דרך חדשה

(תמונה 1)
זה שמשתופף שם ושתי בנותיו לידו, זה וינצ'נסו, השכן שלי. הוא כל היום משפצר את הזולה שלו. הוא עובד במתינות, חושב פעמיים ומקפיד בקטנות. בשעה שהוא עובד הוא שר בקול רם, כשמסתבר לו שעשה טעות - וזה קורה אחת לעשר דקות - הוא גוער בעצמו, מתרצה ומנחם את עצמו, בורר דרכים לתיקון הטעות, הכל בטנור רם ובלי כל מבוכה, ואז חוזר לעבוד, וגם השירה חוזרת. לעיתים הוא גוער בעצמו בקול כל כך רם, שהשכנה ממול, שעסוקה גם היא בעיניינה עד למעלה ראש (כנראה בריענון המצעים) צועקת: בסטה וינצ'נסו! ועוד כמה מילים שלא אצליח לצטט, וכשהשירה חוזרת, היא נאנחת אנחת רווחה מודגשת ומסולסלת, וצועקת בראבו!

אחת לחצי שעה או שעה מגיע אומברטו, חברו ממורד הסמטה, להציע לוינצ'נסו עצות ולקנא בו. הוא מקנא בקול רם בלי שום בושה, ומהלל ומשבח את העבודה בתשבוחות מולפגות אבל באינטונציה שאומרת: אח, יא כלב בן כלב, איך אתה יודע לעשות הכל כל כך יפה! ווינצ'נסו מבליט את כרסו מרוב נחת.

הם חולפים על פניי חמישים פעם ביום, בכל פעם אומרים בונג'ורנו בנימוס, אבל חומקים מלהיכנס איתי לשיחה מפאת האנגלית שקשה להם, למרות שרמזתי להם שידברו איטלקית, זה לא מפריע לי.

אני אוהב את השפה האיטלקית וכמעט מבין מה שאומרים לי. זו לטינית הכי בסיסית, בתוספת כמה תווי מנגינה לכל מילה, למשל פרינציפ > פרנציפיונה וכו' אני נהנה לשמוע אנשים מדברים אלי, ולא מפסיק אותם גם כשלא הבנתי כלום. לשמוע מריבה בין גבר לאישה זה לשמוע קונצרט לטנור וסופרן, עם פרק דרמטי, פרק לירי ופרק רומנטי, והכול בשתי דקות. והכי יפה: ילדה קטנה בת שלוש רצה לאבא שלה ומסבירה לו בהתלהבות מה שראתה - זה שירת מלאכים ממש.

המלצרים פה הם אדירים. מקצוענים ביותר, בעלי הומור, זריזים ויעילים, ועושים הכול בריקוד ושירה. אתה מתיישב במסעדה והמלצר, תוך שהוא עסוק עם שולחן אחר, קורץ לך ומאותת שהבחין בך וכבר הוא מסיים עם החארות האלה וניגש אליך סופיטו! (-ללא דיחוי). אז הוא מתבדח איתך, מנחש את מצב רוחך, כמה אתה רעב ומה תאהב, וצוחק ושר כל הדרך למטבח. כשאתה משלם בדיוק את סכום החשבון, הוא מונה את הכסף ואומר פרפקטו! באינטונציה כפולה, כבייכול משבח אותך על הדייקנות אבל מתלונן על שלא הוספת לו עוד משהו. (הטיפ הנכבד כבר כלול בחשבון) והכל בצחוק ובקריצה.

אני יושב בגראדו זה היום השני, ועל אף שנשבעתי לא לעלות על האופניים שלושה ימים, מחר בבוקר אני זז - הדרך קוראת לי.
היום עשיתי את כל ההכנות, מפות והכל, והחלטתי לאור המצב ולבקשת משפחתי לעזוב את מזרח אירופה לפעם אחרת, ולהמשיך אל המגף. אגיע לווניציה בעוד יומיים, משם אמשיך לבולוניה, שם אחבור מחדש למסלול יורו וולו 7 החביב ויחד נמשיך לפירנצה ולרומא, ושם אסיים. זה עניין של כ- 900 קמ, ועם הפסקות התיירות המתבקשות בערים המפורסמות, זה ייקח לי כשלושה שבועות, ויביא אותי למשהו בין 4500 ל- 5000 קמ סך הכל.

ואז יבוא החלק שהוא כנראה המסובך ביותר במסע כולו: לארוז את האופניים וכל הציוד בתנאי רחוב ולמצוא טיסה לארץ במחיר סביר. אין לי מושג איך זה יהיה. ימים יגידו.