מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שלישי, 29 באוגוסט 2017

מעולם לעולם

זה לקח כמה שעות אחרי שעברתי במעבר הגבול המעצבן ליוון (3 שעות המתנה), עד שהתחלתי להרגיש הקלה. הקלה גדולה. אלבניה הייתה קשה לי. זוהי ארץ נחשלת, מסוגרת וענייה. האלבנים, שהם בעלי חזות טורקית וגם השפה דומה לטורקית, אף שהם אנשים טובים ומכניסי אורחים, הם לא נעימים. יש בהם איזה מירמור או כעס פנימי. הכסף, שברור לכולם שזה נייר ללא ערך, ממש חשוב למקומיים, והם מנסים לרמות תיירים בכל דרך. קצת דומה להודו. וזה עצוב, כי זו ארץ יפה עם הרים מגניבים ועמקים פוריים, וכמה אתרי טבע ממש יחודיים.

הכבישים באלבניה איומים ונוראים. הכבישים הצדדיים שבין הכפרים צרים מאוד ובמצב התפוררות מתקדמת, והכבישים הראשיים עמוסים ביותר ברכבים ישנים וחבוטים שפולטים עשן שחור, ועל הכביש רובץ תמיד ענן פיח סמיך, עד שנאלצתי לפעמים לחבוש את הבנדנה על האף כדי להצליח לנשום. חוקי התנועה לא קיימים וכל נהג נלחם לפלס לעצמו דרך בנהיגה מופקרת ואגרסיבית. והרעש, במיוחד במרכזי הערים מחריש אזניים ומעייף מאוד.

לעומת קרואטיה ומונטנגרו, שגם הן לא מהמדינות התקדמות בעולם אבל מורגשת בהן תקווה ואופטימיות ותושבים עם שאיפות ויוזמות, באלבניה יש איזו נרפות של התושבים, השלמה, או שאיפה להגר למקומות אחרים. זה מתבטא למשל בחוסר רצון לדבר אנגלית או להבין את התייר, ואני אומר זאת למרות שכמעט כל מי שבאתי איתו במגע אירח אותי כמיטב יכולתו והשתדל לעזור לי בכל. זו התרשמות כללית שלי. זה כאילו תלשו מדינת עולם שלישי מאיזה חור באסיה או אפריקה ותקעו אותה באמצע אירופה.

ובכל זאת נקודת אור - האוכל. במיוחד למי שאוהב כבש על האש, אבל לא רק. בכל הדרכים שבהם עברתי יש דוכן פירות וירקות כל כמה מאות מטרים, והסחורה טרייה ישר מהשדה. גם גבינות, בעיקר הגבינה המלוחה המכונה אצלנו "בולגרית" נהדרות והיוגורט חלומי ממש. בכל פינת רחוב יש מאפיה שמלבד לחם מוכרת בורקס שנקראים "בוריק" והם באמת הכי טובים שאכלתי!

ואז עברתי את הגבול

חצי קילומטר אחרי המעבר התחלתי לשים לב לשקט. רכבתי בכביש הררי שלעיתים עובר בתוך יער, התנועה דלילה מאוד והמכוניות חדישות ותקינות, והאוויר צח ונקי, כמו שאוויר הרים אמור להיות. הכביש תקין וחלק, בכל כמה קילומטרים יש מתחם חנייה קטן, בדרך כלל מול נוף פתוח, ובו כמה עצים גדולים, ספסל אבן, ואבן גדולה ממנה זולגים מי מעיין קרירים. תענוג!

עד מהרה עברתי בכפר ובמרכזו טברנה שממנה בוקעים צלילי בוזוקי נעימים, ועוד כפר והטברנה שלו, וכשעצרתי באחת הטברנות היו שם שלושה זקנים ומוזג צעיר, והם היו בלהט ויכוח. אבל המילה "להט" לא בדיוק מתאימה, כי לא היו שם צעקות או הרמת קול, גם לא נפנופי ידיים, רק דיבור, מתון, מתחשב. וכרגיל במצבים כאלה, אני מקשיב לשיחה ברוב קשב, אף שאני לא מבין מילה אחת. ודווקא משום שאני לא מבין, האינטונציות, הנגינה של המשפטים, המחוות, נחשפות לי ביתר בהירות, ואני מבחין היטב ברוח הדברים, בכוונה, בחוזק הטיעון. לאחר כמה דקות של הקשבה אני יכול לומר בוודאות מי צודק ומי סתם מקשקש, בלי שיש לי מושג על מה מדובר. כנראה זאת ההכשרה שלי כמדובב ועשרות שנים של ניסיון בבימוי שחקנים, בהבנת הסאב-טקסט, הכוונה המסתתרת בין המילים בכל משפט.

זהו חבל מקדוניה היווני. עומק ההיסטוריה פה ניכר בכל אבן. טרסות בנות מאות שנים, עדרי צאן על המדרונות וצילצול הפעמונים העדין מתערבב בשכשוך הפלגים, והמון כנייסיות קטנות. מצאתי לי נתיב מתון יחסית בארץ ההררית הזו, ואני רוכב לאורך ערוצי נחלים בין הרים מיוערים, ועל גדות אגמים יפהפיים. בוסתנים טבעיים של עצי פרי בכל עיקול דרך, תאנים, גפנים, שזיפים, רימונים, וגם גרגרי יער, שיחי פטל, עצי תות, והכל בשל ומתוק (מלבד הרימונים שהם בוסר). כל כמה דקות אני מגלה משהו חדש ועוצר לקטוף. הכפרים שתלויים על מדרונות ההרים כל כך יפים שזה לא מובן. הם מקשטים את ההר כמו תכשיטים, ולא פוצעים אותו כפי שזה קורה אצלנו.

יוון ארץ נהדרת. מתונה. לא עצבנית. לא מתלהמת. וזה כל כך בולט אחרי אלבניה. לאנשים מראה ייחודי, שפה ייחודית וכתב ייחודי שלא דומה לשום דבר אחר.

 ועוד לא הגעתי אל החופים, והאיים...







יום שני, 28 באוגוסט 2017

אות הכפרה והשלום

העיר קסטוריה היא עיר עתיקה השוכנת לגדותיו של אגם. לא היה לי שום מושג על העיר או האגם עד אתמול, כשחציתי את הגבול מאלבניה ליוון (על המעבר הדרמטי הזה אכתוב בנפרד). שאפתי להגיע לאגם כי ניחשתי שיש קמפ לגדותיו. ואכן יש קמפ, שזה בעצם פארק עירוני ללא שום שירותים או תקשורת שמותר להקים בו אוהל. לא התאים לי הפעם, בעיקר כי רציתי להגיע לעיר כדי לרכוש סים יווני. מצאתי מלון סתמי במבואות העיר ושם העברתי את הלילה. הבוקר החלטתי לעשות לי יום קל, לבקר בעיר היפה ולהשתכן בעברו המזרחי של האגם לקראת מחר, שבו מצפה לי טיפוס רציני ביותר עד לפס בגובה 1250 מטר.

ואכן העיר יפהפיה אמיתית, ויש לה גם היסטוריה יהודית: מאז המאה ה 13 היתה כאן קהילה יהודית משגשגת, שבמלחמה הוגלתה לתסלוניקי ומשם ברכבות לאושוויץ להשמדה. בקסטוריה לא נותר יהודי אחד. הסתובבתי בסמטאות העיר, ביקרתי בכנייסיה שדמתה בעיניי לבית כנסת, והקפתי את האגם בכביש מקסים על שפת המים. בצד האחר, הפחות תיירותי ויותר חקלאי מצאתי באקראי את המלון הזה, שנותר בו רק חדר אחד פנוי כי יש כאן כנס של אירגון בינלאומי שחוקר את הקהילות היהודיות שנכחדו ברחבי אירופה ויוצר פרוייקטים "לשימור הזיכרון". לאירגון יש גם סניף ישראלי בשם "אות הכפרה והשלום"

וכך נקלעתי אל חבורה של כעשרים חוקרים בכל הגילים ומכל הארצות, ובהם גם בחור ישראלי בשם ארנון שקד מראש פינה. הם הזמינו אותי לארוחת הערב שלהם, ולאחר הארוחה היה דיון מסכם על עבודת היום, ואני נתבקשתי לספר על עצמי ועל המסע שלי...
בקיצור, למדתי המון על מושבות היהודים באירופה, הפכתי לאטרקציה המרכזית של הערב, ועניתי על עשרות שאלות.

אין רגע דל במסע הזה. עוד חוויה מרתקת שרק במסע אופניים יכולה לקרות.

קסטוריה


גם כאן יש דובים!

הכביש שעל גדת האגם




החוקרים שאמצו אותי

יום שבת, 26 באוגוסט 2017

אלברט וגרציה (שמות מומצאים)

אני שחוט, אבל חייב לרשום את זה שלא אשכח:

בעיירה בילישט אליה הגעתי בסוף היום יש מלון. כך מסומן במפה. זוהי עיירת מחוז קטנטנה ונידחת על גבול יוון, כולה שני רחובות. הסתובבתי, לא מצאתי. שאלתי אישה, אמרה שם ושם, תראה שלט "קלווה". הסתובבתי מצאתי. זה מבנה מוזר שמוביל אליו גרם מדרגות עוד יותר מוזר, ואין שום דלת או פתח מוגדר. עמדתי שם כמה דקות בניסיון להבין מה אני עושה, כי אין לי שום אלטרנטיבה להלילה. יורד מהמדרגות איש מבוגר, יחף, חזות של פועל, בלי רוב השיניים. הוא רואה אותי, מתבלבל ונסוג לאחור. אני לא מוותר ורודף. הוטל? הוא נועץ בי מבט, באופניים, שוב בי, מחווה עם היד לכיוון הבניין. אני מבין שזה "כן" ומריח שהוא שיכור. נקרא לו אלברט ברשותכם. אני מסמן לו שאולי כדאי שיקרא למישהו. זה לוקח כמה שניות עד שאלברט מתעשת, רץ במעלה המדרגות, נשמעות קריאות וצעקות, חוזר עם אישה. חזות עובדת ניקיון. נקרא לה גרציה. היא עומדת מולי כמו גולם. אני מנסה את כל התנועות שאני מכיר ל- "לישון", שום תגובה מצידה. אלברט מנסה לתפוס מאיפה צנחתי בפה פעור (ללא שיניים). ואז הוא תופס את הראש ומתעשת שוב, מסמן לי להשאר איפה שאני, מושך אותה בשרוול ושניהם רצים כאיילות במעלה המדרגות. נשמעים חילופי דברים ושיקשוק מפתחות, ואלברט חוזר, כולו מרץ ועזוז, מניף את האופניים על כל ציודם כאילו היו אופני צעצוע וצועד איתם במורד הרחוב כשאני מדדה אחריו. אני לא מודאג בכלל, להפך, אני יודע שסוף סוף אני בידיים טובות והכל תותים. מגיעים למחסן קטן בקצה הסימטה, מקום חניית האופניים. אני מפרק את כל התיקים ואלברט מניף אותם כהרף עין וטס איתם במעלה המדרגות, שם גרציה הקצתה לי חדר. החדר קצת צר אבל סביר לגמרי, וגרציה מראה לי שכל האורות דולקים ומצביעה על המזגן בגאווה. אני מבסוט. שואל כמה? שום תגובה. שלושתנו עומדים. אני מוציא מחשבון בסמרטפון ומסמן להם שיכתבו. כותבים 2000. (כ 15 יורו). מיד אני שולף שטר ונותן לגרציה. חיוך זורח מצידה, אלברט טופח על שכמי לאמור: "אכבר גבר אתה!" גם אני מחבב אותו.

עוד אני מוריד את הנעליים בחדר והופ- הפסקת חשמל. אפלה גמורה. כאן אני מגלה שכנראה איבדתי את הפנס ראש שלי בקמפ, שהסוללה בסמרט על סף ריקון, שהסוללה החיצונית נשארה באופניים, ושאין חשמל בקיר. יורד למטה תופס את אלברט. עכשיו שנינו יחפים. הוא מסמן לי חמש. אני מבין שההפסקת חשמל תמשך חמש דקות או חמש שעות. אני מנסה להסביר לו שצריך לגשת לביציקלטה כי שם יש בטריה רזרבית, וממתין בסבלנות שהוא יתעשת. כל השיחה מתנהלת לאור גפרורים שאלברט מדליק אחד אחד, אבל הוא לא יכול גם להדליק וגם להתעשת, אז אני מחליף אותו עם הגפרורים. ניגשים למחסן, ועל זנב הגפרור האחרון אני מצליח למצוא את הסוללה. עולה לחדר, מתארגן למקלחת לאור הסמרטפון. לא פשוט. בנתיים גרציה באה בחושך, נכנסת עד המקלחת ומביאה לי קולה. לא מפריע לה שאני עירום.

ופתאום אור! חזר החשמל! אלברט רץ במדרגות בהתלהבות ומצביע על הנורה כאומר: "ראית איזה קטע?" כל הסימפוזיון הזה מתרחש בפתח המקלחת כשאני עירום ומחפש את המגבת, אבל זה לא מפריע לי להינות מהקולה ולגרציה להינות שאני נהנה. עכשיו לא נותר לי אלא לשאול את אלברט איפה יש פה מסעדה, לחכות בסבלנות שהוא יתעשת, ולאכול סוף סוף משהו...



המדרגות שעליהן הכל קרה

יום שישי, 25 באוגוסט 2017

קדוש קדוש קדוש

בערב שלפני שעליתי לכאן, כלומר שלשום, במלון הסתמי בעיר הסתמית קראתי קצת על אגם אוכריד. קראתי שמדובר בצמד אגמים, ושאוכריד הוא הילד. האבא שלו נמצא 14 קילומטר מדרום מזרח לו בקו אווירי. קוראים לו פרספה והוא גבוה ממנו בכמאה חמישים מטר. הוא מזין את אוכריד דרך מעברים תת קרקעיים שנובעים בתחתית האגם. השניים הם מערכת הידרולוגית אחת, והם מתנקזים ע"י נהר הדרין השחור. עוד קראתי שאכריד הוא מהאגמים העמוקים והצלולים בעולם, שניתן לראות את הקרקעית עד לעומק 60 מטר, שהמים בו מתחלפים כל 70 שנה, ושהוא מקום קדוש.

הטיפוס אליו למחרת היה קשה. שיפוע של 10- 14% לאורך 7 קמ של סרפנטינות עצבניות. היה חם, מזיע, רועש ממשאיות בלי אגזוז וחנוק מאגזוזים מקולקלים שכן קיימים. כשהגעתי לפס, שהוא רצועת כביש באורך 300 מטר לפני שיורדים אל האגם כל זה השתנה. כאילו עברתי איזו חומה. ואכן, כאן, על הפס פגשתי שוב את מסך הברזל שאותו עזבתי אי שם בגבול הונגריה אוסטריה - על הפס שורת בונקרים עם חרכי תותחים הפונים מזרחה. ברגע שעוברים את הרכס והאגם נגלה, עוברים לעולם מקביל, שבו האוויר צלול וקריר, המכוניות שקטות ולא מעשנות, הגוף נעשה קליל, והמראה בלתי נתפס. עולם שמצוייר כולו בצבעי תכלת קלושים, רכים ביותר, בלתי מובחנים כמעט. ידוע שגופי מים גדולים, רכסי הרים ויערות יוצרים לעצמם אקלים משלהם, אבל אף פעם לא חשתי את זה בצורה כל כך ברורה ומובחנת. פלא שהוא קדוש לאלה, להם, להם ולעוד כמה?

אפילו אונסק"ו ראה אותו והכריז - "אתר מורשת עולמית" וקבע מערכת חוקים נוקשים לשמירה על האגם: שום שפכים לא מוזרמים אליו, מאות אנשים מתפרנסים מאיסוף פלסטיקים, פחיות ושאר אשפת תיירים, אין כלי שייט ממונעים, רק סירות משוטים, דייג במשורה תחת פיקוח הדוק.

אמרתי למה תמיד רק אני יוצא פרייר? גם אני אקדש אותו! לא המתנתי דקה ונעמדתי זקוף כשקצות בהונותי טובלות במים וידיי פונות לשמיים, נעצתי מבט נוקב באופק הכחלחל, מלמלתי כמה הברות בשפה עתיקה שטרם הומצאה וסיימתי ב"קדוש קדוש קדוש" תוך קידה עמוקה.

(התמונה שבה רואים אותי עושה את זה אבדה ומקומה לא נודע, והיא ממתינה להיסטוריון זקן באלף הבא שיגלה אותה. אבל מי יאמין לאיזה לטרח זקן בעוד אלף שנה?)





סרדינים מישהו?

מה את אומרת!

פתחתי שכונה

השכנים. כשהמערב אירופים נוסעים למזרח אירופה הם עוזבים את המובייל הום המדוגם ובאים עם גיפ מצוייד לחציית הסהרה, אפילו עוד יותר מדוגם

הבונקרים של ברית נאט"ו

יום רביעי, 23 באוגוסט 2017

רכיבה נטו

בימים האחרונים אני מתרכז בעיקר ברכיבה. ככל שאני מתרחק מהחוף האדריאטי הנופים משתנים, ואיתם גם אופי הרכיבה. חצי יום הסתובבתי בטיראנה ולא יכולתי יותר. זיהום האוויר המסיבי שלא אפשר לי לנישום, הרעש והצפיפות, פקקי התנועה המטורפים - יש רק כמה רמזורים בודדים בנינווה הזאת, וגם הם לא עובדים, ואם עובדים לא מצייתים להם, ובמקומם יש שוטרים נואשים שרחוקים מלהשתלט על המצב. והגרוע ביותר הוא הרעב של האנשים לכסף, להכרה, לכבוד. ארץ קשה אלבניה, וטיראנה היא לב הקושי.

בקיצור לקחתי מלון בקצה הדרום מזרחי של הכרך בכוונה לצאת למחרת במהירות אל ההרים שבמזרח. אבל הייתה חתונה בשכונה, עם מוזיקה (מזכירה מוסיקה טורקית. גם השפה דומה לטורקית) ויריות וצעקות כל הלילה - לא ממש הצלחתי לישון.

הבוקר של אתמול התחיל כרגיל בכביש צר עמוס ורועש, עד שלפתע חזרה האוטוסטרדה ההזויה בלי הכנה מוקדמת, ומיד נכנסה למנהרה אל תוך ההר וכל התנועה התנקזה לשם, והשאירה לי את הכביש הישן שמטפס ארוכות כל הדרך אל פס בגובה 900 מטר, והוא כולו שלי! שקט! פסטורליה! ציפורים מצייצות! וככל שעולים בגובה הנוף מתחיל לדבר... ובשיא הגובה הכביש סלול על סכין מהממת ומסחררת בין שני עמקים. בקיצור, אמנם עלייה קורעת אבל רכיבה לעיניין! והירידה האלוהית שבצד השני! (ראו גרף גבהים למטה).

לאחר עוד לילה סתמי במלון סתמי בעיר סתמית (שוב התקשתי להרדם, הפעם מפאת היתושים) יצאתי הבוקר לטיפוס בתוך קניון גדול במעלה נהר. נשמע מבטיח, ואכן הקניון יפה ולעיתים דרמטי, אבל באין אוטוסטרדה שוב חזר הכביש הצר עם כל המשאיות ולא נתן להנות מנוף הקניון. אבל אני מושך קדימה חדור מטרה: אגם אורכיד, שעל פי מה שקראתי הוא אחת הפינות המהממות שיש לבלקן להציע. קיוויתי להגיע אליו היום, אבל ממש לפני הפס האחרון, כ 7 ק"מ לפני שפת האגם (ורכס עם פס בגובה 970 מטר שצריך לחצות), ראיתי את המלון ההזוי הזה, ממש הוטל קליפורניה, ועצרתי. זה כנראה מלון זנונים לפי שעות (בחדר טמבטיה ענקית וערמות של מגבות, ויש גם תעריפון לפי שעות על הקיר) ואני האורח היחידי כאן. מלבדי יש כאן בחור שהוא מלצר/פקיד הקבלה/באר-מן ואישה טבחית/חדרנית/קופאית.

אלה היו שלושה ימים קשים עם מעל 1500 מטר טיפוס ומאה טון פיח אגזוזים בכל אחד מהם, ואני עייף מאוד. הסתגרתי בחדר, שלפתי את הגזייה ובישלתי פסטה על עדן החלון. פסטה, מלבד הטעם והקלוריות, יש בה גם נחמה.

מפת המסלול שעשיתי עד עכשיו




הכביש שעל הסכין

גם זה יש כאן

אוסטרלי. התחיל בספרד, מתכנן לסיים בוויטנאם...

גרף הגבהים של אתמול. הקטע הקטום למעלה זו הסכין

יום שני, 21 באוגוסט 2017

היי-וויי טיראנה

פאתי טיראנה. המלצר ראה אותי ומיד הציע 'קאווה לאטה'. לקחתי. ולמה אני כל כך מתלהב מכוס קפה? אז ככה:

כשיצאתי לדרך אתמול מהקמפ בשקודרה, היו לפני 110 ק"מ עד מרכז טירנה. הכביש צר, מסלול אחד לכל כיוון, רוב הדרך ללא שוליים, ועמוס, עמוס מאוד. אני מרוכז מאוד בשרידי הקו הלבן שסימן פעם את שולי הכביש. זה התחום שלי - 10 סנטימטר בדיוק. משמאל תנועה רועשת ומצפצפת, מימין שברי זכוכיות ובורות.

ולפתע הכביש מסתיים לתוך ערמות עפר וחצץ - עבודות סלילה. התנועה לא עוצרת וענני האבק מרקעים לשמיים. אבל אין עבודות סלילה, אין פועלים, אין ציוד מכאני כבד. רק סימנים לעבודות שהיו פה פעם. כעבור עוד כמה מאות מטרים, לפתע, אוטוסטרדה מושלמת. דו מסלולי, דו נתיבי, שוליים נדיבים ברוחב מסלול, ובאמצע גדר הפרדה תקנית. לאורך הדרך עשרות תחנות דלק חדישות אחת אחרי השנייה, ובין לבין בתי קפה (אגב, ה Caffe של קרואטיה הפך כאן ל Kafe ומבותא קאווה, והשוארמה נקראת כאן סופלקי, מה שמרמז על יוון המתקרבת...), הכול נראה מרחוק חדיש ומפואר. כל כך הרבה דלק מוכרים פה? התפלאתי.

אבל מקרוב רואים שרוב התחנות ובתי הקפה, וגם בתי המלון המופיעים כל כמה מאות מטרים נטושים. בחלק מהתחנות 6-8 משאבות דלק אלקטרוניות חדישות, אבל רק אחת עובדת, ולידה מתדלק מנומנם, ושום לקוח. בבתי הקפה הגדולים עשרות שולחנות ערוכים אבל רק אחד מאוייש. כשאני מתיישב באחד מהם מסתבר שהשולחן המאוייש זה בעצם המלצר, אח שלו וחבר שלו מהמילואים. אני הלקוח האמיתי היחידי...

בכל זאת אני חש הקלה מסויימת. יש שוליים רחבים, ואני יכול להתרחק טיפה מהתנועה ולדווש בנחת. אבל עד מהרה מתברר שלא כך הוא המצב, כי השוליים סואנים אפילו יותר מהכביש. עשרות טוסטוסים מטרטרים ומעשנים נוסעים על השוליים, בשני הכיוונים ומשני צידי האוטוסטרדה, אלה מול אלה בלי הבחנה. ולאורך כל הכביש אנשים עומדים על השוליים והטוסטוסים מזגזגים ביניהם. פשוט עומדים. אולי מחכים למונית או מישהו שיאסוף אותם. ויש גם בסטות של פירות וירקות לכל האורך, בעיקר סמוך למחלפים או צמתים.

עצרתי באחד הדוכנים לקנות ענבים. בחרתי לי אשכול שניים, ונכנסתי בעקבות המוכרת למעמקי הסוכה כדי לשקול ולשלם. בפנים שולחן רעוע ועליו משקל אלקטרוני מאובק שמיד הבחנתי שלא מחובר לכלום. האישה מאלתרת שקית מחתיכת עיתון ומניחה את החבילה על המשקל. כלום כמובן לא קורה. היא מנקה את האבק מהצג, אולי בכל זאת יצוץ איזה מספר, ואז מרימה את החבילה ואומדת את משקלה ביד. חצי קילו היא קובעת. אני מאשר שזה מדוייק. 100 לייק היא דורשת, שזה כמובן מחיר מופקע, כי על הדוכן כתוב "1 קילו - 80 לייק". אני מניח בידה מטבע של יורו, כאילו בטעות, היא מבחינה בטעות ובכאילו, אבל לא אומרת כלום ואנחנו נפרדים לשלום. (1 יורו = 135 לייק).

כל האוטוסטרדה הזו נמשכה כשלושים קילומטר, ואז הסתיימה כפי שהחלה - בקטע חצץ לא סלול, וחזר הכביש הצר והמשובש, וככול שמתקרבים לעיר הוא יותר ויותר סואן וצפוף, רועש וצופר, ועפוף פיח אגזוזים סמיך שלא מאפשר לנשום. כעשרים קילומטר לפני מרכז העיר מצאתי את הקמפ הזה, שהוא בעצם חצר של מלון, וכשאתה רוצה להתקלח פותחים לך את אחד מחדרי המלון. שם פגשתי שני טוררים צרפתים שבאו מוונציה ומתכננים להמשיך עד אתונה, ויש כאן עוד זוג עם רכב ואוהל, כולם הלומי האוטוסטרדה. ביחד אנחנו מחליטים שזה פיילוט שלא הצליח, או שנגמר לממשלה הכסף באמצע, או שזו דרך ממשלתית לשרוף כסף שחור, או שראש הממשלה ברח עם הכסף. בקרוב אצלנו.





הצרפתים. על יורו וולו 8 מוונציה עד אתונה

קאווה לאטה נוסח אלבניה

יום שבת, 19 באוגוסט 2017

בחצי הדרך

אז זהו. הגעתי למחצית פחות או יותר. בדיוק חודש חלף מאז יצאתי מוינה, שנראת לי עכשיו רחוקה כמרחק מזרח ממערב. רכבתי עד עכשיו 1500 קילומטר 1546 ליתר דיוק. 62 ק"מ ליום רכיבה בממוצע, ובדיוק 50 ליום עם לוקחים בחשבון את ימי המנוחה. אבל ברור שהחלק הקשה עוד לפניי.

הערב עברתי את הגבול ממונטנגרו אל אלבניה. זה היה טיפה מפחיד, המעבר הזה. לקחו את הדרכון ציוו עלי לרדת מהאופניים ושאלו שאלות. מאיפה באתי, מה כל הארצות שעברתי, מה יש לי בתיקים, לאן אני מתכוון להגיע וכאלה. בשלב מסויים הורדתי את הכובע, וזה כנראה מה שעשה את זה - אולי בלי הכובע נראתי להם אדם זקן ומותש... יללה תעבור התרצו לי.

מיד אחרי המעבר - עולם שלישי. כביש מתפורר, צוענים יחפים מבקשים נדבות, מנסים למכור סמרטוטים. כתוב בגדול "סופרמרקט" וזו חנות מכולת בגודל כוך. הייתה לי תשוקה לצלם בווידאו את כל המעבר, אבל לא העזתי. עשרים קילומטר לתוך אלבניה הגעתי לקמפ שמסומן במפה, והתגלה כמקום מקסים ומעוצב נהדר. הכל חדש ועובד, אולי הקמפ המוצלח ביותר בכל המסע. החלטתי מניי וביי להשאר כאן ליום מנוחה והתאקלמות. פגשתי כאן בקמפ משפחה רוכבת, בעל, אישה ושתי ילדות קטנות שבאו כל הדרך מהולנד. הם עם שני זוגות אופניים וטריילר, וכמות ציוד מטורפת. גם הם מתקדמים בקצב של 50 ליום והם כעת 3 חודשים לתוך המסע שלהם. היעד הסופי שלהם - אתונה. ישבתי איתם שעה ארוכה לפצח את המשך הדרך, שנראית מסובכת מאוד. לפנינו לכיוון מזרח רכס עבה שחוצה אותו כביש אחד דרך סדרה של מנהרות באורך כולל של כ 20 ק"מ, שברור שאנחנו לא יכולים לרכב בו. הדרך העוקפת היא בחלקה דרך עפר, כך דווח לנו, והיא ארוכה פי חמש ועם סדרה של פסים בגבהים של מעל 1000 מטר.

אפשרות אחרת היא להמשיך דרומה דרך גבעות לא גבוהות עד טירנה, ושם לחצות את אותו רכס מזרחה. גם שם מנהרה ודרך עוקפת ארוכה וגבוהה. ירדנו לפרטים על המפות, ועדיין קשה להחליט. מסתמן שהם ילכו מזרחה ואני אמשיך לכיוון טירנה.

ציוד ולוגיסטיקה
האופניים נהדרים, נוחים, מתגלגלים מצויין ויציבים מאוד אחרי השינויים שעשיתי במהלך החורף, שכללו בעיקר החלפת הבולם הקדמי למזלג קשיח מקורי של סלסה, שמאפשר לי מלבד הסבל הקדמי גם התקנה של שני כלובי בקבוקים על המזלג. נוח מאוד, ופתר לי את נושא המים לחלוטין. הבלמים המכניים החדשים קצת חלשים יחסית להידראוליים שהיו, אבל אמינים מאוד ונוחים לתחזוקה.

היו לי שני פנצ'רים עד עכשיו, שניהם במונטנגרו. באחד שמתי פנימית חדשה, בשני הצלחתי לתקן את התקר וזה מחזיק מעמד, כך שנותרתי עם פנימית רזרבית אחת חדשה ואחת מפונצ'רת. בחנויות האופניים במונטנגרו מצאתי רק פנימית אחת, בגודל 700/28. צר לצמיגים שלי, אבל בעת צרה נקווה שיעבוד.

זוג התיקים האחוריים הוותיקים שלי מתחילים להתבלות. באחד מנגנון השחרור המהיר כשל והוא מחובר לסבל באופן חצי מאולתר, והשני מתחיל להקרע בקצוות. בקיצור, זהו המסע האחרון של הזוג הזה. אחרי 4 מסעות וכ- 20 אלף קילומטר הגיע זמנם.

המזרון המתנפח התפנצ'ר לי איפה שהוא בקרואטיה ולא הצלחתי לתקן אותו. זה די לא נעים להתעורר באמצע הלילה כשאתה על חתיכת פלסטיק בלי טיפת אוויר ישירות על האבנים. מצאתי חנות מטיילים טובה בזגרב, כנראה היחידה במדינה, ורכשתי מזרון חדש.

עם הבנזינייה הייתה בעיה אחרת: בתחילת המסע בוינה הלכתי לתחנת דלק למלא בנזין, וניתקלתי בסירוב. מוכרים דלק רק לתוך מיכל של מכונית. חוק חדש במענה לטרור הגובר. הלכתי לעוד תחנות, אפילו ביקשתי מאנשים שמתדלקים את הרכב שלהם להגניב לי ליטר - לא עזר. וויתרתי. עשיתי חשבון שאם אני נפתר מהבנזינייה והמיכל שלה, זה מאפשר לי לסחוב ראש גזייה קטן + שלושה בלוני גז שיספיקו לי לרוב המסע באותו משקל. רכשתי בזגרב גזייה ובלונים ושלחתי את הבנזינייה, יחד עם הפאנל הסולרי שהגעתי למסקנה שהוא מיותר, הביתה

מעולם לעולם
המסע עצמו מעניין מאוד. מעבר לנופים עוצרי הנשימה של החופי קרואטיה ומונטנגרו, זה כאילו אירופה הולכת ומתפיידת לתוך הלבנט. מאוסטריה, שהיא שיא הקדמה והנוחות האירופאיים הידועים, עבור לקרואטיה, שהיא פחות מפותחת אבל עדיין שופעת נוחות אירופית, דרך מונטנגרו שהיא מדינה מתפתחת בשאיפה להיות יותר אמריקה מאמריקה (בדומה לישראל), עם תשתיות מתפוררות אבל רוב שלטי הפרסומת, הלוגואים והסלוגנים הם באנגלית וכל אחד ברחוב מגמגם קצת אנגלית. והינה אני באלבניה, עולם אחר. המכוניות ברובן גרוטאות חבוטות ומעשנות, האנשים נוקשי מבע, נמוכים ועבים יותר, שפופים משהו, מזכירים לי טורקים. או יוונים. או איזה תמהיל בינייהם.

אבל הבורקס בדוכנים שבקרנות הרחוב, 'בוריק' כפי שהם נקראים כאן, אחח... מה אומר, הדבר האמיתי! והיוגורט הסמיך כמו שמנת, חמצמץ ואלוהי ממש! ויש כאן איירן, שזה משקה יוגורט דליל ומלוח שאין מרווה ממנו ביום קיץ, עד כדי כך שנטשתי למענו את הקולה - תארו לעצמכם. ובכלל, לאורך כל המסע עד כה, ככול שהאזורים יותר עלובים ופחות מפותחים, האוכל משתבח והולך, ממש ביחס הפוך.

אני דואג מאוד לחפצים שלי כאן. לא משאיר כלום מחוץ לטווח עין לרגע אחד. זו רק גחמה. מניירה. עלי לזכור ולהזכיר לעצמי שוב ושוב, שהאנשים רק נראים קשים, מפני שהם בני גזע אחר וחיים בעולם שונה, אבל הם אנשים טובים. טובים ומטיבים. כמו בכל מקום אחר בעולם, ואפילו יותר. אפשר לחוש זאת בטעם היוגורט.





המשפחה הרוכבת. בדרך לאתונה

המשפחה בארוחת הבוקר. מהנדס ומורה. אחת לחמש שנים חצי שנה מסע

אלבניה

נעליים מישהו?

יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

סטפנוביץ השלישי

זה התחיל כיום כמעט שגרתי. לאחר פרידה נרגשת מדווין ומג'וני המלצר של ההוסטל (שמו האמיתי לא נודע), שהיה האיש שלנו בהנהלה, יצאתי לדרך במטרה כללית לכסות 50 קילומטר דרומה, וכל קילומטר נוסף זה בונוס. ההיילייט של היום: מעבר הגבול למונטנגרו. במעבר היה תור ארוך, ובעומדי בתור קיבלתי ס.מ.ס ממפעיל הסלולר הקרואטי שבמדינה שאני נכנס אליה לא יהיה לי שרות. זה גרם לי לאיזו פאניקה רגעית, ומיהרתי לפתוח בוקינג.קום ולחפש לינה בעיר הקרובה הרצג-נובי. מצאתי "אמפטמן סטפנוביץ'" עם מרפסת. נראה נחמד, הזמנתי. עד כאן הכל טוב.

שלוש שעות קדימה
אני מגיע להרצג-נובי, העיר כולה בנויה על מידרון תלול, והדירה לפי הנ"צ של בוקינג נמצאת אי שם בחצי המדרון, אלא שמופיעה הודעה שאני לא מכוון, ולכן הנ"צ לא מדויקת ב - 64 מטרים. בהרצג-נובי 64 מטרים זה משהו כמו 50 מטר אנכי, כל סמטאות העיר הן מדרגות. מה עושים?

התחלתי לרדת במדרגות בניסיון להתקרב לנקודה במידת האפשר, כשכול מדרגה שאני יורד מדאיגה אותי פצצות, כי הרי ברור אצטרך לעלות אותה חזרה... כשאני בול על הנקודה במסך, שזה יוצא בין מדרגה 152 ל 153 - כלום. כמה מדרגות ממני סלון תסרוקות. נכנס, שואל. בפנים ספרית ומסתפרת. כן, הן אומרות, יש פה סטפנוביץ, אבל מסובך להסביר לך. תופסות בחור נחמד שהן מכירות ברחוב - זה שכונה, כולם מכירים את כולם, כך התרשמתי - והוא אומר לי בוא אחרי. ממשיכים לרדת...

הינה, זה הבית , הוא אומר. הוא רואה שאין לי איך להציב את האופניים במדרון, אומר לי אני אכנס, אביא מישהו. יוצאת אישה. כן כאן סטפנוביץ, אבל יש עוד אחד. מסבירה לבחור בקרואטית, כבר לא נעים לי ממנו, תסביר לי אני כבר אמצא. תעלה ככה, ואז ככה, ואז תרד קצת וזה הבית הפינתי. אשר יגורתי בא לי - אין סיכוי שאני מעלה את הארבעים קילו במדרגות, מתחיל לפרק את התיקים, בא איזה ילד אומר שם יש רמפה, תלך משם. בא איתי ועוזר לי לדחוף. אני מנסה להמשיך לפי ההסבר, כבר אין לי כוח למדרגה אחת נוספת. שואל עוברת ושבה, היא מתייעצת עם שכנה זקנה שנראת אחת שיודעת. השיחה בקרואטית, אני לא מבין מילה, אבל מפענח את האינטונציות והג'סטות, וזה נשמע לי בערך ככה:

הזקנה - יש שלושה סטפנוביץ, מה את לא יודעת? שיילך שם ושם
האישה - שם הוא כבר היה, זה לא הם.
הזקנה - אז שילך שם.
האישה - מה פתאום! הם לא משכירים. מכירה אותם. יש את סטפנוביץ מויישה (שם מומצא) אולי הוא משכיר.
הזקנה - תגידי, התחרפנת לגמרי? הוא כבר מת!
האישה - כן, אבל אח שלו אברם (שם מומצא) גר בבית, לא? אולי הוא משכיר?
הזקנה - אז שיילך שם. מה אכפת לי אני.

לפתע לאישה יש רעיון. יש לך מספר טלפון? אני מאתר את המספר באישור ההזמנה. מצלצלים... אין תשובה. עוד ניסיון... כלום. טוב, היא אומרת. בוא, עולים. מצביעה על מדרגות אינסופיות. אני נאלץ לפרק את התיקים ולהעלות את כל העסק בשתי נגלות. יוצאת לי הנשמה, וזאת כבר השניה שיוצאת לי היום, ואני לא חתול. היא מרחמת, תופסת איזה בחור שעוזר לסחוב את התיקים. מגיעים חזרה קרוב לנ"צ שממנה התחלתי, ממש מאחורי הסלון תסרוקות. זה הבית, היא מצביעה.

הבית גדול יפה, עם חצר טרסות מטופחת, אבל שומם. דופק בדלת, כלום. הולך מסביב דופק בדלת האחורית, יוצא איש הלום שינה. סטפנוביץ? כן, כן, אהה! אתה מבוקינג! וולקאם וולקאם! מראה לי דירת סטודיו מקסימה עם חצר פרטית ומטבחון, מסביר לי איך מתפעלים הכל ורושם לי סיסמה לאינטרנט, ואז אני נזכר באישה שעדיין שומרת לי על האופניים למעלה...