מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שבת, 8 בדצמבר 2018

מפגשים מהסוג השלישי





הכל התחיל כסיפרתי לו בטלפון שאני מתכוון לצאת ליומיים מדבר, ומשהו בקשב שלו גרם לי לזרוק בסוף: "יללה, אתה בא?" תוך שניות קבענו זמן וסיכמנו פרטים, פחות משבוע לאחר מכן יצאנו.

פתאום היה לי דחוף לשבת קצת על המפה. חיפשתי נתיבים, ספרתי קווי גובה ותכננתי מסלול שנראה לי אפשרי בשטח נידח בלי שום שבילים מסומנים, שהדרכים בו שייכות לגמלים ואולי לאיזה ג'יפ קשוח עם כננת ונעילת דיפרנציאל פעם בשנה.



כשהגענו לחאן בערב שלפני, בעל הבית (המקסים!) סיפר לנו שבחדר הסמוך משתכנים עוד רוכבי אופניים וכדאי שנגיד להם שלום, וכך פגשתי את גיא גרינוולד, הלא הוא מר טו-נוב במלוא כבודו, ועימו הבן שלו, שיוצאים לסיבוב של ארבעה ימים בהר הגבוה. המפגש היה מרתק (לגיא ולי. הבן והיורם נדו ראש בנימוס והחליפו רגל תורנית). שולי, בעלת הבית (הנהדרת!), סיפרה לנו שהיה שיטפון גדול בעשת, ואולי עוד נפגוש גבים מלאים. אמנם היינו אמורים לצאת לדרך רק בבוקר, אבל היה ברור שהמסע כבר החל...



הדרך הייתה קשה ויורם חיכה לי על ראש כל פיסטין כשהוא מדגמן סילואטה מושלמת מול השמיים, אבל כל פעם שניסיתי להתקרב לטווח צילום הוא בדיוק המשיך הלאה ונעלם לי מעבר למצוק, ולי יוצאת הנשמה בניסיון לרדוף אחריו ולתפוס פריים אחד טוב. בחור חביב סך הכל, אבל חסר כל מודעות סלפי מינימלית. כמה שניסיתי להסביר לו שיש לי גם בלוג על הראש - לא עזר.



בשלב מסויים זיהיתי במפה לא הרחק מהמסלול שלנו מתחם קטן מוקף מצוקים מכל עבר, ואמרתי בוא, בטוח יפה שם, וכך גילינו את הנקיק הורוד המדהים הזה, שבדיעבד מצאתי שקוראים לו "ארמון ציחור".






שלוש שנים אחורה, כשתכננתי את המסע באמריקה, גיליתי שיש עוד מישהו שמתכנן מסע דומה באותו קיץ. הרמתי טלפון ונפגשנו. די מהר ראינו שלא הגיוני שניסע יחד, כי יורם חזק ומהיר ממני בהרבה. אבל מכאן והלאה החשדנות ההדדית התפוגגה בהדרגה, ובימים שנותרו עד המסע התייעצנו והחלפנו טיפים ורעיונות. אני טסתי ראשון, ומצאתי את עצמי מדווח לו כמעט יומיומית מה מצפה לו בעוד שלושה שבועות, כשהוא יעבור באותם מקומות. הוא שתה את האינפורמציה בשקיקה. לקח ליורם כעשרים יום להדביק אותי. הפגישה הייתה נרגשת, ורכבנו יחד כחמשה ימים, חצינו את ילוסטון והיו לנו ים של חוויות ומפגשים מרתקים בימים האלה.






ואז הוא נתן גז ונעלם באופק, ואני המשכתי לזחול ולטפח את הטייטל הדבילי שלי: "הרוכב האיטי במערב". מכאן והלאה יורם הוא שדיווח לי מה צפוי בהמשך, ואני נאחזתי בכל מילה, והתייעצתי, ונעזרתי, והקשר הזה נמשך עד היום. מסתבר שהיינו צריכים שלא לרכב יחד כדי להישאר חברים. הרכיבה בפארן היא בעצם הרכיבה הראשונה שלנו יחד, מאז ילוסטון.





בעודנו מדשדשים לתוך הפארן, פתאום נתקלנו במחנה אוהלים עצום ממש באמצע הנחל, עם מאות בני נוער צורחים כמו אווזים, וקסם המדבר פג. זה די עיצבן ומיהרנו להתרחק, אבל זה לא עזר לנו, כי בחניון הלילה בבאר אשלים פגשנו עוד מחנה אפילו יותר גדול, והפעם, בנוסף לצרחות, עשרות ביט-בוקסים דופקים בדיסטורשן מכל כיוון. למרבה המזל מצאנו פינה שקטה יחסית מעבר לגבעה, להקים את האוהלים שלנו ולבשל את הפסטה. היה לילה קר מאוד אם שאלתם.



כשהתחלנו לנוע בבוקר הנוער כבר יצאו לטיולים שלהם והמחנה היה ריק, מלבד כמה מדריכים שהזמינו אותנו לקפה וערגליות. הם היו חמודים ואכפתיים והיה ברור שהם מגדלים פה נוער לעניין, וכל הכעס מאתמול עבר לנו. מאוחר יותר, על רמת ברק, שוב סטינו מהמסלול כדי להשקיף על הקניון האדיר מלמעלה, ולהפתעתנו ראינו את אותם בני נוער מטפסים על קיר המצוק שממול מעל התהום המסחררת. מדהים!



בהמשך גילינו נאקב מעניין ושוב סטינו ולקחנו אותו, והוא התגלה כיפהפה ודי אתגרי, ואת חלקו ירדנו ברגל.



יום חמישי, 15 בנובמבר 2018

רוקד עם הרוח


כשעה לפני החושך מצאתי תלולית חול קטנה להקים עליה אוהל בפינה נסתרת יחסית, ואמרתי זהו. מספיק להיום. זה היה יום קשה, בשטח טרשי עם אוקיינוסים של דשדשת. מזג האוויר היה נפלא, סוג של מעונן חלקית, אבל הייתי מודע היטב לכך שהכל יכול להתהפך ברגע אחד. לכן בחרתי את התלולית הזאת, הגבוהה כמה מטרים מעל הערוץ עצמו.


היינו אמורים להיות שלושה רוכבים, במסע מעגלי של שלושה ימים שמתחיל ומסתיים במצפה רמון. תכננו בקפידה את המסלול, ושיננו והפכנו אותו כמה פעמים כשאנחנו לוקחים בחשבון את כל הנסיבות והתנאים. אבל לאחר היום הראשון, כשהפדיחות שהחברה עשו בהתקנת הציוד על האופניים שלהם התגלו והציקו, ובכלל התברר שבייקפקינג זה לא סיבוב בטיילת, הגיבורים החלו להפחיד את עצמם לגבי המשך המסלול בהפחדות שונות ומגוונות: שזה שטח אש, שחיל האוויר מפציץ שם, שמכ"ם מזג האוויר הסעודי (!) מבשר שיהיה טייפון והוריקן עם גשם ושטפונות, ושלבדואים שם יש שבריות ארוכות במיוחד והנשרים ממש רעבים. בבוקר הם לקחו את המסלול הנדוש והלעוס, ואני, כהרגלי, פניתי אל הלא נודע, נאמן למוטו הנצחי שלי: טיול שאין בו אלמנט של הרפתקה הוא בסוף רק אימון.

צמד הפחדנים

כשישבתי לבשל את הפסטה, כבר בחושך, פתאום היה משב רוח עצבני שכיבה את הגזייה ולא הצלחתי להדליק אותה שוב. זה היה קצר והיסטרי, לא יותר משלוש ארבע דקות, ונגמר בפתאומיות כמו שהופיע. קמתי ובדקתי שהאוהל יציב ומתוח וחזרתי לפסטה בתחושה שהולך לרדת גשם. הלילה היה שחור לגמרי, בלי ירח ואת הכוכבים הסתירו עננים כבדים. הרחק במורד הוואדי מנוע של ג'יפ טירטר, נהמת מטוס נשברה בין המדרונות, שעטת פרסות ודרדור אבנים שהגיעו מהגדה שממול סיפרו לי שעדר פראים עוקף אותי בדרכו מערבה. עצמתי עיניים.

באר חפיר

פתאום הזדקפתי. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר. אלו היו קולות של רעמים, הרחק מדרום, שהעירו אותי. ושוב משב רוחות מטורף השכיב את האוהל מעל ראשי למשך שתיים שלוש דקות, והריץ לי צמרמורת לאורך הגב. כשהרוח שככה יצאתי אל הקור החד שבחוץ, ומחזה מוזר וסוריאליסטי נגלה לי: העולם נחלק לשניים. במזרח החלה הזריחה, שאיפרה את קו האופק בוורוד והאירה את האונה הצפונית של כיפת השמיים בגווני סגול, ובאותו הזמן החצי הדרומי של העולם אפוף כולו בקיר ענן שחור ומפחיד שבתוכו מרצדים ברקים ורעמים, והוא מתקרב אלי במהירות. מי ינצח, הסופה או השמש? מיהרתי לבדוק את יתדות האוהל ולוודא שהכל מתחת ליריעה, והמתנתי למבול.


אבל קיר הענן עצר כמה מאות מטרים ממני ונתן כבוד לשמש, שדפקה באותו רגע הופעת זריחה אדירה, מתוזמרת ובלתי נשכחת כמו שרק היא יודעת, שולחת אדוות של אש על פני חצי השמיים שלה, שכבר החלו להכחיל. כשנגמרה ההצגה גיליתי שהחומה השחורה שמדרום נסוגה והחלה להתפוגג. תם הקרב - תחי המלכה!


הבוקר היה קריר וצלול, בשמיים עננים לבנים בודדים, והשמש זורחת. התקדמתי במעלה נחל ניצנה תחתי, שרוחבו כאן כמה מאות מטרים והוא קשה מאוד לרכיבה - עשרות ערוצונים וטרשים לחצות ואמבטיות דשדש ענקיות. חיפשתי נתיבים נוחים לרכיבה בשולי הערוץ, ועליתי על עקבות טריות של גמלים, הרבה גמלים. נצמדתי לנתיב העקבות, וזה אכן שיפר את קצב ההתקדמות שלי בהרבה, ולאחר כמה קילומטרים פגשתי את עדר הגמלים הגדול ביותר שראיתי בחיים. היו שם עשרות רבות, פזורים לכל רוכב הערוץ, והייתי צריך לעצור ולזרוק אבנים כדי שיפנו לי מעבר.


כשיצאתי מהנחל אל הכביש חומת הענן השחורה הופיעה בדיוק מולי, בתוך המכתש, ומתקדמת לכיווני.  כעבור דקות אחדות שוב קמה הרוח, קרה ודוקרת, והפעם לא פסקה. מצאתי מחסה ב"סוכה במדבר", והמתנתי שם כשעה. יכולתי לראות את הסופה יורדת על מצפה רמון, כחמישה ק"מ מדרום מזרח לי, ונותנת הצגה מרהיבה משלה, של ברקים מבזיקים בתוך ענן שחור עם שני חצאי קשת בו זמנית.


כשנכנסתי למצפה, העיר כולה הייתה שטופה ונחלים של מים זרמו ברחובות, ומסוק חילוץ ריחף מעל הרחבה העמוסה באמבולנסים. הבנתי שמישהו נלכד באותן סופות ושטפונות שרקדו סביבי כל הלילה וכל היום, אבל בי לא נגעו.

יום שישי, 31 באוגוסט 2018

ויו לה ליברטה!

אני בפריז כבר כשבוע. זו לי הפעם השלישית כאן. הפעם הראשונה הייתה בירח הדבש עם גרושתי. זה היה לפני שנים רבות. קנינו יין גבינה ונקניק וישבנו על הסיין. היה רומנטי. לא זוכר כלום יותר מזה. הפעם השניה, גם היא כבר לפני שנים, הייתה עם בני הצעיר בטיול הבר מצווה שלו. העיר גילתה את נפשו האומנותית של בני, והוא גילה את המטרו. אני הייתי שם כדי לתווך, ושיחקתי את תפקיד חיי. מהביקור ההוא אני זוכר כל כך הרבה, שלא ברור איך כל זה קרה בשבוע אחד.

"ז'ולייט"
(מוזיאון ד'אורסיי)

הפעם הגעתי סולו, באופניים מאיטליה. באתי לחפש אומנות שתרטיט לי מיתרים חלודים, שתפעים חדרי לב מאובקים, באתי לחוש את רוח החופש, המהפכה, הניצחון. והנה קרה לי מקרה שמשקף היטב לאן כל ה'ויו לה ליברטה' הזה הולך.


זה היה אחרי יום ארוך של שוטטות אינטנסיבית, כשאתה עומד מותש ובוהה בתחנת מטרו נידחת, והרכבת מגיחה מהחושך בשקשוק אימים, והרציף בבת אחת מתמלא בהמון אדם, והתחנה שוקקת ותזזיתית והומה ורועשת לשתיים שלוש דקות, עד שהרכבת נעלמת בבור, והקהל מתפזר, והרציף שוב מתפנה, ורק איזה תמהוני אחד או שניים מתעכבים עוד לרגע, ונעלמים גם הם. רציתי לצלם את הגל הזה, למצוא איך לבטא את החולמנות התזזיתית המחזורית הזו במצלמה. אז עמדתי בפינה ותפסתי שוט טוב בדיוק כשהגיחה רכבת, כשפתאום קפצה עלי בחורה מוזרה והתחילה לנבוח עלי בצרפתית מצורפתת ובטון נרגש ודורשני. לא הבנתי מה היא רוצה. חיכיתי שתשים איזה פסיק ברצף כדי להגיד לה שאני לא מבין צרפתית.


היא הייתה צעירה שחורה, שברירית ורזה מאוד, על גבול האנורקסיה ממש, פנים מוזרות אבל לא נעדרות יופי, ודיברה מתוך רגשות עמוקים. ניסיתי להרגיע אותה ולהסביר לה שאני לא מבין מילה. היא עברה לאנגלית רצוצה וטענה שצילמתי אותה בלי רשותה והיא דורשת את המצלמה שלי כדי לשבור אותה. מה את שחה? את סוכנת חשאית? פושעת נמלטת? צילמתי רכבת, לא אותך! אין סיכוי שאני אראה לך מה צילמתי. תלכי הביתה!


התחלתי להתעצבן אבל היא לא הרפתה. השתדלתי לא לנשום עמוק מידי כדי שלא ישברו לה צלעות מהרוח. ניסיתי להתעלם והיא אחזה בי. עליתי על רכבת והיא אחרי. רציתי להגיע לגראנד ארש וניסיתי להבין באיזו תחנה אני צריך להחליף קווים, כשכל הזמן הזה היא אוחזת בי ואני נזהר לא לעשות תנועות חזקות כדי לא לשבור לה את זרוע הגפרור שלה. ירדתי לבסוף בתחנה גדולה, שארל דה גול אני חושב, שיש בה חיבור לרכבת הפרוורית, התרוצצתי בין רציפים ומדרגות נעות בניסיון להבין לאיזו רכבת לעלות, וכל הזמן הזה היא אוחזת בשרוולי החוזקה, ודורשת לראות מה צילמתי. בשלב מסוים היא תפסה איזו בחורה דוברת אנגלית וטענה בעזרתה שיש לה זכויות, ואני פוגע בפרטיות שלה, וגנבתי את הפנים שלה לסרט שלי, וזכויות אדם, וזכויות אנוש, וזכויות הפרט.


אמרתי לה שתפנה למשטרה, הינה שוטר, לכי אליו. אני מראה את מה שצילמתי רק אם שוטר פוקד עלי לעשות כן. וגם לי יש זכויות. השוטר שמע בחצי אוזן ומשך בכתפיו. כאן הבחורה העוזרת הבינה שאין קטע וניסתה לשכנע אותה במילים רכות שתעזוב אותי. והדמעות החלו, והיא פרצה בבכי תמרורים. אמרתי לה שאין לי שום כוונה לעשות שימוש בדמות שלה, והבטחתי לה שאם אני אראה אותה בעריכה אני גוזר את הקטע. הייתי עצבני וצמא. ניגשתי לדוכן, קניתי שתי פחיות קולה ונתתי לה אחת. עצרה רכבת, עליתי. הן נשארו על הרציף.

ממרומי הארש. אי שם, בנקודת המגוז - שער הניצחון

ברכבת הרגשתי עד כמה הייתי נוקשה וקר. ואם זאת עשיתי כל מאמץ לא לעשות תנועות חדות או מאיימות, למרות שהבחורה הייתה תלוייה לי על החולצה שעה וחצי ונסעה איתי בחצי פריז. ניסיתי גם לדבר בשקט ובנימוס כל הזמן הזה, לא בטוח שתמיד הצלחתי. אין לי ספק שהבחורה הזו פגועה מאוד. מישהו פגע בה, ניצל אותה. אולי איזו חברת אופנה או פרסום חתרנית גזלה את דמותה המאוד מיוחדת ושברירית וביישה אותה או לא שילמה לה. ואולי אפילו גרוע מזה, לא יודע.

(בלילה עברתי על הצילומים, וכן, היא מופיעה לחצי שנייה רגע אחרי הפריים הזה. ברור שלא אשתמש בשוט הזה. שאר התמונות בפוסט הזה הן מהסיור שלי בגראד ארש ובכיכר לה דיפנס)

עליתי במעלית לגראד ארש והשקפתי על פריז מדליקה את האורות המפורסמים שלה עם דמדומי הערב. כן, פריז מדהימה. אין דומה לה. יש בה אדריכלות עוצרת נשימה, ואומנות שמטריפה את השכל, ובתי קפה שאפשר לכתוב בהם פילוסופיות שלמות ולייסד מהפכות חובקות עולם. את זה כולם יודעים.

כיכר "לה דיפנס"

אבל זכויות האדם, וזכויות הפרט, וכל ה"ויו לה ליברטה" הזה, מה זה שווה אם אני לא יכול לצלם בלי לרסק את נפשו של מישהו? מה עם הליברטה שלי?!

יום שני, 27 באוגוסט 2018

ז'וז'ו, ניקולה והחבר הדימיוני

אז יצאתי בבוקר כשכל מה שיש לי בראש זה למצוא מלון בסוף היום. ואל תגידו לי 'בוקינג' 'אגודה' - לא קונה. אבל עד מהרה הסתבר שככה לא עושים טיול, כי ראיתי טירה, הפעם חרבה, ועצרתי, ונכנסתי והתרשמתי, והמלון נשכח.


זה היה יום של טירות, מצודות וקתדרלות כפריות עתיקות, חלקן משופצות ומשוחזרות, חלקן נטושות. מסתבר שבאזור הזה על כל גבעה יש אחוזה של דוכס, או פאודל, ומחוץ לחומה בתי אבן עלובים של האריסים. פעמים רבות טיפסתי בעליה בלתי אפשרית לראש הגבעה רק כדי לעמוד לרגע מחוץ לשער העץ הסגור של הארמון שראיתי מרחוק. עצרתי שוב ושוב וסיירתי וצילמתי. באלה המשוחזרות קראתי את השלטים (בצרפתית כמובן, הוצאתי לגוגל טרנסלייט את הנשמה, לרוב לא הבנתי כלום) ופה ושם נכנסתי בשיחה עם מישהו שסתם היה שם, אם היה.



ואז, עייף ורעב, שמתי לב שכבר אחה"צ ולא התקדמתי כלום ואין שום מלון באופק. באותו רגע חלפתי בעיירה, אחת ממאות שעברתי בהן, וראיתי חנות פתוחה (!) ומעליה שלט חצי מחוק "הוטל".

כיכר העיר

בתמונה כיכר העיירה. קצה העיירה כמאה מטר שמאלה, והקצה האחר שבעים מטר מימין. המבנה שבמרכז הוא, כפי שתראו שכתוב עליו אם תגדילו, "הוטל דה וויל" - בית העירייה. כל החנויות סביב הכיכר סגורות מלבד שלוש: מימין (טיפה מחוץ לפריים) בית מרקחת-אורטופד-וטירינר, מימין - זו עם הסוככים הירוקים - המגזין (מכולת) של ג'ורג', ואחריו (לא בתמונה) הבאר-טבק-קפה-רסטורנט-הוטל של ניקולה. מאחורי, מעבר לכביש, החנות בעלת החזית המפוארת והמודרנית ביותר בעיר - "קרדיט אגרוטק" - בנק החקלאות. גם הוא סגור עכשיו.


נכנסתי למכולת, לקחתי מה שלקחתי וניגשתי לקופה, ומיד כשבעל הבית הרים את עיניו זה קרה: הוא זיהה שאני ישראלי אני זיהיתי שהוא מרוקאי. ככה, ברגע אחד. מיד הרגשנו כמו אחים, אין לי מושג למה. הוא גייס את שיברי האנגלית הרצוצה שלו, אני את כישורי הפנטומימה שלי, והפטפטת החלה.



הוא: אתה מישראל נכון? מכיר את מוריס?
אני: בטח! מי לא מכיר את מוריס? היה איתי במילואים!
הוא: לא, לא זה...
אני: אהה! זה שהיה המחסנאי של הפועל אגד חבילות דרום?
הוא: גם לא זה, יש לו קרחת…
אני: ברור! בעל המכולת משוק העלייה!
הוא: בול! חבר שלי, כמו אחים! שלושה ילדים שלי עבדו אצלו. אני סידרתי! כמו אח אני אומר לך…
(מרוב התלהבות נפלטו לו כמה מילים במרוקאית מידי פעם, החזרתי לו בעברית)
בינתיים הצטבר מאחורי תור של שתי קונות, אבל הוא לא העיף מבט והמשיך לדבר אלי תוך נפנופי ידיים מרוקאיים אופייניים. בצר להן הן פצחו בריכול משלהן, אפילו יותר הזוי משלנו.
הוא: לך גם יש מכולת?
אני: לא בדיוק, היה לי אולפן הקלטות.
כאן ז'וז'ו (מסתבר שזה שמו האמיתי) נגנב לגמרי. הוא נפנף בידיים דקה שלמה עד שהצליח לדבר.
הוא: הבת הקטנה שלי? היא מנגנת גיטרה. כמו נסיכה מנגנת. אולי תיקח אותה אצלך?
אני: בטח ז'וז'ו, תשלח אותה! מה אני לא עושה בשביל חברים…


אחר כך נגשתי לקפה-טבק-הוטל. מאחורי הדלפק ניקולה, בעל המקום, על הבר יושבת גברת מגונדרת, אוחזת בספל קפה עם זרת זקורה כמיטב השיק של הסבנטיז, באוויר ריח דחוס של קפה משובח.
הוא: מיסייה?
אני: קפה.
הוא: איזה בבקשה?
אני: כמו שלה.
היא: אתה רואה ניקולה, הבחור יודע מה להזמין! איך בכלל הגעת לפה?
אני: באופניים.
היא: פרדון?
הוא: אופניים נו. תראי בחוץ (מצביע על האופניים שלי)
היא: ומאיפה באת באופניים?
אני: מאיטליה. נוסע לפריז.
הוא: מאמה מיה! כמה קילומטרים זה?
אני: 850 עד לכאן, ויש לי עוד 150.
היא: 144 בדיוק. נסעתי אתמול.
אני: תודה מדאם, חסכת לי 6 קילומטר.
הוא: אבל את נוסעת באוטו גיברת, הוא באופניים. זה לפחות 160.
אני: אתה רואה ניקולה, תמיד אתה גורם לי הפסדים!
(צוחקים)

החנות של ניקולה

ולא, המלון של ניקולה כבר לא עובד שנים, אבל הוא המליץ לי להתקדם 3 ק"מ, שם יש מלון, ומסעדה משגעת! המדאם שלפה טלפון ותוך דקה הזמינה לי חדר ושולחן במסעדה.
אז בסוף יש מלון להיום! ומסעדה! מה בן אדם יכול לרצות יותר מזה?

כריכת התפריט של המסעדה

וכך, בקפקפי קרוקס בלויות, בנדנה מרושלת על הראש וחולצה מסריחה לקילומטרים צעדתי לתוך מסעדת פאר יוקרתית. שתי מלצריות ומלצר בכיר, כולם במדים מדוגמים וכל גינוני הטקס עמדו עלי לשרתני. הלורדים והליידיס בשולחנות הסמוכים נעצו מבטים, אני חייכתי בחזרה. האוכל היה טוב, אבל לא יותר מכל סטיקייה פינתית בתל אביב. עלה הון. איכשהו דידתי למלון בסוף.
עוד יום בדרכים תם לו. 38 ק"מ אם רציתם לדעת.

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

הטירה, הנקמה וליל הבלהות

הגשם יצא לי מהחיים ובמקומו בא שרב, וגם המישור בוטל, והתחלתי לטפס על סדרה לא נגמרת של גבעות לא גבוהות במיוחד, אבל תלולות ללא רחמים. המדרונות כולם כרמים מאופק אל אופק, פה ושם יקב, או כפר, שזה אותו הדבר במקומות האלה, ואני הוא השועל שעצר לטעום ולא יכול היה להפסיק…



בצהרי היום ראיתי מבנה שנראה לי כמו חנות ונכנסתי אל האפלולית שבפנים לקנות מים. מים? התפלא האיש, אתה מתכוון מים שקופים כמו בנחל? או לא אדוני, זה אין. יש לנו פה מים רוז', מים רוז'ה, ואים תרצה גם מים בלנק תקבל פה. רק עכשיו, כשהעיניים הסתגלו לאפלה, ראיתי שכל הקירות מסביב, מהריצפה עד התיקרה, מכוסים בבקבוקי יין מאובקים בקפדנות. נאלצתי להסכים לטעום משלושה זנים שונים כדי שהאיש יסכים למלא לי מים מהברז.

"רק מים רוז' מיסייה!" (ושימו לב לשיפוע. לפי המכשיר זה 14% (

לאחר מאבק קשה עם עליות מהשטן וקילוגרמים של ענבים לא לגמרי בשלים בבטן, הייתי בשל חניית לילה, אבל שום אפשרות לא הסתמנה באופק. מה שכן ראיתי זו טירה פוטוגנית במיוחד על הגבעה שממול. מתחתיה, על מדרונות הגבעה היה כפר קטן, כנראה של העריסים של הדוכס מלמעלה. חשבתי שהטירה היא בוודאי אתר תיירות, ואם תיירות אז בטח יש שם מלון. אחרי ימים רבים בקמפיג עניין המלון הילך עלי קסם, ובמאמץ אילאי התחלתי לטפס בסימטאות הכפר לכיוון הטירה, שם אכן היה שלט "הוטל פנסיון". מקרוב הטירה נראתה מטופחת ומשוחזרת ומול השער חנו מכוניות ספורט יקרות. זה לא יהיה זול, חשבתי לעצמי, אבל הייתי מוכן נפשית לשלם הרבה, נניח 200 יורו ללילה (המחיר הרגיל הוא 45-60), גם 250 לא יפילו אותי.


בפתח עצמו היו סוסים אצילים ומרכבות ספורט ממתינים לבני האצילים. ניגשתי לשומר, אבל הוא התעלם ממני. לאחר עוד כמה נסיונות מצידי הוא הואיל להגיד לי בשמץ של גיחוך שכן, יש כאן אירוח, אבל לא אוכל להיכנס. אמרתי אל דאגה מיסייה, יש לי קרדיט קארד והמון כסף! מה שגרם לו לעשות תנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, של גירוש זבוב בלי להביט לעברי. אוקי, הבנתי. לא יאה להם פה אורח כמוני, אני עלול ללכלך את הסדינים (מה שנכון…). לבסוף שכנעתי אותו למלא לי מים בבקבוק, ולפני שהסתלקתי משם הבחנתי בפשפש קטן בצד הנסתר מעבר לפינת החומה. התגנבתי פנימה אל הגן וחירבנתי שם. וזה בהחלט שיחרר לי - גם בבטן, גם בלב. כשיצאתי, עברתי ליד השוער ונפנפתי לו בחביבות, בתקווה שיגש לראות מה חיפשתי שם ויעלה על המוקש...

שער הטירה

התגלגלתי קדימה עוד כמה קילומטרים וחיפשתי מקום למחנה בר, עד שמצאתי שביל המוליך לעבי היער. היער צפוף ואפל וקרקעיתו מכוסה בשכבה עבה של ענפים וגזעים ועלים יבשים. בסוף מצאתי איזו רחבה קטנה והקמתי את האוהל בתחושת ניצחון שהינה חסכתי לי אלף שקל…

בר ביער

את הפסטה בישלתי כבר בחושך, וכשסיימתי לאכול האופל היה כל כך עבה, שלא יכולתי לנוע צעד אחד בלי פנס אחד על המצח ואחד ביד. ואז צללתי אל האוהל, טרקתי את היריעות וציפיתי לשנת ישרים. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. לגמרי לחוד…

חנות אופניים מקומית

היער מלא קולות. לקח לי זמן להבין שה"צעדים" שאני שומע זה חיפושיות שצועדות לכיוון האוהל ומרשרשות בעלים. ואז באו היללות. והקריאות, והנשיפות. הן קרעו את החשיכה בחדות, והלכו והתקרבו. פתאום נכנס לי לראש שאין לי שום אמצעי התגוננות חוץ מסכין מטבח מעפנית. יצאתי מהאוהל ואספתי שני ענפים גדולים וכמה אבנים. ידעתי שזאב או צבוע בודד לא יעז לתקוף אותי, אבל מה עם להקה? לא הצלחתי לעצום עין בשום אופן. כבר חשבתי לקפל הכל לרכוב ולרכוב ולרכוב - תרגיל ידוע של בייקפקרים שפוחדים מהלילה.


קול אחד הטריד אותי במיוחד, משהו בין יללה לנביחה, קרוב קרוב, לא יותר מ 10 מטר ממני. וזה הקיף את האוהל והינה זה מהצד השני. מגובה הטון הסקתי שזו חיה לא גדולה במיוחד, אבל עקשנית ולא מרפה. בסוף החלטתי לצאת מהאוהל ולקדם את האויב בעמידה - לפחות זה. כשהדלקתי את הפנס העיניים נצצו אלי מהחושך, כחמישה מטרים ממני. זה היה חתול בר, אולי קרקל, והוא לא ברח. זרקתי אבן, ברח.


נכנסתי לאוהל לניסיון אחרון לפני שאני מתקפל, וניסיתי לעצום עיניים. פתאום התעוררתי והיה אור חזק. לקח לי כמה שניות לקלוט שהבוקר עלה. אז בכל זאת ישנתי כמה שעות…


קיפלתי באיטיות מופלגת, והחלטתי סופית שהלילה אני מחפש מלון. רק מלון.