מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שישי, 31 באוגוסט 2018

ויו לה ליברטה!

אני בפריז כבר כשבוע. זו לי הפעם השלישית כאן. הפעם הראשונה הייתה בירח הדבש עם גרושתי. זה היה לפני שנים רבות. קנינו יין גבינה ונקניק וישבנו על הסיין. היה רומנטי. לא זוכר כלום יותר מזה. הפעם השניה, גם היא כבר לפני שנים, הייתה עם בני הצעיר בטיול הבר מצווה שלו. העיר גילתה את נפשו האומנותית של בני, והוא גילה את המטרו. אני הייתי שם כדי לתווך, ושיחקתי את תפקיד חיי. מהביקור ההוא אני זוכר כל כך הרבה, שלא ברור איך כל זה קרה בשבוע אחד.

"ז'ולייט"
(מוזיאון ד'אורסיי)

הפעם הגעתי סולו, באופניים מאיטליה. באתי לחפש אומנות שתרטיט לי מיתרים חלודים, שתפעים חדרי לב מאובקים, באתי לחוש את רוח החופש, המהפכה, הניצחון. והנה קרה לי מקרה שמשקף היטב לאן כל ה'ויו לה ליברטה' הזה הולך.


זה היה אחרי יום ארוך של שוטטות אינטנסיבית, כשאתה עומד מותש ובוהה בתחנת מטרו נידחת, והרכבת מגיחה מהחושך בשקשוק אימים, והרציף בבת אחת מתמלא בהמון אדם, והתחנה שוקקת ותזזיתית והומה ורועשת לשתיים שלוש דקות, עד שהרכבת נעלמת בבור, והקהל מתפזר, והרציף שוב מתפנה, ורק איזה תמהוני אחד או שניים מתעכבים עוד לרגע, ונעלמים גם הם. רציתי לצלם את הגל הזה, למצוא איך לבטא את החולמנות התזזיתית המחזורית הזו במצלמה. אז עמדתי בפינה ותפסתי שוט טוב בדיוק כשהגיחה רכבת, כשפתאום קפצה עלי בחורה מוזרה והתחילה לנבוח עלי בצרפתית מצורפתת ובטון נרגש ודורשני. לא הבנתי מה היא רוצה. חיכיתי שתשים איזה פסיק ברצף כדי להגיד לה שאני לא מבין צרפתית.


היא הייתה צעירה שחורה, שברירית ורזה מאוד, על גבול האנורקסיה ממש, פנים מוזרות אבל לא נעדרות יופי, ודיברה מתוך רגשות עמוקים. ניסיתי להרגיע אותה ולהסביר לה שאני לא מבין מילה. היא עברה לאנגלית רצוצה וטענה שצילמתי אותה בלי רשותה והיא דורשת את המצלמה שלי כדי לשבור אותה. מה את שחה? את סוכנת חשאית? פושעת נמלטת? צילמתי רכבת, לא אותך! אין סיכוי שאני אראה לך מה צילמתי. תלכי הביתה!


התחלתי להתעצבן אבל היא לא הרפתה. השתדלתי לא לנשום עמוק מידי כדי שלא ישברו לה צלעות מהרוח. ניסיתי להתעלם והיא אחזה בי. עליתי על רכבת והיא אחרי. רציתי להגיע לגראנד ארש וניסיתי להבין באיזו תחנה אני צריך להחליף קווים, כשכל הזמן הזה היא אוחזת בי ואני נזהר לא לעשות תנועות חזקות כדי לא לשבור לה את זרוע הגפרור שלה. ירדתי לבסוף בתחנה גדולה, שארל דה גול אני חושב, שיש בה חיבור לרכבת הפרוורית, התרוצצתי בין רציפים ומדרגות נעות בניסיון להבין לאיזו רכבת לעלות, וכל הזמן הזה היא אוחזת בשרוולי החוזקה, ודורשת לראות מה צילמתי. בשלב מסוים היא תפסה איזו בחורה דוברת אנגלית וטענה בעזרתה שיש לה זכויות, ואני פוגע בפרטיות שלה, וגנבתי את הפנים שלה לסרט שלי, וזכויות אדם, וזכויות אנוש, וזכויות הפרט.


אמרתי לה שתפנה למשטרה, הינה שוטר, לכי אליו. אני מראה את מה שצילמתי רק אם שוטר פוקד עלי לעשות כן. וגם לי יש זכויות. השוטר שמע בחצי אוזן ומשך בכתפיו. כאן הבחורה העוזרת הבינה שאין קטע וניסתה לשכנע אותה במילים רכות שתעזוב אותי. והדמעות החלו, והיא פרצה בבכי תמרורים. אמרתי לה שאין לי שום כוונה לעשות שימוש בדמות שלה, והבטחתי לה שאם אני אראה אותה בעריכה אני גוזר את הקטע. הייתי עצבני וצמא. ניגשתי לדוכן, קניתי שתי פחיות קולה ונתתי לה אחת. עצרה רכבת, עליתי. הן נשארו על הרציף.

ממרומי הארש. אי שם, בנקודת המגוז - שער הניצחון

ברכבת הרגשתי עד כמה הייתי נוקשה וקר. ואם זאת עשיתי כל מאמץ לא לעשות תנועות חדות או מאיימות, למרות שהבחורה הייתה תלוייה לי על החולצה שעה וחצי ונסעה איתי בחצי פריז. ניסיתי גם לדבר בשקט ובנימוס כל הזמן הזה, לא בטוח שתמיד הצלחתי. אין לי ספק שהבחורה הזו פגועה מאוד. מישהו פגע בה, ניצל אותה. אולי איזו חברת אופנה או פרסום חתרנית גזלה את דמותה המאוד מיוחדת ושברירית וביישה אותה או לא שילמה לה. ואולי אפילו גרוע מזה, לא יודע.

(בלילה עברתי על הצילומים, וכן, היא מופיעה לחצי שנייה רגע אחרי הפריים הזה. ברור שלא אשתמש בשוט הזה. שאר התמונות בפוסט הזה הן מהסיור שלי בגראד ארש ובכיכר לה דיפנס)

עליתי במעלית לגראד ארש והשקפתי על פריז מדליקה את האורות המפורסמים שלה עם דמדומי הערב. כן, פריז מדהימה. אין דומה לה. יש בה אדריכלות עוצרת נשימה, ואומנות שמטריפה את השכל, ובתי קפה שאפשר לכתוב בהם פילוסופיות שלמות ולייסד מהפכות חובקות עולם. את זה כולם יודעים.

כיכר "לה דיפנס"

אבל זכויות האדם, וזכויות הפרט, וכל ה"ויו לה ליברטה" הזה, מה זה שווה אם אני לא יכול לצלם בלי לרסק את נפשו של מישהו? מה עם הליברטה שלי?!

יום שני, 27 באוגוסט 2018

ז'וז'ו, ניקולה והחבר הדימיוני

אז יצאתי בבוקר כשכל מה שיש לי בראש זה למצוא מלון בסוף היום. ואל תגידו לי 'בוקינג' 'אגודה' - לא קונה. אבל עד מהרה הסתבר שככה לא עושים טיול, כי ראיתי טירה, הפעם חרבה, ועצרתי, ונכנסתי והתרשמתי, והמלון נשכח.


זה היה יום של טירות, מצודות וקתדרלות כפריות עתיקות, חלקן משופצות ומשוחזרות, חלקן נטושות. מסתבר שבאזור הזה על כל גבעה יש אחוזה של דוכס, או פאודל, ומחוץ לחומה בתי אבן עלובים של האריסים. פעמים רבות טיפסתי בעליה בלתי אפשרית לראש הגבעה רק כדי לעמוד לרגע מחוץ לשער העץ הסגור של הארמון שראיתי מרחוק. עצרתי שוב ושוב וסיירתי וצילמתי. באלה המשוחזרות קראתי את השלטים (בצרפתית כמובן, הוצאתי לגוגל טרנסלייט את הנשמה, לרוב לא הבנתי כלום) ופה ושם נכנסתי בשיחה עם מישהו שסתם היה שם, אם היה.



ואז, עייף ורעב, שמתי לב שכבר אחה"צ ולא התקדמתי כלום ואין שום מלון באופק. באותו רגע חלפתי בעיירה, אחת ממאות שעברתי בהן, וראיתי חנות פתוחה (!) ומעליה שלט חצי מחוק "הוטל".

כיכר העיר

בתמונה כיכר העיירה. קצה העיירה כמאה מטר שמאלה, והקצה האחר שבעים מטר מימין. המבנה שבמרכז הוא, כפי שתראו שכתוב עליו אם תגדילו, "הוטל דה וויל" - בית העירייה. כל החנויות סביב הכיכר סגורות מלבד שלוש: מימין (טיפה מחוץ לפריים) בית מרקחת-אורטופד-וטירינר, מימין - זו עם הסוככים הירוקים - המגזין (מכולת) של ג'ורג', ואחריו (לא בתמונה) הבאר-טבק-קפה-רסטורנט-הוטל של ניקולה. מאחורי, מעבר לכביש, החנות בעלת החזית המפוארת והמודרנית ביותר בעיר - "קרדיט אגרוטק" - בנק החקלאות. גם הוא סגור עכשיו.


נכנסתי למכולת, לקחתי מה שלקחתי וניגשתי לקופה, ומיד כשבעל הבית הרים את עיניו זה קרה: הוא זיהה שאני ישראלי אני זיהיתי שהוא מרוקאי. ככה, ברגע אחד. מיד הרגשנו כמו אחים, אין לי מושג למה. הוא גייס את שיברי האנגלית הרצוצה שלו, אני את כישורי הפנטומימה שלי, והפטפטת החלה.



הוא: אתה מישראל נכון? מכיר את מוריס?
אני: בטח! מי לא מכיר את מוריס? היה איתי במילואים!
הוא: לא, לא זה...
אני: אהה! זה שהיה המחסנאי של הפועל אגד חבילות דרום?
הוא: גם לא זה, יש לו קרחת…
אני: ברור! בעל המכולת משוק העלייה!
הוא: בול! חבר שלי, כמו אחים! שלושה ילדים שלי עבדו אצלו. אני סידרתי! כמו אח אני אומר לך…
(מרוב התלהבות נפלטו לו כמה מילים במרוקאית מידי פעם, החזרתי לו בעברית)
בינתיים הצטבר מאחורי תור של שתי קונות, אבל הוא לא העיף מבט והמשיך לדבר אלי תוך נפנופי ידיים מרוקאיים אופייניים. בצר להן הן פצחו בריכול משלהן, אפילו יותר הזוי משלנו.
הוא: לך גם יש מכולת?
אני: לא בדיוק, היה לי אולפן הקלטות.
כאן ז'וז'ו (מסתבר שזה שמו האמיתי) נגנב לגמרי. הוא נפנף בידיים דקה שלמה עד שהצליח לדבר.
הוא: הבת הקטנה שלי? היא מנגנת גיטרה. כמו נסיכה מנגנת. אולי תיקח אותה אצלך?
אני: בטח ז'וז'ו, תשלח אותה! מה אני לא עושה בשביל חברים…


אחר כך נגשתי לקפה-טבק-הוטל. מאחורי הדלפק ניקולה, בעל המקום, על הבר יושבת גברת מגונדרת, אוחזת בספל קפה עם זרת זקורה כמיטב השיק של הסבנטיז, באוויר ריח דחוס של קפה משובח.
הוא: מיסייה?
אני: קפה.
הוא: איזה בבקשה?
אני: כמו שלה.
היא: אתה רואה ניקולה, הבחור יודע מה להזמין! איך בכלל הגעת לפה?
אני: באופניים.
היא: פרדון?
הוא: אופניים נו. תראי בחוץ (מצביע על האופניים שלי)
היא: ומאיפה באת באופניים?
אני: מאיטליה. נוסע לפריז.
הוא: מאמה מיה! כמה קילומטרים זה?
אני: 850 עד לכאן, ויש לי עוד 150.
היא: 144 בדיוק. נסעתי אתמול.
אני: תודה מדאם, חסכת לי 6 קילומטר.
הוא: אבל את נוסעת באוטו גיברת, הוא באופניים. זה לפחות 160.
אני: אתה רואה ניקולה, תמיד אתה גורם לי הפסדים!
(צוחקים)

החנות של ניקולה

ולא, המלון של ניקולה כבר לא עובד שנים, אבל הוא המליץ לי להתקדם 3 ק"מ, שם יש מלון, ומסעדה משגעת! המדאם שלפה טלפון ותוך דקה הזמינה לי חדר ושולחן במסעדה.
אז בסוף יש מלון להיום! ומסעדה! מה בן אדם יכול לרצות יותר מזה?

כריכת התפריט של המסעדה

וכך, בקפקפי קרוקס בלויות, בנדנה מרושלת על הראש וחולצה מסריחה לקילומטרים צעדתי לתוך מסעדת פאר יוקרתית. שתי מלצריות ומלצר בכיר, כולם במדים מדוגמים וכל גינוני הטקס עמדו עלי לשרתני. הלורדים והליידיס בשולחנות הסמוכים נעצו מבטים, אני חייכתי בחזרה. האוכל היה טוב, אבל לא יותר מכל סטיקייה פינתית בתל אביב. עלה הון. איכשהו דידתי למלון בסוף.
עוד יום בדרכים תם לו. 38 ק"מ אם רציתם לדעת.

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

הטירה, הנקמה וליל הבלהות

הגשם יצא לי מהחיים ובמקומו בא שרב, וגם המישור בוטל, והתחלתי לטפס על סדרה לא נגמרת של גבעות לא גבוהות במיוחד, אבל תלולות ללא רחמים. המדרונות כולם כרמים מאופק אל אופק, פה ושם יקב, או כפר, שזה אותו הדבר במקומות האלה, ואני הוא השועל שעצר לטעום ולא יכול היה להפסיק…



בצהרי היום ראיתי מבנה שנראה לי כמו חנות ונכנסתי אל האפלולית שבפנים לקנות מים. מים? התפלא האיש, אתה מתכוון מים שקופים כמו בנחל? או לא אדוני, זה אין. יש לנו פה מים רוז', מים רוז'ה, ואים תרצה גם מים בלנק תקבל פה. רק עכשיו, כשהעיניים הסתגלו לאפלה, ראיתי שכל הקירות מסביב, מהריצפה עד התיקרה, מכוסים בבקבוקי יין מאובקים בקפדנות. נאלצתי להסכים לטעום משלושה זנים שונים כדי שהאיש יסכים למלא לי מים מהברז.

"רק מים רוז' מיסייה!" (ושימו לב לשיפוע. לפי המכשיר זה 14% (

לאחר מאבק קשה עם עליות מהשטן וקילוגרמים של ענבים לא לגמרי בשלים בבטן, הייתי בשל חניית לילה, אבל שום אפשרות לא הסתמנה באופק. מה שכן ראיתי זו טירה פוטוגנית במיוחד על הגבעה שממול. מתחתיה, על מדרונות הגבעה היה כפר קטן, כנראה של העריסים של הדוכס מלמעלה. חשבתי שהטירה היא בוודאי אתר תיירות, ואם תיירות אז בטח יש שם מלון. אחרי ימים רבים בקמפיג עניין המלון הילך עלי קסם, ובמאמץ אילאי התחלתי לטפס בסימטאות הכפר לכיוון הטירה, שם אכן היה שלט "הוטל פנסיון". מקרוב הטירה נראתה מטופחת ומשוחזרת ומול השער חנו מכוניות ספורט יקרות. זה לא יהיה זול, חשבתי לעצמי, אבל הייתי מוכן נפשית לשלם הרבה, נניח 200 יורו ללילה (המחיר הרגיל הוא 45-60), גם 250 לא יפילו אותי.


בפתח עצמו היו סוסים אצילים ומרכבות ספורט ממתינים לבני האצילים. ניגשתי לשומר, אבל הוא התעלם ממני. לאחר עוד כמה נסיונות מצידי הוא הואיל להגיד לי בשמץ של גיחוך שכן, יש כאן אירוח, אבל לא אוכל להיכנס. אמרתי אל דאגה מיסייה, יש לי קרדיט קארד והמון כסף! מה שגרם לו לעשות תנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, של גירוש זבוב בלי להביט לעברי. אוקי, הבנתי. לא יאה להם פה אורח כמוני, אני עלול ללכלך את הסדינים (מה שנכון…). לבסוף שכנעתי אותו למלא לי מים בבקבוק, ולפני שהסתלקתי משם הבחנתי בפשפש קטן בצד הנסתר מעבר לפינת החומה. התגנבתי פנימה אל הגן וחירבנתי שם. וזה בהחלט שיחרר לי - גם בבטן, גם בלב. כשיצאתי, עברתי ליד השוער ונפנפתי לו בחביבות, בתקווה שיגש לראות מה חיפשתי שם ויעלה על המוקש...

שער הטירה

התגלגלתי קדימה עוד כמה קילומטרים וחיפשתי מקום למחנה בר, עד שמצאתי שביל המוליך לעבי היער. היער צפוף ואפל וקרקעיתו מכוסה בשכבה עבה של ענפים וגזעים ועלים יבשים. בסוף מצאתי איזו רחבה קטנה והקמתי את האוהל בתחושת ניצחון שהינה חסכתי לי אלף שקל…

בר ביער

את הפסטה בישלתי כבר בחושך, וכשסיימתי לאכול האופל היה כל כך עבה, שלא יכולתי לנוע צעד אחד בלי פנס אחד על המצח ואחד ביד. ואז צללתי אל האוהל, טרקתי את היריעות וציפיתי לשנת ישרים. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. לגמרי לחוד…

חנות אופניים מקומית

היער מלא קולות. לקח לי זמן להבין שה"צעדים" שאני שומע זה חיפושיות שצועדות לכיוון האוהל ומרשרשות בעלים. ואז באו היללות. והקריאות, והנשיפות. הן קרעו את החשיכה בחדות, והלכו והתקרבו. פתאום נכנס לי לראש שאין לי שום אמצעי התגוננות חוץ מסכין מטבח מעפנית. יצאתי מהאוהל ואספתי שני ענפים גדולים וכמה אבנים. ידעתי שזאב או צבוע בודד לא יעז לתקוף אותי, אבל מה עם להקה? לא הצלחתי לעצום עין בשום אופן. כבר חשבתי לקפל הכל לרכוב ולרכוב ולרכוב - תרגיל ידוע של בייקפקרים שפוחדים מהלילה.


קול אחד הטריד אותי במיוחד, משהו בין יללה לנביחה, קרוב קרוב, לא יותר מ 10 מטר ממני. וזה הקיף את האוהל והינה זה מהצד השני. מגובה הטון הסקתי שזו חיה לא גדולה במיוחד, אבל עקשנית ולא מרפה. בסוף החלטתי לצאת מהאוהל ולקדם את האויב בעמידה - לפחות זה. כשהדלקתי את הפנס העיניים נצצו אלי מהחושך, כחמישה מטרים ממני. זה היה חתול בר, אולי קרקל, והוא לא ברח. זרקתי אבן, ברח.


נכנסתי לאוהל לניסיון אחרון לפני שאני מתקפל, וניסיתי לעצום עיניים. פתאום התעוררתי והיה אור חזק. לקח לי כמה שניות לקלוט שהבוקר עלה. אז בכל זאת ישנתי כמה שעות…


קיפלתי באיטיות מופלגת, והחלטתי סופית שהלילה אני מחפש מלון. רק מלון.

יום ראשון, 19 באוגוסט 2018

הנגר והקפיטן


יצאתי מתוך הקניון הגדול אל מישור ללא קצה. פה ושם גבעונת פצפונת, לא יותר מעשרים מטר מעל המישור, ועל כל גבעה עיירונת ובמרכזה כנייסיונת. גם הנחלים בהדרגה הפכו לנהרות וסירות החלו להופיע בהן. פה ושם פספסתי פניה במסלול שתכננתי מראש, אבל לא היה אכפת לי כל עוד אני חותר צפונה.


הערב החל להסתמן, ומצאתי במפה סימון של קמפ באמצע הכלום (בדרך כלל הם בפאתי עיר או על גדת נהר או אגם). החלטתי להתקדם לעברו בלי שהייתי בטוח שהוא בכלל קיים. לאחר שעה של פיתולים בכבישים נידחים שבנידחים, הגעתי אל דרך עפר חרבה, שבסופה אמור להיות הקמפ. מצאתי את עצמי מול בית חווה ישן עם פתח גדול. הצצתי פנימה, ובפנים נגריה ונגר זקן עם חגורת גב ענקית מעור עובד בשקדנות. הוא לא הבחין בי, והמתנתי בסבלנות עד השהרים ראשו, ראה אותי, אמר קמפינג וסימן ימינה, ומיד חזר למלאכתו. עשיתי סיבוב סביב הבית ואכן היתה שם חורשה עם שני קראוונים ישנים. חזרתי לנגר לשאול איפה נרשמים ומשלמים, הוא הניף יד בביטול, כאומר "יללה סע!"

מישור ללא סוף

הקמפ מאחור...

בחורשה שני קראוונים ואוהל בודד. ליד אחד הקראוונים זוג מבוגרים קצת משונים למראה. בחרתי מקום והקמתי את האוהל, והזוג, שהתבונן בי כל הזמן הזה, הצביעו על בית חרב בקצה החורשה "טואלט!" אמרו. סבבה, מה צריך יותר? השקט המדהים, חצר החווה הישנה, אוושת הרוח וקרקור התרנגולות שנשמע מאי משם, נסכו בי שלווה לא מצויה. כשהתחלתי לבשל את ארוחת הערב בא האיש מהקרוואן והביא לי כיסא פלסטיק וחצי בקבוק יין. "פור יור דינר" אמר. סוף סוף מישהו שמדבר אנגלית!

הקפיטן ההולנדי ואשתו

אחר כך ישבנו חצי הלילה וחיסלנו עוד בקבוק יין, ודיברנו על כל העולם. הם הולנדים ושמו פרד (לא קלטתי את שם אשתו), ומכל המקצועות בעולם הוא משיט אוניות מפרשים תלת תרניות (זו מומחיות גדולה, כך אמר, יש כמוהו רק כמה מאות בכל העולם!), ופסיכולוג קליני כשהוא לא בים. הוא סיפר לי על מסעותיו והרפתקאותיו בלב ים, אני על מסעותי באופניים בארצות רחוקות. היא סיפרה שהייתה בארץ הקודש בצעירותה, בקיבוץ, ובמצדה, וביד ושם, ובנצרת. סיכמנו שכשאגיע להולנד אתארח בביתם.

נעים מאוד, ג'ק, האו דו יו דו?

התעוררתי לבוקר קר ואפור, וגשם מסתמן באופק. הספקתי לארוז הכל ממש שניה לפני שהחל המבול. כשניגשתי לנגריה לשלם, הנגר הזקן הרים את עיניו מהמקצוע בזעף, שלח יד אל ארנקי ושלה משם שני מטבעות של שני יורו, ועשה תנועת "יללה עוף מפה". אני נשבע שהבחנתי בבדל חיוך על פניו החרושות. גם אני אהבתי אותו, איש מתוק!

אבא אימא ושני ילדים

אחרי שישים קילומטר של רכיבה בגשם לסירוגין הגעתי לאתר קמפינג ענק ומודרני על גדת נהר, עם מאות קמפרים על נשותיהם ותפם, הכל אוטומטי ומוסדר, שעלה לי לא פחות מ- 15 יורו לא כולל חשמל. לא סבלתי את המקום הזה. הסתגרתי באוהל עם בקבוק יין בורגונדי זול, והזיתי על נגר זקן ולהקת תרנגולות, ועל קפיטן הולנדי ואישתו היהודיה, שמנצח על צבא חובלים בספינת מפרש תלת תרנית מול המשברים האדירים. אהוי קפיטן!

יום שישי, 17 באוגוסט 2018

אל חבל בורגונדי


אני מתגלגל בין גבעות, פה ושם חוצה נחל קטן,משתדל לבחור בכבישים צדדיים אף שהם מפותלים ומאריכים. מלבד מכונית בודדת מעת לעת, הכביש כולו שלי. הנוף כמו מצוייר ביד אומן. מזור לנפש. אני חולף בעיירה זעירה, אין איש ברחוב. רואה זקנה, מבקש מים. פניה זעופים אך עיניה טובות. היא מסמנת לי להמתין, לוקחת את הבקבוקים ומטפסת לאיטה תוך אנחות קוליניות במעלה המדרגות. אני ממתין. כעבור זמן ילד יורד בריצה עם בקבוקים מלאים וקנקן לימונדה. תמיד כיף לפטפט עם ילד סקרן, לא חשוב שפה.


אתמול עברתי עוד פס - קול דה צ'ט. אבל הפעם זה היה קל: בחצי הגובה הופיעה מנהרה, ולצידה מנהרה נפרדת רק לאופניים, שחסכה לי 400 מטר טיפוס. ושוב גלישה משגעת אל בין הגבעות.


עכשיו אני בקניון גדול ומרשים עם קירות זקופים. לפני 40 ק"מ בתוך הקניון הזה. כבר כמעט ערב, ואני מחפש מקום לינה. במפה מסומן קמפ כשלושים ק"מ קדימה. למרות שמאוחר, אני מחליט לתת פוש. ואז, כשהגעתי למקום, מסתבר שסגור. עוד אני מהסס מה עושים, אני מבחין בשלט קטן "הוטל רסטורנט" המצביע לשביל עפר במעלה ההר. ואכן לאחר כמה מאות מטרים של טיפוס אכזרי - מלון קטן וישן למראה, נראה נטוש אבל בפנים אור קטן. אישה זקנה בעלת פנים קפואות מאחורי הדלפק. אני מסמן - לישון? מהנהנת. לאכול? מהנהנת. אחלה! סגרנו! היא מצלצלת בפעמון נסתר, מופיע איש כרסתן ונמרץ בחליפה מהודקת, לוקח מידי את התיקים על פי כל גינוני הטקס, ובטון תקיף ונוקשה מציין את כללי המקום. מאוחר יותר, כשירדתי לאכול, שמתי לב שהזקנה נעלמה, ואני האורח היחידי. רק אני והוא כאן. כשירדתי לארוחה החליפה נעלמה, הוא המתין לי בסינר ומצנפת טבחים, כולו קידות וגינונים וקולו כנוע ומתחנחן.


כשאתה מתארח תמורת תשלום, יש איזו שניות, סטירה פנימית, ביחסים בין האורח למארח. מצד אחד, אתה הלקוח, זה שמשרתים אותו, ולפיכך אתה דורש הדרישות שאותן צריך למלא, והוא משרתך. מאידך, הוא המארח ואתה בא בצל קורתו, ועל כן הוא קובע את כללי הבית ואתה נדרש לכבדם. המארח שלי היתנהג כבאטלר מושלם ורב מלצרים, ודיבר בקול רך וכנוע, ובו זמנית חילק לי הוראות התנהגות בקול תקיף ואדנותי. כבר פגשתי כזה וגם כזה, אבל שניהם יחד באיש אחד ובאותו הזמן - כזה זה לא היה לי!


זו היתה ארוחה מושלמת שכללה ארבע מנות: פטה (לא מכבד, לא זיהיתי ממה, עדין מאוד), יונה ממולאת בלווית מחית ירקות (נהדר! אין דברים כאלה!) צלחת גבינות, וקרם שמנת לקינוח. הייתי צריך להתאמץ להיזכר אם אי פעם סעדתי ברמה הזו. ועוד לא אמרנו כלום על מבנה המלון והתפאורה, ממש בית בובות…




בבוקר, לאחר הקפה אולה והקוראסון, השתאתי לראות את האופניים שהובאו מהמחסן, שעונים על שער הכניסה וממתינים לי! רצתי פנימה להודות לאיש, אבל הוא נעלם כלא היה, מצאתי רק את הזקנה קפואת המבט…

יום שלישי, 14 באוגוסט 2018

חניבעל, מאחוריך!

יקיצה קשה וכואבת
פקחתי עין טרוטה בדיוק שלחה קרן ראשונה אל הפסגות המבצבצות מעל הערפילים, וצבעה אותם בזהב. שעת רצון. מלא עזוז הצבתי רגל על הרצפה, רק כדי לגלות שהשרירים לא בדיוק נענים לי אחרי אתמול, ולקח לי דקה ארוכה וכואבת להתרומם לכדי עמידה. אבל ככה זה אצלי - כשנגמרים השרירים כוחות הנפש נכנסים לפעולה...


הפס
התארגנתי מהר, ולאחר הארוחה הדלה יצאתי אל בוקר צונן וצלול מאין כמוהו. האישה בהוסטל אמרה שיש לנו מזל גדול, כי בדרך כלל האזור פה מכוסה בערפילים והיום הראות מושלמת. ככל שהתקדמתי במעלה נדהמתי מהמראות ועצרתי כל דקה כדי לצלם. אין ספק - מכל הרכסים שראיתי, ההימליה, הפמיר, טיאן שאן, הפירנאים והאפנינים והגליל העליון והר הנגב וכל אלה שאני לא זוכר את שמם - האלפים הם הפוטוגניים ביותר (ותאמינו לי, בעניינים האלה אני אחד שיודע). זה כאילו סטייליסט אלוהי סידר קישט והעמיד אותם כך שכל צלם בינוני מינוס עם סמארטפון מדור קודם יפיק מהם תמונות לז'ורנל. ההרים כל כך שחורים, העשב כל כך ירוק, האגם כל כך טורקיז והשלג כל כך לבן שקשה להאמין שזה אמיתי.


עמדתי על הפס (גובה 2096 מטר) שעה שלמה רק כדי לעמוד שם (ולא הייתי הפסיכי היחידי).


הירידה אל העמקים
האלפים תלולים מאוד והעמקים מאוד עמוקים, ואתה פשוט עולה על האופניים ונותן לגרביטציה לדבר, וזה נמשך שעות! (משהו כמו 1500 מטר הפסד גובה בלי פדל אחד) בדרך עצרתי אינספור פעמים מול צורות משונות של צוקים, ערי מבצר ימי ביניימיות, והמנזר המגניב של מארי טרז, הידועה כמאמה טרזה, זו שבלעדיה לא הייתה אחות רחמנייה בעולם. גלשתי ככה יום שלם עד התחתית, ישר לקמפ חמוד שחיכה רק לי.



וכך חברים יקרים, נחושים וגיבורים, חצינו את האלפים אני חניבעל ונפוליאון.