מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום ראשון, 24 באוגוסט 2014

המסך יורד

‏יום ראשון 24 אוגוסט 2014

שלום לכולם,
אני בדירתי בתל אביב, מול המחשב השולחני שלי.
אני עדיין לא לגמרי פה, קצת באופוריה, קצת בדיכאון, והמשונה ביותר: מרגיש קצת זר. זר לחיי. עניינים שעזבתי מאחוריי כשנסעתי, ערימת הניירות שמפוצצת את תיבת הדואר, הפתקים שנותרו על השולחן, התזכירים שהמתינו לי על המסך, הכל נראה לי הבל, שטויות של מישהו אחר. אני עדיין לא מעוניין לוותר על האנרגיה הנפשית העצומה שהתפנתה לי כשעזבתי את כל זה, והופנתה למחשבה בהירה ולהרחבת הדעת, לכוח פיזי ולתעצומות נפש. שלושה ימים, עד אתמול, לא פרקתי את התיקים של המסע אלא המשכתי  לחיות פחות או יותר על הסט הנזירי הזה שבו אני בוטח, שיש בו כל מה שאני צריך, וחשוב מזה – אין בו שום דבר שאני לא צריך. אני מביט בתכולת התיקים האלה ובסידורם הפנימי, ואני רואה את עצמי, צלול וברור.

עברתי חוויה עצומה. חוויה כל כך עמוקה ומורכבת, רבת פנים ורבת רבדים, שאין לי אפשרות לסכם אותה בכמה מילים, וגם לא לתפוס אותה בתודעה בימים אחדים. ברור לי שמשהו בי השתנה. אולי הפכתי למובהק יותר, ליותר אני.
במסע הזה גיליתי איך אני אוהב לטייל, ואולי אפילו איך אני רוצה לחיות.

אין לי אפשרות להביא נתונים מדויקים על המסע, מאחר שחלק מהקלטות המסלול היומיות אבדו לי והנותרים פזורים בשני מכשירים ובפורמטים שונים, אך הינה מה שחישבתי:
97 יום
מהם 80 ימי רכיבה
ממוצע ביום רכיבה: 64 ק"מ
בחשבון פשוט 5120 ק"מ (לזה יש להוסיף את מה שרכבתי בימי ה'לא רכיבה', סיורים בערים וכו')
היום הארוך ביותר 94 ק"מ
לגבי הגובה המצטבר, אין לי איך להעריך. היו ימים עם הרבה מאוד טיפוס, מעל 2000 מטר, והיו  גם לא מעט ימים של מישורים אינסופיים.

הקטעים שאהבתי במיוחד: מסלול הוולטבה מפראג עד הדנובה, מסלול האלפ אדריאה, והקטע מפירנצה ועד רומא – טוסקנה אומבריה וונטו.
הקטע המשמים ביותר: לאורך האלבה מברלין עד פראג.
המדינה הנעימה ביותר: צ'כיה
המדינה הבלתי נסבלת ביותר: אוסטריה

לא נפלתי אף פעם ולא נפצעתי ולא הייתי חולה בכלל, גם לא כאב ראש קטן. הפסדתי 7 קילו ממשקלי – 10%.

תודה לכם שהייתם איתי. בזכותכם הצלחתי לתעד את המסע במילים - בפוסטים היומיים ששלחתי לכם - תיעוד נאמן ומדויק. כשאני קורא עכשיו אחד מהפוסטים, מיד אני זוכר את המקום, את הפרצופים והצלילים, את הנסיבות והתחושות. אני ממליץ לכל אחד מכם לצאת פעם, לכשיבשילו התנאים, למסע שכזה, בלי לספור את הזמן. אם תרצו לשאול, להתייעץ - אני כאן.

ולסיום הומז' קטן למכשיר גדול:
קוראים לו סמסונג גלקסי S-II. הרבה עבר עליו: הוא נרטב אין ספור פעמים, טבל בבוץ, נפל על חצץ ולתוך חול, נחבט בסלעים, ספג זיעה, קולה, מיונז וריבה ונצלה שעות בשמש קופחת. יש לו שריטה על המסך, כמה דפיקות במסגרת החיצונית, מכסה אחורי שבור, שקע טעינה חצי עובד ולחצן מגמגם. 
הוא שימש אותי לניווט והתמצאות, לתקשורת, אינטרנט, מיילים, צילום, כתיבה ותיעוד, תזכורות והתראות, לאיתור חדרי מלון, להזמנת כרטיסי טיסה, למוסיקה ובידור לעת מצוא. במקלדת הווירטואלית הזעירה שלו כתבתי את כל הבלוג הזה.
הסמרטה לא אכזב, אף לא פעם אחת.
בימים הקרובים אקנה לי טלפון חדש, והסמסונג עם כל תכולתו: המפות, הטקסטים, התמונות, המסלולים ונקודות הציון, יקבל מקום של כבוד על המדף, כאלבום מזכרת אלקטרוני למסע המופלא שעשינו יחד.

בימים הקרובים אשתדל להעלות גלריית תמונות, ואולי אכתוב מתישהו, איפשהו סקירה קצת יותר נרחבת על המסע - המשיכו לעקוב.


אז,
היו שלום בינתיים - עד למסע הבא,

מדאון טאון תל אביב,

שלכם,

קובי אשל


יום שני, 18 באוגוסט 2014

רומא


אני יושב על איזה ספסל, לא רחוק מאיזה פיאצה, ומנסה לארגן את מחשבותי. אבל אני כל כך גרוע באירגון וכל כך דיסלקטי, שהמוח רק נטחן לי יותר. פתאום אני נזכר שיש לי בלוג, וכשאני קורא למחרת מה שכתבתי אני מבין את עצמי מצוין. אז הינה אני פה, להבין.

אם הייתי מורה לאומנות, כל אמנות - פיסול, ציור, מוסיקה, מחול, קולנוע, אדריכלות, במיוחד אדריכלות - הייתי מחייב את תלמידיי לשבת שנה ברומא ולהכין לי עבודת גמר. רק אז הם יקבלו ממני תעודה.
בעצם, מה אני משליך את המאוויים שלי על תלמידיי המדומיינים. נגיד את האמת במילים פשוטות: הלוואי שהייתי תלמיד לאומנות, רצוי אדריכלות, והמורה שלי היה מצווה עלי להכין עבודה של שנה ברומא. הייתי מושך את העבודה שלוש שנים. לפחות!

טוב, אז אתם מבינים שרומא עושה עלי רושם עצום. זו הפעם השלישית שאני מגיע לפורום הרומי. בכל פעם אני נצמד לאיזה מדריך או פרח הדרכה (יש כאן שיטה שאתה יכול לקנות הדרכה בתשלום, או להצטרף לקבוצה בהדרכת סטודנט בחינם. והסטודנטים נותנים את הנשמה, ממש נהדרים!), ושומע דברים נוספים וזוויות אחרות. הפורום, על אף שהוא בעיקר חורבות, הוא הלב של רומא, והמפתח להבנתה. זה פרוייקט האדריכלות הגדול בעולם בכל הזמנים. הבניה כל כך טובה, שחלקים ענקיים ממנו נשארו על עומדם אלפיים שנה חרף רעידות אדמה לא קטנות, שינויים בנתיב הנהר ותזוזה של הקרקע. גם הקולוסאום כך (ברובו), והשלם מכולם הוא בניין הפנתיאון, שהוא מבנה היחיד מתקופתו שגגו הוא הגג המקורי! (קוטר 48 מטר ללא תמיכה!) ומשמש לתכליתו המקורית עד היום.

המצאה רומאית I:
המלך יודע שהרבה יותר קל לשלוט בעם עצום באמצעות הלב מאשר בחרב על הצוואר. אז הוא מחנך את העם להאמין באל אחד, שבו הוא, המלך, שולט.

אגב I
בדרכי בין הפנתיאון והפורום עברתי בבריכת המשאלות. ראיתי את כמויות המטבעות שזורקים שם (אפילו יותר מפתקים בכותל), ולא עמדתי בפיתוי, רימיתי וזרקתי אבן במקום מטבע. נראה אם יתפסו אותי! ומה המשאלה שהבעתי? שיתפסו אותי! (אני יודע שהיא לא תתגשם...) תיירים הם עדר הרבה יותר מטומטם מעדר צאן.

המצאה רומאית II:
סוחר עשיר שולח את בנו ללימודים גבוהים באתונה. נדרש המון כסף למסע. הסוחר אומר לבנו, אני לא נותן לך את כל הכסף, אתה עלול לבזבז אותו על נשים ויין, לאבד אותו או חלילה להישדד. אני נותן לך פתק, כשתגיע לאתונה תמסור אותו לזה וזה והוא יתן לך את הכסף. (צ'ק בנקאי)

רציתי קצת לנוח מכל האדריכלות הזו, ראיתי תערוכה של פרידה קאלו באיזה ארמון (המכונה כאן "ווילה"), נכנסתי. עוד אינטילגנציית על מוטרפת לגמרי. האינטליגנציה וגם השיגעון ניכרים בכל משיכת מכחול, בכל שרבוט עפרון. עיצבנו אותי עם הסידור הקרתני המוזיאלי הדפוק של התערוכה. פשוט הפכו את החלל הנהדר של הווילה למוזיאון יבשושי ע"י דיקטים, החשיכו את החלונות, שמו תאורה שהיא יותר החשכה, והתעלמו לגמרי מסיפור חייה של פרידה, שהוא המפתח להבנת הציורים! אני אוהב אומנות ואומנים  אבל שונא מוזיאונים ואוצרים. הם לא מבינים כלום האומנות.

המצאה רומאית III:
ראש משפחה עשירה שלה 6000 עבדים (נפוץ ומקובל ברומא באותה עת) אומר לעצמו: אם אתה קונה עבד אתה נכנס להוצאות. צריך לבנות לו בית, צריך לכלכל אותו, לדאוג לבריאותו, לנגוש בו של יתעצל - המון כסף. למה שלא אגרום לעבדים שלי שיבנו בעצמם את ביתם, יכלכלו את עצמם ולא יתעצלו? הרי ממילא העבד הוא רכושי, וכל רכושו שלי הוא! אם יפגר בתשלומים או ימות, אוכל לשכן בבית עבד אחר! (משכנתא)
האם יש כיום יותר עבדים מאז או פחות? ברור שיותר, כולנו...

זה לא רק האדריכלות. זה סדר, ניהול, שלטון, כלכלה, תחבורה...
אני תוהה אם יש קשר אתני בין הרומאים להאיטלקים העכשוויים. לעומת הרומאים, האיטלקים הם עצלנים, טיפשים, רשלנים וחפפנים. בכל איטליה זה בלט לי: אתה רואה גשר עתיק יציב ומתפקד עד היום, שהאיטלקים לא נדרשו לעשות בו שום שינוי או חיזוק, רק סללו עליו כביש וזהו. האספלט החדש מתפורר ומתבקע, ומתחתיו נגלות אבני המרצפת, שלמות ויציבות. עברתי על מאות גשרים כאלה. איטליה היא ארץ עתיקה שחיה על העבר שלה. התשתיות העתיקות בכל הארץ שעברתי, מגראדו דרך וונציה, בולוניה, חבל טוסקנה, חבל אמבריה, חבל וונטו ועד רומא, טובות ויעילות ומתפקדות עד היום. ולא רק הדרכים. גם תשתיות המים, הביוב, הניקוז, החקלאות וההשקיה ועוד, הכל אילתורים מחופפים על גבי תשתית עתיקה טובה ויציבה. אם זה אכן אותו עם, איך הם התדרדרו ככה? רק תכונה אחת נותרה להם מאבותיהם: תאוות בצע ושחיתות.

המצאה רומאית IV:
מיזוג אוויר. אתה בונה קירות חיצוניים מאבן בדיוק בעובי ובמסה שיתקררו או יתחממו תוך 12 שעות (80 ס"מ). כך הקיר ממזג את פנים הבית ושומר על טמפרטורה נעימה בכל שעות היממה!

אגב II
בכל הפסלים של האלים, המלכים והמצביאים, שמקובל לחשוב שהם מושלמים מבחינת פרופורציות הגוף שלהם יש בעיה: בהונות הרגליים ע נ ק י ו ת מול איבר אחר, שהוא זעיר כשל ילד. אמרתי לאדס ומיטצ' שיש בעיה בכל הפסלים האלה עם הגודל של "הצ'ופצ'יק של הקומקום". ברגע שהצלחתי להסביר להם את הביטוי באמצעות הדגמה על המקינטה, הם נקרעו מצחוק...
האם יתכן שבמרוצת הדורות השמוליק שלנו גדל על חשבון השכל?

תכנית המסע שלי, מחוף הים הצפוני דרך הולנד, גרמניה המערבית, גרמניה המזרחית, צ'כיה, אוסטריה ואיטליה, יש בה כדי ללמד על אירופה כולה, ערש התרבות המערבית. ככול שאתה מדרים, הארץ היא יותר עתיקה ותושביה יותר נכשלים. המדינה המפותחת והמודרנית ביותר היא הולנד, העלובה והנכשלת ביותר היא איטליה.
ומכול הערים - רומא היא העיר. לאימרה הידועה "כל הדרכים מובילות לרומא" הייתי מוסיף: כל הערים מתחילות ברומא, עיר הערים אם תרצו.

אגב III
לא רחוק מהקמפ יש קבביה מיצרית. בעל הבית וכל העובדים מיצרים. אני עובר שם מידי פעם לשוורמה. יום אחד נפלט לי 'טחינה' בעברית - בעל הבית קלט אותי. אמר לי אתה ישראלי. אמרתי כן. אמר אתה אורח כבוד כאן, תקבל הנחה כל פעם שתבוא. שכנים כשהם בבית הם רבים, אבל כשנפגשים בארצות רחוקות עוזרים אחד לשני, כי הם לא זרים, הם שכנים. יפה. אחלה אמירה. לחצתי את ידו בחום והמשכתי לבוא. הקבב על האש שלהם חלומי.

זהו יומי האחרון כאן. מחר בבוקר הטיסה, וכשאנחת ואגיע לביתי בתל אביב יסתיים המסע. זה יום קשה, אני מנסה לארגן את הציוד, הולך אל הבאר לעוד אספרסו, חוזר לפרק עוד פדל. אני מפרק את האופניים לאט למרות שאין לי זמן.
לא יודע את נפשי.
לא יודע איך לסיים.
עוד אכתוב על המסע הזה, כרגע אני מבולבל מידי.
אז,
להתראות בארץ העתיקה מכולן והקודושה מכולן
והמסוכסכת מכולן
והדפוקה מכולן
וה... טוב, די.
ביי.

יום שבת, 16 באוגוסט 2014

התחנה האחרונה

אני יושב עם שני חברי אדס ומיטצ'. זה הערב השלישי שלנו כאן. זה סיבוב הבירות השלישי שלנו הערב. אדס ומיטצ' זוממים על עוד סיבוב, אני וויתרתי, לא יכול יותר. אני הולך להכין קפה במקינטה של אדס עם שאריות הגז בגזיה שלי. כשיגמר הגז, אז יגמר, וישאר לנו רק האספרסו של הבאר.

אנחנו לא מדברים הרבה. מדי פעם אדס לוקח את הגיטרה, מנגן כמה אקורדים ועוזב. זה מפליא וגם מוזר: זוהי התחנה האחרונה של שלושתנו. אדס הגיע מאמסטרדם ורכב 2600 קמ במשך 7 שבועות, מיטצ' התחיל בלונדון ורכב 3800 קמ במשך 8 שבועות, אני באתי מאמסטרדם ורכבתי 4700 קמ במשך 11 שבועות. בדיוק על זה נאמר: "כל הדרכים מובילות לרומא". אל אף היותנו זאבים בודדים נראה שהרושם שהמסע השאיר בכל אחד מאיתנו דומה להפליא. גם צורת המסע דומה מאוד. מיטצ' שולח לבן שלו גלוית דואר עם בול, כמו פעם, שעל צידה האחורי הוא מצייר את חוויותיו מכל מקום. גלויה בכל יום. הוא עובד סוציאלי במקצועו וצייר חובב, והגלויות האלה הן יומן המסע שלו. הוא בחור ממש מצחיק והבדיחות שלו מפילות.
אדס כל כך התרשם ממנו, שכתב עליו שיר.

אדס הוא מוסיקאי הולנדי שעובד בטראפיה במוסיקה עם ילדים אוטיסטים.  לאחר עשרים שנות נישואין הוא העיז וביקש מאישתו לצאת לחופש לבד לכמה שבועות, ולהפתעתו היא פירגנה. הוא כותב שיר בכל יום על חוויותיו, ומקליט אותו באייפון שלו. זה יומן המסע שלו. הבעיה שלו היא שהזיכרון של האייפון מפוצץ. אתמול הבחור מהבאר של הקמפ עבד שלוש שעות כדי לפנות לו זיכרון. יש לו גיטרה זעירה והוא מנגן בה יפה מאוד. בכל עיר שהוא מגיע הוא מחפש את כיכר נגני הרחוב ומנגן איתם. לעיתים הוא נכנס למועדוני ג'אז ומבקש מנגן הבס לנגן במקומו. השירים היומיים שלו הם בלוזים קטנים, ממש נהדרים. אני אוהב אותו מאוד.

ואני - אני כותב את השורות האלה, בכל יום דף. מיטצ' מאוד מתרשם מהבלוג שלי ודפדף בו אתמול שעה שלמה. אתה לא מבין כלום, זה בעברית! אני אומר. אני רואה את צורת הפסקאות, את התמונות ומבין, הוא אומר. אתה כותב יפה מאוד, צורנית. וואלה. מחמאה כזו עוד לא קיבלתי ¥®©¿¿¿¡¡¡

עולה בדעתי שאנחנו שלושה טרובאדורים, פייטנים נודדים על אופניים, והמפגש שלנו על אף שהוא אקראי לגמרי, הוא מובן מאיליו ומתבקש. כל בוקר כל אחד מאיתנו רוכב כל הדרך אל העיר - וזו דרך ארוכה, על אף שהקמפ נמצא 9 קמ בקו אווירי מווילה בורגזה, זה 20 קמ כל כיוון עם פיתולי הנהר - מסתובב מה שמסתובב כל היום, ובערב אנחנו נפגשים כאן בבאר, לפעמים מי מאיתנו מתאר משהו נקודתי שראה וכולנו מזדהים, צוחקים קצת ושותקים. עולה בדעתי שזוהי אווירת סוף קורס: הבדיחות נורא מצחיקות, אבל די עצוב בעצם.

נו, אז איך רומא אתם שואלים?
סבלנות חברים, אני לומד...

יום רביעי, 13 באוגוסט 2014

העליה האחרונה בהחלט

אני רוכב בימים האחרונים בארץ קשה ומבותרת, עם עשרות ומאות ערוצים עמוקים ותלולים, שמצטלבים שוב ושוב ויוצרים צוקים גבוהים ואנכיים, ועל כל צוק עיר מבצר עתיקה. המסלול שלי לא מוותר לי על שום עיר, והדרכים תלולות כמו גהינום. לפחות רבע מהדרך אני נאלץ לדחוף ברגל, וזה עושה אותי איטי להחריד. בימים האלה לא עברתי יותר מ 45 - 50 קמ ביום, והרבה מעל אלף מטר טיפוס. אני גם די עייף, לא מספיק להתאושש לגמרי מערב עד בוקר, אבל לא מסוגל לוותר לעצמי ליום מנוחה, רוצה מאוד להגיע לרומא.

אתמול כשעברתי באחת הערים היפות האלה ראיתי מלון יפה בתוך ארמון בין החומות, בגדתי בכל עקרונותי ונכנסתי ספונטנית. החדר וכל המלון כולו היה באמת מקסים, כמו מבוך מימי הביניים. טיילתי קצת בעיר לעת ערב, וראיתי הרבה ציירים, כל אחד והכן שלו, יושבים על החומה ומציירים באובססיה. למחרת - כלומר הבוקר - בארוחת הבוקר ישבו איתי שתי נשים יפות ותמירות, אחת כושית והאחרת לבנה, וטחנו את המוח בלי סוף על אומנות. הבנתי שהן המורות של כל הציירים האלה והם באיזושהי סדנת שטח. הן דיברו בסיסמאות נבובות ובפאטוס מוגזם, כאילו הן מורות לדרמה. שמחתי שאני לא אחד התלמידים...

היום אני ממש מושך בשיניים. לפניי כשבעים קמ עד הקמפ הצפוני של רומא, ולשם אני שואף. אני רוכב ברציפות, ולמעט שתיים שלוש הפסקות קצרות לאספרסו לא עוצר. אני יודע שהמסלול שלי לוקח אותי בדרכים הקשות יותר, שאם הייתי נע בכבישים ראשיים זה היה הרבה יותר קל,  אבל אין לי שום חשק לרכב עם משאיות בכביש עמוס, ולא יכול לוותר על מה שהדרך מראה לי.

לקראת הערב, כשכבר חשבתי שלעולם לא אגיע ואני מטפס בעוד עליה בלתי אפשרית, אני רואה את הקצה העליה  כמה מאות מטרים קדימה, ולאחריו - כלום. שמיים כחולים. פתאום גל של התרגשות חולף עלי, בבת אחת אני קולט שזו - כן כן, קשה להאמין - זו העליה האחרונה! אחרונה אחרונה! סופית! רישמית!! ברגליים רוטטות ממאמץ והתרגשות אני עובר את קו הרכס, והינה העמק נפרש לרגלי, ואי שם במרחק (19 קמ על פי המפה) אני רואה גוש אורבני צפוף ודחוס - רומא!

כאן הירשתי לעצמי, למרות שעת הדימדומים והמרחק שעוד נותר לי, לחלץ את הגזיה ממעמקי אחד התיקים, ולגלגל סיגריה במתינות ובדקדקנות. שעה ארוכה ישבתי שם על הארץ, מנסה לארגן את מחשבותי, לתפוש איפה אני ומה אני רואה, מה עשיתי ולאן הגעתי. רומא, העיר שכל הדרכים מובילות אליה פרושה בכול אורותיה 350 מטר מתחתי. לבסוף, כבר בחושך, קמתי והתחלתי לגלוש בירידות.

טוב, אז היו עוד כמה עליות קטנות, אבל ברגע כזה מותר לא לדקדק בקטנות, נכון?
אני יושב כעת בחוף טבריה (נהר טיבר, שעל שמו קרוי טיבריוס, שקרא את טבריה על שמו), בקמפינג שנמצא כ 7 קמ מצפון למרכז העיר. בקושי הקמתי את האוהל וגררתי את עצמי למקלחת. מחר אקדיש את הבוקר לחיפושי טיסה ואשאיר לעצמי כמה ימים לתור את רומא.

איטליה היא ארץ שונה, מיוחדת ומעניינת מכל הארצות שעברתי, במיוחד טוסקנה אומבריה וונטו, והשאירה בי רושם גדול, וגם השליכה על הבנה עמוקה יותר של כל אירופה, אבל זה כבר שייך לפוסט הבא, אחרי הביקור ברומא...

אגב:
הנהגים האיטלקים אכן פראיים ומהירים כמו שאומרים, אבל הם נוהגים מצויין ונותנים זכות קדימה לאופניים בכל מצב!
הרוב המוחלט של כלי הרכב באיטליה הם מכוניות מיני ישנות וידניות. פיאט אונו, רנו 5, פורד פייסטה, כל אחת בת 15 לפחות מאוד נפוצות כאן

בתמונה ריקשה ווספה, כלי רכב נפוץ כאן: מנוע וספה 125 סמ"ק שתי פעימות, שלושה הילוכים קדמיים ואותם שלושה רוורס (יש מנוף שהופך את כיוון הגיר) גיל - 30, כושר נשיאה 350 ק"ג. סוחב בכל עליה.

יום שני, 11 באוגוסט 2014

בד אנד ברקפסט אל רוזטו

ימים קשים עוברים על כוחותינו. זה לא קל האומבריה הזאת. לא שמעו פה על סרפנטינות או קווי גובה, הכבישים הולכים ישר לראש ההר. 20% שיפוע זה מינימום. אני מתקדם ממש לאט, עוצר הרבה, נאנח, מתבונן, מצלם והוגה. אולי אני מרגיש את הסוף, מריח את הבית, לא יודע. מצד אחד קשה לי להפרד, כבר נהיתי מאסטר בניהול המסע הזה, אני יודע בחוש לאן ללכת, ממה להמנע, כיצד ואיפה להשיג את הדרוש לי, איך להתמודד עם כל קושי שהמסע מזמן לי -  והוא לא חוסך ממני.

מצד שני חוותי המון וראיתי המון, ומה שראיתי ראיתי לעומק, בלי למהר, בלי לדלג, בלי למצמץ. למדתי המון, אולי יותר משאני יכול להכיל. אני מרגיש צורך לשבת בשקט, לסגור את החלונות ולכבות את האור. לעכל, להבין.

אתמול, אחרי יום מפרך עם ערי מבצר לאין ספור, כל אחת על צוק שצריך לטפס, אני שם לב שאני לא רחוק מאגם, ואם יש אגם, יש גםםם.... (כולם ביחד) קקקקמפ! יפה מאוד! למדתם משהו! אני באמת לא יודע אם זה יותר מזל משכל, אבל באתי הפעם לקמפ יפה במיוחד, והיה לי ערב קסום עם ירח מלא מול הנוף. היו לידי חברה נחמדים עם גיטרה, אבל אני נטיתי להתבודד, ולכתוב.

אני נמצא עכשיו סמוך לעיר המבצר העתיקה Orte (תעשו גוגל, אל תסתפקו בתמונה המצורפת). היא נמצאת 70 קמ בקו אווירי מרומא. על פי הפיתולים במפה זה להערכתי כ 120 קמ ועוד רכס נכלולי אחד לעבור - כנראה שניים שלושה ימי רכיבה. עברתי היום 45 קמ וכאלף מטר טיפוס - זו הערכה, אני לא יודע בדיוק כי באמצע הדרך הסמרטה השתתק ונדם ולקח לי חצי שעה להעלות אותו מחדש. הוא כמובן איבד את כל המידע מהבוקר.

אז כאמור הגיע הערב ואני למרגלות העיר היפה הזאת ואין לי כוח אפילו לחשוב על לעלות לשם, אז פתחתי בוקינג דוט קום כדי לחפש לי מלונה. עלה לי B&B "אל רוזטו", במחיר מציאה של 25 יורו, בערך חצי מהמקובל. 3.3 קמ ממרכז העיר, כך כתוב. חשד קטן התגנב לליבי: לאיזה כיוון 3.3 קמ? הרי הכל פה הרים סביב! המקומות האחרים היו עוד יותר רחוקים - אז נרשמתי.
את הדרך לשם לא ברא השטן אלא אבא שלו. טיפסתי אל ראשו של הר בדרכי עפר חרבות ומדורדרות - וכלום. הגעתי לבית בודד. מצלצל בפעמון שעה עד שיוצא נער. לא אנגלית ולא בד אנד ברקפסט, ושני כלבי מלתעות מאיימים לאכול אותי. עוד 300 מטר למעלה יש עוד בית. שם בכלל אין תשובה, רק מלתעות. אני עומד על הדרך מחזיק את האופניים בשיניים כי השיפוע חזק מידי ואי אפשר להעמיד אותם, ומנסה לתכס עיצה. פתאום הנער רץ אלי. הוא שאל את אימא שלו, זה הבית הזה (מצביע על בית כ 300 מטר בכיוון אחר לגמרי). כדי להגיע איליו צריך לרדת את ההר, לעבור את הנחל ולעלות שוב. אוי לי ואבוי לראשי, כבר לא נשאר לי זיעה להזיע, אבל אין מה לעשות. ירדתי עליתי - כתוב "רוזטו".

יצאה זקנה כולה חיוכים: פרגו! פרגו! הראתה לי חדר. אחלה, אבל איפה אני משיג כאן ארוחת ערב עכשיו? הישוב הכי קרוב זה 10 קמ אול-מאונטיין אגרסיבי בחושך! אלוהים אדירות!
מנג'רה? אומרת הזקנה. סחטיין עלייך סניורה, איך ניחשת?
- איטליינה?
- איטליינה פרפקטו! למה יש לך משהו פרנסווי?
- לא, רק איטליינה.
- אז יללה, סגור.
(הכל כמובן בלטינית תנכית כמו ששנינו מסבות סבותינו.)
הביאה אנטיפסטי חצילים מיובשים עם סילאן ופרמג'ן מלמעלה - נגנבתי.
הביאה ספגטי פומודורו עם חצי קילו שום - טרפתי.
הביאה שני צלעות חזיר - כבר כמעט נחנקתי.
הביאה סודה.

וואלה סניורה, סולח לך על כל האול מאונטיין!
גם היא מחלה לי על כל העוונות - ראיתי על הפנים שלה.

יום ראשון, 10 באוגוסט 2014

מטוסקנה לאומבריה

לאחר יום הבראה על האגם, יצאתי ממנו דרומה בטיפוס אכזרי שבסופו ירדתי אל עמק אחר, צר יותר, והנוף קצת השתנה: הגבעות עכשיו הן נמוכות יותר אבל תזזיתיות, לעיתים משוננות ומצוקיות. גם הגידולים בשדות השתנו ועיקרם עכשיו עינבי יין ושדות חמניות. המסלול שלי עובר בעיקר בעמק, בגובה סביב 180 מטר, אבל הוא רחוק מלהיות מישורי ומתזז אותי באכזריות מעלה מטה. עצרתי במקרה לייד שלט קטן המודיע על משהו מטעם השלטונות, וראיתי שזו פרבינציית אורלטו אשר בחבל אומבריה. שלום לך טוסקנה, היית נפלאה! מוחל לך על כל העליות והיתושים!

לעת ערב ראיתי שהמסלול שלי עובר לייד האוטוסטרדה A1, ומטיול אחר שעשיתי פעם עם רכב באיטליה זכרתי שסמוך לתחנות הריענון לאורך האוטוסטרדה יש מלונות דרכים ומסעדות, ואכן עד מהרה הגעתי לאיזור כזה ומצאתי לי חדר נוח במחיר סביר. האיש בקבלה המליץ לי על מסעדת המלון שנפתחת עוד מעט, אך אני העדפתי לצאת אל תחנת ההתרעננות כי חשבתי למצוא שם גם ארוחה פשוטה וזולה וגם עוד כמה פריטים שהייתי צריך, ובראשם בלון גז לגזיה. לאחר המקלחת והתרעננות כללית, יצאתי מהמלון ברגל ועברתי את סבך הגדרות סביב האוטוסטרדה, אל תחנת ההתרעננות הענקית.

כאן נתקלתי ביתר שאת במה ששמתי לב לו כבר מזמן: שיא הקפיטליסטיות החזירית האיטלקית. מאחר שהקהל הכלוא בין גדרות האוטוסטרדה הוא שבוי, המחירים בחנות הענקית הם מדהימים, פי שלוש וארבע מבכול מקום אחר. אספרסו שעולה בכל מקום בין 80 סנט ליורו אחד, כאן עולה 2.40! ופחית קולה 4 יורו! ראיתי איש שלקח כמה חטיפים ושתיה לילדיו וחוטף שוק כשהוא נדרש לשלם למעלה מ 60 יורו, ועוזב הכל בכעס לקול בכיים של ילדיו.
עמדתי שם לייד הקופות דקות ארוכות. ראיתי אנשים מתעצבנים ומשלמים בחריקת שיניים. באו כמה אוטובוסים של תיירים יפאנים והציפו את החנות. ברגע שהראשון מהם הגיע לקופה והבין מה קורה, הוא מייד לחש משהו לזה שלידו, וזה העביר הלאה, ותוך דקה כל היפאנים הניחו את כל המוצרים על הריצפה במקום עומדם ויצאו כאיש אחד מהחנות. נהדרים! כך צריך! הסצנה היתה כל כך מדהימה, שמנהל החנות רץ אחריהם ודרש שיחזירו הכל למדפים -  הם דרשו בתמורה מים קרים בחינם לכל המאתיים...

היו צעקות, לא חיכיתי לראות כיצד יפול דבר. חזרתי למלון ואכלתי שם סטייק בקר נפלא עם כול התוספות במחיר סביר לגמרי. האיש בקבלה קרץ לי בחיוך רחב, הוא ידע מראש במה אני הולך להתקל...

ותדעו לכם קוראי הנאמנים, שישראל צועדת בצעדי ענק בדיוק לשם. אצלנו קוראים לזה הפרטה, וזו דתם של שר האוצר וראש הממשלה. הם אדוקים מאוד. אפילו יותר אדוקים מברלוסקוני.