מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום ראשון, 29 במאי 2016

מקנזי ריבר

(9,10) 28-9 במאי

פגשתי אותו לראשונה בקרבס, אותה עיירה שבה החלפתי צמיג. טרוי הלך לחפש מלון, אני חיפשתי קמפ. כל מי ששאלתי אמר שאין. ראיתי במפה נהר גדול בקצה השני של העיר, נסעתי לשם לנסות את מזלי, מתחת לגשר אני רואה שטח אפשרי ויש שלט גדול "אסור להקים אוהלים!" אבל בין השיחים אני רואה כמה אוהלים. הסתובבתי שם קצת, התקבצו סביבי כמה טיפוסים לוטשים עיניים. ראיתי שהכל מסביב אשפה והאוהלים די בלויים, ופתאום הבנתי שזה המחנה של ההומלסים. וויתרתי והלכתי למוטל. זה היה גשר יפה, עתיק, עם קטע שמסתובב על צירו למעבר ספינות. כשכבר הייתי במוטל, נזכרתי שהכותרת בשלט הייתה "מקנזי ריבר". אגב, תזכירו לי לכתוב בהזדמנות על ההומלסים. יש כאן המון.

אחרי יוג'ין העיר הגדולה, ביומיים הבאים הנהר נהיה צר יותר, כ- 30-40 מטר, הוא זורם בשצף ומימיו שקופים וצלולים כבדולח. לכל אורך הדרך בתים ואחוזות יפות משני גדותיו, צימרים יוקרתיים עם דשא עד המים, הכל פרטי, אסור למעבר, ולא בשביל צוענים כמוני. גם חנויות נוחות או תחנות דלק נדירות. מה שיש הרבה זה רמפות להשקת סירות. יש כאן הדגים המדהימים שנקראים טרוט שמטפסים במעלה הזרם, כך למדתי, וראפטיג. בדיוק החלה העונה. בכל רמפה כזאת יש שלט ובו מפורטים חוקי הדייג: איזה דגים אסור לדוג וכמה דגים מותר לכל דייג לקחת ביום (שניים באורך שישה-עשר אינצ' לפחות. קטנים יותר ונקבות בחזרה למים.)

אחרי יום דיווש ארוך הגעתי בשעה מאוחרת למוטל קטן שיש לו גם כמה קמפ סייטס לאוהלים. באור אחרון הצלחתי להקים את האוהל, והינה את מי אני רואה? טרוי כמובן! הפעם כבר ממש התחבקנו וישבנו לבירה. עושה רושם שאנחנו יחידים כרגע במסלול כי לא ראינו עוד טוררים מאז שעזבנו את החוף. אנחנו חושבים לעשות יום חופש כי בעוד כמה מיילים מתחיל הטיפוס לפס הראשון, ושנינו עייפים.

אבל אני לא אוהב את המקום הזה, הוא מאוד בסיסי ואין בו מקלחת, רק כיור, ועולה 25$! בבוקר אני רואה כמה מקומות בהמשך הדרך, עדיין לפני הטיפוס הגדול, ומחליט להתקדם לשם רק כ 15- 20 מייל. טרוי מזהיר שזה חופשת חג עכשיו, ממוריאל דיי, והכל מוזמן ותפוס, אבל אני לוקח את הצ'נס וזז. מכסימום אני אחנה בר בשטח, יש לי אוכל וכל מה שאני צריך.

לאחר 17 מייל אני מוצא קמפ גראונד מחוזי, אבל שלט גדול "כל המקומות תפוסים". בכל זאת נכנס, עושה סיבוב ורואה מקום פנוי. אין איש לדבר איתו, רק מעטפות שבהם אתה מכניס את הכסף ממלא פרטים ומשלשל לתיבה. לקחתי. לאחר שכבר הקמתי את האוהל אני מגלה שבקבלה המודבקת לעץ כתוב שהאנשים שהיו כאן שילמו עד מחר! כלומר חטפתי למישהו את המקום! (ישראלי או לא ישראלי?)
יותר מאוחר הסתובבו סביבי כמה פקחים, לטשו עיניים אבל לא אמרו כלום. נקווה שלא יגרשו אותי באמצע הלילה...

אגב, אתרי הקמפיג כאן כל כך נקיים שזה ממש לא יאמן שאנשים עם ילדים כלבים וחתולים וקמפר ענק צלו פה חזיר שלם רק לפני כמה שעות! גרגר לא משאירים פה, הכל חדש כמו יער בראשית! וזה לא שמישהו משגיח, כן? זה החינוך! (כן, אני גוער בכם טינופות! תלמדו! כן כן, אבל אנחנו הישראלים אנשים חמים, אוהבים לחבק... שמענו)

אחרי שאכלתי משהו ונחה דעתי, אני מרים ראש להביט מסביב ולפתע רואה כיפה לבנה יפהפיה ממש מעלי! ג'יזס! להגיד שאני לא מת מפחד? מהגובה, מהטיפוס, מהקור, מחיות רעות ביער... אול מייטי הלפ מי!! (מנסה להשתלב בעגה המקומית, אולי זה יעזור...)

יום חמישי, 26 במאי 2016

פנצ'ר ראשון חבר ראשון וגי'זס!

(7,8) 26-7 במאי
עד שכבר חשבתי שכל אורגון זה צוקים ויערות גשם, עזבתי את החוף ופניתי מזרחה אל פנים הארץ והנוף בבת אחת התחלף. עכשיו אני נוסע בין עמקים וגבעות, בלב שדות שעורה ואספסת. פה ושם אני חולף על פני חווה חקלאית או כפר קטן, וגם האוטוסטרדה פחות עמוסה במשאיות ענק. אני מגלה שבשבילי זאת הקלה, כי נופים דרמטיים, עם כל יופיים וקסמם, שואבים המון אנרגיה נפשית. זה לא קל להתפעל ולהתרגש כל רגע.

המסלול עכשיו מוביל אותי לכבישים צדדיים שקטים יותר, ברולינג-הילס מתמשך, די מתיש יש לומר, למרות שהעליות לא קשות. אם בחוף פגשתי כל יום 3-5 טוררים כמוני, רובם ככולם ממשיכים לכיוון קליפורניה, ביומיים האחרונים פגשתי רק אחד, בחור מצחיק שאת שמו לא קלטתי, טירון מוחלט - זו הפעם הראשונה שהוא עושה דבר כזה, כולו חדש ומדוגם ישר מהחנות, עם טרק 520 מהניילונים שהתחיל לפני ארבעה ימים, כלומר מיד אחרי שהגשם פסק, כך שאפילו גרגר בוץ לא דבק בו ובציוד שלו. והכי מצחיק: כולו בירוק, מהתיקים, עבור בביגוד וכלה בשרוכי הנעליים, דבר כזה עוד לא ראיתי! ארבעה ימים הוא התלהב מעצמו, לא מאמין שזה בכלל אפשרי, והיום הוא בתשישות גמורה, לא מאמין עד כמה זה בעצם קשה. טירון נו.
כל היום רכבנו ביחד, ובכל עצירה היו לו מיליון שאלות, ולי את כל התשובות. זה לא יאמן עד כמה אני מנוסה!

ידעתי למה חיפשתי סמרטפון עם רדיו אף אם. הכביש הכפרי לגמרי ריק, ואני מרשה לעצמי לשים אוזניות ולחפש תחנות. מצאתי תחנת קאנטרי לרוחי, וזה מתאים לי בול לקצב הדיווש. אני נהנה מעומק האפ-רייט בס, מצלילות הפולק גיטאר, ממתיקות הפידל וויולין, ומהזמרת, ששרה כאילו היא ילדה בת 14 שאתמול קיבלה מאימא את החזייה הראשונה שלה, והיא בטח בת שישים...
אני נסחף להטפה של איזה פריצ'ר שאת האנגלית התנכית שלו אני לא לגמרי מבין, אבל נהנה מהמנעד המהמם של קולו העמוק והדרמטי, מלחישה ועד צעקה, הכל כדי להטיל מורא במאזינים ולשכנע את צאן מרעיתו לתרום יותר, כי ג'יזס חי מהתרומות האלה... והמיילים רצים רצים בלי להרגיש...

וגם חבר יש לי - שוב פגשתי את טרוי, הפרש הירוק, (הפעם שיננתי היטב את שמו, כי אוי לפדיחה...) מסתבר שבלילה הקודם בקרבס שהינו במוטלים סמוכים, ממש בטווח מאה מטר. סיכמנו שאם נפגש שוב, כבר נהיה ממש חברים מהפלמח, וכעבור שעתיים נפגשנו שוב!
המשכנו יחד. אני מתחיל לחבב אותו.

בקיצור, מה אני מקשקש לכם, ההתרגשות עלתה לי לגרון, והתחלתי להבין שאני בעצם נהנה עד השמיים! ככה בדיוק אני אוהב את זה! תקופת ההסתגלות חלפה, ועכשיו אנחנו בעצם העניין! רק שההרים האדירים שמסתמנים באופק קצת מפחידים אותי...

ופתאום בתוך כל הפסטורליה - פוף! פנצ'ר באחורי! קרע רציני בצמיג. אלתרתי איכשהו תחבושת עם סרט גורילה לעיניו המשתאות של טרוי, והתגלגלנו יחד לעיירה הסמוכה שם מצאנו מתקן אופניים, בחור צעיר ויעיל להפליא, והתחדשתי בקונטיננטל טרקינג חדש, והוא ברגלית, ויחד התגלגלנו עד יוג'ין ושם התפצלנו, הוא למלון ואני לקמפינג.

טוב, יללה לישון, מחר מתחילים לטפס!

יום רביעי, 25 במאי 2016

אמריקאית

(5,6) 24-5 במאי
זה היה באותם ימים עתיקים כשהחלוצים הלבנים כבשו את המערב, שכמה קאובויס סטורי שיער וקמוטי מגבעת נכנסו לבאר של איזה מקסיקני עבה, גמרו לו את הוויסקי עד שנשרף להם הגרון והלכו מכות או משהו כזה. הבוקסים היו כל כך קשים והלסתות כל כך קשוחות שכל השיניים עפו, וזה, נזכיר, היה (לכאורה) עוד לפני שבהלת הזהב החלה ולא היה שום רופא שיניים שיענה לטלפון.

למרות האף המעוך והגרון השרוף, החבר'ה שלנו בכל זאת חפצו לקלל את המקסיקני מכל הלב, כי אם לא אז מה עשינו? וככה יצא להם דיבור משונה ולא מובן שנקרא אמריקאית, שזה אנגלית עם גרון שרוף, אף שבור ובלי שיניים.

השנים חלפו צ'יק צק, ואמריקה הפכה לארצות הברית ומרחה את העולם בקטשופ והטביעה אותו בקולה, והגמגמנים שלנו הפכו לגיבורים לאומיים וכיכרות הערים נקראו על שמם, וההמונים אימצו את שפת החלוצים הגיבורים,  האמריקאית, והפכו אותה לשפתם החביבה.

וכאן מגיע אני, גמגמן לא קטן בזכות עצמי ודיסלקט מדופלם, אממה - פטפטן אבססיבי, וכל מפגש שלי עם המקומיים מתחיל בחמש דקות ארוכות של אי הבנות והתנצלויות הדדיות עד שכל צד מהנהן בהגזמה לאות שהכל מובן. (לכאורה). מזל שהם מנומסים כלפי זרים פה, ויש להם את הסבלנות לחזור על כל דבר חמש פעמים, עד שהם מדברים ממש לאט ואני מתחיל להבין משהו. לכאורה כן?

אבל הומור יש להם פה, זה ברור. לא שאני מבין אותו, אבל אני תופס שזה הומור ופורץ בצחוק שיכורים קולני עם הגרון השרוף שלי (מסיגריות ואסטמה) - וזה עובד! כי מיד הם מורידים לי חבטה על השכם וקוראים לי "מיי פרייינד" עם המבטא המאנפף עד עומק הסינוסים, ואת זה אני ישר מבין!

ולעניננו
רענן ונמרץ אחרי יום השבתון שבו נחרתי ונמנמתי לסרוגין, יצאתי לדרך מוקדם ודיוושתי בקצב. כשעצרתי בנקודת נוף להשקיף על האוקיאנוס, ניגשתי לבחור שעמד שם וביקשתי שיצלם אותי. אתה ישראלי, הוא אמר. איך אתה יודע? המבטא שלך. אני עובד עבור "טבע", מכיר אתכם. בלגן גדול אצלכם. עזוב, למה ישר לבאס, גם אצלכם הפוליטיקה משתגעת. ניסינו להחליף נושא. הוא הראה לי על המפה דרך צדדית בעוד כמה מיילים ששווה לעבור בה, ואני עשיתי כעצתו. באמת יופי של טרק לאורך נחל מפכה, הזכיר לי חדוות רכיבה מהי!

כשחזרתי למסלול גיליתי לפתע שאני סמוך לנקודת הפיצול: שבירה מזרחה על מסלול טראנס אמריקה לכיוון הרוקי'ס, או ממשיך לאורך החוף על מסלול פסיפיק קוסט לעבר קליפורניה. לקחתי שמאלה...

הקמפ בחצי הדרך לסאלם היה יפה ונחמד, אבל היה ריח מוזר באוויר, סוג של צחנה, עד שגיליתי שחלקת האוהלים היא גם חלקת חיות המחמד של המחנה, והאוהל שלי ניצב בין מוקשים חומים. הייתי עייף מכדי לעשות משהו בעניין וניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי...

כעת אני בפרוור של סאלם, במוטל, הלכתי למסעדה מקסיקנית. גם למקסיקנים שפה אמריקאית משלהם, מסולסלת כאילו סובבו להם את הפנים בסטירה תוך כדי דיבור... ואני עוד צריך להחליט מה להזמין...

צמחיה יפה יש להם פה, כולל צמחים נדירים שהמדע טרם גילה!

יום שני, 23 במאי 2016

גשם

(5) 23 במאי
אחרי שניסינו לייבש את האוהלים שלנו, גרי ואני, בסככה שמצאנו, וכבר נהיה צוהרים, איבדנו את הסבלנות ויצאנו לתוך הגשם. גרי הוביל באיזה קיצור דרך שהוא מכיר - הוא קנדי וזו הפעם התשיעית (!) שהוא עושה את המסלול הזה - וכשהתחילה העלייה הוא פתח עלי פער ונעלם. בחור מעניין. הוא סוחב 35 קילו ציוד בלי האופניים. אני עשרים. הוא נתן לי טיפ ממש חשוב: לסחוב איתי רק בקבוק אחד מים. לא יותר מליטר. רואים שאתה בא מארץ מדברית, הוא אומר לי, יש לך לפחות 4 ליטר כאן, ואין שום צורך. בכל מקום תמצא כאן ברז מים, והם טובים לשתיה. שאלוהים יברך אותו - חסך לי 3 קילו ברגע!

זה היום החמישי שאני בתנועה, השרירים כואבים ואני בקושי סוחב בעליות, וכאלה לא חסר. לקראת ערב פגשתי באיזו צומת זוג טוררים גרמנים שראו על הקסדה שלי מדבקה של ברלין וצהלו לקראתי. גם הם היו גמורים, וביחד, תחת גשם ורוח, עיינו במפה וראינו שיש עוד 8 מייל עד פסיפיק סיטי, שם יש להם חדר מוזמן. כל החדרים בעיירה כבר תפוסים, הם הזהירו. פתאום לא היה לי חשק לעוד קמפינג, ודפקתי קצב. מניסיון במצבים כאלה הלכתי ישר לשולי העיירה, מחוץ לרחוב הראשי, ושם מצאתי את המוטל שלי, חדר מקסים וגדול עם מטבח מצוייד, סטייל סבנטיז, כמו קפוא בזמן, ועשרים דולר פחות משלהם. מקסים, כבר אמרתי?

החלטתי מיני וביי להשאר לילה נוסף. כביסה, קניות, סידורים וארוחה טובה במסעדה, ולא לדווש מטר - זו התוכנית.

וכדי שלא תצאו עם פוסט דל -

פינת הבצפר: איך מחממים אוהל בלילה קר
רבע שעה לפני שהולכים לישון מחממים ליטר מים חם חם אבל לא רותח וממלאים בקבוק רכיבה מהסוג המבודד, כמו הבקבוקים של קאמלבק, או תרמוס, סוגרים היטב שלא ידלוף, ומכניסים לתוך שק השינה באזור הרגליים. כעבור רבע שעה נכנסים לשק עם הבקבוק - תענוג! והאוהל כולו חמים, וזה מחזיק כל הלילה!

קיוונדה רוק

קייפ קיוונדה

המוטל שלי

גרי

יום ראשון, 22 במאי 2016

(3, 4) יום ככה יום ככה

21 במאי
יום האתמול היה די אפור. סוג של אנטי קליימקס. על אף שרובו היה די מישורי, דיוושתי בעצלתיים ולא התקדמתי הרבה. גם לא היו איזה אירועים מיוחדים או יוצאי דופן. כביש 101 הוא חד נתיבי ודי עמוס, וזה אומר שאתה מדווש בשוליים - באין שוליים יותר נכון - ורעש המשאיות שחולפות סנטימטרים ממך מחריש אוזניים, שלא לדבר על כמה שזה מפחיד.

האמריקאים חולי מכוניות, ויש כאן קטע של הצליל של המנוע. הרבה פיקאפ טראקים משנים את האגזוז ככה שהמנוע ישמיע נהמה חייתית, ומתחרים ביניהם של מי יותר "ביסט". לפעמים אתה רואה פורד קטנטנה עם שאגה של משאית. יש גם שמן מיוחד שהפסיכים מוסיפים לדלק כדי שהמנוע יעשן ויחרחר. ויש כמובן את הקטע של הקמפרים והמובייל הומס, שזה תרבות שלמה בדרכים ובחניונים המיוחדים.

בסוף נמאס לי, ראיתי איזה קמפ נחמד ונכנסתי. אחרי שעה נגש אלי בחור עבה ומקועקע, כולו התרגשות, ולוחץ לי את היד בחום. הוא שמע מהבחור במשרד שאני מישראל, והוא אוהד גדול של ישראל. יהודי? שאלתי. "לא, פשוט אוהד. חברים שלי אוהדים קבוצות פוטבול, בסקטבול, אני אוהד ישראל - "דה בסט טים אבר!"

הכנתי לשנינו קפה שזכה ממנו לתשבוחות אדירות, ונכנסנו לשיחה.
"יש תהפוכות פוליטיות אצלכם" כך הוא, "אז תדע שגם באמריקה כבר מתגלים הסדקים והאדמה רועדת. טראמפ וסנדרס הם שני קצוות של אותה תופעה - להמונים נמאס."
הסכמתי איתו. ציטטתי לו שורה של שלום חנוך "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". נפרדנו בחיבוק. קוראים לו קרג.

22 במאי
אני מדווש לאורך הלגונה של נהר Tillamook. סוף סוף לא על כביש 101 האיום. הנוף שקט ויפה, פה ושם דייגים זורקים חכה. שמתי אזניות וחיפשתי תחנות באף אם. עליתי על תחנת הדייגים או משהו כזה. כל הזמן מדברים על דייג, ואיך כדאי, ואיפה כדאי, ואיזה  עונת דייג מחכה לנו. חידת היום: הדג הידוע והתעים "דולגי" הוא טרוטה או סלמון? הזוכה יקבל חכה משוכללת.

עלייה תלולה ביותר לפני. הכביש נראה עזוב, ויש שלט "הדרך סגורה בהמשך". זה על המסלול הרשמי של "אורגון קוסט נשיונל טרייל". אני מהסס. לחזור לאחור פירושו 10 מייל אבודים ושוב כביש 101 השנוא. אני לוקח צ'אנס. טיפוס מטורף של 4 מייל, יוצאת לי הנשמה, ואז שער סגור ומעברו הכביש התמוטט. מוצא סינגל צר שעוקף את הבעיה, כישורי האול מאונטיין שלי נכנסים לפעולה ורבע שעה לאחר מיכן אני על המשך הכביש!

כך הגעתי לשמורה יפהפיה של עצים ענקיים בני 1500 שנה על ראש הצוק, 250-300 פיט גובה, כך כתוב. בקיצור - מקום מושלם לקפה, כי בשביל מה באנו? החבאתי את האופניים בין העצים והלכתי לטייל קצת ברגל.

בערב באתי לסטייט פארק הכי טוב באורגון, יש איזור מיוחד לרוכבים והולכי רגל בתוך יער גשם. הכל מסודר ויפה להפליא, קרחת יער קטנה לכל אוהל, עם שולחן וגריל פרטי מובנה בקרקע. המחיר 6 דולר. קניתי בנדל של עצים והדלקתי לי יופי של מדורה, והזמנתי זוג יפנים שהגיעו על אופני טנדם מדהימים (ראו תמונה) לשבת איתי, עד שבא הגשם ואיתו הקור, והסתגרנו באוהלים. מזג האוויר ממש קשה, ואני חושב להכנס לאיזה מוטל עד יעבור זעם.

הגשם נמשך כל הלילה וכל הבוקר, ורק בצוהרים הצלחתי איך שהוא ליבש את האוהל והחפצים במידה סבירה, ויצאתי לדרך אל תוך הגשם ואל הטיפוס המטורף הבא מעבר לקייפ...

יום חמישי, 19 במאי 2016

20/5 - קלי'ס מרינה

אוי, איזה מקום! אוי אוי, איזו שקיעה!! אוי, איזה יום! ואיזה ערב!!!
אבל רגע, נתחיל מההתחלה...

התקפלתי מוקדם בבוקר ויצאתי לדרך במרץ. בלי להרגיש עברתי איזה 15 מייל, ואז התחילו העליות. לא תלולות במיוחד, אבל ממושכות כאורך הגלות. אבל לא ממש הצלחתי להתרכז הרכיבה, כי כל דקה עצרתי להשקיף ולצלם. ממש נוף קדומים. וכל כמה קילומטרים - סליחה מיילים - שלטים המספרים על אירעים היסטוריים איך הלבנים עבדו על האינדיאנים ולקחו להם את האדמה בנזיד עדשים. באמת קו חוף דרמטי ויפהפה, אממה - כל הזמן גשם.

ואז העליות נהיו עוד יותר תלולות והצוקים יותר דרמטיים והתחלתי כבר להתעייף, ונהיה ערב והתחלתי לחפש מקום לינה, הכל מלונות יוקרתיים, עד שירדתי לנהר ומצאתי את המרינה של קלי, שכבר מלמעלה ראיתי שזה המקום. באותו רגע אלוהים נענה לתפילותי והגשם פסק, ועד שהגעתי למרינה יצאה השמש וחיממה את האוויר בדיוק לשעתיים, כל מה שהייתי צריך כדי להקים את האוהל ולבשל לי את הארוחה.

באותו הזמן התחילה תכונה במחנה ונאספו כעשרה אנשים חדורי רוח קרב והדליקו את הקמפ פייר, בזמן שאחרים שפכו דליים וסחבו פיילות גדולות. לא הבנתי מה הם עושים כי הייתי עסוק בבישול הדינר שלי (יצא מעולה, מתכון בפעם אחרת). כשסיימתי לאכול התקרבתי וכבר שמעתי את הצרחות הדקיקות, ופתאום תפשתי שהם צולים שם סרטנים חיים, סרטנים ענקיים בצבע אדום. הם הזמינו אותי להצטרף והיו נחמדים, והושיטו לי רגל לטעום, אבל התהפכה לי הבטן והתאפקתי לא להקיא. בכל זאת טעמתי. לא יכול להגיד אם זה טעים או לא, זה לא הנושא. 

כשסיפרתי להם שבאתי מישראל ויש להם הזכות לראות אותי ביום הראשון שלי ממסע של מאה ימים, הם התלהבו והזמינו אותי לבירה. כל הערב לא הפסקתי לצלם את השקיעה שהחליפה צבעים כל רגע. המסע מתחיל להתחמם! אמרתי לעצמי והסתגרתי באוהל כי נהיה קור כלבים.

יום רביעי, 18 במאי 2016

רשמים ראשונים

המלון עליו נפלתי, roadway inn יושב על צומת ראשית של אוטוסטרדות, ומלא בחוצי אמריקה למיניהם, כל אחד והביסט שלו. ואני אומר ביסט, כי יש כאן מכוניות מטורפות בגודל שלהן, שלא לדבר על המשאיות... ובכלל, הגודל - זה פה הדבר.

נכנסתי לקנות נקניקיה, שאל איזה גודל, אמרתי בינוני כי הייתי רעב. קיבלתי "12 של נקניקיה בעובי של שמוליק של כושי. וזו הכי קטנה. הלארג', מה שכולם לוקחים, זה "15. וכל סנדביץ בא עם פרוסת גבינה, שזו יריעת פלסטיק תעשייתי בצבע צהוב מוגזם, כמו חלמון ביצה, ואתה צריך להגיד לו שלוש פעמים 'בלי גבינה בבקשה' ובכל זאת הוא שם אותה, ואז קולט ומוציא, ותוקע בך מבט של 'לא חסר לי פה מוזרים אבל דבר כזה עוד לא שמעתי'. והקולה הקטן זה דלי של ליטר, ויש גם 'סופר לארג', תארו לעצמכם.

סוף סוף התאוששתי מהטיסה, והיום יצאתי לדרך. לקחתי רכבת ליוניון סטיישן במרכז העיר, ומשם אוטובוס עד אסטוריה, ושם, כבר בשעת צוהריים, עליתי על האופניים. רכבתי בגשם דק ובלתי פוסק 25 מייל (אין ברירה, נצטרך להתרגל למיילים הפעם), ונכנסתי למוטל עלוב כדי להמלט מהגשם ולהפשיר.

חפשו את הפוקס

קולומביה ריבר, פורטלנד


הגשר של אסטוריה

יום שישי, 13 במאי 2016

חמוש באופניים - טראנס אמריקה

חצית רכס הפמיר בקירגיסטן, קיץ 2015


כמו תמיד אני נוסע לבד, כך שמהרגע שנבלעתי בטרמינל אין עדי ראייה. מכאן והלאה אף אחד לא ידע איפה אני באמת, אלא על פי מה שאני מספר. כלומר, יכול מאוד להיות שאני אשב לי בחדר מלון קטן ששכרתי בצד השני של העיר ומשם אספר לכם על הרפתקאות שאני ממציא ממוחי הקודח. כבר חשדו בי שעשיתי את זה. במסע באירופה. והחושדים לא ידעו עד כמה הם היו קרובים לאמת, כי הרבה פעמים עבר לי בראש לעשות דבר כזה, ויום אחד, כשהריאות הדפוקות שלי כבר לא יאפשרו לי לרכוב זה מה שאני אעשה.
אבל עזבו, מה אכפת לכם? סיפור זה סיפור, לא ככה? כמו שקירשנבאום היה אומר "למה לקלקל סיפור טוב עם עובדות?"

אמנם אני פוגש המון אנשים בדרך, וגם מתיידד עם כמה, אבל יש לי חוויות שאני לא יכול לחלוק עם איזה זוג יפנים או רוכבת שוודית. כי הן מתנסחות לי רק בעברית. חוויות צד כאלה, לא הקתדרלה הכי גבוהה אלא מה שהולך בחצר האחורית שלה, ולא הגשר המפורסם אלא מה שנעשה מתחתיו, וכמה פועלים נהרגו בבנייה שלו, ומה בעלת המכולת מהרחוב שלמטה אומרת על זה. כאלה.

רוח דוקרת, אפס מעלות, 3500 מטר מעל פני הים.


אז מיניתי אתכם לחברי הנפש שלי, ואני אשפוך עליכם כאן מידי פעם את החוויות-ג'אנק, אלה שלא נכנסות לז'ורנאלים ולמגזינים היפים. ותאמינו לי - כדאי לכם להירשם. זה כאן מימין למעלה, תכניסו כתובת מייל ותקבלו את זה חם, כי מניסיון העבר אנשים קיבלו מזה הארה, השתנו להם החיים. אמיתי, לא צוחק.

קצת רקע: אני יוצא לחצות את אמריקה חמוש באופניי טורינג/בייקפאקינג עם ציוד מלא. היו לי הרבה מחשבות איך אני מתחיל עם היבשת הזו, מאיזה צד, לאיזה כיוון, מה אני מחפש לראות. (פירטתי קצת בכתבה ב"בייקפאנל" שתתפרסם בימים הקרובים - תעקבו)

הטיסה ביום א' הקרוב בחצות. אני אנחת בפורטלנד, אורגון, והכיוון הכללי הוא דרומה ו/או מזרחה - המסלול המדויק יקבע תוך כדי תנועה- ויש לי טיסה חזרה מניו יורק בעוד שלושה חודשים, פתוח לשינויים. אה, כן, ואף אחד לא מבטיח לי שום דבר, אז גם אני לא מבטיח כלום.


אז... ביי ביי בינתיים, ותחזיקו מעמד שם, במלחמה הבאה, ואל תעשו שטויות שאני לא הייתי עושה, כן?

עדיין מדאון-טאון תל אביב,
ג'ק אשלי