מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום חמישי, 22 בפברואר 2018

המפגש הגדול

גדר אחד מקברי האחים ב"שדות ההרג"

כמעט אלף קילומטר אני רוכב כדי להגיע אליו, ושש מאות קילומטר אני רוכב על גדותיו של נהר המקונג (שני קילומטר רוחב), שוקע בחולות שלו, נאבד באיים שלו, מפליג במעבורות שלו, סופג את צרחות הילדים שלו, אוכל ומחרבן את האורז שלו - עד למקום שבו הוא נפגש עם אח שלו, נהר טונל סאפ (חצי קילומטר רוחב), ומכאן הוא כבר כל כך רחב, שהוא נראה כמו ים שזורם אל האוקיינוס.

מפגש הנהרות

בעונה הגשומה, כשמקונג רוצה לעלות על גדותיו, טונל סאפ מתהפך וזורם אחורה, ומזרים את עודפי המים לאגם גדול שהוא מחזיק במיוחד, מאתיים וחמישים קילומטר צפונה מכאן. כשאין גשם ומקונג מאיים להתייבש, טונל סאפ מחזיר לו את המים שצבר באגם, ובכך מאפשר לספינות התיירים להמשיך לשוט, לדייגים להמשיך לדוג ולווייטנאמים, מאתיים קילומטר דרומה מכאן, ליהנות מדלתה ענקית ושופעת במיוחד. טונל סאפ הוא הרגולטור של אח שלו הגדול.

ילדים עושים "טוק טוק"

למקום הזה - מקונג פינת טונל סאפ, שנקרא פנום פן וגרים בו מיליון וחצי, הגעתי בשעת צהריים לוהטת על אדי דלק אחרונים. זוג בלגים שנעצרו להתפעל מהאופניים ולתחקר אותי על המסע, הכווינו אותי לאזור שקט עם גסט האוסים טובים. נכנסתי לאחד, הסתגרתי בחדר עם המזגן בפול סטים, ויצאתי רק למחרת בבוקר, ורק מפאת הרעב. זה קצת מביך להגיד שהיה מסע קשה בארץ הכל כך שטוחה הזו, כשלא מדדתי יותר מ 250 מטר טיפוס מצטבר ביום רכיבה של 80 ק"מ, אבל יומיים שלמים רק ישנתי ואכלתי עד שצברתי מספיק כוח לסיבוב רגלי קצר בטיילת.

נראה קצת פרסי, לא?
פנום פן, יותר משהיא עיר, היא מקום מפגש. מלבד מפגש הנהרות, האומה הח'מרית נפגשת כאן עם העולם. היא מראה לו, ומסבירה לו, ונותנת לו שירותי תיירות הכי שאפשר בחור הזה, כולל זוג שוטרים חייכנים ודוברי שפות בכל פינת רחוב, שכל תפקידם הוא לעזור לתיירים להסתדר. והם באים. העיר מוצפת בתיירים מכל העולם. וגם עם עצמה קמבודיה נפגשת כאן. עם בליל הדתות המשוגע שלה, עם הדלות המשוועת, עם עברה, הרחוק והקרוב, עם עתידה. במקום הזה העם הקמבודי נאבק לזקוף את ראשו, וזה ניכר בכל פינה בעיר.

המוזיאון הלאומי. בניין מדהים ביופיו!

גם איתי הם נפגשים פה, הקמבודים. פתאום הם חביבים, כן מקשקשים קצת אנגלית, והרבה הרבה יותר פתוחים וקומוניקטיביים. וזה משפיע עלי - גם אני מרגיש יותר פתוח. למרות שלתחושתי אני עדיין לא מבין כלום, בין המטיילים בגסט האוס פתאום אני מומחה. פה אני מסביר איך להגיע ואיך להתנהג, שם מה כדאי ומה לא, לאלה עוזר לתכנן מסלול, להם ממליץ על מקומות.

הילדה ההולנדית הזו התיישבה במקום של הנזיר שכשאתה שם דולר בקערה הוא נותן לך ברכה וקושר לך סרט. אמרתי לה תני לי ברכה, אמרה לא שמת דולר. שמתי - והיא ברכה אותי לעיני הנזיר המשתומם!

הלכתי לאתר שנקרא "שדות ההרג". זה מתחם שממוקם כ 15 ק"מ מחוץ לעיר, שהיה בשנות השבעים מחנה השמדה של הח'מר רוז' (הח'מרים האדומים), שם חצי מהעם הקמבודי חיסל חצי אחר. זה אחד מעשרות אתרים כאלה שיש בכל קמבודיה. גילו שם עשרות קברי אחים, מאה שלדים ויותר בכל אחד. מסבירים שם איך זה התבצע טכנית, ואתה הולך ורואה עצמות אדם פזורות בשטח, ואלפי גולגלות. אבל לא מסבירים למה. או לפחות לא מספיק. אתר קשה.


ארבעה ימים שהיתי בפנום פן, ובעיקר נחתי ולמדתי. וזה היה בשבילי מעין סיכום של המסע המרתק בקמבודיה. קצוות התחברו לי, דברים התבררו, ועדיין, כמו מאות המקדשים החבויים בג'ונגל שטרם נתגלו, רב הנסתר על הגלוי במדינה הזו גם מבחינות רבות אחרות. למשל הדת, שהיא תרכובת לא מובנת של בודהיזם, הינדואיזם וברהמיזם, עם נגיעות של נצרות ואסלאם.


וכאן המסע שלי הגיע לפרשת דרכים: נותרו לי 11 ימים עד לטיסה הביתה מבנגקוק. הם לא יספיקו כדי לחזור ברכיבה לבנגקוק דרך חופי קמבודיה ותאילנד כפי שתכננתי תחילה. עומדת לפניי אופציה נוספת שגם עליה חשבתי עוד בשלב התכנון: להמשיך דרומה אל ווייטנאם ואל דלתת המקונג, ולקחת טיסה מהו-צ'י-מין סיטי לבנגקוק. מבחינת זמנים זה אפשרי, אבל אין לי כוח לעוד מדינה. לא יכול להכיל יותר. ווייטנאם ראויה למסע משלה, אשר בוא יבוא…

ובעודי מסתובב ברחוב ומתלבט, צד את עיני שלט באחד מסוכנויות מנסיעות על הפלגה בסירה מפנום פן צפונה על נהר טונל סאפ, ודרך האגם עד סיאם ריפ! (זה 250 ק"מ ונמשך שבע שעות) מיד נכנסתי וקניתי כרטיס למחר…


ועל ההפלגה המקסימה, הביקור החוזר בסיאם ריפ והמסע המטורף לבנגקוק בפוסט הבא… הישארו איתי!

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

הגדה שממול


החדר היה סביר, אמנם ללא מזגן, אבל עם מאוורר שקט ויעיל. הייתי עייף מאוד אחרי יום ארוך באבק ובשמש, ובכל זאת לא הצלחתי להירדם. התהפכתי והתהפכתי, לא נרדם. כאילו משהו מפריע לי, לא מאפשר לי להירגע. בסוף הדלקתי אור, ואז ראיתי אותו, בדיוק שני מטר מעל הראש שלי על התקרה, בוחן אותי בעיני ראדאר בוהקות, מתכנן את המוב שלו. זינקתי מהמיטה בזינוק נחשוני כה מהיר, עד שהצטערתי לרגע שלא הלכתי לקריירה של אתלט. גם הוא זז, משפר עמדות. מה עושים? שלוש בלילה, חייב לישון קצת, מחר יש לי לפחות 80 ק"מ עד הגסט האוס הבא. אדוניי, אללה, ג'יזס, בודהה, מישהו? לא עונים החארות. (אתאיסט מה אתאיסט, בכל זאת אני פונה לאדוניי ראשון - הכר את עצמך חביבי). כבר ראיתי עכבישים, אבל מונסטר ספיידר כזה - גודל כף יד פרוסה, 20 ס"מ מקצה לקצה - כזה לא ראיתי.

עשרים סנטימטר כן? ושימו לב לעיניים...

פתחתי סמרטפון, יש קליטה. פניתי בווצאפ לכל הקבוצות, ענו לי תגרש אותו מהחדר, הוא לא אלמנה, אם הוא לא אדום הוא לא ארסי, הוא לא עוקץ, לא נושך, לא נובח. תודה לכולם.  תישנו אתם עם ג'מבו ספיידר כל כך גדול, שמקצה החדר אני רואה את השערות על הרגליים שלו. בסוף, כמוצא אחרון, צילמתי אותו וירדתי להעיר את שומר הלילה, שכבר הספקתי להסתכסך איתו, כי התעקשתי לקשור את האופניים לעמוד למרות השגחתו, והוא נעלב קשות. הוא פקח עין חמוצה, שום מילה באנגלית, עשה כמה תנועות ביטול והעיר את השומר הנוסף בערסל הסמוך, שהוא אינטלקטואל מדופלם עם 4 מילים באנגלית. אני מראה להם את הצילום בסמארט, אבל קולט שמהתמונה אי אפשר להבין את הגודל. שכנעתי אותם לבוא לראות. הם הזדעזעו. אפילו יחידה 101 של הח'מר רוז' לא הכינה אותם לדבר הזה. לאחר תחקור ותדרוך הביאו מטאטא גדול עם מקל ארוך וחבטו בו מהמערב, והוא, כצפוי, נפל על המיטה, ובריצת עמוק נעלם בין המצעים. בשלב הזה אף גיבור לא היה מוכן להתקרב למיטה.

החומר שממנו מיצרים מטאטאים

נפתח דיון ארוך בשפת הח'מר, כשאני עומד שם בתחתונים, מודיע שאני על המיטה הזו לא ישן ומבכה את מר גורלי. ואז סיעור המוחות - נא לא לזלזל - הניב תוצאות: מעבירים אותי חדר! תודה לאל! (ושוב, לא אמרתי סנק יו ג'יזס, לא קידה לבודהה, לא לללה אכבר, רק תודה לאל יוצא לי מהפה. כוחו של חינוך מינקות) עכשיו אני בחדר החדש, המשודרג והממוזג, ועדיין לא נירדם... פאק.

יום המחרת היה אחד הקשים. נפרדתי משומר הלילה בלחיצת יד אמיצה, כיאה לאחים לנשק, ויצאתי טרוט עיניים למאת הקילומטרים האחרונים אל פנום פן. המסלול שתכננתי בבית הוביל על הגדה המזרחית של הנהר ועבר בשלב מסוים אל המערבית. אני התחלתי לפי התכנון, אבל משום מה הגדה שממול קרצה לי, אולי כי הג'ונגל שם נראה לי עבות יותר, או ירוק יותר, או אולי כי חשבתי ששם הכביש במצב טוב יותר, ושכמות הילדים הצורחים לאורכו קטנה יותר. עד מהרה איתרתי מעבורת, ובלי לחשוב פעמיים דילגתי איתה אל הגדה שממול…


לא עברתי שני קילומטר בגדה הקורצת, והכביש פשוט נגמר אל דרך עפר טרשית ומשובשת כל כך, עד שנאלצתי להאט לכדי זחילה, כמות הילדים הוכפלה, והג'ונגל לא רק שלא התעבה, אלא כמעט שנעלם בכלל והשמש קדחה לי בראש עם 37 מעלות ו 80% לחות. עיון מדוקדק במפה גילה לי שאין שום מעבורת בשלושים הקילומטרים הבאים, עד לגשר שבו המסלול המקורי דווקא עובר לגדה הנוכחית!
כאן צריך אולי לציין שרוחב הנהר הוא כשני קילומטר, ולפעמים יש בו איים, כך שלא ניתן להבחין מגדה אחת מה בדיוק קורה בגדה השנייה.


בסדר, אמרתי לעצמי, טעות טועים טעינו. ממשיכים. נלחמתי ונלחמתי, הורדתי קצת אוויר מהצמיגים, מה שאכן שיפר קצת את המצב. אבל אז נגמר הכביש. יוק. במפה הוא דווקא מסומן ככביש ארצי! חזרתי כמה מאות מטרים לאחור שם איתרתי סינגל שמתקדם בערך על התוואי שאמור להיות הכביש. לא נותר לי אלא לחתור קדימה, עד שכעבור שלושה קילומטר חזר הכביש וציית למפה. מה שמוכיח שאם מתעקשים עם כביש, הוא מציית. אבל מה אני בכלל קורא לערימת טרשים הזו כביש, כל העצמות שלי כאבו. חשבתי לעצור בצד וללכת לישון, או לחייג לגט טקסי סניף קמבודיה ולהגיד לו תפעיל מונה.

גם מוסלמים יש כאן

הערב כבר הסתמן בפאתי מערב, וכל סיכוי להגיע לפנום פן הלילה נגוז והיה לחלום. שאלתי מישהו איפה מעבירים פה את הלילה, אמר סע עד הצומת. בצומת בניין גדול עם פאסדת ניאון מוגזמת מרצדת בשלל צבעים. זה היה בכניסה לאוטוסטראדה, כשלושים ק"מ ממרכז העיר. בכניסה חנו עשרות טוסטוסים, ונערות מאופרות בהגזמה הסתובבו ליד הפתח. שאלתי גסט האוס? אמר לי בוא אחרי והוביל למאחורי הפאסדה, שם, בין ערמות אשפה ושלוליות ביוב היו כמה חדרים. שאל: פארט טיים או פול טיים? כמובן שהבנתי שאני בבית זונות. אמרתי לו ליסטן בראדר, אני רוצה מקלחת, מיטה ולישון עד הבוקר, ושום שירותים נוספים.  גוט מי?


הוא הבין, אבל החדר היה כל כך מזוהם, שצחצחתי שיניים עם בקבוק בלי לנגוע בכלום, התעלמתי מהמיטה וניפחתי את המזרן שלי בפינה היותר טהורה של החדר, ונפלתי לתרדמה עמוקה.

יום שישי, 16 בפברואר 2018

האצן, הגרמני והווילה


הוא עמד בצד, בשקט, והביט בי בעיניים שחורות, פעורות לרווחה, מבט שקצת הביך אותי. זה היה כשעצרתי לרגע, וכרגיל מיד נקהלו ילדים עם הצעקות הרגילות - "הלו" ו "ווטס יור ניים", אבל הוא, ילד כבן שש, שתק והתבונן. ניגבתי את הזיעה והמשכתי לדווש על דרך העפר שלא נגמרת. כעבור כמה דקות היה נדמה לי שאני שומע רשרוש חצץ מאחורי. העפתי מבט לאחור והוא היה שם, רץ אחרי ברגליים יחפות. הגברתי קצב, אבל הוא רץ ממש לצידי, במהירות של כ 20 קמ"ש. וזה נמשך ונמשך. לבסוף, אחרי כ 5 קילומטר, עצרתי ואמרתי לו "גו הום!" שום תגובה, רק המבט התם הזה. מה עושים? התיישבתי על איזו אבן, גם הוא התיישב. פתחתי שקית תפוצ'יפס והצעתי לו. הוא לא לקח. אכלתי קצת, הנחתי את שארית השקית לידו, קמתי תוך שאני מסמן לו לא לקום, עליתי על האופניים והמשכתי הלאה, מתאפק בכל כוחי שלא להביט לאחור.
5 ק"מ, 20 קמ"ש, יחף על חצץ. איזה אצן מדהים!


שהיתי שתי לילות בגסטהאוס ב Kartie. פגשתי שם את אריק, פנסיונר גרמני שמסתובב בעולם כתרמילאי. אדם חכם ומיוחד. חלקנו שולחן בארוחת הערב, חצינו את הנהר בסירה וראינו פגודה מרשימה, אבל בעיקר דיברנו. ניסינו לפענח ולהבין קצת יותר את הח'מר. (ח'מר זה שם העם התרבות והשפה. הארץ, המדינה ומוסדות השלטון זה קמבודיה. כמו יהודים וישראל) וזה לא פשוט. הם מאוד סגורים ומנוכרים לזרים. היה נחמד ליהנות מחברתו של אדם מערבי אחרי ימים רבים של זרות וניכור.

הילדה הזאת, רק אני בראש שלה

בהמשך הדרך עברתי את הנהר לגדה המערבית לפי המלצת הטוריסט אינפורמיישן. הפעם זו הייתה מעבורת ממשית שמעבירה גם משאיות, אבל אין לה שום מזח. היא פשוט תוקעת את עצמה בחול, והרכבים מדשדשים ומתחפרים עד שמצליחים לעלות, ואז המעבורת לוקחת רוורס בכל הכוח עד שמצליחה להיחלץ מהחול, רק כדי להיתקע שוב בחוף שממול.


מכאן והלאה לאורך כל היום זו הייתה רכיבה מקסימה, בדרך מוצלת בתוך יער, כשמידי פעם הנהר מציץ משמאל. מידי פעם חציתי כפרים וצילמתי את הפגודות היפהפיות שלהם (אגב, הפגודה היא לטעמי המבנה היפה ביותר ממקדשי כל הדתות - כניסיות, מסגדים, בתי כנסת וכו'). זה היה משהו שדומה יותר לרכיבת סטלבט על הדנובה, מאשר למסע אתגרי בקצה העולם. עצרתי לצלם כל דקה וכיבדתי כל זולה שווה בעצירת קפה… בקיצור, יום כיף, שבו התקדמתי רק 40 ק"מ, עד שהבחנתי בבית חריג ביופיו שיושב ממש על גדת המקונג, בתוך גן טרופי מטופח. בשביל הגישה היה שלט "ווילה גסט האוס". נכנסתי לגשש…


פגש אותי צעיר צרפתי גבוה עם אנגלית מושלמת, שלחץ את ידי והציג את עצמו בשם פייר משהו, ג'נרל מנג'ר. הוא התעניין באופניים ובמסע שלי, הושיב אותי בפביליון שבגן, וסיפר לי שזו ווילה בסגנון קולוניאלי שנבנתה ב 1916, כשקמבודיה הייתה קולוניה צרפתית, ע"י אחד מאבותיו, והמשפחה מתחזקת את המקום מאז. בלי שהרגשתי משרת חרישי הניח לפניי סט כלי חרסינה עם קפוצ'ינו מוקפד לפי כל הכללים, כולל אבקת הקקאו מלמעלה, וטס של ענבים. "אל תדאג", אמר פייר, "זה עליי. תרגיש חפשי להסתובב ולצלם. שים איזו תמונה או שתיים בבלוג שלך. אגב, המחיר מתחיל מ 105 דולר ללילה בחדר עם נוף לגן, ומגיע ל 175 לסוויטה המשקיפה למקונג". כשקמתי ללכת פייר ליווה אותי, הצביע על הגסט האוס הצנוע שמעבר לרחוב, ואמר "לך לשם, הם בסדר". אבל זה כבר שייך לסרט אחר לגמרי…


יום ראשון, 11 בפברואר 2018

מקונג דיסקברי טרייל


כשני קילומטר לאחר שהסתיימה הטיילת של סטונג טראנג, בדיוק על מפגש הנהרות, נגמר הכביש ועברתי לדרך עפר. יום המנוחה עשה את שלו, ורכבתי במרץ ובקצב טוב. הדרך הובילה על גדת הנהר ממש, בין דקלי קוקוס ענקיים ובננות פרא. מעת לעת הנהר הציץ מבין העצים - נוף יפה מאוד. כרגיל בקמבודיה הבקתות והילדים עם ה"הלו הלו" שלהם המשיכו לכל אורך הדרך. בהמשך הנהר נעשה מעניין יותר והופיעו בו איים. אחרי כשלושים ק"מ מצאתי את המקום שבו אמורה להיות המעבורת אל האי שבו אני אמור לעשות את הלילה. היה שם איזה מזח קטן, לא משהו שאתה מקשר למעבורת, ושום דבר מעבר לזה. החלטתי להמתין.


עד מהרה הופיע אופנוע עם ארגזים של סחורה ועצר על המזח הקטן. עכשיו הייתי בטוח שזו התחנה של המעבורת. ניסיתי לשאול אותו מתי תגיע המעבורת,  אך לא הצלחתי ליצור שום תקשורת. אחר כך הופיעו עוד כמה טוסטוסים, וגם אחד שבא ברגל עם חבילות. כולם התרכזו על המזח הקטן, והיה ברור לפי התכונה הכללית שהמעבורת עומדת להגיע. גם אני מיהרתי והצבתי את האופניים על המזח, ואז באופן מפתיע המזח החל לנוע. מתברר שהמזח הוא המעבורת עצמה! באחת מפינות הפלטפורמה הותנע מנוע שלא הבחנתי בו קודם, וההפלגה החלה. כעבור כשלושה ק"מ ועשרים דקות הגענו אל החוף שממול. היה שם שביל אחד ויחיד, והתחלתי לנוע לאורכו, תוך מאבק בחולות לסירוגין.

המעבורת

בלב הכפר עצרתי וניסיתי להבחין בשלט או סימן לגסט האוס כפי שמצויין במפה. בסוף שאלתי מישהו, סימן לי 'תמשיך'. אחרי כמה מאות מטרים שוב שאלתי, הצביעו לי על בית. יצאה אישה מבוגרת ואמרה "הום סטיי" כשהיא מצביעה על עצמה. מזל טוב, הגעתי! הגברת שאלה אותי דברים ואני שאלתי אותה - שום תקשורת. בסוף איש זקן שהיה שם כל הזמן ורק עכשיו הבחנתי בו הצביע על ערסל קשור בין הכלונסאות, ואני השתרעתי עליו ומיד נרדמתי…

הום סטיי זה כאן

כשהתעוררתי הזקנה סימנה לי ללכת. לא הבנתי. היא קראה לנערה שמגמגמת קצת אנגלית, וזו ווידאה שאני לוקח איתי את הטלפון ומשכה אותי אל שביל בין העצים. הלכתי קצת, ופתאום יצאתי אל חוף חולי רחב, ובו עשרות סירות. השמש עמדה מעל האופק, שולחת קרניים כתומות על פני המים -  השקיעה עמדה להתחיל, ואני התחלתי לצלם…
באמת שקשה לתאר את הקסם. אולי ניתן לתמונות לדבר:





9


הסתובבתי על החוף כמעט עד חשכה. החוף, שהיה שומם כשהגעתי, היה עכשיו מלא אקשן: הרבה מהסירות יצאו לנהר, סירות אחרות חזרו, וכמה זאטוטים השתכשכו במים. אגב, מי הנהר צלולים לחלוטין, ויש להם ריח של מים וטעם של מים. מים חיים!

כמעט החשיך ואני מיהרתי לחפש את השביל חזרה הביתה, כשראיתי דמות מוכרת עולה מהנהר - כשהתקרב זיהיתי את הזקן מהבית, ובידו צרור דגים גדולים ויפים, גלינג - נפל האסימון - הנה ארוחת הערב שלי!


הדג הגיע מבושל ברוטב כהה חריף, משהו דומה למטבוחה, והיה טעים ביותר. ביקשתי מהנערה לעשות סיור בבית, שהפתיע אותי לגמרי. זה צריף בנוי על כלונסאות, כשהרצפה בגובה 4 מטר מהקרקע. קירות הצריף וגם הרצפה בנויים לוחות עץ עם רווח של כסנטימטר בין לוח ללוח, כך שהבית מחורר כולו, ומואר, ומאוורר. מבחוץ זה נראה צריף עלוב, אבל מבפנים הבית נקי מרווח ונעים מאוד. בפינות יש ערסלים עם אפריון מעליהם נגד היתושים, בהם וישנים בני הבית. לי הוקצה חדר ניפרד, כלומר פינה מופרדת ע"י מחיצת עץ, עם מיטה וכיסא. בפינת החלל המרכזי יש מצבר גדול שניזון מפאנל סולארי שעל הגג, ואיליו מחוברים מטעני הטלפונים, והנורה היחידה שמאירה את הבית כולו. השירותים הם צריף קטן בחצר, ובו שירותי בול קליעה, ושוקת בטון מלאה במים עם קערת פלסטיק לשאיבה, ולידה משטח עץ לעמידה - המקלחת. העסק כולו נקי ומקורצף, ולא הייתה לי עם זה שום בעיה.

הבית מבפנים

בבוקר האישה ציידה אותי 'בטייק אווי' לדרך - נודלס עם שאריות הדג מאתמול בתוך שקית ניילון. לקחתי את זה בעיקר כדי לא להעליב אותה. כשפניתי לרכוב דרומה לקצה האי, הנערה רצה אחרי ואמרה שאין שם מוצא (אצלי במפה מסומן שם מעבורת), ועלי לחזור למזח שממנו באתי. בכל זאת התקדמתי דרומה כשלושה קמ עד שהדרך נגמרה בחולות, ושבתי על עקבותיי אחר כבוד…

כשהגעתי למזח השמש כבר דפקה חזק. שאלתי על מעבורת לקו-קנייר, התחנה הבאה על פי המפה של "מקונג דיסקברי טרייל", שם אמור להתחיל הסינגל החולי שממנו חששתי. האיש סימן 'לא'. שאלתי את האישה שמכרה מיץ קנה סוכר, עשתה תנועות של 'מה אתה פסיכי?' ו 'זה רחוק - ג'הינם!'. הופיע איש מבוגר עם פוזה של מבין, אמר שים 50 דולר אני לוקח אותך. מה? נראה לי מחיר מופקע לגמרי. לפי המפה המרחק לשם הוא 15 ק"מ, בעוד שאם אני רוכב על השבילים בגדה זה נראה כ 40 קילומטר, ואני רעב וצמא, והשמש קופחת, ועוד לא התחלתי את היום…

הבית מבחוץ

התיישבתי מתחת לעץ כדי לחשב את דרכי, ולפתע שקית ה'טייק אווי' שתלויה לי על הכידון מהבוקר נראתה לי מגרה ממש כמו שווארמה בפיתה… קניתי כוס מיץ סוכר ואכלתי, ושבה נפשי. מצאתי במפת ה OSM בסמארטפון שביל הליכה שמוציא אותי לכביש, באורך כ 15 ק"מ. חשבתי שכמה חולי שזה לא יהיה, זה עדיף על 40 ק"מ חולי. בשלב הזה בא האיש והציע הפלגה לקו-קנייר במחיר מבצע של ארבעים דולר, אבל אני לקחתי את המעבורת הרגילה לגדה שממול ועליתי על הסינגל לכיוון הכביש.

זה לא היה פשוט בכלל. התחפרתי בחולות, נתקעתי בסבך, איבדתי את השביל ומצאתי אותו שוב ושוב, ואז, כשכבר החלטתי למות וגמרנו, השביל נהיה מהודק וברור יותר, ובהדרגה הפך לדרך 4X4  סבירה, עד שלבסוף, כבר בשעת אחר צהריים, יצאתי לכביש…

יש דלת - יש בית!

אבל חכו רגע עם האנחת הרווחה, כי עוד לא תמו תלאותיי: מכאן רכבתי על כביש משובש ביותר, שרובו בשלבים שונים של סלילה, עם ים של משאיות מקרטעות ועדרים של טוסטוסים, עוד כארבעים ק"מ, עד שלא יכולתי יותר וירד החושך. עצרתי באיזו מסעדה לא ברורה שהסתבר שהיא גם סוג של פונדק דרכים: כשנסתיימה הסעודה פינו את החלל משולחנות ומתחו ערסלים ודרגשים מאולתרים בפינות, ועוברי הדרך, אני ביניהם, כל אחד וטוסטוסו/אופניו לצידו, שכבו לישון. אני לא התעצלתי וניפחתי את המזרן שלי. ישנתי כמו נסיך…

חבר במקלחת

הבוקר אור, וקיבלתי פינוק אדיר: בגט עם חביתה ונס קפה עם חלב מרוכז! איפה יש דברים כאלה? מכאן המשכתי ברכיבה שגרתית על הכביש המשובש כ 70 ק"מ, כשאני מגרש כל מחשבה לסטות ממנו לדרכי עפר, עד לעיר Kratie, עיר תיירותית על גדת הנהר שהאטרקציה שלה היא נקודה שבה אפשר לראות דולפיני מים מתוקים, ומצאתי בפוקס את הגסטהאוס המקסים שבו אני עכשיו. מיד עם הגיעי הכרזתי על יום חופש - תסכימו איתי שמה שמגיע - מגיע,  לא ככה?

החבר מהדרגש הסמוך יוצא לדרכו

ספויילר: לא ראיתי שום דולפין, גם לא זנב דג מלוח… בעצם דג מלוח ראיתי בשוק.

יום רביעי, 7 בפברואר 2018

קמבודיה - ילדים ועשן

הדרך מהגסטהאוס האחרון ועד גדת הנהר ארכה כ- 150 קילומטר ולקח לי יומיים ארוכים, מבוקר עד ערב נגד רוח מעצבנת לעשות אותה. מסתבר שה'שממה' לא בדיוק שוממה. בכל 4-3 ק"מ הכביש חוצה כפר שבו כמה חנויות (צריפים רעועים שבהם בדיוק אותם ארבעה מוצרים), מסעדה אחת או שתיים וצריף של מכונאי טוסטוסים. גם בין הכפרים, משני צידי הכביש, רצף של בקתות, והמוני ילדים. המונים. זה מובן - הכביש האחד ויחידי בכל צפון קמבודיה הוא עורק החיים, וחלק גדול מהאוכלוסיה מתרכזת לאורכו.


את החנויות והמסעדות מתפעלות נשים, כל אחת משרתת את הקליינטים ביד אחת, כי ביד השנייה יש לה תינוק, ובין הרגליים מתרוצצות לה עוד איזה שתי ילדות. כנראה שיש כאן בייבי בום אדיר, מטורף, בשנים האחרונות. גברים כמעט שלא רואים. גם הזקנים בודדים ביותר. יש גם המוני כלבים שמשוטטים לאורך הכביש. אלה לא כלבים עזובים, לרובם יש קולר, והם יודעים לחצות את הכביש ממש כמו בני אדם, ולא נובחים עליך אלא אם ממש נכנסת לחצר שלהם.


מידי כמה קילומטרים יש בית ספר גדול ובו אלפי ילדים בתלבושת אחידה - ויחפים. בתום השיעורים הילדים הגדולים יותר מרכיבים על הטוסטוס 3-4 זעטוטים חזרה הביתה, ויש גם ילדות שמרכיבות ילדות אחרות על אופניים. ילד בן 10 נוהג  אופנוע זה חיזיון נפוץ כאן. אבל הבעיה שלי עם הילדים היא שמיד כשהם מבחינים בי הם צורחים "הלו! הלו!" ו"ווטץ יור נים!". לא חשוב אם אני עונה או לא, מביט לעברם או מתעלם, הם צורחים, ולא מפסיקים עד שאני יוצא להם מהאופק. אולי מלמדים אותם את זה בבית הספר. והמבוגרים מעודדים אותם לעשות זאת, וצוחקים בקול למשמע הצרחות. זה נמשך לאורך כל הדרך ללא הפוגה, כי כל הזמן יש ילדים. זה בדיוק כמו כלבים, שנובחים למראה זר. תגובה פבלובית. זה ממש מעצבן ולא נעים, כי זה נעשה בטון תוקפני ומאיים ולועג. אני שומע בזה גם משהו מתריס, מתגרה, כאומרים: "זו ארץ שלנו, לך מכאן".


לכל מסע יש איזה יעד דמיוני, בלתי נתפס, שכמה שאתה מחשב קילומטרים, ימי רכיבה, מקומות לינה, עדיין להגיע לשם באופניים נשמע אגדה, דבר שלא יכול להיות. כשעליתי על האופניים בווינה זה היה איסטנבול. מאמסטרדם כל הדרכים הובילו לרומא, וכשנחתתי בפורטלנד - ניו יורק.
ואז, לאחר כל התלאות והקשיים, יום אחר יום, קילומטר ועוד קילומטר, מגיע הרגע האלוהי הזה שהיעד נגלה באופק במלוא הדרו ותפארתו. כן, אתה אומר לעצמך, זה באמת קיים. אני ממש הגעתי הנה ולא אכפת לי אם תאמינו או לא, כי הינה, בעיניים שלי אני רואה אותו. עוד כמה קילומטרים ואני שם! נהר המקונג!


היה כמעט ערב והייתי מיוזע ועייף. חציתי את העיר העשנה והמשכתי ישר אל גדת הנהר, להשקיף, לראות, להכיל את ההתרגשות. אחר כך כבר אמצא מלון. אבל אי אפשר היה לראות הרבה, כי ענן עשן סמיך רבץ על הנהר. עשן השריפות.

המקונג אפוף עשן

התופעה הבאמת מטרידה בקמבודיה היא השרפות. מסיאם ריפ ועד המקונג, כ 400 ק"מ, היערות עולים באש. משני צידי הכביש, מרחוק ומקרוב, הכל אפוף עשן סמיך. המקומיים, גם כשהאש מלחכת את הבקתות שלהם, נראים אדישים לגמרי לעניין. באף מקום לא ראיתי מישהו שמנסה לכבות את האש. ניסיתי לשאול מה הולך פה - אין את מי. אתמול פגשתי שני הולנדים על אופניים ויישבנו יחד לצהריים. גם הם התחרפנו מהשריפות. האיש חיפש באינטרנט בקבוצות ההולנדיות שלו, התחיל למלמל בהולנדית והעביר את הסמרטפון לאשתו. היא קראה קצת, התווכחה קצת עם בעלה ואז אמרה לי ככה: הסינים רוכשים כאן את האדמות כדי לגדל קני סוכר, כי האדמה כאן רוויה מים ופורייה. והדרך שלהם לברא את היער וגם לגרש את התושבים באותו סיבוב היא לשרוף הכל!




אני רואה בדימיוני איזה סיני שמן עובר בכפרים בתוך הרכב היוקרתי/ממוזג שלו ואומר לנהג: "צ'נג, אתה רואה את המוני הילדים האלה פה? מחר כולם יהיו עבדים שלי. טוב, 'פועלים', זו מילה יותר יפה.

הנהר ברגע קצת יותר צלול

למה זה נשמע לי סיפור טראגי ישן, שכבר התחולל בהיסטוריה?

למה לא מגרשים כבר את הקפיטליזם הדורסני מן העולם?

למה לא מכריזים על כל הארץ הקסומה הזו שמורת טבע?

ולמה אני רוכב כאן ובא לי לבכות?


אני כעת בעיר סטונג טרנג, על מפגש הנהרות סקונג ומקונג. אני במלון טוב, ולקחתי יום מנוחה. מצאתי כאן קמבודי נחמד שמשכיר קיאקים ואופניים, והוא נתן לי מפה והסברים על ה"מקונג דיסקברי טרייל", שזה טרק של שלושה ימים לאורך המקונג, עם סינגלים בג'ונגל, כמה קטעי הפלגה בסירה וגם קטע חולי של 30 ק"מ שיהיה לי כנראה ממש קשה עם הצמיגים שלי. הוא גם נתן לי טיפים איפה למצוא לינה ואוכל. אני יוצא מחר בבוקר, וכנראה שלא תהיה לי תקשורת בכלל בימים הקרובים.


נשמע מדהים, ואני מקווה לטוב...

יום ראשון, 4 בפברואר 2018

הגסטהאוס האחרון


כשלושים קילומטרים מזרחה מסיאם ריפ החלו הגבעות. גם רוח צפון מזרחית באה, והרכיבה נעשתה קשה יותר. בשלב מסויים ויתרתי על הכביש היחיד המוביל מזרחה וירדתי לדרכי עפר, ושקט השתרר. גם האוויר הזדכך במקצת - לא עוד עשן האגזוזים של הטוסטוסים, עכשיו עמד באוויר רק עשן המדורות, שעליהן מבשלים בקמבודיה. רק עכשיו נעשיתי מודע לעוצמת הרעש וזיהום האוויר שאני שרוי בו מרגע הנחיתה בבנגקוק. הקלה עצומה. עצרתי באמצע השדה והתיישבתי על תלולית עפר כדי ליהנות מקסם הבריאה, אך לא חלפו שלושים שניות עד שהרגשתי שכל הגוף שלי בוער - נמלים אדומות, זריזות להדהים, כבר הספיקו לכסות אותי מרגל ועד ראש, וזה צרב! התחלתי לקפץ כתיש, ולהתנער בהיסטריה, ומיד עליתי על האופניים ודיוושתי כמו פסיכי, אבל עוד שעה שלמה תלשתי נמלים מהצווארון, מהגב ומכל מקום בגוף.


עד מהרה חציתי כפר שדרך העפר היא הרחוב הראשי שלו. קניתי שם מיץ קנה סוכר און-דה-רוקס. בכפר הבא התכבדתי בקוקוס גדול שהשחילו לתוכו קרח, וכך הלאה. המוני ילדים בכל כפר, והם רואים אותי וצורחים הלו! הלו! וואו-צה-נה? (ווטץ יור ניים?). יש גם המוני כלבים, שנובחים קצת לעברי כדי לצאת ידי חובה, אבל לא טורחים לקום מרבצם. השביל עבר לעתים ביער דליל של דקלי קוקוס, ובין שטחים חקלאיים חרבים למחצה. החקלאות כאן פרימיטיבית, לא ראיתי שום טרקטור או מכונה חקלאית, רק פועלים פזורים בשדה.


כשיצאתי לכביש הערב כבר קרב, והתחלתי לחפש מקום לינה. למזלי מצאתי גסטהאוס עלוב של מקומיים. קיבלתי חדר ריק ומאובק שבפינתו מיטה חורקת, ודלי מים למקלחת. ישנתי מצוין אם שאלתם.


ביום המחרת הצלחתי להתקדם רק כחמישים ק"מ מול רוח נגדית הולכת וגוברת, ובשעת צהריים, מותש ורצוץ, הגעתי לגסטהאוס האחרון שמסומן במפה. מעבר לו, ועד גדת הנהר, כ 2-3 ימי רכיבה, זה נראה, לפחות על פי המפה, שממה גמורה. ואכן הגסטהאוס האחרון נראה כמו מלון אמיתי: קיבלתי חדר גדול ונקי עם מיטה טובה מוצעת בסדינים צחורים. אבל נפלאות הגסטהטוס רק החלו…

הגסטהאוס האחרון

אחרי מקלחת ונמנום קצר יצאתי אל האכסדרה, והנה בסככת המסעדה, שהייתה שוממה קודם יושב אדם בעל חזות מערבית. ירדתי, כולי נרגש לקראת מפגש, ומיד כשלחצנו ידיים האיש פתח ונתן לי הסברים מקיפים על המקום: איפה יש מי שתייה, איפה כדאי לאפסן את האופניים, איפה המקרר עם הבירות ועוד. מסתבר שהוא כאן זה שלושה שבועות, והוא תקוע בלי דולרים אבל עם בוכטות של יורו, אלא שהוא והנהג שלו לא יודעים את שער החליפין. האיש היה די תימהוני, אבל מסקרן. ניסיתי לעזור, אבל התברר שאין כאן וואי פיי, ולא קליטה סלולרית בכלל… כשחזרתי לכיוון החדר הופיעו בפתח שני זוגות אופני הרים אפופי בוץ, ובתוך המלון נשמעו צעקות באנגלית. אלה ריצרדס וסנדר, הולנדי וספרדי, ששכרו את האופניים בסיאם ריפ, ורכבו הנה בדרכי עפר נידחות. מיד הוחלט על סיבוב בירות ראשון…

ריצ'רדס, סנדר ואני

החבר'ה התגלו כמקסימים, וסביב השולחן התנהלה שיחה מרתקת מעין כמוה. איאן (התמהוני) שהוא צלם שבא לכאן זה עשר שנים, כל פעם לכמה שבועות, חוקר את המקדשים שטרם נתגלו, (הוא טוען שיש בסביבה מאות כאלה), נתן לנו הסברים מרתקים על חילופי המלכים ועימם חילופי הדתות (מה שמסביר את הערבוב בין בודהיזם והינדו ששורר כאן, ויש גם 5% מוסלמים). אני סוף סוף הצלחתי להסביר פחות או יותר את הסכסוך הישראלי/פלסטיני, סנדר סיפר על עבודתו בסין (לא הצלחתי להבין במה בדיוק הוא עוסק) וריצרדס סיפר בדיחות והביא עוד בירות…


הבוקר, לאחר שהכנתי קפה טורקי לכולם ונפרדנו בחיבוקים, יצאתי מהגסטהאוס האחרון, שאם יש מוקום שניתן לקרוא לו "ווילה בג'ונגל" - זה המקום, להמשך הדרך אל נהר המקונג, ואל הלא נודע...