עזבתי את הקמפ הנחמד שבעמק לכיוון העיר באד גסטין בלי לדעת מה מצפה לי. מסתבר שהעיר בנויה בתוך קניון עמוק ותלול, על המצוקים ממש. (מקווה להעלות סירטון קצר לפייסבוק שמדגים את העניין. כשיהיה לי אינטרנט כמובן) בתוך העיר מפל של עשרות מטרים, וכל העיר כולה זה קובץ של עשרות (אולי מאות) מלונות יוקרה וקזינואים, והיא מפוצצת באלפי פנסיונרים עשרים. הטיפוס בתוך העיר היה פסיכי ממש, כמעט אנכי, ואת רובו עשיתי ברגל.
בצד העליון של העיר, לאחר כמה קילומטרים הגעתי לפתח מנהרת בכשטיין, ושורה של רכבים וגם רוכב טורינג נוסף, ומשפחה שלמה, אימא, אבא ושלושה ילדים, הגדול בן 10 הקטנה בת 6, כולם על אופניים, שעושים את מסלול האלפ אדריה כולו. הם מאוד סיקרנו אותי (תמונה שלהם בהמשך). האבא סוחב עגלה עם הציוד של כולם, שני הבנים כל אחד על אופניים משלו, והאימא גוררת את הקטנה - שמדוושת במרץ - עם טריילגיטור. כל הבנדה העליזה הזו רוכבת ממש לא רע, בערך בקצב שלי, ונפגשנו הרבה פעמים לאורך היום.
הסתבר שהתור הוא לעלות על רכבת, כי זו מנהרת רכבת שאורכה 12 קמ, והפתח שלה, איפה שאנחנו עומדים, הוא בגובה 1180 מטר, וזה שיא הגובה של המסלול כולו. ברכבת ישבתי לייד הטורר שמסתבר שהוא רומני שבא לזלצבורג ברכבת, ומצפה לעשות את המסלול כולו כולל הרכבת מהבית וחזרה בשבעה ימים (אורך המסלול לפי הספר 410 קמ). הוא עם ציוד מלא בערך כמוני, ישן רק בקמפינגים ואוכל רק מה שהוא מבשל. התקציב שלו הוא 20 יורו ליום והיום נגרמה לו חריגה משמעותית כי המנהרה עולה 6 יורו לא מתוכננים. הוא לא סוגר יום עד שעבר 100 קמ, ולא משנה תנאי השטח. בחור קשוח. היה לנו דיבור למרות חוסר השפה. כמה שאני נגנבתי מהקצב שלו, הוא נגנב מזה שאני באתי מאמסטרדם ואני חודשיים על האופניים. הייתה לנו תוכנית לרכב ביחד אחרי הרכבת, וזה החזיק מעמד בדיוק שעתיים עד שנגמרו הירידות ובעליה הראשונה סימנתי לו שלא יחכה לי והוא נעלם באופק.
המסלול הזה (אגב, זה חלק מיורו וולו 7 שחבל שלא לקחתי אותו כבר בלינץ) הוא הרבה יותר לרוחי מהאינס, שממנו שמחתי להתפטר. עם כל היופי והפסטורליה, האינס סובל מיתר תיירותיות ומעודף אוסטריות, והייתי רוכב בודד כמעט לאורך כול הדרך. חוץ מזה, אני כבר ממש קרוב לאיטליה! ואיך אני יודע תשאלו? כי האוסטרים המקומיים כאן אומרים אחד לשני "צ'או" כשהם נפרדים. זה סימן, תסכימו איתי?
ואם שאלתם את עצמכם מה שלום האופניים בכל הדרך הזו? או, אז אני אגיד לכם: טוב תודה. הכל בסדר. שוב החלפתי רפידות - אני מוצא שהרפידות נאכלות בערך כפול מבדרך כלל, כנראה בגלל המשקל. גם הבולם שבגללו כל כך דאגתי מרגיש מצויין, שום תקלה, שום דליפה, ועושה עבודה מצויינת, אני סוגר אותו כל עליה ופותח כל ירידה ושנינו מבסוטים. אגב, שיניתי טיפה את המיקום של הסבל הקדמי, וזה פתר את הוויברציות והאופניים יציבים כמו קטר רכבת.
זהו להיום. היה מעייף, עליה נוראית וירידה רצחנית, 51 קמ וכ 700 מ' טיפוס מצטבר, רובם ב 10 קמ הראשונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה