לקראת סוף הדרך

חברים יקרים, אני כעת במוטל קטן 51 מייל מערבית למנהטן - יום רכיבה מאומץ אחד. קר מאוד והגשם לא מפסיק לדקה, ואני ממתין כאן זה היום השני להתבהרות כדי לרכוב עוד יום אחד, ולהשלים את המסע הכל כך ארוך הזה.

אני כבר עייף מאוד ובקושי מצליח להתאושש מערב עד בוקר. בימים האחרונים אני רוכב כאחוז תזזית על קצה היכולת הפיזית שלי, בין רוחות וגשמים בשטח הררי מבותר, ואין קץ לעליות - בין אלף לאלפיים מטר גובה מצטבר בכל יום. הציוד כעת קל יותר, אני כבר לא סוחב אוכל בכלל וניזון גרוע באלף המזללות שמוכרות קטשופ עם משהו, וגם סוחב פחות מים. המנוחה הכפויה הזו באה לי טוב ומאפשרת לי זמן להרפות קצת שרירים ולארגן את הביקור המיוחל בניו יורק, ולאכול כבר איזה סטייק אמיתי, לכל הרוחות.

ועם כל זאת, אתמול היה יום רכיבה מקסים! כרגיל חיפשתי כביש צדדי שמקביל לאוטוסטרדה I80, שהיא הציר המרכזי שלי עכשיו, ונקלעתי לכביש נופי צר שהולך מצידו האחר של הנהר, והוביל אותי לתוך הקניון המרשים של נהר דלוור, וטיזז אותי מעלה מטה, מגובה פני המים אל מרומי המצוק וחזרה בשיפועים דו סיפרתיים, ונהניתי מנופי הנהר והיער, ובדיוק כשנזכרתי שלא אכלתי כלום מהבוקר צץ לי דוכן נקניקיות קטן, וכשחשבתי שהגיע הזמן לחצות את הנהר הכביש הוריד אותי לגשר מקסים שבמרכזו מצאתי קו לבן שבצידו האחד כתוב "פנסילבניה" ובצידו האחר "ניו ג'רסי", וכך נודע לי שעברתי עוד גבול...

שני דברים שחדרו את חומת הניתוק שלי מהארץ ומציפים לי געגועים עזים הביתה הם ראש השנה הקרב - החג הלא כל כך דתי אבל כל כך עברי וישראלי הזה, ומותו של ישראלי ענק. מעולם לא התלהבתי מפרס. גם בעיניי, כמו בעייני רבים, הוא היה ונותר חתרן בלתי נלאה. אבל הערכתי את חזונו, את פועלו, את נחישותו ואת אורך רוחו, ויותר מכל הערכתי את האופטימיות הבלתי נלאית שלו. החלל האפל שהוא מותיר אחריו ועולב ההנהגה שנותרה לנו עם לכתו מאירים את זכרו באור כה בהיר, עד שאני מרגיש קצת יתום בלעדיו, אף שתמיד התרעמתי כששייכו אותי - בטעות - למחנהו. ויתומים הרי מתגעגעים הביתה...

זה כנראה הפוסט האחרון מהדרך. בעוד יומיים יחל הפרק האחרון במסע, ובו נגלה את האמת העירומה על הכרך הגדול, מביבי הביבים ועד צריחי המגדלים, מאפלת המנהרות ועד ירק הגנים, כלום לא יחמוק מאיתנו, כלום! אז הפוסט הבא יהיה כנראה מאיזה ספסל במנהטן או באר אפלולי בברוקלין, ואין לי שום מושג מה יהיה כתוב בו, אבל יהיה ממש מעניין, ויסתיים במילים "שנה טובה!" - מבטיח!

הקניון של דלוור ריבר

ביי ביי פנסילבניה, שלום ניו ג'רסי!

מישהו אמר פמפקין ולא קיבל?

כאן גר רוכב אופניים

לא לבכות חמוד, אתה יפה גם ככה!

סתיו

סתיו. כבר קר. השמיים אפורים, והרוח מקפיאה. בכל מקום דלעות למכירה. המון דלעות. חג הלואין בפתח. למיטב הבנתי זה כמו פורים שלנו, רק שבמקום להתחפש לקאובוי לתלות את המן הרשע ולפוצץ קפצונים, שמים דלעת על הראש מגרשים את הרוחות ומעיפים זיקוקים. פספסתי משהו?

אני עכשיו רק כ 130 מייל מניו יורק והמוח שלי נגנב - רק עוד שלושה ארבעה ימים! אני חוצה עכשיו את האפלצ'ים, ההרים לא גבוהים, רק כ 700 מטר, אבל הרכיבה קשה, המון עליות ומידי פעם גשם וערפל. כבר גמרתי עם הקמפים ואני רוכב ממוטל למוטל, מחפש כל יום את הדרך הקצרה ביותר מזרחה.

והינה היום זה שוב קרה: נכנסתי לתחנת דלק בעיירה צדדית לקנות קולה וחטיף. המוכר שאל אם אני רוצה שקית ניילון, עניתי שאין צורך, יש לי איפה לשים את זה, ו"בוא נחסוך לעולם את הפלסטיק". ואז הוא הבחין באופניים ושאל מאיפה ולאן. עניתי לו שרכבתי יותר מ 4500 מייל ואלה המיילים האחרונים למסע שלי. כשיצאתי מהחנות וארגנתי את האופניים פתאום הוא יצא ורדף אחרי עם שטר של 20 דולר ביד. "הארוחת ערב שלך היום עלי, סר!" אמר לי בהתרגשות. הייתי נבוך, חיפשתי מה לתת לו בתמורה, צילמתי אותו ואמרתי לו שמחר כולם בישראל ידעו על המחווה הנחמדה שלו. שמו ג'אש.

שדים ורוחות כמעט בכל בית

דלעות בכל פינת רחוב

ג'אש

אנשי המערות

זה היה סופ"ש נפלא שבא לי בדיוק בזמן ובמקום, ואין לי מילים לתאר כמה נהניתי. אני מספר לעצמי פשוט מה היה כדי לזכור.

זה המפגש השנתי של אגודות הקייבינג (בעברית הייתי קורא לזה "מערנות") של פנסילבניה. אט אט התקבצו כשישים איש מכל הגילים והמינים, היה רישום וחלוקה לקבוצות שתצאנה מחר למערות שונות בסביבה. אני שובצתי למערת אלכסנדר, שנחשבת למערה יפה ולא קשה. המדריך שלי היה מייק, איש בן 64, חביב ומנוסה. הוא וסטיב לקחו אותי תחת חסותם ואירגנו לי ציוד: קסדה, פנס ופנס רזרבי, בירכיות לצורך זחילה ורתמת לגלישה.

לאחר הרישום היה מינגלינג, אנשים רכנו על מפות של מערות, העריכו קושי, זמנים וכו'. אחר כך הדליקו קמפ פייר, והייתה מעין מסיבה עליזה, עם ים בירות, נקניקיות ותפוחי אדמה. הכרתי כמה אנשים נחמדים, סיפרתי על המסע שלי, סיפרו לי על הרפתקאות שלהם. היה כיף, מתישהו קרוב לבוקר נפלתי לאוהל לשינה חטופה של כמה שעות.

בבוקר, כולם רציניים ונמרצים, יוצאים למערות. שלנו במרחק שעה נסיעה, והסיפור שלה כמעט יותר מעניין מהמערה עצמה: היא נמצאת באזור של איימיש, שאגב דומים להפליא ליהודי מזרח אירופה. המערה היתה מסחרית וגבו כסף בכניסה והכל, עד שלפני כעשרים שנה אמיש אחד בשם משה, כן, משה ולא מוזס, ואישתו ששמה לאה (?) רכשו את המערה וסגרו אותה לציבור, ומאפשרים רק לכמה חברים להכנס, אחד מהם הוא מייק, המדריך שלנו. כשהגענו הוא הורה לכולם להשאר ברכבים ונכנס לבדו לבית האיימישים לקבל רשות.

היינו כארבע שעות מרתקות (ומעייפות) במעמקי האדמה, ביחוד נגנבתי מהנהר התת קרקעי ששטנו בו בסירות, שמימיו כה צלולים עד שבאורם המתעתע של הפנסים קשה להבחין בפני המים. בהתקף אומץ לא אופייני זחלתי לתוך נקיק ונתקעתי ולא הצלחתי לזחול לאחור, לבסוף זחלתי קדימה עוד כמה מטרים ויצאתי מפתח אחר, שמייק הודיע שזה פתח לא ידוע והרגע גיליתי נקיק חדש. לצערי לא הצלחתי לצלם אפילו תמונה אחת טובה, מצלמת הסמרטר פשוט לא לוקחת את זה.

בהמשך הייתה ארוחת ערב ולאחריה היתה הרצאה וסרט מרתק על הרפתקה במערה במקסיקו, שהצוות שהה בה 10 ימים ברציפות. ואז בא הקטע של הגרלת הפרסים, שטויות כמו טישרט משומשת שזה וזה תרם, הדף המקומט שעליו רשומים כל המשתתפים, והפרס הגדול: חולצה מטונפת ומלאה בוץ של אחד הקייברים המפורסמים. היה מאבק קולני על הזכיה, והזוכה הוציא אותה מייד למכירה פומבית וההצעות נסקו עד 50 דולר תוך צרחות והערות מהקהל, עד שמישהו צרח שהיא מסריחה מהזיעה שלו ואסור לכבס אותה כי אז היא לא תהיה אוטנטית ומיד ערכה צנח לאפס, והזוכה האומלל נאלץ ללבוש אותה בעצמו... בקיצור, יש להם את ההומור שלהם, צחקתי עד שיצאה לי בירה מהאף...

לאחר מכן הייתה מסיבת הסיום האדירה והזוייה שנקראת כמובן ה "פייר", כשכולם שתויים סביב המדורה, ושרים ונטרפים...

זה היה סוף שבוע נהדר, אהבתי את הרוח הטובה של כולם, כל אחד הביא או עשה משהו, אחד הביא הר של נקניקיות, אחר גיטרות וכלי נגינה, שתי בחורות שהיו אחראיות לאירגון ולרישום היו פשוט אדירות, ומיודעינו מייק הוא שהביא טנדר מלא עצים למדורה. יש לי עשרים חברים חדשים שאני לא זוכר את שמם, ואני כעת חבר מן המניין באגודת שומרי המערות PCC פנסילבנייה, ולראייה קיבלתי טישרט ותג.

הגב של מייק

לא ניתן להבחין בפני המים והכל נראה מרחף באוויר

החבר'ה שהשאילו לי ציוד. מייק יושב משמאל

עם ריק

הפייר

חבר מן המניין

קייבינג

היום התחיל בסטייט קולג', מקום מעניין, עיר שהיא קמפוס ענקי עם עשרות אלפי סטודנטים. כשיצאתי מהעיר ראיתי בדרך מבנה מעניין שמשך אותי ונכנסתי לראות. מצאתי את עצמי בחנות הדגל של הארלי דווידסון בפנסילבניה, והסתובבתי בין האופנועים המדהימים, עד שאחד המוכרים נגש אלי והסתבר לו שאני על אופניים, ופתאום אני הפכתי לאטרקציה המרכזית...

כעבור עוד כמה מיילים של כביש צר מלא משאיות מצאתי במפה נתיב שעובר בתוך גיא בין שלוחות ההרים, ובקצהו מסומן קמפ. החלטתי ללכת על זה, ומצאתי את עצמי בכביש נידח על גדת נחל פסטורלי עם כירכרות רתומות לסוסים מסביב... באמת כיף של רכיבה. הגעתי מוקדם לקמפ, והסתבר שהוא כולו תפוס ע"י אירוע של חובבי מערות ואין מקום בשבילי. כבר התכוננתי בבאסה להמשיך הלאה, אבל הבחורה ממזכירות האירוע ששמה שרה אמרה בוא, תרשם לאגודה ואתה איתנו! אבל בחיים לא עשיתי קייבינג? לא בעיה, אומרת שרה, נשבץ אותך עם המתחילים!

ברור שנרשמתי! אז מחר אני עושה קייבינג, ותהיה מסיבה בסוף, עם קמפ פייר וארוחה, והחברה הטובים התגייסו וארגנו לי ציוד: קסדה, פנס של כורים, בירכיות ורתמה, וקיבלתי הסבר על מה שצפוי: יורדים בחבלים, זוחלים, שטים בנהר תת קרקעי, שוקעים בבוץ ועוד דברים שלא קלטתי...

לא יודע איך כל זה קורה לי, כל יום דבר אחר, מפתיע, יוצא דופן, כאילו יש לי מזל גדול שלא נגמר. אני גם לוקח סיכונים מחושבים, הולך לאן שמרגיש לי נכון בלי פחד, סומך על האינטואיציות שלי. ואולי אלה הברכות. כי האמריקאי, כשאתה שואל אותו אם הוא דתי, התשובה היא לא, אבל יש לי אמונה. ואז הוא שם לך יד על הכתף, ממלמל כמה מילים עם הרבה גוד ולורד, ונותן לך ברכה. קיבלתי עשרות ברכות כאלה, ואכן דרכי צולחת!

בקיצור הולך להיות היסטרי ואני כולי נרגש! צפו לפוסט של מחר!

הקמפ והסינגל

קורה שימים עמוסים וחוויתיים גורמים לי לקהות מסויימת בימים שאחריהם, אולי אפילו אטימות. אני פשוט עולה על גדותי, לא יכול להכיל עוד.

מהרגע שעזבתי את פיצבורג, אני קצת קהה. מתרכז בהתקדמות לעבר ניו יורק. ואני כבר ממש לא רחוק, כ 250 מייל - שבוע. עבר יום שאני לא זוכר ממנו כלום וגם כמעט שלא צילמתי, ועוד יום, ואז בא יום שבסופו, כשאני כבר גמור אחרי 40 ומשהו מיילים ועדיין לא קרוב למוטל, שפתאום ראיתי שלט קטן, טוש על קרטון בכתב יד: "קמפינג > 1/2 מייל", ומיד התעוררתי. זה כבר ימים רבים שאני מתגלגל במוטלים ומתגעגע למזרון המתנפח שלי, לסק"ש, לאוהל.

טיפסתי במהירות את העלייה הקטנה והגעתי לביתן עץ קטן בקצה היער, ואיש נחמד יצא לקראתי וקיבל את פניי כמו ידיד ותיק, והקצה לי חלקת קמפ במחיר מצחיק, ודאג שיש לי מה שצריך והכל בסדר. הייתה כבר שעת דימדומים והוא עזר לי עם האוהל, והכנתי קפה, והשיחה נסבה על הבחירות הקרבות - הנוכל מימין והמושחתת משמאל, ואיך הכושי הזה הרס לנו את היחסים עם ישראל, הידידה היחידה שלנו בעולם כולו...
בקיצור היה ערב מקסים, וישנתי כמו שמזמן לא ישנתי.

אני חוצה כעת את רכס האפלצ'ים, אמנם בקטע נמוך יחסית, לא יותר מאלף מטר, אבל העליות תלולות כמו הפרצוף של השטן, ולא רוצות להגמר. היום, אחרי שעות של טיפוס הגעתי לפאתי העיר האוניברסיטאית "סטייט קולג'", וכעשרה מייל לפני אזור המלונות ראיתי כניסה קטנה של סינגל לתוך היער בכיוון הנכון, והייתה לי תחושה טובה לגביו. ישבתי כמה דקות ומצאתי אותו במפה ובדקתי קווי גובה וזה לא נראה תלול, המצאתי לי פתגם לעידוד הנפש: "בשביל מה האדם ברא את אלוהים אם לא בשביל האמונה?" ויללה - ליער! וזה היה נהדר וכיף, 15 ק"מ של סינגל ביער צפוף שעומד עכשיו בשלכת, ממש עד פתחו מלון נחמד, כשמולו מסעדה קוריאנית מגניבה! יש סיום מוצלח מזה ליום של טיפוסים?

האפלצ'ים

הקמפ המקסים

בית קברות

סינגל ביער

סוף סוף אוכל נורמלי!

הגשרים של פיצבורג

גשרים עושים עלי רושם. לגשרים יש יופי טכני. יופי טכני זה יופי שקורן מההנדסה עצמה, ולאו דווקא מהדקורציה. זה סוג היופי, אגב, שיש גם לאופנועים ולאופניים, וגם לאיצטדיונים גדולים. אני יכול להסתובב סביב גשר שעות, מעליו ומתחתיו, מקרוב ומרחוק. בניינים גדולים למשל פחות עושים עלי רושם, מפני שהמעטפת שלהם מסתירה את המבנה, והמבנה - בו טמונה כל החוכמה, וחוכמה זה יופי.

וכך קרה לי כשהגעתי למפגש הנהרות שסביבו בנויה העיר פיצבורג, שנלכדתי ביער הגשרים של העיר הזו ליום שלם, ולא הצלחתי להתנתק. ואיזה גשרים! פאר היצירה האנושית ממש! חציתי את הנהר לפחות שש או שבע פעמים על גשרים שונים, נסעתי יותר מעשרים מייל על הגדות, ולבסוף, כשהיה ברור שאני כבר לא אתקדם היום לשום מקום, חזרתי למלון ממנו יצאתי ללילה נוסף.

בדרך ראיתי מבנה עגול ומרשים ביותר שמשך אותי מרחוק, ורק כשעמדתי ממש מולו גיליתי שזה בית כנסת! אולי בית הכנסת היפה שראיתי מעודי, לפחות מבחוץ. (היה סגור ולא יכולתי להכנס פנימה. חבל).

זה היה יום מרתק ומרגש, צילמתי בלי סוף, רכבתי שעות עד שנפלתי מהרגליים, לא דיברתי עם איש מלבד המוכרת שמכרה לי סנדביץ, שגם אותו בקושי התפניתי לאכול. אבל הי, בשביל זה אני פה!