בא הזמן.

זהו. הכל ארוז ואני ממתין למונית שתעקור אותי מפה. וזה כואב. ועצוב. כי אני לא רוצה ללכת. 

רוצה להשאר, ושיבוא החורף וירד השלג, ואני אסתובב בסאבווי בכל התחנות כל היום. רוצה להיות שייך למעמד העליון של הניו-יורקרים - בעל אופניים שגר בחדרון זעיר בברוקלין עם פרפרים בראש ובלי תוכניות לעתיד. רוצה לצלם כל פינת רחוב, כל גשר, כל תחנת מטרו, כל היפסטרית חולפת, מכל זווית אפשרית. ולבקר בכל המוזיאונים והגלריות.

רוצה לסיים את היום שלי, כל יום, בלייט-נייט שו בסטנד-אפ קומדי, ששם לומדים אנגלית. וכתיבה ופוליטיקה והומור. ואת החיים עצמם וים של רעיונות מבריקים שיישכחו עד הבוקר. אני רוצה פיצה פפרוני מהפיצרייה הסמוכה לחדרי, וקפוצ'ינו וקרואסון מהקפה שממול. ומרק בציינה טאון, וצוריסו ב- 4 אבניו.

אני רוצה להתנדב כעוזר צלם שלישי בסרט סטודנטים, כעוזר לעוצרת של תערוכת צילום, כעוזר במאי באוף ברודווי, והכי אני רוצה לרדת לחקר שלד הפלדה של האמפייר סטייט בילדינג, להתפלח אל מיחוץ לנתיב התיירים בבניין, לעלות במעלית השירות החורקת שבירכתיים, לרדת למרתפי המרתפים.

אני רוצה לעמוד בפינת היוניון סקוור ולהביט בהמוני האדם, ולדעת בלב שאני, רק אני מכולם, הגעתי לכאן בכוח השרירים שלי ובכוח הרצון שלי בלבד. לא בטיסה, לא בהפלגה, לא ברכבת, לא במכונית, בלי קיצורים או דילוגים, בלי רכב מלווה, בלי תמיכה טכנית ואפילו בלי מסלול מסומן. 8000 קילומטר, 133 יום, עם אופניים של ארבעים קילו וריאות דפוקות. לא רוצה כבוד, לא תואר, לא מדליה. רק לדעת בלב שאין עוד אחד כמוני בכל היוניון סקוור, ואולי בכל מנהטן.

אני כבר מתגעגע לניו יורק שהיא לא עיר אמריקאית אלא עיר עולמית, וכבר מזמן שאני מתגעגע לתל אביב. איך קוראים לזה - "רגשות מעורבים"? חה, ביטוי חלש ושטחי. אם הייתי בן שש הייתי צורח עד השמיים, רוקע ברגליים, מפיל את עצמי לריצפה ובועט בנהג מונית.

אבל אני עומד בשקט, כבר נופל מהרגליים אבל לא מסוגל לשבת, ומחכה שתגיע השעה.

תמונה ניו יורקית

אני יושב במסעדה סינית קטנה בצ'יינה טאון. כבר מזמן סיימתי את המנה שלי, אבל אני לא קם.מאחורי הדלפק שבפינת המסעדה הסמוכה לרחוב סינית קטנה ודברנית, שמתווכחת עם המלצר מעל ראשי הסועדים בסינית עסיסית ובקולי קולות. לפניה קופה רושמת ישנה ומצלצלת, והיא מציצה בפניהם של הלקוחות המשלמים, ועל פי הפנים בוחרת תופין קטן או גדול מהמדף שמאחוריה ומטיחה אותו על הדלפק יחד עם הקבלה בלי להפסיק לדבר. המלצר, דמות נוגה ומיוסרת, כבר מזמן סיים את טיעוניו אך לא נמלט ממנה, ולא חשוב לאן יפנה. מידי פעם הוא מנסה להסות אותה בשוש שורקני למען הלקוחות, אך היא רק מגבירה טונציה. בפינה הנגדית הפונה לרחוב הקצב, זקן דק ונשוא פנים, וסביבו תלויים על ווים תרנגולות ברווזים וחזירונים צלויים, והוא, גרזן גדול בידו, קוצץ ומקצה במרץ, פולה ומפלה, ועבודתו לא מסתיימת לעולם (גם הצלויים על הווים אף פעם לא נגמרים). אף שגבו לקהל, ברור שהוא הדמות הראשית והאב המייסד.

בירכתי המסעדה, בפינה הסמוכה לדלת השירותים יושב סיני נמוך ושמן וסופר כסף. הוא דולה שטרות בתפזורת מתוך קופסאות עץ שמונחות לרגליו, ממיין, מסדר וסופר בעסק גדול ברגליים פשוקות ובמילמולים קולניים, וגם עבודתו שלו לעולם לא מסתיימת, וקופסאות העץ אף פעם לא חסרות. מעת לעת הוא משחיל מילה או גיחוך לדיבורה של הקופאית, שגורמת לה לנפנף לעברו בזלזול מודגש, ולהגביר את קולה אף יותר.
בתווך, בלי פינה משלו, מתרוצץ השמש, דמות נבוכה וכנועה, תמיד בתנועה, פה מפנה צלחת, שם מעביר סמרטוט, וככול שקולה של הקופאית גובר קומתו שחה.
הלקוחות הסועדים, שמלבדי כולם סינים, חלקם בחליפות חלקם בבלויי סחבות, רוכנים על צלחתם במצמוצים ושליקות קולניות, נאנחים אנחות רווחה ונחת, שמריצות את השמש עם הסחבה ואת המלצר עם תוספת התה.

סמוך לחזית המסעדה פתח איוורור גדול של מנהרת הסאבווי שמתחת, ומידי דקה וחצי עולה ממנו נהמה עמומה מלווה במשב חם ומצחין, והמסעדה כולה רוטטת ומקרקשת.
כבר מילאו לי תה שלוש פעמים ועדיין לא עולה בדעתי לקום. המלצר מחייך אלי, השמש שב ומנגב לי, הכספר כבר קרץ לי, ואפילו הקופאית שלחה משפט סיני מסולסל עם חיוך זוהר ישירות אלי. לאן יש לי למהר?

וויליאמסבורג, ברוקלין

אז ככה: חציתי את העיר בפעם האחרונה עם ציוד מלא מדירתה של דנה בג'רסי אל החדר שאמור היה לחכות לי בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין. את פניי קיבלו פדי ואדהם, כן, בני דודינו החביבים, ואיתם אני גר.

בבוקר החלטתי להשיל מעלי את בגדי המסע הבלויים והמסריחים ולהתחבר לגרוב, ונסעתי בתחבורה ציבורית לצ'לסי גרדנס לקניות. לקח שעתיים וחצי להגיע לשם עם חילופי הקווים בסאבוויי, וחזרתי רק בלילה, אבל כבר מתמצא בכל ה 'צ'יינג'יג קונקשנס'. העיר תוקפת חזק בכל החושים וכל כך חריפה לי, עד שאני משתדל לקחת אותה לאט.

קיבלתי מכם מאות תגובות ברכות ואיחולים בכל ערוצי הסמארטפון, ויותר משלושים המלצות מה כדאי לעשות בניו יורק, וגם כמה הצעות לפגישות של חברים שבדיוק גם כאן. תודה לכולכם ולכל אחד ואחת בנפרד. אתם פשוט נפלאים.

אפגוש את כולם, ובחרתי כמה מההמלצות שחזרו על עצמן מכמה ממליצים לביצוע.

והינה קמתי היום, לבשתי את בגדי החדשים, הצצתי במראה ונדהמתי! ממש כמו זיקית, הסייקליסט המאובק נגוז ובמקומו הופיע ניויורקר טיפוסי (קצת מלוקק אולי), וסימן לי שאני מתחיל להתחבר...

ואז צץ לי גיל, ידיד מדאון טאון תל אביב, וקבענו לבוקר בברוקלין. זה היה תענוג של בוקר שנמשך כמעט עד הערב, צעדנו קילומטרים ודיברנו ודיברנו, על אמריקה ואמריקאים, ישראל וישראלים, ועוד נושאים מהקומה שמעל רומו של עולם... וזה היה לי כל כך טוב, ששוב אמרתי לעצמי ג'יזס, מאיפה כל המזל הטוב הזה נופל עלי?

אז מה אני אומר על ניו יורק? רגע, תנו לי שנייה להכנס לווייב...

פוטוגרפר: גיל קדרון

דיירקטור: גיל קדרון

סנאפ שוט: גיל קדרון

סטייליסט: גיל קדרון

גם זה בברוקלין

עוד פוטוגרפר

גילקיד

תחנה סופית - ניו יורק סיטי!

כן חברים, קינחתי את הזיעה, הסרתי את הכפפות (ומחיתי דמעה קטנה שגלשה לה), וגם השמש יצאה לכבודי והאירה לי את קו האופק המפורסם בתבל סוף הדרך. מה עושים עכשיו? בחודשים האחרונים הפכתי למומחה אדיר בלמצוא דרכים, לינות, ארוחות, לתכנן כוחות, להעריך מרחקים, גבהים, מזג אוויר, ופתאום ברגע אחד כל זה הפך ללא רלוונטי כשלג דאשתקד...

יום הרכיבה האחרון היה קשה. ככל שהתקרבתי לעיר הכבישים נהיו עמוסים, מרובי נתיבים ותזזיתיים, ושוב ושוב נקלעתי למחלפים ענקיים, רב מפלסיים, שהכריחו אותי להסתובב שעות סביב עצמי רק כדי לעבור אל צידם האחר, ולא פעם נאלצתי לחזור על עקבותיי כדי לעלות על הנתיב הנכון.

לבסוף הגעתי לביתה של דנה, שהיא בת דודה של אישתו של חבר ומארחת אדירה, וזה היה בדיוק בערב ראש השנה, ונפלתי, אני והמזל שלי, ישר לארוחת החג שהייתה מקסימה מעין כמוה, וישבנו וכטוב ליבנו ביין סיפרנו את אגדת טראנס אמריקה והכברנו פרטים ורקמנו מעשיות עד אחר חצות...

הבוקר יצאתי על אופניים עירומים לסיבוב היכרות במנהטן וכדי למצוא תמונת סיום הולמת, ונתתי לכידון להוביל לאן שבא לו ולמצלמה לצלם מה שבראש שלה, בעוד אני מנסה לעכל... 5000 מייל, 8000 ק"מ... לא נתפס. מראות מבזיקים בזכרוני בערבוביה: עץ בודד באופק, שדה תירס שאין לו קצה, שלט "מוטל" בצד בדרך, וגם תחשות צפות לי: מיטה לא נוחה בחדר מאובק, אבנים בנעליים, טעם של בוריטו מעופש, ואלה נמזגים בסצנות הרחוב הניו יורקי המוכר מאלף סרטים וצילומים וטעם של חומוס תפל במהדורה אמריקאית.

מחר אעבור לחדר חמוד עם חצר פרטית בברוקלין, ששכרתי ב airbnb לעשרת הימים הבאים, ואז נראה מה זה בעצם 'ניו יורק', ז'תומרת בפועל. כלומר למעשה. יענו תכלס בשטח.