מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שלישי, 27 באוגוסט 2019

מלרוז

עוד בפתח הקמפ, כשהגברת מסרה לי את הקוד לשירותים, הסיסמה של הווי פיי, ודחפה לי ליד מפת סיורי אופניים באזור, ידעתי שנפלתי טוב. מיד אמרתי "אפשר בעצם שני לילות?" "לא חשבתי אחרת!", היא ענתה, "כשתראה את העיירה שלנו תרצה אפילו שלושה"

תראו את היפיוף הזה! עוד נגיע לעניין הגשרים בהמשך

בסדר גיברת, לא להתנפל. אמנם אני חתיך גיבור והכל, אבל מחליט רק ברגע האחרון, כן? הייתי עייף ורצוץ והיו לי מיליון סידורים על הראש (לא לשכוח לקנות סוללות ושמפו לפני שסוגרים!). כשסיימתי הכל כבר ירד החושך, והתפנתי לסיים פוסט ולפרסם אותו. מולי בדשא, במס' 7, היה האוהל של הייקר שתקן, שישב והחריש עד שסיימתי את הפוסט, ואז ניגש והציע לי ויסקי. לא זוכר אם דיברנו ועל מה, רק את עצמי מדדה אל אוהל במעגלים ומתקשה למצוא את הריצ'רץ' של הפתח… 

חלקת האוהלים

אני מגדיר את עצמי אתאיסט, אבל זה לא אומר שאין לי אלים שאני כפוף להם. אחד מהם הוא גורל, טיפוס קפריזי והפכפך, שהיד שלו היא שקובעת. ומה שיד הגורל מחליטה זה מה שקורה בראס-בינ-עינו, ולא משנה עד כמה זה שרירותי. ואין מה לעשות, צריך לקבל את הגזרות שלו בהכנעה, ולשמוח איתן גם כשהן קשות מנשוא. למשל האסטמה שלי. 

ויש את אישתו היפה של גורל, מזל, שאו שהיא מאירה פנים, או שלא. אממה, אותה אפשר לפעמים טיפה לנווט, לארגן לה תנאים נוחים להתגלות. למשל לנדוד בסקוטלנד באופניים בלי מסלול מוגדר ובלי להתבאס מכלום. ואז, ורק אם גורל מרשה לה, היא מאירה פנים, אחוש-שרמוטה מאירה. וכשהגעתי למלרוז הוא בדיוק הרשה לה! 

מלרוז

הבוקר בא, בחרתי לי את אחד המסלולים שבבורשור, ויצאתי לדרך עם אופניים ערומים וקלילים. באמת עיירה יפה מלרוז, עם נהר רחב וצלול, והמון אטרקציות יוצאות דופן. כדי לא להתפזר יותר מידי, נתרכז בשניים.


מלרוז אייבי
זה מנזר שנוסד לפני יותר מאלף שלוש מאות שנה, ופעל ברציפות אלף ומאה שנה. שום דבר לא הכין אותי למבנה המטורף הזה שגורל ומזל שמו לי מול הפנים. והוא כל כך גדול, ומוכב, ורב מימדי, והזוי, ובנוי כולו קשתות אבן דקיקות ומדויקות. באמת בלתי נתפס. צילמתי עשרים אלף וארבע עשרה תמונות, מנסה להוציא מהסמרטפון המסכן את המקסימום, אבל לא יעזור, כדי להעביר את הרושם שהמבנה הזה עושה על המתבונן, צריך צלם מקצועי עם עשרים קילו ציוד. אני שם פה כמה מהיותר מוצלחות:








לידרפוט בריג'
אני חובב גשרים. גשר מוצלח יכול לרתק אותי שעות. לדעתי, גשר הוא פסגת ההנדסה וגולת הכותרת של האדריכלות. זה המבנה האחד שבו החוזק, היציבות, הפונקציונליות והאסטטיקה מתלכדות לכדי הרמוניה וזרימה שאין דומה להם בכל מיבנה אחר. זו כנראה הסיבה שגשרים תמיד היוו השראה למשוררים, לסופרים, לציירים ולקלושרים (כלומר לי). גם נביאים, מנהיגים וחוזי המדינה תמיד נטו להצטלם על גשר כשהם משקיפים למרחוק.

השראה

עברתי את עיקול הנהר ולפתע הוא נגלה לי, ומה אני אגיד לכם - נעתקה נשימתי! (- טוב נו, חיפשתי ביטוי פומפוזי להעצמת הדרמה. אם נשימתי נעתקת זה מהתקפת אסטמה). כמה גבוה, כמה דקיק, כמה אלגנטי וציורי שגשר יכול להיות. הינה המיטב מחמשת אלפים שמונה מאות וארבע התמונות שצילמתי:




רואים את הדייג? זה כדי להמחיש את הגובה. תביטו עוד פעם. 

וזה הרומי, בן אלפיים, כיום משמש הולכי רגל ואופניים, וממנו צילמתי את הלידרפוט. מאחוריו רואים את המודרני שעליו עוברת האוטוסטרדה. 

ולקינוח, בערבו של יום הופיע תרמילאי תמיר וחייכן בשם ג'ורג', והקים את אוהלו לידי. הוא הולנדי, וצועד את סקוטלנד במשך שבעה שבועות, כעשרים וחמישה קילומטרים ביום. מיד התחברנו. כיף של בן אדם. הוא שלף את הפלאסק עם הוויסקי הסקוטי ועדכן אותי שיש שמונה ברנדים שאני חייב לנסות ומנה את כולם. אני נתתי לו לנסות קפה טורקי, והדגשתי שהוא לא יווני ושלא ינסו לבלבל אותו. הניסיונות צלחו משני מצדדים, והכל הכל תודות לזוג האלים שלי אתאיסט מושבע, גורל ומזל

ג'ורג'

ומה נסגר איתי ועם סקוטלנד אתם שואלים? נו, כבר הבנתם.


יום שני, 26 באוגוסט 2019

תנאים של חיבה

ככה סתם, בהיסח הדעת, תוך כדי דיווש יגע בצהרי היום, ראיתי שלט דרכים עם המילה סקוטלנד, והבנתי שעברתי את הגבול. עבר זמן עד ששמתי לב שהכביש טיפה השתנה: יש עכשיו שול די רחב לכל האורך ומידי פעם יש עליו סימון של אופניים. גם איכות האספלט טובה יותר, הכביש רחב יותר ועמוס פחות, ושמות הישובים שעל השלטים עם המון אותיות ובלתי ניתנים להגיה, לפחות בשבילי. 


לאחר יום ארוך הגעתי לקמפ קטן השוכן לצד מגרש פוטבול, כזה עם השערים המוזרים האלה שהולכים לגובה. המקום היה נטוש, המבנים נעולים, ולא מצאתי שום דבר שקוראים לו ריספשן או אופיס. הסתובבתי שם אובד עצות באין שום אופציה אחרת. ואז הבחנתי בקצה הדשא בצריף קטן ולידו שני קרוואנים ישנים. התחלתי להתקדם לשם כשמולי, מהצד האחר של המגרש, הופיע זקן חביב עם כלב שהתקדם גם הוא לעבר הצריף. "זה הריספשן?" שאלתי אותו. "יאפ. אין לו שם אחר" אמר. "אז אתה האיש?" שאלתי. "אם תחייג למיספר שעל הדלת שם, תשמע את הכיס שלי מצלצל! הי הי הי..." הנוף אולי השתנה, אמרתי לעצמי, אבל ההומור אותו הומור. הוא גבה ממני שישה פאונד, פתח לי את המלתחות של קבוצת הפוטבול, פלט עוד איזו הלצה והלך. איש חביב סך הכל. 


והופיעו עוד שינויים, בולטים פחות אבל מהותיים יותר. הארץ הרבה פחות מיושבת, והמרחקים בין ישובים, הקטנים יותר, גדלו בהרבה. גם הגבעות הפכו להרים, אבל הרכיבה קלה יותר כי הדרכים הולכות לאורך נהרות, ולכן העליות אמנם ארוכות, אבל אחידות ומתונות, ובסופן ירידה ארוכה ארוכה… 
גם המדרונות קיבלו צבעוניות אחרת - לא עוד רק דשא ירוק, אלא גם שיחים גבוהים וכהים יותר, ושדות צהובים, ופה ושם חתימות של פריחה בכל צבעי הקשת.  אני רוכב על כביש A7 שהוא הדרך ההיסטורית לאיידינברו, לשם אני חותר. אט אט זה מחלחל לי - סקוטלנד יפה יותר! 


כשהקמתי את האוהל, לפתע נפתחה דלת אחד הקרוואנים הנטושים ואיש עם כרס גדולה דידה החוצה. הוא פלט לעברי משפט שלא הבנתי, כנראה באנגלית עתיקה או שאולי הייתה לו כוויה על הלשון. עניתי לו "טוב תודה, ומה שלומך?" והוא ענה "איו, אוהיי" או משהו דומה. תירגמתי לי את זה בתור 'הכל סבבה'. אחר כך שוחחנו קצת. הוא עשה מאמצים גדולים להתגבר על הכוויה בלשון, אני הפלגתי בניחושים והמצאות מה הוא אומר, והשיחה קלחה שעה ארוכה... באמת איש חביב. 

ערפילי הבוקר בקמפ הנטוש

ועוד שינוי גדול: מזג האוויר השתנה ללא הכר. רק אתמול רכבתי בגשם שלא פסק לרגע שלושה או ארבעה ימים, והיום שמים כחולים, ענני נוצה לקישוט, ו 27מעלות! בבוקר, כשניסיתי לייבש את האוהל כדי להתקפל, הזקן והשמן עמדו עלי ברוב חביבות להשיא לי עצות. לא בהכרח הבנתי מה אמרו, אבל העצות היו ממש חביבות! יצאתי לדרך בהרגשה טובה וציפיה נרגשת לקראת הבאות. נראה לי שאני וסקוטלנד זה הדדי בינינו - אני מחבב אותה והיא מחבבת אותי! 
או…  או שעודפם אני ממציא? 

על כל מצבה חקוקים כ 10-15 שמות עם תאריכי המוות לאורך מאה שנה ויותר. להבנתי, זה לא שהעצמות קבורות מתחת, זה כנראה גל-עד

היום התחיל טוב. הכביש התפתל במעלה נהר שוצף, עובר מידי פעם לגדה האחרת על גשר אבן עתיק. התקדמתי על אותו כביש כ 35 ק"מ של כלום בעליה מתמשכת, עד הישוב הבא. ואז באו עליות הרבה יותר קשות וראיתי שאני מתקדם ממש לאט, והחלטתי שבקמפ הבא אני עוצר ליום מנוחה, אחרי כעשרה ימים רצופים של רכיבה. כביסה, תחזוקת אופניים, קריאה, עניינים כאלה. זו הייתה סאגה שנמשכה יותר משלוש שעות.  הגעתי לקמפ - מלא. האיש אמר תמשיך 6-7 מייל קדימה יש עוד קמפ. הגעתי - מלא. התחננתי, בכיתי, לא עזר. זה הולידיי היום, נאמר לי, והמקום מפוצץ. אי שם על ראש אחת הגבעות ראיתי במפה עוד קמפ, באין ברירה חרקתי שניים וטיפסתי לשם - מפוצץ, אבל מצאו לי מקום. כל הערב רעש והמולה, ילדים רצים נכשלים לי באוהל, אמהות צורחות, אבות גוערים, ילדות בוכות. לא נחתי לדקה. בלילה הקמפרים החוגגים החליטו לעשות מדורה לכבוד החג, רק שהם לא כל כך יודעים, ומילאו את המחנה כולו בעשן - ישר לתוך האסטמה שלי. 

יופי בנות! עכשיו כולן ביחד. שלוש - ו… מווווו!

יצאתי משם בשעה מאוחרת בבוקר שבור ורצוץ כמו אחרי טירונות גולני ואש לילה בגדנ"ע, רק כדי להתמודד עם עליות חדשות ולחפש קמפ חדש. סקוטלנד, תתאפסי על עצמך! בשביל מה באתי בעצם? חם ומזיע כמו בארץ! אני מדווש ושואל את עצמי האם אני עדיין מחבב את סקוטלנד כבראשונה? אוקיי אוקיי, ברשותכם נשאיר את השאלה הזו באוויר כרגע, בסוף היום נראה מה נעשה איתה. וזה הלך ונעשה יותר קשה. כלומר, לא העליות, התשישות שלי הרימה ראש אחרי 10 ימים וליל בלהות מחניק ורועש. בסוף עצרתי באיזה מקום גבוה ואמרתי זהו. מכאן אין כבר לאן לטפס, רק לרדת. ואכן, משניגבתי את הזיעה מהעיניים, נגלה לי עמק יפהפה הרחק למטה. לא יתכן שאין שם קמפ, עצמי אמר לי, הרי זה בדיוק מה שהקמפרים אוהבים… 


אז, האם סקוטלנד ואני בכל זאת… רגע רגע, לא כל כך מהר. אני לא אהיה פזיז עם הצהרות נמהרות. בנפש נכספת ובאופטימיות נפשעת נתתי שני פידולים חזקים לתפוס מהירות ראשונית, ומכאן הגלגלים והגרביטציה כבר נתנו את ההצגה שלהם - ואיזו הצגה! בקיצור, ותמיד קטע הירידות הוא קצר מידי, ממש בקצה הירידה על גדת הנהר, גלשתי לתוך קמפ מקסים. כן, אמרה הגברת, המקסימה, יש לנו חלקה מיוחדת לאוהלים ואתה מקבל את מס' 3 כדי שתוכל לקשור את האופניים לגדר. 
סקוטלנד! מה אני אגיד לך? 

עוד טירה שראיתי בדרך, ולא ויתרתי על סיבוב בפנים!

הישארו איתי חברים, זה פשוט נעשה ארוך, ולא נתחיל לקבוע דברים על רגל אחת, נכון? אז כל התשובות, ועוד הרבה עלילות בפוסט הבא, שכבר כבר מגיע! 
כבר… 

יום שישי, 23 באוגוסט 2019

מקל יד שניה וארמון רב תפארת

בהתחלה זה היה בלתי מורגש. למראית עין הגבעות המשיכו כרגיל - כיפות עגלגלות של שדות מרעה ירוקים מנוקדים כבשים לבנות. הגובה בין 80 ל 200 מטר, עלה וירוד. מאה מטר עליה, מאה ירידה, אין מטר מישורי או קרוב לזה. לזה כבר הסתגלתי. אבל ברגליים המצב השתנה, עכשיו קשה לי הרבה יותר. גם מנעד הגבהים השתנה, כבר חציתי קו גובה 400 וצללתי עד מתחת ל 50 כדי לעבור נהר, וברכיבה של 50 ק"מ אני צובר מעל 1500 מטר טיפוס מצטבר. וזה מובן, כי אני נכנס לארץ האגמים (Lake district).


בסוף היום, כשהגעתי לעיר קנדל, הגבעות כבר הפכו להרים. נכנסתי לאכסניה המקומית, גם היא בבית עתיק ויפה להפליא, ושם ראיתי את החתול הראשון שראיתי באנגליה, שעמד בדרכי באמצע המדרגות כשאני עמוס בכל התיקים, ולא הואיל אפילו להעיף מבט לעברי, עד שבא האיש מהקבלה ודחף אותו. ג'ינג'י אמיתי. אחר כך חיזרתי אחריו וצילמתי אותו שעה שלמה, אך הוא לא נעתר. 


בכניסה לעיר ראיתי חנות אופניים גדולה ונכנסתי. ביקשתי להחליף קסטה לגדולה יותר כדי שיהיו לי הילוכים יותר נמוכים. החברה שם בדקו את המערכת שלי מכל הכיוונים, התייעצו, הרימו טלפונים, ולבסוף הודיעו לי שאין אפשרות לעשות את זה על פי התקנים, אלא רק בקומבינה, וזה לא כדאי מאחר שאני במסע ארוך ואם משהו לא יסתדר הם לא יוכלו לעזור לי כי אני אהיה רחוק רחוק. התייעצתי גם אם חברים בארץ, ואין מנוס, אצטרך לחיות עם מר גורלי...


האגם הגדול הראשון, ווינדרמיר, היה עמוס בתיירים עד להחליא, עם כל תופעות הלוואי: צפיפות והמולה בכל מקום, תורים אינסופיים לעלות לספינה, פחית קולה בעשרים שקל. החלטתי למשוך עוד קצת ולהגיע לאגם קטן ומבודד יותר. כך הגעתי לאכסניית YHA Hawkshead, שהיא ווילה ענקית על שפת אגם פסטורלי וציורי, ובה מאות תרמילאים מכל הסוגים והגילים. כשעמדתי בתור בריספשן, בדיוק הם היו בטלפון עם מישהו ששכח אמש מוט הליכה באכסנייה, והוא אמר להם שהוא כבר רחוק ושיתנו אותו למישהו שחסר לו. מיד קפצתי והרמתי יד, והודעתי שאני לוקח את המוט, ונרשם לשני לילות. מחר היום הליכה! 


כל הערב ניסיתי למצוא לי מסלול למחר. לא מצאתי עם מי להתייעץ כי כולם היו מסוגרים בעצמם, או עייפים מכדי לענות לי. עיינתי במפה הגדולה בריספשן, היו,שם עשרות שבילים שיוצאים מהכפר הסמוך, לך תדע, אבל מה שכן - ראיתי שהמפה שלי שבסמרטפון מדוייקת ומפורטת כמו המפה שעל הקיר. בלוח ההודעות בלובי משך את עיני פתק מרושל שאומר "Start from the church graveyard". ואכן ראיתי במפה שביל הליכה שמתחיל בחצר הקברים של הכניסייה...


יצאתי השקם בבוקר, אני ומקל הקרבון המדוגם שלי (ועם שרירים קצת תפוסים מהעליות אתמול), ישר לחצר הכנסייה, שם מצאתי את הפישפש הקטן המוביל אל היער. השביל היה מקסים ממש, חוצה עשרות נחלים ויובלים בגשרי עץ קטנים. די מהר הגעתי לראש הגבעה, והנוף היפה והעדין שכמו צוייר בצבעי פסטל נפרש לעיניי. בלי להרגיש עשיתי סיבוב של 12 ק"מ על הגבעות שסביב האגם, עד שחזרתי לחצר הכנסייה, ומשם ישירות לפאב הסמוך להשלמת העלילה...




אחר כך עברו עלי יומיים מפרכים של רכיבה בגשם בלתי פוסק. ההליכה עשתה לי טוב ושחררה שרירים וגם נפש. באין תוכנית מוגדרת, הלכתי על נתיב שאנשי האופניים בחנות המליצו לי - צפונה אל העיר קסוויק, הנתיב הכי מתון לצאת מארץ האגמים שהיא בעצם רכס ההרים הכי גבוה באנגליה.

קולנוע 'אלהמרה'  בקסוויק

 בקסוויק לנתי ב B&B אקראי. הגברת התגאתה בארוחת הבוקר האנגלית המסורתית שלה... כשביקשתי קונטיננטלית (קורסון וריבה) במקום, היא ממש נעלבה, אז ויתרתי, ובעודי מנסה לבלוע את השעועית מקופסה, היא רצה לסופר הסמוך והביאה לי קורסון וריבה!

בבוקר המשכתי צפונה על גבעות שלא נגמרות ותחת גשם שלא נגמר, עד שנגמר לי הכח. ראיתי במפה מלון 10 קמ ממני (ועשר גבעות לעלות ולרדת…). למראה הארמון שאליו הגעתי כמעט חשבתי לוותר כי זה בטח יעלה לי הון, אבל בעודי עומד מול הפתח עלה בדעתי לפתוח בוקינג דוט קום, לראות אם מופיע שם וכמה עולה. הפתעה: נותר חדר אחד בהנחת הרגע האחרון של 50%! צעדתי פנימה מעדנות ומיד הפכתי למלך. עזרו לי עם האופניים, סחבו לי את התיקים לחדר - המדהים יש לציין - והכינו לי קפה. 

גרין היל הוטל

הגן שמסביב

כשהתאוששתי קצת קראתי על ההיסטוריה של המקום: החל משנת 1658, כשאיזה לורד קנה את השטח ובנה עליו בית שנשרף עד עפר 100 שנה מאוחר יותר. ואז לורד אחר בנה את הבית הנוכחי בשנת 1781, וב 1951, כשהמשפחה ירדה מנכסיה, הוסב למלון הנוכחי. יש עוד המון פרטים על דמויות מפורסמות ששכנו בו וספרים שהוא נזכר בהם, אבל לא אלאה אתכם.

החדר שלי

כעת אני בחדרי אחרי לזניה ושתי בירות, מחפש איך לסיים כבר את הפוסט הנמרח הזה ולהעיף אותו לאוויר… 

יום שני, 19 באוגוסט 2019

גשם

 רכבתי כחמש שעות בגשם עם כל חליפת הגשם עליי, והתעייפתי מאוד. גם מעיל ומכנסי הגשם הדקיקים ביותר מסרבלים אותך ומאיטים אותך, ולא הצלחתי להתקדם יותר מ- 30 ק"מ. הגעתי לאכסניה מקסימה בכפר סליידבורן, ששוכנת בבית עתיק שנבנה בשנת 1777 ע"י האיכר שהתיישב כאן. זה היה אז איזור מרוחק ומבודד, שלא היה שייך לשום פיאודל או בעל אדמות. כעבור כמאה שנה, בשנת 1893 כל תכולתו של הבית והרהיטים נמכרו למשקיע, כשהבית עצמו נשאר בחזקת צאצאי אותו איכר (סוג של שותפות) והבית הפך לפאבליק (פאב בשפתנו). 

פתח האכסניה

את כל זה קראתי בגזיר עיתון שהיה תלוי על הקיר בדיינינג רום. בהמשך קיבלתי עוד הסברים וסיור מודרך בבית ע"י הזוג המארח, שאינני זוכר את שמותיהם ומישום מה לא צילמתי אותם. מאוחר יותר הגיע סייקליסט נוסף עם תרמיל צבאי ענק על הגב וחגור פאוצ'ים למותניו, ללא ספק הסט-אפ הכי מוזר לטורר שראיתי אי פעם. אותו דווקא צילמתי (ביקשתי, והוא הסכים בקושי והשתופף במבוכה ברגע הקליק. משונה שהם לא אוהבים שמצלמים אותם פה. אני מתקשה להתרגל לזה).


ואז הגיע אין (Ean), שרירן מבוגר על אופניים, ושנינו קיבלנו חדר משותף. הוא הצהיר מייד שאל לי לדאוג, הוא לא נוחר בכלל! מאוחר יותר התברר שהוא בדיוק בגיל שלי ושהוא פטפטן אובססיבי (ועוד יותר מאוחר הסתבר גם שהוא נוחר במלוא הקיטור, בסגנון נגריה ובסגנון נפחיה לסירוגין). הצילה אותי ממנו רוכבת יפהפיה בשם אליסון שבדיוק הגיעה ולקחה עליו משמרת, ואני השתחררתי לעבודות. אחר כך, כשישבנו בלאונץ', יריתי שאלה כדי שיפסיק לדבר על עצמו: איך איכר בודד בונה כזה בית, שלהזכירכם עומד על תילו ובמצב מצויין זה כ- 250 שנה? זו הייתה פגיעה בול. האיש קם, ומול עינינו המשתאות תיאר תוך תנועות תיאטרליות רחבות איך בונים בית. בקצרה: לבית אין שום שלד והוא נבנה אבן על אבן, מהמסד עד קורות הגג (שתי קומות ועליית גג) . את אבני הפינה, המשקופים ועדני החלונות הוא רוכש אצל סתת הכפר, הקירות בנויים מאבנים שאסף בשדה ופוצחו והותאמו למקומם בעזרת פטיש כבד, כמו שבונים טרסה, המלט הוא טין מהנחל הסמוך מעורב בגבס. קורות הגג עשויים מעצים שנכרתו ביער הסמוך, והוקצעו באופן גס בגרזן, הרעפים הם רעפי אבן ציפחה שנקנו גם הם אצל הסתת.

אליסון

זה היה מרתק. זוג המארחים, אליסון ואני הקשבנו פעורי פה, בעוד אין מדגים תנופות חטיבה רחבות. זה נשמע לנו כל כך פשוט (אם לא מחשיבים את עבודת הפרך הנדרשת כמובן), עד שחלטנו מיני וביי לבנות בית בעצמנו! (טנטטיבית).

פינה בבית


מבפנים. אין שום קיר ישר, אופקית או אנכית, ושום ריצפה מפולשת.

מאוחר יותר, כשכבר הפכנו למשפחה וישבנו לארוחת הערב (שכל אחד הכין לעצמו, כמוקובל באכסניות, אבל עד מהרה הכל התערבב וכולם אכלו מהכל), ביקשתי שיסבירו לי את עניין הברקזיט, שמפרק ממשלות אבל ממש לא מובן מה הסיפור ולמה כן ולמה לא. לשמע 'המילה הארורה' כפי שאליסון כינתה זאת, כולם נאנחו במקהלה. התעורר ויכוח קטן איך מסבירים את הדבר הזה לזר שלא איכפת לו (אני). לבסוף ג'ון, המארח, לקח את היוזמה וניסה להסביר לי במילים פשוטות. מיותר לציין שלא הבנתי כלום, אבל היהנתי בהבנה אחרי כל משפט, ובסוף אמרתי "ברור! תודה!" בהתלהבות, וכולם נאנחו בהקלה. כשקמנו להתפזר לחדרים, אין טפח על זרועי, וידעתי שהוא מחבב אותי כמו שאני אותו. 

הכפר בגשם

הנוף מסביב יפה מאוד, אבל קשה לכנות אותו 'עוצר נשימה' או 'דרמטי', ואי אפשר להשוות אותו לשום מקום אחר (שאני מכיר). בשוויץ, אוסטריה, או צרפת, יש גבעות ירוקות כמו אלה, אבל תמיד ברקע יש הרים חדים ומושלגים, וגאיות תלולים בעומק מאות מטרים. הנוף הזה יש בו משהו מתון, והוא נוסך בך רוגע ושקט נפשי, אולי גם איזו חולמנות, עד שעולה על הדעת שכל בית בודד על ראש גבעה הוא בית מרפא לחולי נפש. 
יש הרבה מוסדות להצלת חיות הבר באיזור הזה. אני לא ראיתי חיית בר אחת מלבד ברווזים בנהר שנראים די מתורבתים, וכמה קיפודים דרוסים בצידי הדרכים. 

מונו-כרומטי משהו

גם מחר צפוי גשם כל היום. החלטתי להשאר כאן. כל השאר (מלבדנו היו עוד שלישית רוכבים באכסנייה שלא יצרו איתנו קשר) עלו בבוקר על האופניים ורכבו אל תוך הגשם בלי להסס. לא יודע אם הם גיבורים או משוגעים. 'גם אני גיבור, אבל בדברים אחרים', חשבתי כדי לתרץ לעצמי איכשהו את הפחדנות. סיפרתי להם על הרכיבות שלנו בנגב, בארבעים מעלות ובלי מקור מים לאורך מאה קילומטר והראתי להם תמונות. הם חשבו שאני מטורף וגיבור, ושהם לא היו מצליחים לצעוד מאה יארד או ביכלל לחיות בתנאים כאלו (👍). סיכמנו שאנחנו לא מעוניינים להתחלף. 

לא, זה לא חומר גלם לקבב, זה בית חרושת לצמר המשובח בעולם (לטענתם)

יום שישי, 16 באוגוסט 2019

מלנכולי

לאחר ארבעה ימים של חריגה ממסלול "אנד טו אנד", שהביאה לביקור מפתיע במסלול מירוצי אופנועים, בטירת איטון המהממת ובליברפול המרגשת, חברתי חזרה למסלול כמאה קילומטרים צפונה מהנקודה בה עזבתי אותו. כעת אני בקמפ יפה על נהר ריבל, מכונס באוהל, והגשם נוקש על היריעה ולא פוסק לרגע. אני ביום מנוחה היום, ברגשות קצת אפלים. מלנכולי. 

חזרה למסלול

מזג האויר קשה לי. זה לא שלא למדתי לרכוב בגשם, ויש לי את כל האמצעים, אבל לחילופים התכופים בין שמש חמימה לרוח קרה וגשם סוחף עשר פעמים ביום לא הצלחתי להתרגל, ואני חצי מצונן עם אף נוטף כל הזמן. ביומיים האחרונים מאז שעזבתי את ליברפול אני מושך בקושי, מתעייף אחרי כל עליונת, ונאנח הרבה. זו עייפות פיזית, אבל גם, ואולי בעיקר, שחיקה נפשית אחרי כל הביטלמינה הזו, והמוני התגובות הנרגשות שקיבלתי על הפוסט האחרון, בכל אמצעי התקשורת. מין אנטי קליימקס שכזה. 


מרגש במיוחד היה לקבל הודעות מחברים שאספתי במסעותי ברחבי העולם, ושעדיין בקשר, ועדיין עוקבים אחרי הבלוג. אחד מהם הוא פרד פטרסון, אותו פגשתי בקמפ בדילן, מונטנה, במסע "טראנס אמריקה" לפני שלוש שנים. זו הייתה פגישה מיוחדת, שעל אף שנמשכה לא יותר מעשרים דקות זכורה לי היטב: בדיוק סיימתי להקים את האוהל שלי, כשלקמפ נכנס אוטובוס ארוך ויפה שגורר אחריו מכונית קטנה. עזרתי לו ספונטנית למקם את האוטובוס, והקשר ביניינו נוצר עוד לפני שהוא ירד ממנו. דיברנו כמה דקות, וגילינו ששניינו אוהבים את איסטנבול מכל הערים. וזהו. למחרת, בעודי מדווש בהמשך הדרך הוא חלף וזיהה אותי, והמשכנו את השיחה על טורקיה בצד הדרך, כשהמכוניות צופרות לנו. קבענו להפגש בעיירה הקרובה, אבל זה לא קרה. פרד גר באוטובוס שלו זה שלושים שנה (!), ומסתובב בעולם בחיפושים אחרי אתרי סקי שיתאימו לאופני שלג (סוג של אופני הרים, שבמקום המזלג הקדמי יש להם זוג מגלשי שלג), שהוא אחד המפתחים שלהם. מרגש היה לקבל ממנו מייל, שסיפר לי כמה הוא אהב את הפוסט על ליברפול! ואגב, אנחנו בטוחים שעוד נפגש איפה שהוא, מתי שהוא. 

פרד ואני לצד הדרך

האוטובוס של פרד

הכלבים כאן הם מגזר מיוחס באוכלוסיה, וכמו לכל מגזר, יש להם זכויות וחובות. לכל משפחה יש לפחות שניים, לרוב מגזעים קטנים ומפונפנים. נביחות קלות הן מקובלות, אבל אסור לכלב לגרגר או לנהום כלפי מישהו, אך אסור לגעור או לאיים על הכלב ורק לבעלים מותר להסות את כלבו. בכל מקום, חנות, מסעדה וכל מוסד אחר, כמו גם בכל מרחב ציבורי כמו תחנות אוטובוס וסתם פינות רחוב יש הטוויה מיוחדת לכלבים ובעליהם, עם כללי התנהגות מדויקים וברורים. באוטובוס הבעלים חייב להרים את הכלב בידיים. הכלב גם חייב להיות קשור תמיד, ולעשות את צרכיו רק במקומות המיועדים לכך. הכלבים יודעים את זכויותיהם וחובותיהם, ומתנהגים בהתאם. ברשימת מספרי החירום שיש בכל מלון, וטירינר מופיע במקום השני, אחרי לוחמי האש ולפני רופא, רופא שיניים ותחנת מוניות. 
אין חתולים. לא ברחוב ולא בבית. אולי כי אין פה פחי אשפה פתוחים ברחובות. עד כה לא ראיתי חתול אחד,ואני מוכרח לציין שזה קצת מוזר. רכבתי בשביל צר ומרחוק באה זקנה שפופה עם פודל בסוודר כחול. צילצלתי בפעמון והכלב מיד סר הצידה ומשך בעדינות את גבירתו. גוד בוי! הפתרתי לעברו כשחלפתי. 

זה בית קברות אם לא הבנתם

יש כאן המוני מהגרים, בעיקר מוסלמים. הם מאכלסים שכונות שלמות בערים הגדולות, ומתפעלים את כל מסעדות הטייק אווי, שהם 95% מהמסעדות (היתר הן מסעדות הודיות, המתופעלות ע"י ההודים - המיוחסים שבמהגרים). אם הם יישבתו, לא יהיה לאוכלוסיה מה לאכול. אבל התרבות הבריטית כל כך עמוקה ומושרשת, שהמוסלמים, אף שהם לבושים כערבים עם בורקות, גלביות ותרבושים ובשכונותיהם יותר מסגדים מכנייסיות, הם מתנהגים כאנגלים עם כל גינוני השפה וכללי הטקס. נראה שאנגליה היא שכובשת אותם, ולא הם את אנגליה. 

המטבח שלי - הדרך שלי לדלג על האוכל זבל האנגלי. מנפיק ארוחות שף כל לילה.

הערב בא. הדמדומים ארוכים ארוכים. בשמיים אין זכר לגוון אדמדם, או ורדרד, כמו ששקיעה נראית אצלנו. הם אפורים אטומים וכבדים, כמו להתכסות בשמיכה צבאית ורטובה בלילה קר. הגשם כעת דקיק, מין ספריי - זמן לצאת לסיבוב אחרון בנהר, שם הברווזים מתקבצים בפינה הרדודה שבה הזרם מתון, ומתכרבלים איש בנוצות רעהו. כשיחשיך אזחל למאורה שלי, הקטנה, המוגנת, ואכתוב קצת. יש שקוראים לפני השינה, אני כותב. כבר סידרתי הכל בפינות האוהל, הכנתי דברים למחר. התחזית למחר: 14 מעלות, 90% סיכוי לגשם. בכל זאת אצא. חייב לזוז. 


הברווזים מתארגנים ללילה