מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שני, 30 ביוני 2014

הנוף, הנהר, הגשם ואני.

29/6
כל הלילה ירד גשם אבל זה לא הפריע לי. גם הקור לא הפריע, וזה בזכות האוהל החדש שקניתי בפראג. אוהל מעולה, מרוווח יותר ומוגן מקור ומגשם. בבוקר הייתה הפוגה של שעה, שאפשרה לי לייבש את האוהל ולארוז את עצמי. וכך יצאתי לדרך מאוחר ואחרי חצי שעה שוב התחיל הגשם ולא פסק עד עכשיו. שמתי עלי את השיכמייה והערדליים מהולנד, והמשכתי כרגיל, כלומר כאילו כרגיל, כי לכו תתפעלו סמרטפון עם אצבעות נוטפות מים ומסך מוכה גשם. פעמיים תעיתי בדרך, כל תעות עונשה עלייה קשה ומיותרת. אבל מי סופר עליות בנוף הזה.

הנהר זה אותו נהר, אבל עכשיו הוא אחר. רוכבו לעיתים לא יותר משלושים ארבעים מטר, והזרם ממש חזק, ולעיתים הוא מתרחב לכדי אגם ברוחב קילומטר, עם צוקים זקופים מסביב היורדים עד המים. הנוף הוא נוף גלילי עם פסגות מיוערות בגובה כ 500 מטר, כשפני הנהר בגובה 330, והמסלול משחק כל הדרך בין הגבהים האלו. את חשבון הגובה המצטבר כבר איבדנו מזמן, גם אני וגם המכשירים. סתם בשביל לזרוק מספר: בין 800 ל 1000 מטר טיפוס, על 42 קילומטר.

כבר נהיה ממש מאוחר, ואני כבר מותש, ועוד אין מקום לינה באופק. לא מלון, לא פנסיון, לא גסטהאוס גם לא קמפינג. נדה. אני בכבישים צרים ומשובשים המתפתלים בין יערות לשדות, חולף מדי פעם בכפרון מנומנם שאפילו מסעדה אין לו, ומתחיל לחשוב לעצמי שאולי הלילה זו תהיה הפעם הראשוה שלי לעשות לילה בר בשטח. אלא שאני צריך הפוגה בגשם כדי להקים את האוהל, אחרת הכל נרטב. כלומר, אני ממשיך על האופניים עד שאני מוצא מלון או עד שנפסק הגשם...

עוד אני פוזל לצדדים לראות אם יש איזו חלקה מפולשת, אני רואה עוד עיירה מנומנמת מצידו האחר של הנהר, ורק לפני קילומטר חלפתי על גשר. אמרתי, נקפוץ,  מה יכול להיות? ומהצד השני אני עובר לייד בית מרזח, נכנס ושואל "הוטל?" הבחורה אומרת "נו הוטל, פנסיון!" סבבה, שיהיה פנסיון!

זה ללא ספק החדר הדל והפשוט ביותר עד עכשיו, שוב בעלית הגג, אבל אני מבסוט. והאוכל פה ממש פצצה, בטח לעומת גרמניה!

30/6
כרגיל, איך שאני יוצא מהמלון בבוקר מתחיל הגשם, ולא מפסיק עד המלון הבא. אלה ימים קשים. אני רוכב בגשם ברולינג הילס מתמשך ולא נגמר בין כפרים קטנים, אחת ל 10-15 קמ יורד לנהר וחוצה אותו, וחוזר חלילה.  הנוף השתנה, גם הנהר, וגם אני.

יום של תקלות מעצבנות: השרשרת נופלת בכל העברת הילוך מקדימה. אני עוצר ונאלץ לפרק את התיקים כדי לכוון, תחת גשם. מתארגן ועולה על האופניים ולא עוברות כמה דקות, וקול ה- טססס נשמע מאחורה. אני מנסה להתעלם, משכנע את עצמי שזה שלולית, אבל זה פנצ'ר ראשון אחרי 2000 קילומטר. שוב עוצר ומפרק את התיקים, הכל תחת גשם, הופך את האופניים, והטססס נחלש. מסובב, מג'עג'ע ככה ככה - נסתם. הופך מרכיב מחכה כמה דקות, ממשיך בדרך. כעבור עשר דקות - טסססס. שוב מג'עג'ע שוב נסתם. מנפח קצת, ממשיך. עוד רבע שעה שוב נופלת השרשרת. אני עוצר להשתין, חולפת משאית - אין אופניים. נפלו לתעלה מהרוח. מה שאני מתאמץ אין לי כוח להרים את החצי טון החוצה מהתעלה. מפרק תיקים וכו'.

פגשתי שני טוררים בכיוון הנגדי. היחידים שפגשתי מאז פראג. להם יש את הספר, והם עוזרים לי להתמצא. הם אומרים שאין פנסיון 50 קמ קדימה. אני מגלה במפה שלהם עיר גדולה בסטיה של עשרה קמ מהמסלול, ולוקח החלטה.
זוהי עיר תעשייתית אבל מלון מצאתי וגם מסעדה עם גולש ועוד מעדנים.
ונחשו מה? איך שנכנסתי למלון, פסק הגשם!

יום שבת, 28 ביוני 2014

יומני היקר

יומני היקר, מה נשמע? מה קורה? מענינים?
יומני: נו. בוא נתקדם.
לא, באמת שלא משהו מיוחד. שמעת שעזבתי את פראג?
יומני: נווו???
אז ככה. אני יוצא מהקמפ עליז וקל רגליים (אני יודע שאני חוזר על  עצמי, נו. אוף) חוצה את פראג בפעם האחרונה בדרך דרומה, שותה משהו כאן, קונה משהו שם, ביודעי כי נכונו לנו ימים קשים עכשיו, ומי יודע איפה ימצא אותי הלילה, כי אני מנווט דרומה בעיקר על פי חושי שיהיו בריאים, ועזרה מהמפה שבסמרטפון שמסומנים לה כמה מסלולים מקבילים ומצטלבים, שהולכים בכיוון שלי.
וככה אני רוכב לי מעדנות (חוזר על עצמי. שמענו) לאורך הוולטבה שהוא האלבה שאני מיסתובב איתו כבר חודש עוד מגרמניה ויללה כבר בא לי לגוון, והינה אחרי איזה 45 קמ המסלול לוקח אותי מהנהר אל בין הגבעות הנישאות שגבהו מאוד בנתיים - למרות שאני רואה שהכביש ממשיך על הנהר קילומטרים קדימה - ובאה לעשות לי עליות עכשיו.

טוב, אני אומר לעצמי, אם הדרך לוקחת כנראה היא יודעת. כלומר היא רוצה להראות לי משהו. אני מעיין במפה מה קורה קדימה ורואה שהדרך מטפסת גבוה גבוה, עוברת בין אגמים, וחוזרת לנהר לאחר עשרים וכמה קילומטר.
אני אומר לעצמי חייבים לעלות, יהיה מעניין שם. אגמים.
עצמי: בסדר. רק שלא תגיד שלא אמרו לך.
אני: אמרו מה?
עצמי: שיהיה קשה, ושכבר צוהרים, ושאין לך מושג איפה תמצא מקום לישון.
אני: רגע, אני לא מבין, אז בשביל מה רכבתי מאמסטרדם עד לפה, הה? לא כדי לראות מה שהדרך מראה לי? וסתום!

וכאן אני עוצם את האוזניים, עולה על האופניים, מסנן בשפתיים קפוצות "חכם השביל מההולך בו", מוריד אמברקס ומתרחק לאיתי במעלה ההר.

יומני: אחלה תיאור, נו?
בקיצור, אחרי איזה שבעה קמ של עליה הולכת ומחמירה שמוציאה לי את הנשמה אני עוצר לקחת אוויר, ורואה במפה שאני קרוב לשיא הרכס ומעל אגם, אבל הדרך ממשיכה יותר גבוה. אני אומר לעצמי אם יש אגם, איך לא יהיה בו קמפינג?
עצמי: בסדר. תעשה מש'תרוצה.
אני: אוי נו, כולה שני קילומטר, מכסימום חוזרים.
עצמי: כן, רק שזה שני קילומטר של ירידה מטורפת, שזה אומר עליה מט-מטורפת, כשנחזור מאוכזבים ולא מתלהבים, וכבר ממש מאוחר.

טוב יומני, אתה מכיר אותי - עוצם אוזניים.
יומני: נו?
מה נו מה? סתכל בתמונות! בנזונה של קמפ, ויש לי ווילה עם בלקון ששיפצרתי לה, בכישרון ובתושיה - תסכים איתי, שמשקיפה אל אגם קסום! למה, לך יש כזו ווילה?
וגם שחיתי!
יומני: וואלה סבבה. יותר מידי בירות.

יום חמישי, 26 ביוני 2014

אולסנקה

למלון שלי קוראים ספורטס אנד קונגרס הוטל אולסנקה. זה על שם הכפר שהיה כאן בימי הביניים לפני שפראג בלעה אותו. זה מלון נחמד מאוד, ויש לי בו חדר גדול ונעים, וגם מפתח פרטי לחדר המזוודות, שם מאופסנות האופניים שלי. מול המלון יש פאב מסעדה שכונתי גדול וישן, וקוראים לו אולסנקה אולה. בשלט שבחזית כתוב '1728'. שזה כמובן לא יכול להיות כי הבניין לא יותר מבן 50.

כל ערב, כשעייפתי מהעיר ואני חוזר למלון, אני נכנס לפאב ומתיישב בשולחן הקבוע שלי. המלצריות כבר מכירות אותי ומייד כשאני נכנס הן צורחות בקולי קולות "גולאש סופ פור דה יזראלי סניור!" כפי שלימדתי אותן. זה מרק עבה בצבע אדום כהה עם חתיכות כבש בפנים, משהו בנזונה, ואתה מקבל איתו שלוש פרוסות עבות של לחם שחור עם קימל, שאין כזה בישראל. גם לא בגרמניה עם כל הבייקרי שלהם. אני אוכל את כל הלחם עד הפירור האחרון. יחד עם המרק מגיעה כוס ענקית של בירה, משהו כמו 700 סמ"ק, חצי בירה חצי קצף.

באחת הפעמים הבחנתי שבקיר האחורי של המקום יש ציור דהוי על כל הקיר של כפר עתיק. אולסנקה מן הסתם. המבנה העגול שמצוייר במרכז התמונה הוא אותו מבנה שנמצא בבית הקברות, כמה מאות מטרים במורד הרחוב.

הערב זה הערב האחרון שלי כאן. מחר אני עוזב ועובר ללילה אחד לקמפינג שבצפון העיר ואחר כך - לדרך. צר לי לעזוב. בשולחן הסמוך מתיישבים שני בחורים. לאחר כמה דקות ניגש אלי אחד מהם, מצביע על הטבק שלי שעל השולחן ואומר משהו בצ'כית. אינגליש? אני אומר. הוא עושה תנועה של 'לא משנה' וחוזר לשולחן שלו. לאחר כמה דקות הוא חוזר ומדקלם מה ששינן עם החבר שלו: "מיי איי הב סם טובקו פור מיי ג'ויינט?" שור, בי מיי גסט!, אני עונה. הוא לוקח וחוזר מבסוט לשולחנו.

עיניי נופלות על ציור הקיר, ופתאום אני מבחין שעל אחד הבתים שנראה כמו בית מרזח, כתוב "אולסנקה אולה" אהה, אז הם בכל זאת לא משקרים! לכבוד העניין אני קם, הולך אל הבחורים ואומר: "מיי איי הב סם ליטל סינג פור מיי טובקו?" שור! הם צוהלים, בי מיי גסט!

מחר בקמפינג אני בטח אהיה קצת עליז, לטשטש את עצב הפרידה מהעיר הקסומה הזו.

יום שני, 23 ביוני 2014

~~§~~ פראג ~~§~~

24/6
בוקר, אני קם מוקדם, התארגנות מהירה, קפה קטן ואני בדרך. נותרו לי כ 30 קמ עד העיר שזה אומר שאגיע עוד לפני צוהרים, ואני קצת נרגש. מחכה לי חדר עלום שהזמנתי לארבע לילות, 1.7 קמ ממרכז העיר, כך על פי האתר, במחיר מציאה של 30 יורו ללילה כולל ארוחת בוקר. בתמונות המלון נראה גדול וחדיש, אבל אין לדעת.

איך מגיעים לכתובת בעיר זרה בלי וויז?
במייל האישור שקיבלתי על המלון יש מפה קטנה של הרחובות הסמוכים. אני לומד את הצורה הגיאומטרית של הרחובות, עובר למפת האורקס ומחפש את התבנית הזו כמו בפאזל (המפות נראות לגמרי שונה אבל תבנית הרחובות היא אותה תבנית), וקובע לי נקודת ציון במיקום המשוער. עכשיו לא נוותר לי אלא לנווט ברחובות אל נקודת הציון וכשאני מגיע להרים ראש ולחפש את שם המלון על אחד הבניינים. תמיד מצליח!

המלון אכן גדול וחדש, ואני מקבל חדר זוגי מקסים וגדול! איך זה? הם פשוט נתקעו עם חדרים ריקים ועשו דיל של הרגע האחרון. האופניים סגורים בחדר המזוודות, ואני ברגל, מסתובב את עצמי לדעת מבוקר עד ליל, ואומר לעצמי או! ככה בונים עיר!

25/6
העיר באמת יפה, אולי היפה ביותר, אוסף ענקי של ארמונות וגנים בנקודה יפהפיה על הנהר, המתפתל בעיקול רחב בין גבעות שמשקיפות עליו מכל עבר.

הרבה מוזיקה בכל פינה בעיר הזו. בכל כנסייה יש קונצרטים, בכל פינת רחוב מוסיקאים צעירים מתאמנים על הכלים שלהם, ובגנים יש קונצרטים פתוחים להנאת הקהל.

החשמליות הן חיה מוזרה. הן זוחלות ברחובות הרחבים ובסימטאות הצרות, מופיעות חרישית משומקום עם החזית הצרה והצבעונית שלהן, באופן שאתה לא מבחין שהגוף הזה בתנועה ומתקדם לעברך במהירות. אני עדיין לא התרגלתי לחיה הזו, וחוצה את הרחוב בזהירות מופלגת.

26/6
כל יום אני בוחר לי מגדל או צריח לטפס עליו. אני מגיע מתנשף לראש המגדל ומציץ אל הנוף, ועל אף שהכל מגודר ולא אוכל ליפול אפילו אם ארצה, רועדות לי הבירכיים מפאת פחד הגבהים הניצחי שלי שלא מרפה לעולם.

עם כל הכבוד להמצאת הגלגל שבזכותה אני כאן, בלי המצאת הריצ'רצ' הטיול לא היה מתאפשר. אני סוחב איתי להערכתי יותר ממאתיים רוכסנים, אולי אפילו שלוש מאות, והם פזורים בכל חפץ ובגד ומאיימים להתקע לא תנהג בהם במתינות הראויה. רק בתיק הרחצה יש 10!

אם באמסטרדם בעלי המכולות הקיוסקים  והמסעדות הם לבנונים ערמומיים ובברלין הם טורקים ממולחים, בפראג הם וויאטנמיים קטנטנים וזריזים.
אם באמסטרדם האוכל העיקרי הוא חזיר על צורותיו השונות ומיונז, בברלין זה מיונז אחיד לחלוטין על חזיר, בפראג זה גולש, מבקר, עוף, ברווז וגם חזיר. הכי תעים!

אני בהתלבטות לגבי המשך הדרך. באפשרותי להתחבר לדנובה ולזרום איתו עד הים השחור ולאורך החופים עד איסטנבול, שזה הקצר והקל, או לרדת לאוסטריה, לחצות את האלפים לאיטליה, ומשם אלוהים גדול. אני נוטה לבחור בגדול.

בדרך אל העיר

22/6
הגעתי לעיר קטנה, כתוב 'קמפ' על שלט קרטון מקומט, מחובר עם שדכן לעץ. בלי חץ, בלי כיוון, רק "kmp" בעט בכתב יד. אוקי, אני אומר לעצמי, מה קרה? כולה כתב חידה קטן, לא ניפתור אותו?
חושבים.
איפה חוף הנהר הקרוב? איפה פיסת דשא מתוחמת? כלום. ממשיך קצת, דווקא היה מתאים לי קמפ עכשיו, עשיתי מספיק היום ועוד מעט שקיעה. לא מוותר, חוזר קצת, רואה מבנה גדול ועליו שלט מתקלף "sort - mini golf" הופה! מקיף את הבניין - חלקת דשא מתוחמת ומדוגמת! מחנה את האופניים יוצאת אישה.
- קמפ היר?
- (מהנהנת)
- הוט דוש?
- (מהנהנת)
- אינגליש?
- (עושה לא) (עושה בוא אחרי)
מראה לי מקלחת ושירותים, מטבח עם כירה וסירים, הולכים מסביב - פתחת דלת אחורית אל מחסן גדול, "בייק!" אומרת, ונותנת לי את המפתח. מה אני אגיד, אני מאוהב!
חוזרים לחזית, נוקבת בסכום. כמה? אני עושה, מציירת על החול 150.
- יורו?
- תנועת שלילה.
- (פותח את הארנק ומראה לה) אונלי יורו!
- "צנטרום (מצביעה מעבר לגשר), בנקומט"
הבנתי אותך. כבר חוזר...
עוצרת אותי.
- "קמפ, (תנועה של אחר כך)
יופי! העיקר שהכל מובן!

אני לבד פה, אבל נעים ובסדר. אחרי הארוחה אני הולך לטייל קצת על הגשר. רואה שזה בעצם מפעל אוטומטי לניקוי הג'יפה מהנהר. כל כמה דקות מתרוממת זרוע גדולה ואוספת ליכלוך ומעבירה אותו לנתיב אחר. על המפעל שלט בגרמנית. הגרמנים מממנים פה את המתקן כדי שהנהר המגיע אליהם מצ'כיה יהיה להם נקי (השערה שלי).

אני מוצא שההבדלים בין גרמניה לצ'כיה ענקיים. הכל נעשה לפתע קצת מוזנח, מתקלף, מלוכלך. האנשים הרבה יותר חמי מזג ואינפולסיבים, שפה מתגלגלת ונעימה לאוזן, מדברים הרבה יותר בידיים, צוחקים בקול רם. לא זוכר ששמעתי בגרמניה קולות צחוק. יש קפה טוב, אספרסו, קפוצ'ינו, יותר ירקות עם האוכל, פחות מיונז.

מאוחר יותר הגיעו שתי בנות במכונית והקימו אוהל. עזרתי להן להחזיק את היריעה מול הרוח. אף מילה לא הוחלפה. בא איש זקן על אופנוע, הקים אוהל. קר וסגרירי והגשם מאיים. נתתי לו קפה, הוציא בסקוויטים. אף מילה לא הוחלפה. השרותים זה חדר ובו שתי אסלות שני כיורים ושני מקלחות, ללא מחיצות, הכל בחדר אחד 3x4 מטר. יורד גשם, כולם מצטופפים בשירותים וסוגרים את הדלת. מתקלחים ומשתינים בסבב, מחזיקים זה לזו את המגבת (הריצפה מוצפת, אין שום קולב), שתי צעירות ושני מבוגרים כמו קבוצת כדורגל. אף מילה.

יש אינטרנט טוב, ויש לי קליטה מהאוהל. בניגוד לגרמניה, בצ'כיה יש אינטרנט פתוח בכל מקום בלי לשלם. הקמפ עולה 6 יורו. בגרמניה, שזה עשרה קמ מפה 12 + 2 למקלחת אוטומטית + 2 לאינטרנט דפוק אם יש. אני מזמין באינטרנט מלון בפראג לעוד יומיים מהאוהל שלי תחת הגשם.

23/6
הגעתי לעיר מלניק, שממוקמת על גבעה נישאה מעל מפגש הנהרות. כאן האלבה הופך לוולטבה. לא וויתרתי וטיפסתי למעלה. צ'פלה מרשימה, נוף יפה. הגעתי לקמפ על גדת הנהר. אתר פיקניק כמו בכינרת, מזוהם ונטוש אחרי סופש. אני לבד פה. ניגשת אלי בחורה, מדברת טיפה אנגלית. כן, פה זה הקמפ, מתנצלת על הזוהמה, ככה זה אחרי סופש כשכולם עוזבים. ממהרת ואוספת ניירות בקבוקים ניילונים ומנקה לי מתחם יפה מול הנהר. אין מסעדה בטווח 10 קמ, וגם שם לא בטוחה שפתוח. לא נורא, אני אומר לה, אני אסתדר, יש לי פסטה. חוזרת, אומרת יש לי בשר, אני יכולה להביא לך. אבל זה לעל האש, כן? בשטח פזורים מתקני גריל שנותרו בהם קצת פחמים. תביאי, אני אסתדר. חוזרת עם צלחת ענקית ובה צלע חזיר גדולה, שתי נקניקיות שמנות ובצל גדול. אני מסדר לי גריל, עושה על האש ונהנה! (הקמפ + הבשר פחות משמונה יורו).

מחר יום גדול - אני מגיע לפראג!

יום שישי, 20 ביוני 2014

הרפתקאה בין צוקים וארץ אחרת

20/6
קיפלתי את עצמי בבוקר טיק טק ויצאתי במגמה להתקדם הרבה כפיצוי על הדרדלה של אתמול. המלון הלילה היה יקר, מעצבן ועם אינטרנט דפוק. בכלל אני שונא מלונות. אוהב קמפינג. כבר אמרתי.

אחרי כמה קילומטרים נגמר המסלול וצוק אדיר לפניי שמגיע עד המים. הייתי צריך לעבור לגדה השניה במעבורת לפני כמה קילומטרים. לא רוצה לחזור. עוצר להביט במפות, משום מה יש לי הרגשה שאני הולך לעבור בצד האחורי של הצוק הזה, ולא במסלול הרשמי שעל הגדה האחרת. מעיין במפה, יש נחל קטן שנשפך לנהר ועל הוואדי שלו מסומנת דרך שעם כמה פיתולים מטפסת ועוברת את האוכף שמאחורי הצוק ויורדת חזרה לנהר מהצד השני, ובכך ומקצרת לולאה שלמה של הנהר. בקיצור אני יודע שאני אזיע מהתחת ואוכל קש, אבל אני זה אני.

אלוהים כמה זה היה קשה, אלוהים אדירים-רים-רים כמה שווה! מצאתי את עצמי בסינגל צר ולעיתים תלול בין צוקים זקופים ומוזרים  בתוך היער מהמם ביופיו, מטפס בשיפועים שגם בלי כל הציוד אני בדרך כלל דוחף ברגל, מצלם בגשם, ונלחם שהמצלמה תשאר יבשה. ירדתי חזרה לנהר בתחושת התעלות ממש.

צילמתי לכם בחושך לאור הפנס את המפה, בה סימנתי בנקודות את המסלול שעשיתי, וציינתי את הצוק ואת נקודת ההתחלה. שימו לב שהמסלול הרשמי הוא באדום, והוא נפסק בקטע הזה. כל העסק שמונה קילומטר עד שחזרתי לנהר, ולקח שעתיים, הכל בגשם בלתי פוסק שכבר מזמן לא מפחיד אותי.

אחר כך המשכתי בגשם בשוונג, רואה מספנה או מסוף שבו מנופים גדולים פורקים סחורות ומכולות מספינות הנהר ומעמיסים על רכבות, זה רמז ראשון. מגיע לעיר קטנה וטיפה מוזנחת שבה הולכי הרגל עוברים את הכביש באדום, זה רמז שני. רואה מאפייה שלא כתוב עליה בייקרי אלא משהו מקושקש לגמרי, אני נכנס, בוחר שתי לחמניות, והאישה רואה את היורו שביד שלי ונאנחת ומתחילה לחטט בקופה, וכאן אני קולט שאני בעצם לא בגרמניה, ואלה, לא רק שלא מדברים אנגלית, גם גרמנית הם לא מבינים! וכאן אני תופס שלמדתי קצת גרמנית בלי להרגיש, עם כל הלא יאומן שבדבר. וכל זה תופס אותי אחר הצוהרים, כשאני כבר עייף מהרפתקאות מחשב את דרכי לקמפ. והינה קמפינג אחול בלולה עם אינטרנט אחול בלטה! ובמקום מיונז רוטב פטריות!!!

דרזדן

19/6
אתמול הנוף השתנה, והנהר נכנס לבין גבעות (יותר נכון יצא מהגבעות, כי אני הרי רוכב במעלה הזרם). המוני רוכבים כאן, זוגות זוגות, כל זוג שחולף אומר לך שלום. הגבר, שהוא הראשון, הוא זה שאומר, ומספיק לו שהוא אומר לגבר הבא מולו, האישה כבר נכללת. אני מתעלם מהגבר ואומר רק לאישה. כי אני צדיק.

אתמול בקמפינג, אף שהיינו הרבה רוכבים יחסית, לא נוצרה שום תקשורת בין-אוהלית. כל אחד בענייניו. אני משפצר באופניים, ואין סוף לשיפצורים. אתמול החלפתי רפידות בקדמי. כל יום אני מנקה יפה את רגלי הבולם, ועד עכשיו - טוק טוק בקרש - אין שום בעיה ושום נזילה. האופניים שלי עכשיו הם מכווננים היטב, והציוד הדוק וצמוד.

אחר כך אני מבשל ארוחת ערב, והרי אחד המתכונים שלי: אני מבשל פסטה רגילה כמו בבית, מסנן ומעביר לצלחת. פותח קופסת הרינג או מקרלים בשמן ושופך לסיר רק את השמן, בו אני מטגן עגבניה קצוצה, ואז מחזיר פנימה את הפסטה וההרינג. בצלחת שהתפנתה אני חותך עיגולי מלפפון + פרי או ירק טרי שיש לי, למשל דובדבנים, ומטפטף כמה טיפות לימון, ואוכל לתיאבון!

הבוקר קמתי מלא מרץ, התארגנתי במהירות ויצאתי. תוך כדי הקילומטרים הראשונים אני פותח את כל המפות, בסמרטפון (מפת שבילי אופניים מצויינת) בספורטיבה (מפה טופוגרפית) ובספר (מפה לא משהו, אבל מפרטת נקודות עיניין, צימרים ואתרי קמפינג) ומחפש יעד להיום, סופר קילומטרים, ומתכנן את הדרך. והינה תוך כדי התכנונים הופיע לי פתאום עיר עתיקה עם קתדרלה ענקית וגשר קשתות עתיק ויפה - דרזדן! (אופס, עפו לי 20 קילומטר בלי להרגיש) הלכו כל התיכנונים. הסתובבתי שעות בסימטאות הצצתי לצ'פלות, צילמתי נגני רחוב מדהימים, רביעיית כלי נשיפה, וראיתי פרסקאות ועוד, עד שרציתי להכנס לקפה ולהזמין את העוגה הכי גבוהה, כהרגלי, וקלטתי שפה זה מלכודת תיירים עצבנית במיוחד, אז וויתרתי והלכתי מתחת לגשר ושלפתי את הגזיה ואת הבסקוויטים שיש האמתחתי. אחר כך עליתי על האופניים וניסיתי בכל זאת להתקדם קצת אבל מזג האוויר נהיה סגרירי וקר עם משבי רוח רציניים, והחלטתי להכנס למלון הראשון שיש לו אינטרנט. וכך מצאתי את עצמי פה, עם אינטרנט מקרטע שמתנתק כל דקה. קצת באסה.

רק 44 קמ היום.