על המסע, אופנוענים ומלצר אחד איטלקי

בבוקר מוקדם, בשעה שלפני ארוחת הבוקר אני מטפל באופניים. כיוון הילוכים, שימון, ניקוי רגלי הבולם שמדאיג אותי על אף שאין סיבה. ובכלל, לא הייתי צריך אותו. רוב הזמן הוא נעול. הוא מדאיג אותי כי יש לו גמישות צידית והוא לא בנוי למשקל שתלוי על רגליו. במהירות גבוהה הכידון תופס איזה נידנוד לפעמים, וזה נובע מגמישות המזלג. בפעם הבאה זה יהיה מזלג כרומולי קשיח, כמו שצריך. עוד פדיחה: רבות התלבטתי להחליף גלגל קדמי לגלגל עם נבה דינמו. חבל מאוד שלא עשיתי את זה. לא הייתי צריך לחפש טעינה כמו נרקומן כל ערב. נקודת USB על הכידון הייתה הופכת אותי לעצמאי לגמרי. כרגע, כשכל הסוללות טעונות יש לי כשלושה ימי ניווט מלאים בשני המכשירים ולא יותר, וזה אם אני לא עושה שום דבר אחר עם הסמרטפון. למשל לכתוב בבלוג. בעניין זה, עשיתי לעצמי טובה ונכנסתי לעומק  setings של המכשיר וסידרתי שהוא יתפקד כמעין טאבלט קטן, אם פונטים גדולים ונוחים יותר להקלדה. (אם שאלתם את עצמכם איך זה שהפוסטים קצת התארכו, זו כנראה הסיבה)

המפה (opencycelemap) היא מופלאה ונהדרת. היא מדויקת להפליא ומסומנים בה כל הכבישים, הדרכים ושבילי האופניים בצבעים ובשמות כפי שהם מופיעים בשלטים בשטח, כולל שבילי רגל זניחים ביותר, ובנוסף היא מציינת כל חנות אופניים בסמל מיוחד. היא גם טופוגרפית ומכילה קווי גובה (כל עשרים מטר אומנם) וכל מאפייני השטח כמו יערות שדות וכו'. ויש לי כיסוי כמעט של כל אירופה!

לאחר ארוחת הבוקר אני מוכן לתנועה. בקילומטרים הראשונים אני מחפש מאפייה או סופרמרקט כדי להצטייד לארוחת צוהרים אותה אני אוכל בפינת נוף נאה בדרך. בשעתיים שלוש הראשונות אני דופק איזה שלושים קילומטר ברציפות, אחרי זה אני מתחיל להזדחל, עוצר במקומות מעניינים, מצלם, עוצר לקפה ועוגה באיזה קונדיטוריה ועוד. הקונדיטוריות פה זה משהו! זו החנות הראשית, המפוארת ושוקקת ביותר בכל עיירה, והעוגות זה לא להאמין! אתה מזמין עוגת ענק, עם קומות וקישוטים, ואין לה עשרה גרם חומר, 95% אוויר! הם פשוט מומחים פה בלאפות אוויר!

אני עובר בעיירות זעירות, מאות כאלה, כל אחת מורכבת מטירה או מצודה מהמאה ה 12 - 13, (שעכשיו משמשת מוזיאון) ועל הצריח שלה דגלים וסמלים של מסדרי אבירים, וכניסייה, גם היא מאותה תקופה, ועוד איזה מונומנט או שניים כמו באר עתיקה וכו', זה מרכז העיירה שבדרך כלל הוא מדרחוב תיירותי, ומסביב כמה עשרות בתים עתיקים יותר או פחות. משיחה שתפסתי עם מלצרית יודעת אנגלית (נדיר ביותר), הבנתי שתושבי העיירות הם צאצאים של האריסים של אותו פיאודל, והם מעבדים את השדות שמיסביב עד היום, כמעין מושב שיתופי, הכל מודרני לגמרי עם מיכון הכי חדיש. איזה יופי! אני כל כך אוהב את העיירות האלה שאני עוצר בכל אחת (מרחק 3-4 קמ אחת מהשניה) ומצלם. כבר יש לי איזה אלפיים צריחים! לפעמים אני נגנב מאיזה אסם בן מאתיים הבנוי מקורות עץ, לבני טרה קוטה ורעפי צפחה ופשוט עומד שם ומתפעם.

לקראת 4 בערב מתחיל להיות קר ואני מתחיל לחפש מקום לינה. אני מחפש אתרי קמפינג אבל הם נדירים על המסלול הזה, פשוט מפני שהם נועדו לקרוואנים ורק מקצים חלקת דשא קטנה לאוהלים, ולכן ממוקמים סמוך לאוטוסטרדות וצמתים גדולים, או על גדות נהר גדול או אגם. וכך אני מתחיל במרדף קצת היסטרי ככול שהקור גובר, עד שאני רואה איזה גסטהאוס אקראי ונכנס. אני גם מתחיל להיות מודאג בימים האחרונים שלא יהיה מקום פנוי אם לא אגיע מוקדם מספיק כי נראה לי שהתחילה העונה ואני רואה המון טוררים, גם חבורות ענקיות של אופנועי תיור, כולם במרדף אחר מקום לינה עם רדת הערב. אגב, רוב רוכבי הטורינג באים מולי. עושה רושם שאני נגד הזרם. טוב תמיד הייתי כזה, עניין של גזרת גורל.

מול אחת הקונדיטוריות אני רואה שורת אופנועים ש 1200cc זה לאומתם טוסטוס. כמה האופנוע יותר שמן, הכרס של הרוכב יותר ענקית. אני מעמיד את האופניים בשורה ומצלם. בא אחד האופנוענים, מסתכל על האופניים ואומר לי: ווט יו דו אין וון דיי, איי דו וון אוור. באמת גיבור. חושבים שלא עניתי לו? (מצביע על האופנוע-) סיקס גיר? סבן גיר? פחחח... (מצביע על האופניים-) טוונטי סבן גיר!! השתתק. אחר כך הוא התעקש לשלם על העוגה שלי - צורת הבעת הערכה מקובלת כאן. חביב! (אגב, הוא העריך אותי הערכת יתר, מה שאני עושה ביום יקח לו לא יותר מעשרים דקות אם הוא רוצה)

בערב אחרי המקלחת אני יוצא לחפש לי ארוחה. הבחנתי במסעדה שמגישים בה פיצה. נכנסתי. בפנים מלצר גבוה ואנרגטי עף בין השולחנות בצעדי ריקוד, מניף ערמת צלחות ענקית מעל ראשי הסועדים, כולו שיר. נתן לי תפריט, בגרמנית כמובן. אני לא מבין מילה, שואל אותו אינגליש?
און פוקיטו, הוא עונה לי.
איטליינו! עליתי עליו.
סי סי הוא אומר לי, וואט יו דואיג היר?
ביסיקלטה, אני עונה.
בונו בונו, לארגו קנמינו אא?
סי, לארגו לאררררגו!
אני מצליח לזהות בתפריט את מדור הפסטות. כעשר מנות, כל אחת מפורט בקטן מה היא מכילה, חוץ ממנה אחת שקוראים לה ספגטטי א-לה-שף, הכי יקרה ולא מפורט כלום.
אני מצביע על המנה ועושה סימן שאלה עם היד.
לא יודעים, הוא מסביר, זה השף משתגע, ומה שיוצא לו אתה אוכל, בונו בוניטו!
מתאים לי! תגיד לו שישתגע טוב טוב כי אני רעב רעב, אא?
סופיטו! סופיטו! והוא נעלם בשרמנטיות לבנטינית ללא גבול אל המטבח.
לא חולפות שתי דקות והוא חוזר עם מנה שלא ראיתי דבר כזה: מנה אדמדמה, ועליה מגדל צר של עלעלים ירקרקים בגובה חצי מטר, עליהם פזורים פטיטי פרמז'ן כאגלי טל. איך הוא בנה את זה? ואיך זה הצליח להגיע אלי בריחוף מעל ראשי הסועדים בלי להתפרק?? ואיך, איך לא הבאתי איתי את המצלמה???
לקחתי ביס. ספגטיני ברוטב עגבניות ושמנת עם פלחי זוקיני ושבבי סולומון, הכי טעים שאכלתי בחיים!
שף מוצו לוקו! אמרתי למלצר
פיאנו פיאנו, הוא אומר לי (ראה שאני טורף)
בסוף, בהברקה של רגע נפנפתי ואמרתי אספרסו!
סופיטו!
עשרים שניות והגיע אספרסו קצר, בספל מחומם, חזק וארומטי! (זולו, תקנא! ואיך איך לא אמרת לי לקחת איתי את המקינטה הקטנה, אין לך לב?)
כמה זה עלה (כולל טעימה של גלידה ווניל איטלקית על וופל) אתם שואלים? 10.5 יורו! חמישים שקל! (השארתי 5 יורו טיפ, מגיע!)

אם רציתם לדעת, עשיתי עד עכשיו יותר מ 700 קילומטר, ואני בשני שליש הדרך לברלין. הממוצע שלי זה 48 קמ ליום כולל שני ימי המנוחה. לא רע לזקן אסמטי עם כושר מוגבל וארבעים קילו מיטען!
היום הכי חזק שלי: 81 קמ, 930 טיפוס, הכי עלוב: 36 קמ 20 טיפוס.

יללה מספיק, חלומות פז, ותהיו טובים שם, כן?