מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום חמישי, 31 ביולי 2014

בולון ושמו בולוניה

31/7
עוד 5 דקות הפסטה תהיה מוכנה. השעה קצת אחרי 11 בלילה, בעצם הרבה אחרי כי ב 11 בדיוק הגעתי לקמפ. אני לא בדיוק זוכר את ההתחלה אז נתחיל הפעם מהסוף.

אני בקמפ לגדותיו של אגם. זה רחוק ב 25 קמ ממה שתכננתי להגיע היום, אבל העיירה ההיא והמלון שלה לא נראו לי, אז החלטתי להגיע לכאן כי ידעתי שיש כאן קמפ. תמיד ליד אגם יש קמפ. השעה הייתה אחרי שבע וחשבתי שיש לי עוד שעתיים אור ולקחתי החלטה. שכחתי להביא בחשבון את העליות שבדרך, כרגיל, ואת החמישים קילומטר שכבר עשיתי. את הרכיבה ממש התחלתי אחרי 12 בצוהרים, כי הסתובבתי בבולוניה כל הבוקר. אהבתי מאוד את האדריכלות וכל המבנה של העיר. הכל בתי מידות עתיקים עם פסאז'ים וחצרות פנימיות יפהפיות, ורחובות רחבים שעל אף שגילם, כך הבנתי, יותר משלוש מאות שנה, הם מתפקדים מצויין גם כיום, עם כל התחבורה והכל ללא שינויים. ביציאה המערבית מהעיר הענקית נתקלתי במקרה בבית הקברות. אחד כזה באמת לא ראיתי. אם יכולתי הייתי קובר בו את אבי המנוח. זה מקום ראוי (ראו תמונות).

מהקמפ של בולוניה יצאתי מוקדם כי ידעתי שעוד לא סיימתי עם העיר הזו, שהיא אגב מחוז הולדתו של ה'ספגטי בולונז' החביב. הגעתי לקמפ אתמול בצוהרים כי לקחתי רכבת מהמלון ההוא שבדרך אליו נרטבתי עד העצמות, וזה היה ממש מסובך, כמו שרק האיטלקים יודעים, כי הייתי צריך לעלות על קרון גבוה מרציף ממש נמוך, ואין לי יכולת להניף את האופניים כפי שהם. מה גם שקיבלתי הוראות נוקשות לעלות על הקרון המרוחק ביותר מהקטר, ואין לדעת אם הקטר בהתחלה או בסוף. כלומר ברגע שרואים את הרכבת מתקרבת, צריך לזהות מהר איפה הקטר, לרוץ לכיוון ההפוך במהירות, לפרק את התיקים ולהשליך אותם פנימה, ואז להעלות את האופניים, וכל זה בשתי הדקות שהרכבת עוצרת בתחנה... תארו לעצמכם.

באותו בוקר קמתי ליום סגריר, וחשבתי איך לדלג על הגשם הצפוי לי, וכך עליתי על הרכבת, ודילגתי על 140 קמ שהיו לוקחים לי יומיים.

1/8
את כל הבוקר שרפתי כאמור בבולוניה, ואז התחיל הטיפוס. בהתחלה זה היה מתון, וככל שיצאתי מפרוורי העיר התחיל נוף, לאורך נהר, פה ושם קצת סינגל, קצת בוץ, גשר ציורי ועוד אחד. אט אט הגבעות החלו לגבוה והעליה בהתאם. זהו נוף גלילי שקט באופיו, לא דרמטי, אבל יפה ונעים לעין מעין כמוהו. כל כך הייתי מרותק ונהנה מכל מבט, שלא הרגשתי איך העליות מתחדדות והשעות חולפות, וכך מצאתי את עצמי בעיירה המעפנית שחשבתי ללון בה - ולא בא לי, ולמרות השעה המאוחרת החלטתי להמשיך עד האגם.

היה חושך מיצרים והקמפ היה חשוך. משומקום צץ מישהו וקיבל אותי תמורת 12 יורו, ... והינה הפסטה מוכנה! ליל מנוחה!

היה יום כל כך עמוס ומעניין. 75 קמ בעליה מתמשכת, מתונה ברובה. כ 800 מטר טיפוס.

יום רביעי, 30 ביולי 2014

ימים אפורים

28/7
אתמול אחרי הקמת האוהל לא יכולתי להרדם מרוב עייפות. הבוקר התעוררתי ממש מאוחר ולא ראיתי איך אני עולה על האופניים, ומאחר שהקמפ התגלה כנחמד - התהפכתי לצד השני ןהמשכתי לישון. כל מה שעשיתי בהמשך היום הוא לאכול, לפטפט פה ושם עם מישהו ולישון. גם זה יום.

29/7
קמתי מוקדם, ובחריצות מפתיעה קיפלתי את האוהל והכל תוך דקות ויצאתי לדרך. מבחינת נתיבי האופניים, איטליה מרושלת בהרבה לאומת אוסטריה וגרמניה. כמה פעמים נתקלתי בנתיב אופניים מסומן שמופיע גם אצלי במפה, אבל פתאום הוא נחסם או פשוט נגמר. פעם ופעמיים מצאתי את עצמי מעברו האחר של נהר או נחסם ע"י אוטוסטרדה מגודרת, ונאלץ לחזור לאחור ולעשות איגופים גדולים.

גם הכבישים עצמם וכל התשתיות רעועים ובלויים, ומלאי בורות ותיקונים. מבחינה זו, המצב בצ'כיה וגם בישראל טוב בהרבה. גם כאן, באיזור השפלה של צפון איטליה הארץ חרוצה ע"י נהרות ותעלות כמו בהולנד, אבל ההבדל בהנדסת הכבישים והדרכים הוא עצום. בהולנד הסדר מופתי, כאן הבאלגן חוגג, מה שהופך בעיניי את איטליה למדינה נחשלת ומפותחת באותה עת.

עוד יתרון לתיור על אופניים (אם עוד לא מניתי מספיק): אתה עובר בדרכים צדדיות ורואה את האטרקציות מצידן האחורי, וזה הרבה יותר מעניין! היום עברתי בחצרות האחוריות של כמה ווילות מפורסמות, ובראשן "ווילה סביני" (בתמונה החזית האחורית שלה). באחת הווילות השער האחורי החלוד היה פתוח והתגנבתי פנימה דרך כניסת המשרתים. קצת אפלולי ולא הצלחתי לצלם, אבל מעניין מאוד!

פתאום אני רואה רוכבת עם אופניים עמוסים זוחלת מתחת לאופניים שלה ומקללת בגרמנית. עצרתי להציע עזרה. היא היתה כל כך עצבנית, שבקושי הצלחתי להרגיע אותה ולתת לי לגשת. השתחרר לה האום של הברקס הקדמי ואין לה מפתח מתאים. גם לי לא היה, אבל הצלחתי להדק את האום עם השפיץ פלייר במידה סבירה, וטיפטפתי עליו טיפת אפוקסי כדי שלא ישתחרר מייד. איתרתי במפת האופניים שבסמרטה חנות אופניים במרחק כ 6 קמ, והיא שיננה את הדרך לשם. היא חייבת לתפוס רכבת לוורונה כי יש לה כרטיס לאופרה הערב. היא עדיין הייתה מאוד עצבנית, ולא הצלחתי לפתח איתה שום שיחה מעבר לזה.

תשאלו ומה עם הגשם, מזמן לא שמענו עליו? או! טוב ששאלתם! כווננתי את עצמי למקום שנקרא "ספורטינג סנטר" מדרום לפדובה, שם אמרו לי שיש קמפ. שלושה קמ לפני שאני מגיע החלו הרעמים, ותוך דקה גם טיפטוף הולך וגובר. אירגנתי את עצמי מהר ולפני שהספקתי לזוז מבול מטורף, ואין לי איפה להתחבא. עשיתי חשבון שאני כבר רטוב יופי, ויש רק 3 קמ ויללה, נתתי רייס. כלומר ניסיתי לתת, אבל הייתה רוח פנים כל כך חזקה, שלא הצלחתי להתקדם. לבסוף הגעתי לקמפ ונכנסתי ישר לקבלה עם שלולית בצורת אופניים. מסתבר שיש להם גם חדרים ולקחתי חדר.

כשאני כבר בחדר מנסה לקלף מעליי את שלוליות הבגדים, הסתבר שהסמרטפון, היקר, החשוב, התקשורת שלי לעולם, המפות שלי, התמונות שצילמתי והבלוג הזה עצמו, הוא טובל במים כי המנשא שלו כנראה כשל. הוא עוד פעל לרגע - ונדם. פירקתי אותו לגורמים וייבשתי כל מה שאני יכול, ירדתי לקבלה וביקשתי מייבש שיער, מה לא עשיתי. לראשונה בכל המסע הזה - זה הרגע שבו הרגשתי ממש אבוד. כמעט רציתי שיזמינו לי מונית שתיקח אותי ישר עד ישראל.

אחרי שעתיים פתאום הוא נדלק, אבל אין גישה, רוצה קוד סודי. ???, איזה קוד בראש שלך? לא עזר כלום, רוצה קוד. ניסיתי לתקתק לו משהו, אומר לי 'שגוי, נותרו 2 נסיונות' מה עושים? פתאום נזכרתי שזה סים איטלקי ויש לי את הישראלי איפשהו, אולי עם סים אחר הוא ישכח מהשטות הזו. מחליף - עובד! פתאום נזכרתי שבאמת היה איזה קוד כשקניתי את הסים. חפרתי ומצאתי את הקבלה - יש קוד!

אבל המכשיר עדיין לא תקין. הלחצן הימני לא עובד, ויש בעיה להטעין אותו, כי השקע קיבל כנראה קורוזיה ואין מגעים. אני חוסך בסוללה, ועובד קשה כדי למצוא שביב של מגע לטעינה.
אבל למה להתבכיין, אני כותב את המילים האלה, והן נכתבות! יש יותר מזה?
לא הספקתי לראות כמה קמ היום. בסביבות 65.

יום שני, 28 ביולי 2014

דרכים צדדיות

25/7
SS13 הוא הכביש היחידי שמוביל מגראדו אל פורטוגרוארו, העיר בה הזמנתי לי B&B להערב, שנמצאת בדיוק בחצי הדרך לוונציה, הוא כביש צר, נתיב אחד לכל כיוון ובלי שוליים, והוא עמוס בכל המשאיות שלא רוצות או לא יכולות לעלות על האוטוסטרדה המקבילה, ואלה נהגים איטלקים, הדם שלהם תוסס.

אחרי 8 קמ בכביש הזה התחלתי לחפש דרכים צדדיות, ורכבתי בחצרות אחוריות, באזורי תעשיה בין מפעלים ובשכונות שוליים בין שיכוני פועלים ופחונים. זה היה יום רכיבה ממש מרתק ושונה, באיטליה היומיומית והלא תיירותית, שאגב די דומה לישראל. אכלתי ארוחת צהריים נהדרת במסעדת פועלים במחיר זעום, אנשים התקהלו סביבי וילדים רצו אחרי.

למרבה הפלא פגשתי כמה טוררים עם ציוד מלא, כמוני, חלקם בכיוון שלי וחלקם מולי, שמתחמקים גם הם מאותו כביש. עוצרים, מחלפים אינפורמציה חשובה לגבי דרכים אפשריות וכמה ברכות, וממשיכים איש לדרכו.

בפורטוגוארו - כן, יש עיר כזאת. למה, "פתח תקווה" נשמע לכם יותר טוב? אגב, דומה לפתח תקווה שתי טיפות מים, תראו בתמונה - בדו משפחתי בורגני מין השורה קיבלו את פניי זוג הודים, שאמרו לי בעברית גואית "מה נסמע? מה קורה גבר?" ישר בכניסה, וזה כל כך הצחיק אותי שנפלו לי האופניים מהיידים. מסתבר שהם ראו את הפרטים שלי בהזמנה ועשו עלי גוגל לפני שהגעתי. הם אגב, מעולם לא היו בישראל. לפני שהשתקעו באיטליה היה להם דוכן שרוואלים בגואה ומשם העברית, וגם הכסף לווילה בפתח תקווה - פורטוגוארו. היה ערב מעניין ומצחיק.
74 קמ היום, מעניינים להפליא, הכל במישור.

26/7
הגשם שוב נזכר בי והבוקר עם יציאתי לדרך זה התחיל ולא פסק עד עכשיו. לא נבהלתי, שמתי עלי את הפונצ'ו הצהוב והערדליים והמשכתי, במטרה להגיע לחוף ג'סולו, הכי קרוב לוונציה, כדי לעלות מחר על הבוקר על ספינה לוונציה. תכננתי להתנחל באחד מאתרי הנופש הרבים שעל החוף, המכונים "קמפינג ווילג'", והם בעצם כפרי נופש המוניים, ענקיים, עם כל הזומבה והמקרנה ברמקולים מהבוקר.

כל היום רכבתי בגשם, וכשהגעתי ללידו די לג'סולו הבנתי שזה לא יום לקמפינג. באחד ממתחי הגשם החזקים עצרתי בתחנת אוטובוס מול המלונות והסמרטה רואה wifi פתוח. נכנסתי לאתר בוקינג לראות מה האפשרויות. הכי זול 90 יורו. נקטתי בשיטה הידועה שלי, ורעננתי את החיפוש שוב ושוב בסבלנות כי אני יודע שהמלונות שנתקעים עם חדרים פנויים מורידים מחירים לחצי ברגע האחרון, עד שעליתי על חדר ב42 יורו בדיוק בפינה שחיפשתי.  בגשם זלעפות הגעתי למלון מאוחר בערב. יום מנהלתי הייתי קורא לזה. 66 קמ של גשם.

יום שבת, 26 ביולי 2014

וונציה


.

27/7 וונציה
מהבוקר התחלתי להסתבך עם התעלות. כל הלשון יבשה הזו שעליה בנויה ג'סולו לידו שהיא שער הלגונה של וונציה, אורכה כ 20 קמ ורוכבה בין שני קמ לכמה מאות מטרים, והיא, כמו וונציה חצי יבשה חצי ים, והיא עמוסה במאות על מאות מלונות, 5 כוכבים כולם, ועשרות כפרי נופש ענקיים המכונים קמפינג, ולה רחוב ראשי אחד שהוא רצף של 20 קמ מסעדות, מופלצות כולן באותה מידה. ממקום המלון נותרו לי 12 קמ להתקדם עד לקצה הלשון כדי לקחת משם ספינה. פתחתי מפה כהרגלי, לקחתי אזימוט והתחלתי להתקדם.

בהיותי למוד ניסיון די מהר עליתי על זה שאני טוחן אותו קילומטר מרובע כבר שעתיים ולא מצליח לצאת ממנו, כי הוא מבוך של תעלות וגשרים שנפתחים ונסגרים חליפות למעבר סירות. לבסוף לאחר שעתיים ו 22 קמ סרק, הצלחתי להגיע למסוף הספינה, והינה תור של מאות. כאן בא מזלי הטוב לעזרי, והתברר שכבעל אופניים אני צריך לעמוד בתור אחר שבו רק כמה אנשים. ועליתי סוף סוף על הספינה.

אני יורד מהספינה עם האופניים בתחנת סן מרקו. יופי? יופי. מתחיל לצעוד עם האופניים בין ההמון ואחרי חמישים מטר הופ - תעלה! וונציה או לא וונציה? עוברים אותה רק בגשר עם מדרגות תלולות! אני עם הארבעים טון שלי - אין סיכוי! טוב, הולך לצד השני חמישים מטר - אותו סיפור! נכנס לסמטה היחידה שנותרה לי... חמישים מטר עד התעלה! בקיצור אני כלוא בפינה הזו שבה ירדתי מהספינה ואין לי לאן ללכת. מה עושים? ישבתי לבירה בבאר הסמוך כדי לחשוב על זה, ועם האלכוהול בא הפתרון: אם אני לא יכול להוציא מפה את האופניים אף אחד אחר לא יכול! פשוט אי אפשר ליגנוב לי אותם! לקחתי אספרסו כדי לוודא שלא האלכוהול דיבר פה אלא השכל שלי, השארתי את האופניים שם בקצה המדרכה אפילו בלי לנעול, והלכתי לי לטייל בעיר ברגל ללא שום חשש. ואכן, כשחזרתי כעבור שעתיים וחצי הם היו שם בין מיליוני התיירים בדיוק כפי שהשארתי אותם!

כמו באיסטמבול, גם כאן עוררו את התפעלותי נווטי הספינות הגאונים, שמצליחים לנווט ספינת ענק עם מאות תיירים בתוך נתיבי המים הצרים והעמוסים בכלי שייט בתנועה עד לעייפה. תראו בתמונה שבסוף (שצולמה אגב במיוחד בשבילכם). נסו לספור כמה כלי שייט בתנועה אתם רואים בפריים אחד. ספרתם? דילגתם על שלושה לפחות. נסו שוב!

התפעלתי מעבודתם המפרכת של הגונדוליירים, וממומחיותם, והם גם ליצנים שאין כדוגמתם. כל תנועה שלהם מלאת הומור והקריאות שהם מחליפים ביניהם מפילות מצחוק אפילו את התיירים הכי יפאנים!

גם האדריכלות, על אף הקיצ'יות עשתה עלי רושם. לאומת פראג, שבה כל בניין נראה כמו עוגת קרם וקצפת, בוונציה יש סגנון ויש טעם, וכל מבנה הוא יצירת אדריכלות ייחודית וגם חלק אינטגרלי של הרחוב.
אגב שמתי לב שקירות המבנים לא ישרים בשום מימד. בסימטאות הצרות אתה רואה בעין ששום קיר לא אנכי, ואין אף זווית ישרה אחת.

מלבד הפלא הארכיטקטוני, ונציה היא גם, ואולי בראש וראשונה קופה רושמת בסדר גודל של ראשות המיסים. איך שלא תזוז, הכסף עף. כוס בירה ואספרסו עלו לי 13 יורו! (ובעברית: שבעים שקל!)

עם כל האלרגיה שלי לאטרקציות תיירותיות, אני מוכן להודות שוונציה היא אחת שווה במיוחד. אני שמח שבאתי לכאן, לא יכולתי להרשות לעצמי למות בלי לראות את וונציה. ועדיין אני לא מבין איך זה שמיליוני אנשים מצטופפים בנקודה אחת, למרות שעשרים מטר משם יש נקודה לא פחות יפה ומושכת. אני נעמדתי על אחד הגשרים, בנקודה שיש זווית חדה בתעלה והגונדוליירים צריכים מומחיות על כדי לא לדפוק את הגונדולה בקירות, וניסיתי לתפוס את הטכניקה. בנקודה אחרת, בתעלה ישרה, עומדים מיליון תיירים על הגשר ומוחאים כף לכל גונדולייר שחולף, והוא עושה תנועת משוט הומוריסטית להנאת הקהל.

יופי, אז ראיתי את וונציה, עכשיו צריך לצאת מכאן, חשבתי שאין פשוט מזה - אני עולה על ספינה באותו מזח שממנו באתי וזהו! אבל לא, הספינה שיוצאת לכיוון שלי יוצאת מעבר לגשר! טוב, מה לעשות, גייסתי תייר שיעזור לי (יפני, אלא מה) ועברתי, קניתי כרטיס, נכנסתי במסוף, מגיעה ספינה קטנה - לא מעלה אופניים! אז תסבירו לי מה לעשות?! תלך למסוף השני (כן, מעבר לגשר), תיקח ספינה חזרה ללידו (כן, מאיפה שבאת) שם, במזח אחר, תעלה על מעבורת מכוניות.

מיותר לציין שזה לקח שלוש שעות ואת שארית הנשמה שנותרה באפי. המעבורת הבאה יוצאת בשמונה בערב, ואחריה יש לי עוד לפחות 20 קמ עד הקמפינג הקרוב.

ב 23:30, אחרי רייס חזק של 24 קמ בין משאיות, הגעתי לקמפינג וחיוך רחב וגדול מרוח על פרצופי: שוב העולם ניסה להתיש אותי, ושוב לא הצליח לו!
:):):):):)

יום חמישי, 24 ביולי 2014

דרך חדשה

(תמונה 1)
זה שמשתופף שם ושתי בנותיו לידו, זה וינצ'נסו, השכן שלי. הוא כל היום משפצר את הזולה שלו. הוא עובד במתינות, חושב פעמיים ומקפיד בקטנות. בשעה שהוא עובד הוא שר בקול רם, כשמסתבר לו שעשה טעות - וזה קורה אחת לעשר דקות - הוא גוער בעצמו, מתרצה ומנחם את עצמו, בורר דרכים לתיקון הטעות, הכל בטנור רם ובלי כל מבוכה, ואז חוזר לעבוד, וגם השירה חוזרת. לעיתים הוא גוער בעצמו בקול כל כך רם, שהשכנה ממול, שעסוקה גם היא בעיניינה עד למעלה ראש (כנראה בריענון המצעים) צועקת: בסטה וינצ'נסו! ועוד כמה מילים שלא אצליח לצטט, וכשהשירה חוזרת, היא נאנחת אנחת רווחה מודגשת ומסולסלת, וצועקת בראבו!

אחת לחצי שעה או שעה מגיע אומברטו, חברו ממורד הסמטה, להציע לוינצ'נסו עצות ולקנא בו. הוא מקנא בקול רם בלי שום בושה, ומהלל ומשבח את העבודה בתשבוחות מולפגות אבל באינטונציה שאומרת: אח, יא כלב בן כלב, איך אתה יודע לעשות הכל כל כך יפה! ווינצ'נסו מבליט את כרסו מרוב נחת.

הם חולפים על פניי חמישים פעם ביום, בכל פעם אומרים בונג'ורנו בנימוס, אבל חומקים מלהיכנס איתי לשיחה מפאת האנגלית שקשה להם, למרות שרמזתי להם שידברו איטלקית, זה לא מפריע לי.

אני אוהב את השפה האיטלקית וכמעט מבין מה שאומרים לי. זו לטינית הכי בסיסית, בתוספת כמה תווי מנגינה לכל מילה, למשל פרינציפ > פרנציפיונה וכו' אני נהנה לשמוע אנשים מדברים אלי, ולא מפסיק אותם גם כשלא הבנתי כלום. לשמוע מריבה בין גבר לאישה זה לשמוע קונצרט לטנור וסופרן, עם פרק דרמטי, פרק לירי ופרק רומנטי, והכול בשתי דקות. והכי יפה: ילדה קטנה בת שלוש רצה לאבא שלה ומסבירה לו בהתלהבות מה שראתה - זה שירת מלאכים ממש.

המלצרים פה הם אדירים. מקצוענים ביותר, בעלי הומור, זריזים ויעילים, ועושים הכול בריקוד ושירה. אתה מתיישב במסעדה והמלצר, תוך שהוא עסוק עם שולחן אחר, קורץ לך ומאותת שהבחין בך וכבר הוא מסיים עם החארות האלה וניגש אליך סופיטו! (-ללא דיחוי). אז הוא מתבדח איתך, מנחש את מצב רוחך, כמה אתה רעב ומה תאהב, וצוחק ושר כל הדרך למטבח. כשאתה משלם בדיוק את סכום החשבון, הוא מונה את הכסף ואומר פרפקטו! באינטונציה כפולה, כבייכול משבח אותך על הדייקנות אבל מתלונן על שלא הוספת לו עוד משהו. (הטיפ הנכבד כבר כלול בחשבון) והכל בצחוק ובקריצה.

אני יושב בגראדו זה היום השני, ועל אף שנשבעתי לא לעלות על האופניים שלושה ימים, מחר בבוקר אני זז - הדרך קוראת לי.
היום עשיתי את כל ההכנות, מפות והכל, והחלטתי לאור המצב ולבקשת משפחתי לעזוב את מזרח אירופה לפעם אחרת, ולהמשיך אל המגף. אגיע לווניציה בעוד יומיים, משם אמשיך לבולוניה, שם אחבור מחדש למסלול יורו וולו 7 החביב ויחד נמשיך לפירנצה ולרומא, ושם אסיים. זה עניין של כ- 900 קמ, ועם הפסקות התיירות המתבקשות בערים המפורסמות, זה ייקח לי כשלושה שבועות, ויביא אותי למשהו בין 4500 ל- 5000 קמ סך הכל.

ואז יבוא החלק שהוא כנראה המסובך ביותר במסע כולו: לארוז את האופניים וכל הציוד בתנאי רחוב ולמצוא טיסה לארץ במחיר סביר. אין לי מושג איך זה יהיה. ימים יגידו.

יום רביעי, 23 ביולי 2014

סוף פרק והתארגנות מחודשת

בשלושת הימים האחרונים התגלגלתי לאיטי במדרונות ובמישורים, מנסה להסתגל לאיטליה, שמצידה לא עושה כלום כדי להסתגל אליי. אלה היחסים בנינו - חד צדדיים. במחוז שלאחר מעבר הגבול שמתי לב לתופעה משונה: התושבים מדברים שם בעגה מוזרה שהיא תערובת של גרמנית, שפה קצובה, אקצנטית, קרה וכמעט ללא אינטונציה - ואיטלקית שפה שהיא כולה מנגינה, לחן. רכה, מתמשכת ועשירה במיוחד בטונציה ואינטונציה. איך זה הולך ביחד? לאוזני זה חורק. זה מעלה על דעתי שהגבול כאן הוא שרירותי, שירטוט קו במפה, ולא גבול אתני טבעי בין שני עמים.

בקטע הזה אני רוכב דווקא עם הזרם ואני חלק מקאדר של רוכבים באותו כיוון. שוב ושוב, לעיתים כמה פעמים ביום אני נפגש עם אותם רוכבים, ומטבע הדברים מפתח איתם יחסים. הבולטים ביותר הם הוונדלינים, אבל הם לא היחידים.

שלשום הגעתי לעיר המחוז אודינה, שם לנתי במלון עלוב שהטוריסט אינפורמישן שידכו לי ולקחתי בוקר לסידורים שעיקרם רכישת כרטיס סים איטלקי ומפות טובות של צפון איטליה.

אני יושב בקפה בעיירה קטנה. בטלוויזיה חדשות. בידיעה השלישית הקריין אומר שישראל שוב תקפה את עזה והרגה מאות (או אלפי, לא הבנתי בדיוק) פלסטינים. בתגובה החאמס ירה טיל על תל אביב. בתמונה רואים פיצוץ בית. לא הבנתי עם זה בתל אביב או בעזה. אחר כך התקיים מעגל דיון באולפן. יש דעות לכאן ולכאן. בשלב מסויים אחת מחברי הפאנל אמרה משפט חוצב להבות, היה גל של התלהמות כלפיה, ובסוף הדיון הרוב הסכימו איתה. לא הבנתי את הנאמר.

הגעתי לעיר פלמה נובה, עיר מבצר מהמאה ה 16 שבנויה בצורת כוכב. המון תיירים. בכיכר העיר ראיתי שלט בארבע שפות שאומר שהסבר על העיר מתבצע כאן, בכל אחת מהשפות בשעה אחרת. ההסבר באנגלית בעוד עשרים דקות. עודני ממתין והינה מי ממתין איתי? ניחשתם נכון - וונדלין ומשפחתו!

אני כעת בעיר גראדו שבקצה הים האדריאטי. זו נקודת הסיום של מסלול האלפ אדריאה. זה היה ללא ספק המסלול היפה והמהנה ביותר עד כה. אני תשוש פיזית וגם נפשית ומנטאלית. מאז פראג נחתי רק יום אחד, בלינץ, ואני רוכב ברציפות כעשרים יום או יותר. עכשיו נשבעתי לא לזוז שלושה ימים.
הגעתי לכאן אתמול כשהגשם החל לטפטף. כל זמן הרישום ומציאת חלקת דשא בשבילי קיוותי שיפסיק הגשם לשעה, כדי שאספיק להקים את האוהל ולהתארגן. בדיוק כשכבר הגעתי לחלקה, שמעתי את הרעמים ונשאתי תפילה לאלוהים ולאללה: יללה חבר'ס תהיו גברים, תהיו חברים, תנו לי עשרים דקות, טוב עשר, אני אזדרז אוקיי? לנח נתתם! לא תתנו גם לי? מה אני לא מספיק צדיק תמים?

עוד התפילה על דל שפתיי והאוהל וכל הציוד פרוש על הדשא, נפתחו חרצובות הזעם וגשם עז, מטורף, ניתח משמיים. הכל הכל הכל נרטב עד היסוד, ואני, רועד כעלה נידף, מנסה לדחוף את המגבת לתיק היחידי שעוד לא פתחתי, בזוכרי את אמירתי הישנה: "תמיד תגיע לקמפ עם מגבת יבשה".
את המגבת הצלחתי להציל והיא הצילה אותי. גררתי הכל לשירותים, ועם המגבת נגבתי והספגתי וסחטתי בסבלנות יריעה אחר יריעה.

כל זה מוכיח ללא כל ספק לדעתי, שאלוהים הוא אכן אל נקמות (לא יודע בקשר לאללה, לא מכיר אותו מספיק. אבל אומרים שזה אותו אחד). זו גם הסיבה שאני משתדל לא לשאת תפילה לשלום חיילי צה"ל, שלא תבוא נקמה חס ושלום.