדיוק יצא למרפסת בקומה העליונה כדי להתמתח לאחר ליל עבודה. דניגן דיבר מבלי להרים את הראש:
-          רד.
-          מה?
-          רד למטה, כלב, אני חייב לצרוח ולקלל כדי שתבין?
-          אוקיי אוקיי, בוס, כבר.
זה היה כל כך משונה ולא אופייני, שבילי לא התעכב ורץ למטה בתחתונים, שאיימו להתפקע בלחץ זקפת הבוקר.
-          אני רוצה אספת עם
-          איזה עם?
-          איזה עם - איזה עם. האזרחים, מה לא ברור? התושבים של העיר הזאת!
-          אוקיי אוקיי, כי יש כאלה פחות מעשרה, אתה יודע. ותשתה משהו, בוס, אתה ממש לא דומה לעצמך. טוב נו, אהה... הערב בסלון, מתאים?
רק עכשיו הואיל דניגן להרים את ראשו כדי להזעיף לבילי פנים ישר בפרצוף. הוא הודה לאל ששלח לו את הקיד הזה, שהוא מהיר תפיסה וחד מחשבה כמו תוף של רבולבר. בזמן האחרון, בכל פעם שבילי חלף בסביבה חש דניגן שמשהו בלב שלו מתעקם, וזה צובט ומדגדג בבת אחת, ומוציא לו את כל החשק לקלל. הוא ידע שבילי בוי עומד לעזוב ולקחת איתו את טרייסי-מותק, כי הם יצורים חיים ואין להם מה לחפש בעיר המתה שלו, וזה ישאיר אותו פה לבד, לדאוג, בגיל מאה, לחבורת החיגרים והפיסחים שנותרה בעיר אחרי שכל מי שיכל נטש אותה, כולל ראש העיר בעצמו, שקשר עם השריף לברוח עם כל קופת העיירה. עבור דניגן לעזוב אף פעם לא הייתה אופציה, ולא כי לא היו לו את האמצעים, להפך – בגלל שהיו לו. בזכות השנים הטובות ההן, כשהדרך הראשית אל הדרום עוד עברה ברחוב הראשי, והדיינר שלו, שבלילה הפך לסלון, גרף קופות דמיוניות, הוא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר את הפונדק פתוח גם בימים הרעים, בשביל הכמה זקנים שנותרו מאחור, שיהיה להם מכולת, ודואר, ודיינר למי שכבר לא מבשל לבד, ובאר לפרוק בו ת'עצבים, גם כשהוא למעשה מפסיד. בקיצור, סיכם דני לעצמו, נתקעתי עם עיר מתה על הראש, איזה יופי.
בילי וטרייסי התרוצצו כל אותו היום כמו משוגעים. טרייסי שרטטה בכתב היד הילדותי שלה שלט: "אספת עם! הערב, בדיינר. השתתפות חובה!", ושכפלה אותו במכונת הזירוקס הנושנה שבסוכנות הדואר ומסרה את העותקים לבילי להפצה, ולאחר מיכן הפשילה את שמלתה וטחבה את שוליה לגומי התחתונים כשהיא חושפת זוג רגלי ברבי ורדרדות, וקרצפה את הדיינר מהמסד עד הטפחות, וכשסיימה ישבה לגזור קישוטי נייר, שיהיה חגיגי. ובילי עלה על הפורד, ונסע דבר ראשון אל הכנסייה לאסוף את פאדר פנסיל, שיש סברה שהוא מכיר את כל התושבים עוד מהימים שהיה משחיל את נערי המקהלה בקיטון שמאחורי הצלב באיבר העיפרון הדקיק שלו. יחד הם נסעו בדרכים המשובשות שבירכתי העיירה, פה מקישים על דלת שמתפוררת תחת ידיהם, שם מציצים דרך חלון שבור אל אפלולית הקבר שבפנים, בניסיון לאתר את אחרוני התושבים מבלי לדלג על אף גויה חיה. כשהגיעו אל בית המחסה של הנזירה מרי-בת' שבקצה המרוחק ביותר של הרחוב הנידח ביותר של העיר, יצאה אליהם הזקנה הגיבנת ונפלה לרגלי פאדר פנסיל ומלמלה בדמעות שליש תוך שהיא מנשקת את בהונותיו: "נגמרו הנערים, פאדר, אבל אתה יכול תמיד להשחיל אותי, בבקשה..."




בפרק הבא:
מה קרה באספת העם, ומהו בדיוק "רוק-און-דה-וואי קוקטייל"?
אל תפספסו!

יום שישי, 14 באוקטובר 2016

בא הזמן.

זהו. הכל ארוז ואני ממתין למונית שתעקור אותי מפה. וזה כואב. ועצוב. כי אני לא רוצה ללכת. 

רוצה להשאר, ושיבוא החורף וירד השלג, ואני אסתובב בסאבווי בכל התחנות כל היום. רוצה להיות שייך למעמד העליון של הניו-יורקרים - בעל אופניים שגר בחדרון זעיר בברוקלין עם פרפרים בראש ובלי תוכניות לעתיד. רוצה לצלם כל פינת רחוב, כל גשר, כל תחנת מטרו, כל היפסטרית חולפת, מכל זווית אפשרית. ולבקר בכל המוזיאונים והגלריות.

רוצה לסיים את היום שלי, כל יום, בלייט-נייט שו בסטנד-אפ קומדי, ששם לומדים אנגלית. וכתיבה ופוליטיקה והומור. ואת החיים עצמם וים של רעיונות מבריקים שיישכחו עד הבוקר. אני רוצה פיצה פפרוני מהפיצרייה הסמוכה לחדרי, וקפוצ'ינו וקרואסון מהקפה שממול. ומרק בציינה טאון, וצוריסו ב- 4 אבניו.

אני רוצה להתנדב כעוזר צלם שלישי בסרט סטודנטים, כעוזר לעוצרת של תערוכת צילום, כעוזר במאי באוף ברודווי, והכי אני רוצה לרדת לחקר שלד הפלדה של האמפייר סטייט בילדינג, להתפלח אל מיחוץ לנתיב התיירים בבניין, לעלות במעלית השירות החורקת שבירכתיים, לרדת למרתפי המרתפים.

אני רוצה לעמוד בפינת היוניון סקוור ולהביט בהמוני האדם, ולדעת בלב שאני, רק אני מכולם, הגעתי לכאן בכוח השרירים שלי ובכוח הרצון שלי בלבד. לא בטיסה, לא בהפלגה, לא ברכבת, לא במכונית, בלי קיצורים או דילוגים, בלי רכב מלווה, בלי תמיכה טכנית ואפילו בלי מסלול מסומן. 8000 קילומטר, 133 יום, עם אופניים של ארבעים קילו וריאות דפוקות. לא רוצה כבוד, לא תואר, לא מדליה. רק לדעת בלב שאין עוד אחד כמוני בכל היוניון סקוור, ואולי בכל מנהטן.

אני כבר מתגעגע לניו יורק שהיא לא עיר אמריקאית אלא עיר עולמית, וכבר מזמן שאני מתגעגע לתל אביב. איך קוראים לזה - "רגשות מעורבים"? חה, ביטוי חלש ושטחי. אם הייתי בן שש הייתי צורח עד השמיים, רוקע ברגליים, מפיל את עצמי לריצפה ובועט בנהג מונית.

אבל אני עומד בשקט, כבר נופל מהרגליים אבל לא מסוגל לשבת, ומחכה שתגיע השעה.







יום חמישי, 13 באוקטובר 2016

תמונה ניו יורקית

אני יושב במסעדה סינית קטנה בצ'יינה טאון. כבר מזמן סיימתי את המנה שלי, אבל אני לא קם.מאחורי הדלפק שבפינת המסעדה הסמוכה לרחוב סינית קטנה ודברנית, שמתווכחת עם המלצר מעל ראשי הסועדים בסינית עסיסית ובקולי קולות. לפניה קופה רושמת ישנה ומצלצלת, והיא מציצה בפניהם של הלקוחות המשלמים, ועל פי הפנים בוחרת תופין קטן או גדול מהמדף שמאחוריה ומטיחה אותו על הדלפק יחד עם הקבלה בלי להפסיק לדבר. המלצר, דמות נוגה ומיוסרת, כבר מזמן סיים את טיעוניו אך לא נמלט ממנה, ולא חשוב לאן יפנה. מידי פעם הוא מנסה להסות אותה בשוש שורקני למען הלקוחות, אך היא רק מגבירה טונציה. בפינה הנגדית הפונה לרחוב הקצב, זקן דק ונשוא פנים, וסביבו תלויים על ווים תרנגולות ברווזים וחזירונים צלויים, והוא, גרזן גדול בידו, קוצץ ומקצה במרץ, פולה ומפלה, ועבודתו לא מסתיימת לעולם (גם הצלויים על הווים אף פעם לא נגמרים). אף שגבו לקהל, ברור שהוא הדמות הראשית והאב המייסד.

בירכתי המסעדה, בפינה הסמוכה לדלת השירותים יושב סיני נמוך ושמן וסופר כסף. הוא דולה שטרות בתפזורת מתוך קופסאות עץ שמונחות לרגליו, ממיין, מסדר וסופר בעסק גדול ברגליים פשוקות ובמילמולים קולניים, וגם עבודתו שלו לעולם לא מסתיימת, וקופסאות העץ אף פעם לא חסרות. מעת לעת הוא משחיל מילה או גיחוך לדיבורה של הקופאית, שגורמת לה לנפנף לעברו בזלזול מודגש, ולהגביר את קולה אף יותר.
בתווך, בלי פינה משלו, מתרוצץ השמש, דמות נבוכה וכנועה, תמיד בתנועה, פה מפנה צלחת, שם מעביר סמרטוט, וככול שקולה של הקופאית גובר קומתו שחה.
הלקוחות הסועדים, שמלבדי כולם סינים, חלקם בחליפות חלקם בבלויי סחבות, רוכנים על צלחתם במצמוצים ושליקות קולניות, נאנחים אנחות רווחה ונחת, שמריצות את השמש עם הסחבה ואת המלצר עם תוספת התה.

סמוך לחזית המסעדה פתח איוורור גדול של מנהרת הסאבווי שמתחת, ומידי דקה וחצי עולה ממנו נהמה עמומה מלווה במשב חם ומצחין, והמסעדה כולה רוטטת ומקרקשת.
כבר מילאו לי תה שלוש פעמים ועדיין לא עולה בדעתי לקום. המלצר מחייך אלי, השמש שב ומנגב לי, הכספר כבר קרץ לי, ואפילו הקופאית שלחה משפט סיני מסולסל עם חיוך זוהר ישירות אלי. לאן יש לי למהר?

יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

וויליאמסבורג, ברוקלין

אז ככה: חציתי את העיר בפעם האחרונה עם ציוד מלא מדירתה של דנה בג'רסי אל החדר שאמור היה לחכות לי בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין. את פניי קיבלו פדי ואדהם, כן, בני דודינו החביבים, ואיתם אני גר.

בבוקר החלטתי להשיל מעלי את בגדי המסע הבלויים והמסריחים ולהתחבר לגרוב, ונסעתי בתחבורה ציבורית לצ'לסי גרדנס לקניות. לקח שעתיים וחצי להגיע לשם עם חילופי הקווים בסאבוויי, וחזרתי רק בלילה, אבל כבר מתמצא בכל ה 'צ'יינג'יג קונקשנס'. העיר תוקפת חזק בכל החושים וכל כך חריפה לי, עד שאני משתדל לקחת אותה לאט.

קיבלתי מכם מאות תגובות ברכות ואיחולים בכל ערוצי הסמארטפון, ויותר משלושים המלצות מה כדאי לעשות בניו יורק, וגם כמה הצעות לפגישות של חברים שבדיוק גם כאן. תודה לכולכם ולכל אחד ואחת בנפרד. אתם פשוט נפלאים.

אפגוש את כולם, ובחרתי כמה מההמלצות שחזרו על עצמן מכמה ממליצים לביצוע.

והינה קמתי היום, לבשתי את בגדי החדשים, הצצתי במראה ונדהמתי! ממש כמו זיקית, הסייקליסט המאובק נגוז ובמקומו הופיע ניויורקר טיפוסי (קצת מלוקק אולי), וסימן לי שאני מתחיל להתחבר...

ואז צץ לי גיל, ידיד מדאון טאון תל אביב, וקבענו לבוקר בברוקלין. זה היה תענוג של בוקר שנמשך כמעט עד הערב, צעדנו קילומטרים ודיברנו ודיברנו, על אמריקה ואמריקאים, ישראל וישראלים, ועוד נושאים מהקומה שמעל רומו של עולם... וזה היה לי כל כך טוב, ששוב אמרתי לעצמי ג'יזס, מאיפה כל המזל הטוב הזה נופל עלי?

אז מה אני אומר על ניו יורק? רגע, תנו לי שנייה להכנס לווייב...

פוטוגרפר: גיל קדרון

דיירקטור: גיל קדרון

סנאפ שוט: גיל קדרון

סטייליסט: גיל קדרון

גם זה בברוקלין

עוד פוטוגרפר

גילקיד

יום שני, 3 באוקטובר 2016

תחנה סופית - ניו יורק סיטי!

כן חברים, קינחתי את הזיעה, הסרתי את הכפפות (ומחיתי דמעה קטנה שגלשה לה), וגם השמש יצאה לכבודי והאירה לי את קו האופק המפורסם בתבל סוף הדרך. מה עושים עכשיו? בחודשים האחרונים הפכתי למומחה אדיר בלמצוא דרכים, לינות, ארוחות, לתכנן כוחות, להעריך מרחקים, גבהים, מזג אוויר, ופתאום ברגע אחד כל זה הפך ללא רלוונטי כשלג דאשתקד...

יום הרכיבה האחרון היה קשה. ככל שהתקרבתי לעיר הכבישים נהיו עמוסים, מרובי נתיבים ותזזיתיים, ושוב ושוב נקלעתי למחלפים ענקיים, רב מפלסיים, שהכריחו אותי להסתובב שעות סביב עצמי רק כדי לעבור אל צידם האחר, ולא פעם נאלצתי לחזור על עקבותיי כדי לעלות על הנתיב הנכון.

לבסוף הגעתי לביתה של דנה, שהיא בת דודה של אישתו של חבר ומארחת אדירה, וזה היה בדיוק בערב ראש השנה, ונפלתי, אני והמזל שלי, ישר לארוחת החג שהייתה מקסימה מעין כמוה, וישבנו וכטוב ליבנו ביין סיפרנו את אגדת טראנס אמריקה והכברנו פרטים ורקמנו מעשיות עד אחר חצות...

הבוקר יצאתי על אופניים עירומים לסיבוב היכרות במנהטן וכדי למצוא תמונת סיום הולמת, ונתתי לכידון להוביל לאן שבא לו ולמצלמה לצלם מה שבראש שלה, בעוד אני מנסה לעכל... 5000 מייל, 8000 ק"מ... לא נתפס. מראות מבזיקים בזכרוני בערבוביה: עץ בודד באופק, שדה תירס שאין לו קצה, שלט "מוטל" בצד בדרך, וגם תחשות צפות לי: מיטה לא נוחה בחדר מאובק, אבנים בנעליים, טעם של בוריטו מעופש, ואלה נמזגים בסצנות הרחוב הניו יורקי המוכר מאלף סרטים וצילומים וטעם של חומוס תפל במהדורה אמריקאית.

מחר אעבור לחדר חמוד עם חצר פרטית בברוקלין, ששכרתי ב airbnb לעשרת הימים הבאים, ואז נראה מה זה בעצם 'ניו יורק', ז'תומרת בפועל. כלומר למעשה. יענו תכלס בשטח.









יום שישי, 30 בספטמבר 2016

לקראת סוף הדרך

חברים יקרים, אני כעת במוטל קטן 51 מייל מערבית למנהטן - יום רכיבה מאומץ אחד. קר מאוד והגשם לא מפסיק לדקה, ואני ממתין כאן זה היום השני להתבהרות כדי לרכוב עוד יום אחד, ולהשלים את המסע הכל כך ארוך הזה.

אני כבר עייף מאוד ובקושי מצליח להתאושש מערב עד בוקר. בימים האחרונים אני רוכב כאחוז תזזית על קצה היכולת הפיזית שלי, בין רוחות וגשמים בשטח הררי מבותר, ואין קץ לעליות - בין אלף לאלפיים מטר גובה מצטבר בכל יום. הציוד כעת קל יותר, אני כבר לא סוחב אוכל בכלל וניזון גרוע באלף המזללות שמוכרות קטשופ עם משהו, וגם סוחב פחות מים. המנוחה הכפויה הזו באה לי טוב ומאפשרת לי זמן להרפות קצת שרירים ולארגן את הביקור המיוחל בניו יורק, ולאכול כבר איזה סטייק אמיתי, לכל הרוחות.

ועם כל זאת, אתמול היה יום רכיבה מקסים! כרגיל חיפשתי כביש צדדי שמקביל לאוטוסטרדה I80, שהיא הציר המרכזי שלי עכשיו, ונקלעתי לכביש נופי צר שהולך מצידו האחר של הנהר, והוביל אותי לתוך הקניון המרשים של נהר דלוור, וטיזז אותי מעלה מטה, מגובה פני המים אל מרומי המצוק וחזרה בשיפועים דו סיפרתיים, ונהניתי מנופי הנהר והיער, ובדיוק כשנזכרתי שלא אכלתי כלום מהבוקר צץ לי דוכן נקניקיות קטן, וכשחשבתי שהגיע הזמן לחצות את הנהר הכביש הוריד אותי לגשר מקסים שבמרכזו מצאתי קו לבן שבצידו האחד כתוב "פנסילבניה" ובצידו האחר "ניו ג'רסי", וכך נודע לי שעברתי עוד גבול...

שני דברים שחדרו את חומת הניתוק שלי מהארץ ומציפים לי געגועים עזים הביתה הם ראש השנה הקרב - החג הלא כל כך דתי אבל כל כך עברי וישראלי הזה, ומותו של ישראלי ענק. מעולם לא התלהבתי מפרס. גם בעיניי, כמו בעייני רבים, הוא היה ונותר חתרן בלתי נלאה. אבל הערכתי את חזונו, את פועלו, את נחישותו ואת אורך רוחו, ויותר מכל הערכתי את האופטימיות הבלתי נלאית שלו. החלל האפל שהוא מותיר אחריו ועולב ההנהגה שנותרה לנו עם לכתו מאירים את זכרו באור כה בהיר, עד שאני מרגיש קצת יתום בלעדיו, אף שתמיד התרעמתי כששייכו אותי - בטעות - למחנהו. ויתומים הרי מתגעגעים הביתה...

זה כנראה הפוסט האחרון מהדרך. בעוד יומיים יחל הפרק האחרון במסע, ובו נגלה את האמת העירומה על הכרך הגדול, מביבי הביבים ועד צריחי המגדלים, מאפלת המנהרות ועד ירק הגנים, כלום לא יחמוק מאיתנו, כלום! אז הפוסט הבא יהיה כנראה מאיזה ספסל במנהטן או באר אפלולי בברוקלין, ואין לי שום מושג מה יהיה כתוב בו, אבל יהיה ממש מעניין, ויסתיים במילים "שנה טובה!" - מבטיח!

הקניון של דלוור ריבר


ביי ביי פנסילבניה, שלום ניו ג'רסי!

מישהו אמר פמפקין ולא קיבל?

כאן גר רוכב אופניים

לא לבכות חמוד, אתה יפה גם ככה!


יום שלישי, 27 בספטמבר 2016

סתיו

סתיו. כבר קר. השמיים אפורים, והרוח מקפיאה. בכל מקום דלעות למכירה. המון דלעות. חג הלואין בפתח. למיטב הבנתי זה כמו פורים שלנו, רק שבמקום להתחפש לקאובוי לתלות את המן הרשע ולפוצץ קפצונים, שמים דלעת על הראש מגרשים את הרוחות ומעיפים זיקוקים. פספסתי משהו?

אני עכשיו רק כ 130 מייל מניו יורק והמוח שלי נגנב - רק עוד שלושה ארבעה ימים! אני חוצה עכשיו את האפלצ'ים, ההרים לא גבוהים, רק כ 700 מטר, אבל הרכיבה קשה, המון עליות ומידי פעם גשם וערפל. כבר גמרתי עם הקמפים ואני רוכב ממוטל למוטל, מחפש כל יום את הדרך הקצרה ביותר מזרחה.

והינה היום זה שוב קרה: נכנסתי לתחנת דלק בעיירה צדדית לקנות קולה וחטיף. המוכר שאל אם אני רוצה שקית ניילון, עניתי שאין צורך, יש לי איפה לשים את זה, ו"בוא נחסוך לעולם את הפלסטיק". ואז הוא הבחין באופניים ושאל מאיפה ולאן. עניתי לו שרכבתי יותר מ 4500 מייל ואלה המיילים האחרונים למסע שלי. כשיצאתי מהחנות וארגנתי את האופניים פתאום הוא יצא ורדף אחרי עם שטר של 20 דולר ביד. "הארוחת ערב שלך היום עלי, סר!" אמר לי בהתרגשות. הייתי נבוך, חיפשתי מה לתת לו בתמורה, צילמתי אותו ואמרתי לו שמחר כולם בישראל ידעו על המחווה הנחמדה שלו. שמו ג'אש.


שדים ורוחות כמעט בכל בית

דלעות בכל פינת רחוב





ג'אש

יום שבת, 24 בספטמבר 2016

אנשי המערות

זה היה סופ"ש נפלא שבא לי בדיוק בזמן ובמקום, ואין לי מילים לתאר כמה נהניתי. אני מספר לעצמי פשוט מה היה כדי לזכור.

זה המפגש השנתי של אגודות הקייבינג (בעברית הייתי קורא לזה "מערנות") של פנסילבניה. אט אט התקבצו כשישים איש מכל הגילים והמינים, היה רישום וחלוקה לקבוצות שתצאנה מחר למערות שונות בסביבה. אני שובצתי למערת אלכסנדר, שנחשבת למערה יפה ולא קשה. המדריך שלי היה מייק, איש בן 64, חביב ומנוסה. הוא וסטיב לקחו אותי תחת חסותם ואירגנו לי ציוד: קסדה, פנס ופנס רזרבי, בירכיות לצורך זחילה ורתמת לגלישה.

לאחר הרישום היה מינגלינג, אנשים רכנו על מפות של מערות, העריכו קושי, זמנים וכו'. אחר כך הדליקו קמפ פייר, והייתה מעין מסיבה עליזה, עם ים בירות, נקניקיות ותפוחי אדמה. הכרתי כמה אנשים נחמדים, סיפרתי על המסע שלי, סיפרו לי על הרפתקאות שלהם. היה כיף, מתישהו קרוב לבוקר נפלתי לאוהל לשינה חטופה של כמה שעות.

בבוקר, כולם רציניים ונמרצים, יוצאים למערות. שלנו במרחק שעה נסיעה, והסיפור שלה כמעט יותר מעניין מהמערה עצמה: היא נמצאת באזור של איימיש, שאגב דומים להפליא ליהודי מזרח אירופה. המערה היתה מסחרית וגבו כסף בכניסה והכל, עד שלפני כעשרים שנה אמיש אחד בשם משה, כן, משה ולא מוזס, ואישתו ששמה לאה (?) רכשו את המערה וסגרו אותה לציבור, ומאפשרים רק לכמה חברים להכנס, אחד מהם הוא מייק, המדריך שלנו. כשהגענו הוא הורה לכולם להשאר ברכבים ונכנס לבדו לבית האיימישים לקבל רשות.

היינו כארבע שעות מרתקות (ומעייפות) במעמקי האדמה, ביחוד נגנבתי מהנהר התת קרקעי ששטנו בו בסירות, שמימיו כה צלולים עד שבאורם המתעתע של הפנסים קשה להבחין בפני המים. בהתקף אומץ לא אופייני זחלתי לתוך נקיק ונתקעתי ולא הצלחתי לזחול לאחור, לבסוף זחלתי קדימה עוד כמה מטרים ויצאתי מפתח אחר, שמייק הודיע שזה פתח לא ידוע והרגע גיליתי נקיק חדש. לצערי לא הצלחתי לצלם אפילו תמונה אחת טובה, מצלמת הסמרטר פשוט לא לוקחת את זה.

בהמשך הייתה ארוחת ערב ולאחריה היתה הרצאה וסרט מרתק על הרפתקה במערה במקסיקו, שהצוות שהה בה 10 ימים ברציפות. ואז בא הקטע של הגרלת הפרסים, שטויות כמו טישרט משומשת שזה וזה תרם, הדף המקומט שעליו רשומים כל המשתתפים, והפרס הגדול: חולצה מטונפת ומלאה בוץ של אחד הקייברים המפורסמים. היה מאבק קולני על הזכיה, והזוכה הוציא אותה מייד למכירה פומבית וההצעות נסקו עד 50 דולר תוך צרחות והערות מהקהל, עד שמישהו צרח שהיא מסריחה מהזיעה שלו ואסור לכבס אותה כי אז היא לא תהיה אוטנטית ומיד ערכה צנח לאפס, והזוכה האומלל נאלץ ללבוש אותה בעצמו... בקיצור, יש להם את ההומור שלהם, צחקתי עד שיצאה לי בירה מהאף...

לאחר מכן הייתה מסיבת הסיום האדירה והזוייה שנקראת כמובן ה "פייר", כשכולם שתויים סביב המדורה, ושרים ונטרפים...

זה היה סוף שבוע נהדר, אהבתי את הרוח הטובה של כולם, כל אחד הביא או עשה משהו, אחד הביא הר של נקניקיות, אחר גיטרות וכלי נגינה, שתי בחורות שהיו אחראיות לאירגון ולרישום היו פשוט אדירות, ומיודעינו מייק הוא שהביא טנדר מלא עצים למדורה. יש לי עשרים חברים חדשים שאני לא זוכר את שמם, ואני כעת חבר מן המניין באגודת שומרי המערות PCC פנסילבנייה, ולראייה קיבלתי טישרט ותג.

הגב של מייק

לא ניתן להבחין בפני המים והכל נראה מרחף באוויר


החבר'ה שהשאילו לי ציוד. מייק יושב משמאל

עם ריק



הפייר

חבר מן המניין