מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שבת, 30 ביולי 2016

רויאל גורג' גים ואני

הרמה הגבוהה של הרוקי'ס מסתיימת בבת אחת, בקיר כמעט אנכי של 1000 מטר שמחורץ בקניונים עמוקים. בפתחת ה"רויאל גורג'" אחד הגדולים והמפורסמים שבהם רובצת העיר קאנון, אליה גלשתי בתום עוד יום נגד הרוח. אגב, אחרי אלף מייל של רוח פנים, פתאום תפסתי שזה לא שהרוח נגדי, אלא אני זה שרוכב נגד הרוח, ופסיכולוגית זה הקל עלי במדת מה...

כשנכנסתי למשרד של המוטל בדיוק יצא משם מישהו שהתלוצץ בסאקזם עם הפקידה. כשנכנסתי לחדרי, אותו האיש, שהיה בחדר מימול ניגש אלי ואמר: גם לך היא סיפרה שזה החדר האחרון שלה? כן. גם לי. השוונו מחירים - כל אחד מחיר אחר. הוא רצה להמשיך לקשקש אבל אמרתי לו תשמע מיסטר, אני שחוט, יותר מאוחר. בטח בטח, הוא אמר, אני לא אפריע לך.

אחרי שהתקלחתי ונימנמתי קצת פתחתי את הדלת, ובדיוק גם הוא פתח ואמר: תשמע, המסעדות, יותר נוח להן לשרת שולחן של שניים, זה פחות לנקות. קדימה, אמרתי, בוא נקל על איזו מסעדה. נכנסנו לאיטלקית, ישבנו שם למניו שלם עוד שעתיים אחרי הדיזרט והאספרסו, וגיליתי אדם אינטילגנטי ובעל תודעה פוליטית מפותחת, שמתמצא בסיכסוך הישראלי - פלסטיני, הומניקאן ושמאלן, פליט וויטנאם, מהיחידים שפגשתי שתומך באובמה ומתנגד לטראמפ. הוא אמר לי אתם הישראלים מסכנים כי נלקחתם בשבי, ואין לכם סיכוי לגרש את נתניהו בקרוב. נכון, אמרתי, אבל גם אתם שבויים בידי פוליטיקה רקובה.

הוא סיפר לי שהוא פקיד דואר מדנוור שיצא לפנסיה, רווק ("וויטנאם לקחה לי את החיים"), זוגתו ללא נישואין נפטרה לפני 8 שנים ואין לו מה לחפש עוד בדנוור, והוא כעת במסע לחיפוש בית לקניה גבוה בהרים. אם כבר, אז אני רוצה נזירות מלאה, כך אמר. כבר שבועיים שהוא נוסע, הראה לי על הסמרטר שלו כמה בתים שבאים בחשבון. כשיצאנו מהמסעדה בחצות הושיט את ידו ואמר: אגב, שמי ג'ים. נתתי לו את כרטיס המסע שלי.

קבעתי עם חבר מהארץ פגישה בפואבלו, יום רכיבה מכאן, ואני מקדים, וחשבתי להשאר כאן לילה נוסף. היתה לי איזו תוכנית מעורפלת להשאיר את הציוד במוטל ולצאת עם אופניים עירומים במעלה הקניון. בבוקר שוב ג'ים ואני פתחנו את הדלת באותו הרגע, ובזמן הברקפסט ג'ים אמר נדמה לי שיש רכבת לשם, גש למשרד להודיע שאתה נשאר, שלא תשחק אתך שוב, ואני אגש לטוריסט אינפורמיישן לפני שאני נוסע לברר לך על הרכבת. הוא חזר עם פרוספקט. יש רכבת, יוצאת בעוד שעה והנסיעה אורכת שעתיים. נראה מעולה. אמרתי בוא איתי, ג'ים, נעשה חיים. גם ברכבת יותר נוח להם ספסל לשניים. יש לך את השעתיים ואף אחד לא מחכה לך.

זו הייתה נסיעה רומנטית ומקסימה, בקניון אדיר, 400 מטר מתחת לגשר הגבוה בארצות הברית, ישבנו על הבר של הרכבת עם בלאדי מרי ביד וג'וני קאש ברמקולים והצחקנו את המלצריות כמו נערי תיכון, צילמנו אלף תמונות, נפנפנו לראפטרים ולקיאקיסטים ורקדנו עם בילי הולידיי על הרמפה הפתוחה...

כשנפרדנו אמרתי לו בהצלחה עם הבית החדש, ג'ים, ושלח לי תמונות של כל החדרים, גם של המחסן!
יה יה, הוא אמר, יו יזראליז, איי נו יו - איזי טוקינג, בט יו פורגט מי אין פייב מיניטס!
כבר מתגעגע אליו...

הרויאל גורג' 400 מטר מעל הנהר



עובדים קשה...

מיסטר קולורדו

שלום לרוקי'ס

ג'ים

יום שישי, 29 ביולי 2016

הארוך הגבוה והעתיק

יומיים כל כך... מאיפה להתחיל?

אוקי, סיפור דרך:
אחרי 2 לילות במלון הנפלא בסילברתורן יצאתי מוקדם במגמה להגיע לישוב הכי קרוב לפס, כדי שלמחרת לא יהיה לי כל הטיפוס בבת אחת. לפני ששמתי לב כבר צברתי 600 מטר, והגעתי לפריסקו, עיר מקסימה בין פסגות ולגדות אגם גדול, עם מרינה ויאכטות והכל. עדיין הייתי טרי והחלטתי להמשיך עד לבלו ריבר, עוד מלכודת תיירים, המקום האחרון שיש בו לינה לפני הפס, 18 מייל לפניו וכ 800 מטר מתחתיו. ישבתי שם שעה ונחתי. השעה הייתה 3:00, ולא בא לי על המקום המלוקק הזה. עליתי על האופניים...

בתחילה התקדמתי יפה, אבל הכביש נעשה תלול בטירוף, הרבה מעבר ל 10% שיפוע, והנשימה שלי נהייתה קצרה להחריד וחשבתי לגלוש חזרה ולנסות שוב מחר. אבל המשכתי לזחול, הילוך 1/1, ועצרתי כל כמה מאות מטרים להסדיר נשימה, תוך שאני בוחן מסביב היכן אפשר להקים אוהל עם יתחיל להחשיך. בשלב מסויים כבר לא יכולתי לדווש והמשכתי ברגל.

הגעתי לפס ב 8:30 בערב, בדיוק לשקיעה, כשכל הפסגות מסביב צבועות בוורוד, ואיך שהגעתי שמעתי לפתע מחיאות כפיים וצרחות הוריי! הוריי! משתי בחורות שראו אותי מתקדם למעלה ונענק. הוצאתי את הסמרטר כדי לצלם אבל לא היה לי כוח לעמוד, אז ג'ולי לקחה אותו וצילמה מה שצילמה לפני חשכה. הן היו ממש מתוקות, וחיבקו ונישקו אותי עד שהתאוששתי, והיציעו לקחת אותי אליהן, יש להן חדר בשבילי בעיר שממנה באתי, ולהחזיר אותי לכאן בבוקר, אבל אני רציתי להמשיך, הירידות קראו לי...

את הגלישה לעיירה הקרובה מהצד השני עשיתי לאור פנסים, ומזל שלא הייתי צריך לדווש אפילו פעם אחת לאורך 6 מייל. אבל, מעשה שטן, המוטל נסגר ולא קיים עוד. סע עוד 11 מייל קדימה לעיירה הבאה, אמרו לי, תראה מלון גדול וכחול. נזכרתי שגם יורם המליץ על המלון הזה. אוקי, אין מה לעשות, לבשתי את כל המעילים כי היה קור כלבים ויצאתי אל החושך.

בערך ב 10:30 הגעתי למלון הכחול, אבל הכל תפוס. האיש הנחה אותי לעוד שלושה מוטלים בעיר, וגם שם הכל תפוס - יש פסטיבל כלשהו בעיר. לבסוף, בלי יכולת להתקדם אפילו מטר נוסף, הקמתי את האוהל באיזה מגרש שהיה פעם אתר קרוואנים, נפלתי פנימה, ותוך שניה אחת עלה השחר - יום חדש.

כולי רצוץ מאתמול ארזתי איכשהו ויצאתי במטרה לעשות לי יום קל, ראיתי במפה מוטל בעוד 20 מייל - מתאים לי. הדרך הייתה ירידה מתונה עם כמה עליות מעצבנות בדרך, אבל להזדחל קדימה באפיסת כוחות - זה אני יודע, והמיילים רצו. והרוח? לא הייתה! הלכה להציק למישהו אחר. הגעתי לפני צהריים למקום עלוב. החלטתי להמשיך. 26 מייל קדימה ראיתי נקודה, ואמרתי יללה.

ושוב המיילים רצו, והגעתי לצומת. מכאן זה שני מייל מחוץ למסלול ובעליה תלולה. היססתי, אבל החלטתי לתת לזה צ'נס. הייתי ממוטט, לקח קרוב לשעה, אבל הגעתי... למחסן גרוטאות. יוצא זקן, אומר אתה באת אלי. שמי ביל. קח בירה רק על זה שבאת. ישבנו. תענוג של בן אדם, תענוג של מוסך, עם גרוטאות מדהימות, ויופי של בירה. האיש משמר את הבתים העתיקים כאכסנייה לסייקליסטים. 15$ תמורת בית עתיק, מפתחות למוזיאון ולסיפריה העירונית שיש בה וואי פיי ואותם תחזיר בבוקר, מקלחת, וכול הבירה שאתה יכול לשתות. זה הדיל. לקחתי! יש יותר מזה?

העייפות נעלמה וכול הערב הסתובבתי בעיירה העתיקה המקסימה הזאת, שבניגוד לאלף אחרות חיה ונושמת, וצילמתי וצילמתי, והלכתי למוסך של ביל לעוד בירה, ועכשיו אני בבית העתיק שלי שכמו אז, כשהיה של רופא העיירה הוא עדיין נעים וחמים, יושב לשולחן בן 150 שנה, וכותב...

3550 מטר, הכי גבוה שלי

ביל במוסך שלו
הבית של הרופא שבו גרתי

תקין ושמיש עם טסט והכל, נותן עבודה ברציפות מ 1942

הבית שלי מבפנים

השולחן שעליו אני כותב

יום שני, 25 ביולי 2016

לילה של יום מפרך

אז חזרתי לוולדן ולקחתי לי יום חופש, ועשיתי מה שעושים ביום חופש: טיפלתי קצת באופניים, עשיתי כביסה ואפילו הדלקתי אש וצליתי לי סטייק יפה שקניתי בסופר. על פי עצתו של יורם ובאופן ממש לא אופייני לי יצאתי היום מוקדם כדי לרכוב לפני שהרוח מתחילה, 7:40 הייתי על האופניים. נעליים. הרוח הייתה שם, מחכה לי, נגדית כהרגלה. חרקתי שניים ונלחמתי, ואם מרחוק זה נראה שהעמק שטוח, ממש לא - הכל גבעות עולות ויורדות. ואם חשבנו שכשנגיע לקצה העמק הסיוט יגמר - קצה העמק זה 30 מייל!.

ואז, באמצע העליה פתאום ברקים ורעמים וגשם רציני, ותוך דקות נהיה קור אימים. אין מה לעשות, מעיל גשם וממשיכים. הגשם נמשך חצי שעה, ועוד חצי שעה לאחר מכן פתאום יוצאת השמש ומתחילה לטגן אותך ללא שהיות. די פסיכי, אבל לזה כבר התרגלנו.

הגעתי לפס מתנשף כמו כלבלב, 2916 מטר, הכי גבוה עד עכשיו, ולקח לי 20 דקות להסדיר את הנשימה. אני בהחלט מרגיש את הגובה ואין לי אוויר. אבל כאן לא נגמרה הסאגה כמו שהיינו מצפים, שמכאן והלאה זה הכל ירידה ולא צריך לפדל, אז זהו... שבדיוק לרוח הנגדית לא היה מה לעשות וראתה את סחבק מנסה קצת להנות...

היה לי ברור שאני לא מגיע עד העיירה ואיתרתי קמפ בחצי הדרך, אלא שסופ"ש עכשיו והכל מלא. נזכרתי שכל האזור פה הוא "נשיונל פורסט" ומותר להקים אוהל איפה שרוצים, אז מיליתי מים בקמפ ואיתרתי מקום לא רחוק ליד הנחל, והנה אני כאן בלי קמפגראונד, רק קמפ, מתארגן ללילה של יום מפרך.

זה 2915 מטר, אין לי אוויר אפילו לחייך

ההר שצמח לו סנפיר

יום שישי, 22 ביולי 2016

קולורפול קולורדו

יצאתי לדרך, וכל הזמן המילה "קולורדו" מנקרת לי בראש, ולא שיש לי מושג על קולורדו - פשוט כל כך נמאס לי מהמדבר הזה. התחילו עליות, לא נורא, כולה עליות. חשבתי שאני מתקדם יפה, ומעודד ואופטימי המשכתי הלאה, עד שבשלב מסויים התחלתי להרגיש מותש ומבט בסמרטר גילה לי שאני בגובה 2520 מטר - והרי הסיבה למותשות שלי, אבל עדיין לא משהו שהפסקה קטנה לא יכולה לסדר. באין עץ התנחלתי תחת איזה שלט והתחלתי עם הקפה, והינה מרחוק שלושה רוכבים מתקרבים - המשפחה המאמצת!

מייד התארגנתי ל 4 סבבים על מקינטת היחיד שלי, וכשהם הגיעו כל אחד קיבל אספרסו בוטיק ישר ליד. בהתחלה כינינו אותך "היהודי הנודד" (ע"ש הצמח), סיפרו, אבל אנחנו משנים ל "איש הקפה"! זה נחמד, אמרתי, אבל אתם לא הראשונים, בישראל אני מותג בתחום הזה.

מכאן והלאה רכבנו יחד, ויחד הגענו לשלט משובב הנפש: "וואל קם טו קולורדו!" באמת קשה לתאר כמה שמחתי. המשפחה, זוג קמפרים ושני האופנוענים שהיו שם צפו בי בתמהון מקלל את וויומינג באמ-אימא שלה בצרחות היסטריות ותוך נפנופי ידיים מול הרוח, וההתרגשות אחזה בכולם, וצילמו אותי, אותנו, אותם ואת הרוח במיליארדי פיקסלים.

ובאמת הנוף השתנה, והדרך נכנסה לרולינג הילס הולך ומחריף, עד שהגענו לעמק רחב וחשבנו שהינה, מכאן ועד העיר הכל מישור, ואז, ניחשתם נכון, באה רוח נגדית מטורפת שאמרה: הינה קובי חושב שהכל סבבה, בוא נוריד אותו קצת, שלא יאבד ריספקט. ואם הרוח בא הגשם, וסוף היום, והגובה 2500 ואין לי אוויר, עד שהגענו לעיירה נטושה והלכתי בין הבתים החרבים למצוא מפלט מהרוח, והמשפחה שלפו סירים ומחבטות ושתי גזיות, והנשים בישלו בזמן שהגברים הלכו לחפש מים, ועד שחזרנו, המקרוני ברוטב צ'יז היה מוכן, ועד שסיימנו לאכול בין הגרוטאות פסקה הרוח כלאומת שהחלה, ושירכנו את דרכנו מוכים אך מרוצים אל העיר.

היום קמנו מאוחר והלכנו לברקפסט ולפנינו 60 מייל עם פס לעבור... רכבתי 4 מייל מול רוח נגדית, וראיתי שאני עייף ואין לי אוויר ואין סיכוי להגיע לפני החשיכה. עשיתי יו טרן וחזרתי לוולדן ליום חופש. מחר ניסיון נוסף.

יום רביעי, 20 ביולי 2016

שלום למדבר, קדימה אל הרוקי'ס!

ככול שאני מתקדם דרומה לעבר גבול קולורדו הנוף הולך ומשתנה בהדרגה. המדבר המישורי מקבל קצת שינויי גובה, עדיין לא משהו דרמטי, אחת ליום אני חוצה נהר דל מים שזורם בעצלתיים, פה ושם מופיעים עצים גדולים ורחבי צמרת, ושוב, אחרי ימים רבים, אני מוצא צל נעים בצד הדרך לנוח ולאכול. הדרך עדיין די שטוחה, אבל מטפסת בשיפוע כמעט בלתי מורגש ומתפתלת בין גבעות אדומות משונות שכמו תפחו מתוך האדמה, שרק אלוהים וכמה גיאולוגים הזויים יכולים להבין איך הן נוצרו. ושוב חציתי את קו ה 2200 בדרכי למעלה, אל שיפולי רכס הרוקי מאונטיין. הרוח עדיין נגדית, אבל חלשה בהרבה, ואני חש הקלה גדולה ומתקדם יפה על אף שאני לא לוחץ. זהו, חציתי את מדבר הרוחות הגדול!

אבל הסיפור הפעם הוא על המשפחה המאמצת. פגשנו אותם לראשונה בעמק מדיסון לפני כעשרה ימים, נלחמים יחד איתנו מול הרוח בחירוק שיניים. הם זוג מבוגר, רוכבים מנוסים שאת רוב החופשות שלהם מבלים על האופניים, ובתם המאומצת שאולין, שהיא חצי סינית. הם רוכבים עם ציוד מלא מקמפ לקמפ, ויש להם כל מה שניתן להעלות על הדעת: מפאנלים סולריים להטענה, ועד מטהר מים על סוללות, מסירים ומחבטות עד שטיחונים לפתח האוהל.

מאז הפגישה הראשונה פגשנו אותם עוד פעמיים, כשחרגתי מהמסלול יורם שוב פגש אותם, וכשהוא נתן גז והתרחק, אני פגשתי אותם ברולינס וחנינו יחד יומיים באותו קמפ, עשינו ארוחות משותפות, סיירנו יחדיו במוזיאון, וניהלנו שיחות בגובה השמיים ובתחתית האדמה. הם מקסימים. האב חובב גדז'טים ומפות ועזר לי למצוא מסלולים עוקפים לפסים הגבוהים, האם אנטליגנטית ומשכילה, וטוענת שהיא בת אצילים ושסבה היה מושל אוקלהומה. הבת קצת מוזרה וביישנית, ולא הצלחתי לרדת לעומקה.

החבר'ה האלה, על אף שהם מנוסים ובכושר, מתקדמים אפילו יותר לאט ממני. אתמול שוב נפגשנו בדרך לסרטוגה, וביל האב,  לאחר שהעמיד אותי ובחר זווית בקפדנות מרובה, צילם אותי על השביל ההיסטורי שבו חצו החלוצים את המדבר על כירכרות, באמת תמונה אדירה - הסתבר שהוא צלם מקצועי...
קצת נמאס לי מהם ונתתי גז, ואני עכשיו מקדים אותם ביום. באמת נחמד לדעת שאני מקדים מישהו.

אני חונה כעת בקמפ נחמד בתוך חורשה ומתכונן למחר, שאם תרצה הרוח אעזוב את וויומינג, הארץ הריקה השדופה והקשה הזו, ואחצה לקולורדו - ואל הרי הרוקי'ס! והאמת, אני בהחלט נרגש!

כבר ימים שאני מחפש דרכים לעקוף את הפסים הגבוהים. עיינתי היטב במפות, התייעצתי עם ביל, נכנסתי לטוריסט אימפורמיישן ונתנו לי מפה ועצות, ויש לי שתי דרכי מילוט אל דנוור בגבהים שונים לפני הפס הגדול. אבל יורם, שכבר עבר את הפס טוען שעברנו קטעים יותר קשים ומעודד אותי להמשיך קדימה, ואני, אני אמשיך - עד לאן שזה יקח...
בהצלחה לי!




יום ראשון, 17 ביולי 2016

גוד בלסינג!


המישור הגדול מהפוסט הקודם? נשנה את שמו ברשותכם ל"מישור הרוחות", שכל כך הרבה עברתי בו, שאין לי מושג מאיפה להתחיל. אז נעשה את זה הפעם אינפורמטיבי.

מג'קסון טיפסתי לאורך נהרות וחניתי בקמפים מבודדים לאורכם עד שהגעתי למישור (אגב, שמו האמיתי וויומינג רד דזרט). אז התחילה הרוח. זו רוח דרומית ממש חזקה והיא מתחילה כל יום ב 10:00 ונשמכת עד סביבות 10 בלילה. בלילה די שקט. הטוררים החכמים משקימים קום כדי להמנע מהרוח, אני אף פעם לא מצליח לצאת לדרך לפני 9 בבוקר, ומאחר שהנתיב שלי הולך דרום מזרחה אני רוכב לתוך הרוח כל היום, ומסיים את היום כעבור 40-50 מייל רצוץ מחוק ושבור והרוס, וזו הסיבה שאני לא כותב כלום ובקושי מצלם. אני פשוט נופל בתוך האוהל ונמחק. באמצע הלילה אני מתעורר רועד מקור, ואז מארגן את עצמי עמוק בתוך הסק"ש ומתעורר בבוקר.

המישור הוא עצום, כמעט לאורך כל וויומינג, והוא ריק ושטוח לחלוטין. רק משטח ענק של אפר עם כביש צר שחוצה אותו. במרחק מצפון אני רואה רכס מושלג, זה הרכס שהמסלול הרשמי עובר בו, ואני שומע מיורם שרוכב שם שהמצב שם לא יותר טוב. מצאתי עיירה נידחת, 100 תושבים עם מוטל מתפורר ונכנסתי. נפלתי על המיטה ולא זוכר כלום. למחרת הגעתי לקמפ גראוד בלב השממה שהתגלה כנחמד מאוד, ובו פגשתי את החלילן החרש ושלושת הדודניות הזקנות, והיתה מסיבת ברביקיו נהדרת (עליה יסופר בכתבה בבייקפאנל שתופיע בימים הקרובים).

ושוב יצאתי לדרך בלי נקודת יעד לאורך הכביש, ובאמצע היום, כשעצרתי להשתין (קצת בעיה בישימון ללא עץ או שיח ומול הרוח...) ולאכול משהו, עוצרת לידי ניידת, ושוטר במדים עם יד על האקדח יוצא, ואומר לי מה אתה עושה סר?
- משתין, אופיסר.
- הכל בסדר איתך, סר?
- כן אופיסר, רק נרטבו לי קצת הנעליים... די רוחני אצלכם. עשיתי משהו לא בסדר?
- מאיפה אתה, סר?
ישראל אדוני.
- יזרואיל?!!!
- יס סר
- ויש לך דרכון איתך?
- בוודאי אופיסר. רוצה לראות אותו?
- לא סר. רק רציתי לבדוק שהכל בסדר איתך ויש לך מספיק מים, כי עוד 34 מייל קדימה לא תמצא כלום. הב א גוד דיי, אנד רייד סייף סר!
- תנק יו אופיסר, גוד ביי!

וכל הזמן הזה הוא לא הוריד את יד ימין מנרתיק האקדח ואת יד שמאל ממיצחיית הכובע, אולי כדי שהאקדח לא יעוף ברוח והכובע יירה אם אני אעשה שטויות, מה שאכן עלה בדעתי אבל לא ראיתי איזה שטות אני יכול לעשות פה חוץ מלהשתין מול הרוח. הוא בכל זאת היה חביב כמיטב יכולתו, וחשבתי להצדיע, אבל באמצע הרמת היד הבנתי שזה יכול לצאת מגוכך והורדתי את היד במהירות לעמידת דום מתוחה. וזה כנראה מה שגרם לשוטר השני שישב כל העת בניידת ורשם כשעל הדשבורד מול עיניו אקדח גדול, לפתוח את הדלת שלו לכדי סדק מאיים.

התקרית הסתיימה בשלום ואני הפקתי את הלקחים שלי: לא להשתין מול הרוח ולא לנסות להצדיע לשוטרים.

בסוף הדרך המטורפת הזו הגעתי לעיר תעשייתית בשם ,רוק ספרינגס', או בעברית 'עין הסלע' ואם תרצו את זה ביותר יפה: 'עינות צורים' ואל תגידו לי שעברית לא שפה יפה. שם התנחלתי במוטל פשפשים בשכונת העוני של העיר וזכיתי לכבוד מלכים מהמקסיקנים שהביאו לי מתנות, טאקוס, וויסקי, ואפילו קמע למזל.

הדרך מעינות צורים לרולינס, שם אני חובר שוב למסלול הטראנס אמריקה אורכה 110 מייל על אינטרסטייט 80 העמוס במשאיות, והיה ברור שלא אצליח לעשות אותה ביום אחד. הבעיה הייתה שאין כלום בדרך ולא היה לי מושג איפה אני הולך להעביר את הלילה. לאחר כשלושים מייל די מתישים טנדר תקוע עם צמיג שהתפורר על השול, והנהג מתוסכל בטירוף כי חסר לו רק כלי אחד -:מפתח אלן קטן לפתיחת הטסות. מייד שלפתי את סט האלנים שלי שנמצא על הכידון, ותוך עשר דקות הגלגל הוחלף. צ'ארלי, זה שמו, וחבר שלו רופרט היו כל כך שמחים, שבלי ששאלתי העלו את האופניים מאחורה ואמרו לוקחים אותך לרולינס!

כשישבתי בקבינה והביסט דפקה תאוצה מטורפת צ'ארלי סיפר לי תוך עקיפות פסיכיות את פילאי השבי שלו: 6.6 ליטר טורבו דיזל עם שני מגדשים, מערכת פליטה קסטום וגיר מכוון לספידינג. אמרתי צ'ארלי, זה מזל כפול, גם לי גם לך, ומיד רופרט קפץ מאחורה " איטס א בלסינג! אי טל יו איטס א בלסינג פרום גוד!" צ'רלי הסביר שגם רופרט הוא דאבל: גם דפוק גם דתי... 



צ'ארלי שמח

השבי טסה

מישור הרוחות

צ'ארלי מתוסכל

יום חמישי, 14 ביולי 2016

המישור הגדול

יצאתי מהעמק של נהר הובק, טיפסתי טיפסתי עד לגובה 2400 וחשבתי שאני עובר פס לעמק חדש, וכבר נבנו לי ים של ציפיות לקראת הירידות הממשמשות ובאות, ולא שכחתי לשאת תפילות אישיות לכל האלוהימים שאני מכיר שלא תהיה לי רוח פנים בירידות, כי הרוחות פה זה בני זונה ממש, והינה הגעתי למישור. חתיכת פלטה מאופק עד אופק ללא קצה, כמו בלב ים, רק הרחק מצפון אני רואה קצה משונן של רכס מושלג ואני יודע ששם עובר המסלול הרשמי ויש לי חבר שם, ונהיה לי שקט. יש משהו מרגיע ושלו במישור, שאין בנופים דרמטיים ומשתנים, מה גם שהרכיבה קלה יחסית, והכביש כמעט ריק,  בקיצור מונוטוניות. כמו רעש הגלים.

חלפתי על פני ציפור מתה בצד הכביש. עורב כנראה. עוד כמה דקות ושוב ציפור מתה. בציפור השלישית עצרתי להסתכל סביב... כלום. לא עמוד חשמל, לא עץ, לא אנטנה. מה הורג את הציפורים?
בצידי הדרך חוות רכיבה, דייג, גישה לנחל, טרקטורונים, צייד. פתאום אני רואה אייל גדול ויפה מת. רבע שעה אחריו עוד אחד. מה קורה פה? האים הגעתי לגהינום ותכף יופיעו הכיבשנים? עצרתי. הנבלה עוד לא מסריחה ולא נפוחה, משמע הוא מת לא יותר מכמה שעות. התקרבתי וראיתי שהאייל ירוי, ופתאום זה התקשר לי - מועדוני צייד! הם יורים פה בחיות בשביל פאן! מזל שאין לי קרניים...

עברתי לייד קמפ יפה, משכו אותי העצים, נכנסתי, ובחדר הכביסה פגשתי את מרי וקערה גדולה מלאה מטבעות בידה. אישה מבוגרת, אולי 65, עדיין יפה, מורה ומרצה, ונכנסנו בשיחה. והזמן חלף. הזמינה אותי לברביקיו בקמפר שלהם.
בתיאבון ולילה טוב...

סוף סוף הבנתי מה זה לאמה - גמל בעור של כבש

בכל מוטל אני מוצא הולי בייבל במגירה, אולי כדי שיהיה לי איך לכפר על חטאי בלילה. הפעם הוא היה מונח על המיטה!

שיגעון המכוניות האמריקאי

ספורט שכזה

יום רביעי, 13 ביולי 2016

ג'קסון וסטיה ראשונה מהמסלול

הגעתי לג'קסון ממש מאוחר. הקמפגראונדים שלה הרחק בהרים ולא היה לי כוח לטפס, אז נאלצתי לשכור חדר במחיר מופקע של 180$. העיר יושבת על הכניסה לשני הפאקים מהמפורסמים בעולם, והיא מלכודת התיירים מהמשוכללות שפגשתי, 10000 תושבים, כולם עובדים בלחלוב תיירים.

עמדתי בפתח סניף סטארבקס להחנות את האופניים וניגש אליי בחור לשאול מאיפה ולאן. נכנסנו לשיחה, והוא מרוב התלהבות מהמרחקים שאני עובר החליט להזמין אותי לקפה ועוגה. בפנים הגיעו גם ארבעת ילדיו, שהוצגו בפניי אחד אחד והתחילו לשאול שאלות. אמרתי להם שהם יכולים לראות את האופניים, הם בחוץ, והנערים מיד קפצו ורצו החוצה. גם האימא הגיע וצילמה את כולנו מול האופניים. מוזר כמה התלהבות גרמתי למשפחה הזו.

הכיכר המרכזית של ג'קסון יש לה 4 שערים עשויים מקרניי אלקים (אייל קנדי) זכרים. תהיתי כמה אלקים צריך היה להרוג בשביל זה, קרבתי לשלט, ושם כתוב: כל שער 7500 אלקים. הם משירים את הקרניים בחורף, כך שלא צריך להרוג אותם, רק לאסוף.

ישבתי בדקדקנות על המפה הזעירה בסמרטר וחיפשתי דרכים לעקוף את הפס הגדול שגובהו 3000 מטר והקטע ההררי שלפנינו, ולא רק בגלל העליות, אלא שהרבה מהמסלול בקטע הזה מעל 2500 מטר, וזה קושי גדול בשבילי. המסלול גם עובר כעת באזור תיירותי במיוחד, מה שאני כידוע לא סובל. מצאתי דרך אלטרנטיבית שלא מאריכה את המסלול בהרבה ולא עוברת את קו 2200 מטר. אז אני נפרד מה"טראנס אמריקה" הרשמי עכשיו, נפגש שוב ברולינס, בעוד 250 מייל, שיקחו לי כחמישה ימים.

יום רכיבה ראשון בדרך החדשה. עברתי רק 30 מייל היום כי יצאתי מג'קסון רק אחר הצוהריים, ואני לאורך נהר סנייק ריבר הגדול שנכנס לקניון גבוה ויפה, הכביש כמעט ריק והנוף יפה להפליא, ואני ממש לא מצטער שבחרתי בדרך הזו! מצאתי קמפ לגדת הנהר, בסיסי, בלי מים וחשמל, ובדיוק כשהקמתי את האוהל והכל - נחשתם נכון, גשם! אבל פחות קר, האוהל יודע את העבודה שלו וגם אני כבר מנוסה, ואנחנו לא נבהלים - מחר תזרח השמש...

הה כן, וראיתי אלק אחד גדול מוקורנן עומד בשדה ומסתכל עלי, לקח לי דקות לזהות שהוא מברונזה...

יום שני, 11 ביולי 2016

שני מטר על מטר עשרים, גובה ישיבה שפופה

בדיוק כשנכנסתי לאוהל החלה הסערה. לא התעצלתי ויצאתי כדי לחזק את האוהל בארבע יתדות נוספות. כל הלילה הרוח שרקה וירד גשם זלעפות בלי הפסקה. בבוקר היתה הפוגה קלה של חצי שעה, שאפשרה לי להוציא את האף להכין קפה ולאכול משהו. היה קר מאוד ושוב החל הגשם, וצללתי לתוך הצינוק שלי למשך כל היום. לא הייתה אפילו הפוגה קטנה בגשם, ונאלצתי לבשל מרק מתחת ליריעה כשאני מוציא יד אחת לערבוב. זה היה מבצע מסובך ביותר, אבל לא וויתרתי על כל דקדוקי הטיבול, ואכלתי את הארוחה באוהל בחצי שכיבה. המבצע הוכתר בהצלחה.

לעת ערב, כשכבר התקמטו לי העצמות לגמרי ולא יכולתי להשאר באוהל ונגמר לי מה לכתוב, לבשתי את מיטב הבגדים תוך פיתולי נחש בתוך האוהל, כולל שקית ניילון משופצרת על הכובע גרב, ויצאתי לטיול בגשם לחילוץ עצמות. טיפסתי על גבעה קטנה, הלכתי לאורך הנחל וירדתי לשפת האגם, ראיתי את ההרים המושלגים שממול כשהם עפופים בענן ויפים מאוד, ולפתע הבחנתי בשני ביזונים נועצים בי עיניים מתוך אפלולית היער כעשרים מטר ממני, וקרנייהם בוהקות באפלה. על אף שהם היו קטנים, כגודל חמור, נתקפתי בהלה קלה, אבל זכרתי את כל ההוראות לא לרוץ, וצעדתי הלאה בכל השלווה שהצלחתי לגייס.

כשהגעתי חזרה למחנה שקטה הרוח, פסק הגשם והשמיים החלו להתבהר, אבל הקור היה חודר עצמות ממש, הסמרטר הראה 3 צלסיוס. הלכתי לקמפ הוסט וקניתי פייר ווד, והדלקתי לי קמפ פייר נהדרת, וישבתי בשקט מול הגחלים, לראשונה לגמרי לבד אחרי ימים רבים, ומי יודע לאן נדדו מחשבותי, עד שהגחלים החלו לדעוך וחזרתי להתחפר באוהל.