29/6
כל הלילה ירד גשם אבל זה לא הפריע לי. גם הקור לא הפריע, וזה בזכות האוהל החדש שקניתי בפראג. אוהל מעולה, מרוווח יותר ומוגן מקור ומגשם. בבוקר הייתה הפוגה של שעה, שאפשרה לי לייבש את האוהל ולארוז את עצמי. וכך יצאתי לדרך מאוחר ואחרי חצי שעה שוב התחיל הגשם ולא פסק עד עכשיו. שמתי עלי את השיכמייה והערדליים מהולנד, והמשכתי כרגיל, כלומר כאילו כרגיל, כי לכו תתפעלו סמרטפון עם אצבעות נוטפות מים ומסך מוכה גשם. פעמיים תעיתי בדרך, כל תעות עונשה עלייה קשה ומיותרת. אבל מי סופר עליות בנוף הזה.
הנהר זה אותו נהר, אבל עכשיו הוא אחר. רוכבו לעיתים לא יותר משלושים ארבעים מטר, והזרם ממש חזק, ולעיתים הוא מתרחב לכדי אגם ברוחב קילומטר, עם צוקים זקופים מסביב היורדים עד המים. הנוף הוא נוף גלילי עם פסגות מיוערות בגובה כ 500 מטר, כשפני הנהר בגובה 330, והמסלול משחק כל הדרך בין הגבהים האלו. את חשבון הגובה המצטבר כבר איבדנו מזמן, גם אני וגם המכשירים. סתם בשביל לזרוק מספר: בין 800 ל 1000 מטר טיפוס, על 42 קילומטר.
כבר נהיה ממש מאוחר, ואני כבר מותש, ועוד אין מקום לינה באופק. לא מלון, לא פנסיון, לא גסטהאוס גם לא קמפינג. נדה. אני בכבישים צרים ומשובשים המתפתלים בין יערות לשדות, חולף מדי פעם בכפרון מנומנם שאפילו מסעדה אין לו, ומתחיל לחשוב לעצמי שאולי הלילה זו תהיה הפעם הראשוה שלי לעשות לילה בר בשטח. אלא שאני צריך הפוגה בגשם כדי להקים את האוהל, אחרת הכל נרטב. כלומר, אני ממשיך על האופניים עד שאני מוצא מלון או עד שנפסק הגשם...
עוד אני פוזל לצדדים לראות אם יש איזו חלקה מפולשת, אני רואה עוד עיירה מנומנמת מצידו האחר של הנהר, ורק לפני קילומטר חלפתי על גשר. אמרתי, נקפוץ, מה יכול להיות? ומהצד השני אני עובר לייד בית מרזח, נכנס ושואל "הוטל?" הבחורה אומרת "נו הוטל, פנסיון!" סבבה, שיהיה פנסיון!
זה ללא ספק החדר הדל והפשוט ביותר עד עכשיו, שוב בעלית הגג, אבל אני מבסוט. והאוכל פה ממש פצצה, בטח לעומת גרמניה!
30/6
כרגיל, איך שאני יוצא מהמלון בבוקר מתחיל הגשם, ולא מפסיק עד המלון הבא. אלה ימים קשים. אני רוכב בגשם ברולינג הילס מתמשך ולא נגמר בין כפרים קטנים, אחת ל 10-15 קמ יורד לנהר וחוצה אותו, וחוזר חלילה. הנוף השתנה, גם הנהר, וגם אני.
יום של תקלות מעצבנות: השרשרת נופלת בכל העברת הילוך מקדימה. אני עוצר ונאלץ לפרק את התיקים כדי לכוון, תחת גשם. מתארגן ועולה על האופניים ולא עוברות כמה דקות, וקול ה- טססס נשמע מאחורה. אני מנסה להתעלם, משכנע את עצמי שזה שלולית, אבל זה פנצ'ר ראשון אחרי 2000 קילומטר. שוב עוצר ומפרק את התיקים, הכל תחת גשם, הופך את האופניים, והטססס נחלש. מסובב, מג'עג'ע ככה ככה - נסתם. הופך מרכיב מחכה כמה דקות, ממשיך בדרך. כעבור עשר דקות - טסססס. שוב מג'עג'ע שוב נסתם. מנפח קצת, ממשיך. עוד רבע שעה שוב נופלת השרשרת. אני עוצר להשתין, חולפת משאית - אין אופניים. נפלו לתעלה מהרוח. מה שאני מתאמץ אין לי כוח להרים את החצי טון החוצה מהתעלה. מפרק תיקים וכו'.
פגשתי שני טוררים בכיוון הנגדי. היחידים שפגשתי מאז פראג. להם יש את הספר, והם עוזרים לי להתמצא. הם אומרים שאין פנסיון 50 קמ קדימה. אני מגלה במפה שלהם עיר גדולה בסטיה של עשרה קמ מהמסלול, ולוקח החלטה.
זוהי עיר תעשייתית אבל מלון מצאתי וגם מסעדה עם גולש ועוד מעדנים.
ונחשו מה? איך שנכנסתי למלון, פסק הגשם!