החלטתי לחלק את הפוסט היום לשני חלקים, כי יש כל כך הרבה תמונות ואני לא מצליח להעלות יותר משלוש בפוסט אחד.
20/7 חלק א'
לאחר שעברתי את הקטע הגבוה אתמול, היום באה לי הירידה הגדולה - ללא ספק קטע המסלול המהנה והמגניב בכל המסע. זהו נתיב יעודי לאופניים בלבד, סלול על שרידי מסילת ברזל ישנה שיצאה משימוש, בקניון גדול ועמוק ובחצי גובה מעל נהר יפהפה שצבעו תכלת שקוף, עובר דרך עשרות מנהרות ישנות ועל גשרי ברזל חלודים התלויים מעל נחלים זורמים, עם מפלים דקים וגבוהים מכל צד של הקניון, בפיתולים רחבים ובשיפוע מתון ואחיד (שיפוע של רכבת - לא יותר משני אחוז, כפי שלימד אותי חבר אדריכל) וזה נמשך לאורך יותר מחמישים קילומטר! תחנות הרכבת לשעבר שופצו והפכו למעין פונדקים - תחנת עצירה לרוכבים לבירה או לקפה, ועשרות רוכבים מכל סוג ומין מנפנפים לשלום אלו לאלו, מצלצלים בפעמונים בחשכת המנהרות, ונגנבים מהנוף.
ככול שאתה מתקדם במורד, ההרים שמסביב - עדיין גבוהים - נעשים עגלגלים יותר ופחות משוננים ומחודדים, היערות הזקופים הופכים אט אט לחורש נמוך, וריחות מוכרים, מעוררי ערגה וגעגועים, של תענה נענע, וזעתר עולים באפך, ואתה יודע שהינה הינה אתה יורד אל אגן הים התיכון המוכר והחביב.
גם העיירות האיטלקיות שבדרך שונות בתכלית מהעיירות האוסטריות והגרמניות. הסימטאות צרות יותר, הבתים פשוטים יותר ובצבעי כחול וירוק דהויים המעלים על הדעת טברנות.
הרכיבה הייתה כל כך קלה, שעצרתי כל רגע, על כל גשר, בכל בית קפה, ועדיין התקדמתי לא פחות מ 70 קמ, והגעתי לקמפ התורן לפני חמש בערב. אפס טיפוס.
היום שוב פגשתי את המשפחה השוויצרית שעכשיו כבר יש לה שם, לאחר פרידה של יום. ועל כך - בפוסט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה