מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום שבת, 13 ביולי 2024

חצי כוח






חצי כוח

כבר שבועות שאני עוקב אחרי חבריי שחורשים את העולם במסעות שלהם, וכל כך מתגעגע לדרכים הלא נודעות בארצות רחוקות, לגסט האוס נידח, למישהו מעולם אחר שפגשתי לפני שעה וכבר אנחנו חברי נפש, וחושב שלאחר השנתיים הקשות שעברתי (איכילוב פתחו מחלקה על שמי) והשאירו אותי חצי כוח, בשבילי זה כבר קצת אבוד. נחלת העבר. ובכל זאת, בסתר ליבי אני עדיין מקווה ומחכה שאחזור קצת לעצמי ואוכל לצאת לדרך שוב. אבל הלילה הבנתי שלעולם לא אהיה מי שהייתי לפני שנתיים, אפילו לא לפני יומיים. אני מי שאני עכשיו, וגם חצי כוח זה כוח. זה כמו לעבור מאוטו עם מנוע 2000 לאוטו עם מנוע 1000, חצי כוח, אבל עדיין סוחב.  התהפכתי והתהפכתי כל הלילה רדוף מחשבות מעגליות על אוהלים ואפליקציות, קילומטרים רצים והרים מושלגים.


בוהוריים אור, ובעיניים טרוטות מליל נדודים פתחתי רדיו והיה אהוד בנאי. הוא הביא סיפור על מסע הופעות שלו בקווקז. הוא סיפר על אנשים ומפגשים, מראות שראה ורגשות ששטפו אותו, והכל מתובל במוזיקה מקומית מופלאה שהקליט מהרדיו שהיה בחדרו באותה עיירה. אהוד בנאי הוא איש מסעות. כמעט כל השירים שלו הם סוג של סיפורי מסע, בין אם פיזי או רוחני, לרוב שניהם גם יחד. הוא סיפר על אירועים ומראות שזורים ברגשות ומחשבות באופן שכמעט ויכולתי להריח את הטחב שבחדרו. זה פגע לי בול בפוני. פתחתי את בלוג המסעות שלי לראות אם גם אני מספר יפה ככה, כי הרי זה בדיוק מה שאני עושה (או לפחות שואף לעשות) במסעות שלי, רק שהוא חמוש בגיטרה - אני חמוש באופניים. כשתוכנית הרדיו הסתיימה פתאום הייתי ער וצלול לגמרי. בלי להתמהמה דקה הזמנתי טיסה וביטוח, וההתרגשות עלתה לי לגרון ויצאה לי מהאוזניים. יכול להיות שגם התחלתי לקפץ ולרקד, לא יודע. 


בשקט נפשי נדיר נשענתי לאחור רגליים בשולחן ועשיתי קפה וסיגריה. אם יש תאריך ויש נקודת התחלה - יש מסע! אני יוצא לדרך שוב! 

וכמו תמיד - חמוש באופניים.

ותודה לאהוד בנאי, מורה הדרך שלי.




יומיים לטיסה. אני בעיצומה של האריזה והכל בלגן. פתאום קשה לי להחליט מה אני לוקח מבין ים החפצים שפזורים מסביב. כל הניסיון שלי נעלם כלא היה. משתדל להזכיר לעצמי לא לארוז את הפחדים שלי, רק את מה שצריך, וזה סימן שיש לי פחדים. ממש כמו בפעם הראשונה, אני מהסס ומהסס. 

אני טס לניס, צרפת, שם השראתי את האופניים שלי אצל ג'ולי המקסימה לפני שנתיים. עדיין אין לי כיוון ברור. תוכנית החומש שלי הייתה לפנות מערבה ודרומה לספרד, אבל מסתבר שהחום שם באוגוסט מטורף. הייתה לי המחשבה לפנות מזרחה לאיטליה ולאורך המגף, שזה מסלול שטוח בהרבה, אבל חם לא פחות. עכשיו אני חושב לקחת צפונה ללב אירופה, צפון איטליה - שוויץ - אוסטריה - גרמניה. זה כרוך בחציית האלפים עם עליות מהשטן, אבל מאחר שאני לא סופר קילומטרים וגם 30 ביום זה סבבה בשבילי, הכיוון הזה די קוסם לי. אז אני אזחל קצת. לא נורא, אני רגיל.

הינה שכנעתי את עצמי- צפונה. אולי אפילו אגיע לדרזדן, הה? לאותו גסט האוס איפה שהטריפ החשמלי שלי החל לפני שנתיים. ואני גם לא מוותר על ציוד הקמפינג עם כל המשקל שזה מוסיף, כי כידוע אתרי קמפינג זה התחביב שלי, שם אני פוגש אנשים במסע, כמוני, מעולמות אחרים. לחלוק איתם שולחן בקפיטריה המקומית זה תענוג, מתחיל להיות מעניין נכון? אפילו מגניב! אז יללה, גם חצי כוח זה כוח והדרכים קוראות לי!

אז ביי בינתיים, צ'אוצ'או


יום רביעי, 10 באוגוסט 2022

המסע ההזוי אל הסיום



שלושה ימים ישבתי במלון סתמי בנאנט וארגנתי את עצמי מחדש. זרקתי כמה בגדים מסריחים וקניתי חדשים, עשיתי כביסה מקיפה לכל מה שהיה לי בתיקים כולל התיקים עצמם, ניקיתי ושיפצרתי קצת את האופניים, ביקרתי בדקטלון כדי לקנות מיכל גז ועוד כמה שטויות, אבל בעיקר רכשתי טלפון חדש, התקנתי עליו מה שצריך והכנתי אותו להמשך המסע.

אכסנית הנוער בנאנט

נאנט היא עיר שונה ומעניינת מכל הערים שביקרתי בהם במסע הזה. קודם כל, היא לא מרוכזת ברובע העתיק שלה. זו עיר ענקית ומודרנית, משופעת בבניינים עם אדריכלות וצבעים יוצאי דופן, ובעיקר חיה וזזה גם בשעות הקטנות. באחד הערבים שוטטתי על האופניים ונקלעתי במקרה להופעה של להקות מתחלפות בפארק.לא כל כך התחברתי למוסיקה, אבל לנקניקיות על האש ולבירות שרצו שם בהחלט התחברתי. התחברתי גם לאחד מפקידי הקבלה של המלון, בחור צעיר ואנרגטי ששמע בסבלנות מה הדרישות שלי מהטלפון החדש ועזר לי למצוא את הדגם הנכון, וגם המליץ לי איפה לרכוש.


הייתי זקוק למנוחה הזו, ולא רק פיזית. גם התנועה המתמדת וגודש החוויות המצטברות הביאו אותי לאיזו תשישות נפשית. יצאתי מהעיר חדש ורענן, כמו מתחיל מסע חדש. מתברר שמסלול יורו וולו 6 לא מסתיים בנאנט אלא ממשיך עוד כ 70 קמ מערבה עד שפך הלואר לאוקיינוס האטלנטי, ובאין לי תוכנית ברורה להמשך, פניתי מערבה.


כיוונתי להגיע לקמפינג ששוכן קרוב לשפך, אבל כ 15 קמ לפניו חלפתי על פני קמפ קטן שלא מופיע במפה שמשך אותי, ונכנסתי, וטוב עשיתי, כי שם פגשתי את ברונו ומריה, זוג חביב במיוחד משוויץ, ומסעדת הקמפ פתחה לנו שולחן ובילינו ערב נהדר ביחד. מסתבר שגם הם, ובמיוחד מריה, התרשמו מגודש הטירות ובכלל מעמק הלואר באופן דומה לי, וברונו ואני חלקנו חוויות ודעות על רכיבת ה'אול מאונטיין' החביבה על שנינו. בקיצור, עוד שני עוקבים מהגלקסיה נוספו לבלוג שלי, ולי יש מקום להתארח אם וכאשר אגיע לשוויץ. נחמד!

מריה וברונו

בבוקר המחרת, אני רוכב על וולו 6 לפי השלטים - יש לציין שהמסלול משולט היטב לכל אורכו - ולפתע מופיע שלט גדול יותר עים איקס עליו שמסמן שזה סוף המסלול, ומעכשיו זהו וולו 1, "מסלול החוף האטלנטי" לכיוון דרום. התאים לי! אז עכשיו אני ממשיך דרומה על החוף בתקווה להגיע ללה רושל, ואולי אמשוך עד בורדו. עד מהרה התברר שזה מסלול שונה לגמרי באופיו. אבל קודם, יש לי איזה כמה מילים בבטן על וולו 6 שזה עתה סיימתי.

וולו 6
בדרך כלל כשמדברים על מסלול יורו וולו 6, מתייחסים לחלקו המרכזי שבין פסאו, מזרחה לאורך הדנובה עד וינה או בודפשט. את הקטע הזה עשיתי לפני כ 12 שנים, באחד המסעות הראשונים שלי. זה נתפס בזכרוני כטיילת שטוחה וארוכה, עם המון גלידריות, פה ושם ארמון מציץ מאחת הגדות, אינספור קמפינגים מפונפנים ויקרים, ושניצל וינאי בכל המסעדות, וכמובן, ספינות התיירים הענקיות המקושטות באלפי אורות צבעוניים.

את המסע הנוכחי התחלתי חולה, בקושי נושם ומשתעל קשות, ועם אופניים חשמליים חדשים לגמרי. לא היה לי שום מסלול או יעד בתכנון, רק להוציא את עצמי מהארץ לתקופה, ולחזור לדרכים ולכושר סביר. כך שוטטתי בדרכים בכיוון כללי דרומה, ממלון למלון. מיום ליום והתחזקתי והבראתי והטווחים הלכו וגדלו. אחרי מינכן כבר התחזקתי מספיק וישנתי ברוב הלילות בקמפינג. וכך הגעתי לבאזל כשאני כבר מזכיר לעצמי את עצמי מפעם. בבאזל פגשתי את יורו וולו 6 בנקודת האמצע שלו, והחלטתי לקחת את חלקו המערבי, הפחות מוכר.


שפך הלואר לאוקיינוס

מיד ביציאה מבאזל על הגדה הדרומית של נהר הריין הטיילת נגמרה, והגיע סט לא קטן של טיפוסים בקטע קניוני של הנהר, שנמשך עד העיר היפה שפהאוזן והמפלים. זה קטע חזק עם נופי נהר נהדרים. כאן עוזבים את הנהר ורוכבים לאורך תעלות אין סופיות, דרך עיירות קטנות ומגניבות עד נהר הדוב (Doubs) נהר נהדר שחותר בין יערות ושדות, עם מים צלולים וזרם חזק, שלפעמים נכנס לקטע קניוני קסום ביופיו, ולגדותיו ערים עתיקות ומעניינות. במיוחד אהבתי את בזנסון, שיושבת בתוך מבצר מימי הביניים על צוק גבוה שהנהר מקיף משלושה עברים. ושוב לאורך תעלות שמטפסות במעלה הגבעות ע"י בריכות הצפה וסכרים, כמו בתעלת פנמה. מאחר שקצב הרכיבה שלי דומה למהירות ההפלגה של היאכטות בתעלה, לא אחת נוצר קשר נפנופים וצעקות בנינו, שלפעמים הגיע עד כדי החלפת חוויות מהעיירה האחרונה וזריקת בירות מצד לצד. משעשע!

הנקודה שבה הטוררים טובלים את הגלגלים במים בצאתם לחצית היבשת 
עד הים השחור

ואז בא נהר הסון, גם הוא יפהפה וחותר בין יערות ועיירות, כל אחת והקתדרלה הענקית שלה, ולגדותיו אתרי קמפינג חלומיים ממש. וגם לא מעט גשם… ומכאן, דרך עוד סשן של גבעות ותעלות, מגיעים לעמק הלואר המפורסם. כאן העיירות הן כבר ערים גדולות יותר ומוצפות בנחילים של תיירים, ומאות טירות מהאגדות מציצות מכל מקום, וכל מסעדה מתהדרת בייקב שלה וביינות הייחודיים לה..אותי הגודש הזה קצת הלאה בסופו של דבר, כך שכשהגעתי לנאנט, מגה סיטי מודרנית שלא חיה רק על העתיקות שלה, היא היתה בשבילי משב רוח מרענן.

בשורה תחתונה, חציו המערבי של יורו וולו 6 הוא מסלול יפהפה, מעניין ומגוון בהרבה מהחצי האחר, קצת פחות שטוח (אבל שום דבר אתגרי), מתאים לכל רוכב, גם למשפחות עם ילדים, וכאלה יש על המסלול בהמונים. בקיצור זו הייתה בחירה נהדרת בשבילי! מומלץ!


ונחזור לוולו 1
משפך הלואר ודרומה, המסלול עובר בסימטאות של כמה עיירות ועולה על טיילת חוף אינסופית עמוסה ביותר בנופשים, עד שלמרות שביל אופניים מדוגם ונפרד לא ניתן לרכב שם בקצב סביר מגודש הילדים הרצים לכל עבר. יומיים נלחמתי להתקדם בטיילת הזו, מפוצץ את עצמי בפיצות רחוב עלובות וגלידות מכונה שנמסות לך עוד לפני הלק הראשון.

ואז הגעתי לקמפינגים ולא האמנתי לדבר הזה. זה מטורף. כל כמה מאות מטרים יש אחד, שזה מתחם ענק של מבנים יבילים המכונים 'בקתות', בצפיפות ובנראות של מעברה, והם מלאים עד אפס מקום, הכל מוזמן מראש לכל העונה. הייתי צריך לעבור אחד אחד עד שבחמישי או בשישי דחפו אותי עם עוד שלושה אוהלים לחלקה של קמפר אחד, חלקה עלובה שאף אחד לא רצה, והמחיר 42€!! ואני לא רוצה להתחיל לתאר את התורים במקלחות והעולב של הפיצות.

שימו לב לכמות הקמפים

לקראת סופו של כל מסע יש רגע שבו אתה מתחיל להרגיש שהמסע נגמר ואתה רק מושך אל נקודת הסיום. זו לא תובנה שבאה בבת אחת, זה מחלחל ויש לזה סימנים: אתה מפסיק לחפש אטרקציות ורק חותר ללינה הבאה, אתה מתחיל לוותר על כביסה במחשבה שנכבס כבר בבית ועוד.

בכל הקטע הזה, כ 280 ק"מ על החוף בשיא עונת התיירות, הסצנה הזו נמשכה, ובסביבות היום השלישי על וולו 1 התחלתי לסטות מהמסלול לחמוק מהחוף לפנים היבשת, ורכבתי במסלולים מקבילים בין שדות, יערות ועיירות נשכחות, וכל משימתי להגיע ללה רושל הכי מהר וקצר, ולברוח מפה. אם המלצתי על וולו 6, על הקטע הזה אני לא ממליץ, ממש לא, במיוחד בעונת התיירות.


סוף דבר
הרכיבה מהמלון בקאן לביתה של ג'ולי, שממוקם כ 25 ק"מ צפונה על מדרונות ההר ובגובה 600 מטר מעל פני הים, שזה איפה שהמלון נמצא, עם כמה קירות מטורפים בדרך שחלקים מהם הייתי צריך לדחוף, הייתה קשה ומתישה. ג'ולי התגלתה כאישה מקסימה, שעזרה לי בכל מה שיכלה, הסיעה אותי לחנות אופניים לקנות שמן, העניקה לי מזוודה לנסיעה, והבן שלה עזר לי להתאפס על אוטובוס לניס. ומהרגע שעזבתי בלי האופניים, נהייתי זקן תשוש שסוחב מזוודה ענקית שהגלגלים שלה מקולקלים בסמטאות קופצניות מרוצפות אבן אל תחנת האוטובוס, וממנה אל המלון בניס, רק כדי לגלות עם לילה שהטיסה שהזמנתי למחרת לא תוקפה ולמעשה אין לי כרטיס, ובשארית הריכוז שאיכשהו גייסתי לאחר 2 יממות של רכבות-החלפות-רכיבות-הליכות ללא שינה, הזמנתי כרטיס חדש וקיוויתי לטוב.

גולי הנהדרת

נשרתי מהמונית בבית ב 4:00 לפנות בוקר באפיסת כוחות גמורה, ובאמצע המקלחת זה חילחל לי לתודעה - זה הצליח! הרעיון ההזוי הזה שאני אקנה בחו"ל אופניים חשמליים שאותם אבחר באינטרנט, אצא איתם למסע של 5000 קילומטר עם ציוד מלא, וגם וימצא לי מי שיאפסן את האופניים בשבילי עד האביב הבא, וחרף אין ספור קשיים ובעיות עשיתי זאת!

פתאום נהייתה לי שמחה, ובמקום ליפול סוף סוף למיטה פתחתי בקבוק יין…


יום ראשון, 24 ביולי 2022

מותו של מכשיר


 שוב הגשם תפס אותי לא מוכן, וגם הפעם זה היה בין שדות ויערות ללא בדל מחסה, ולא הייתה ברירה אלא להמשיך לרכוב קדימה, עד שהגעתי לקטע שביל שנמחק לגמרי והפך לנחל. היו שם עוד זוג רוכבים, וחיפשנו דרכים לעקוף, ואז הטלפון התחיל שוב לשגע אותי עם הכיוונים. מסתבר שרכבנו לכיוון ההפוך כמה קילומטרים עד שזיהיתי גשר שכבר עברנו מהכיוון השני. בשלב הזה הטלפון מת. ניווטתי לפי מפת נייר שהיתה להם ומצפן שהיה לי. כשהגעתי לבסוף לנאנוט, לא היה לי איך למצוא את המלון שהזמנתי בבוקר, רק זכרתי תמונה מעורפלת של החזית, אבל יש אלף כאלה. נכנסתי לבאר וביקשתי מהמוזג שהיה בחור צעיר ונחמד עזרה, גישה למייל שלי בטלפון שלו. הבחור עזר לי והדפיס לי את המסלול עד למלון על נייר, וסוף סוף הגעתי בשמונה בערב ישר לארוחת הערב. 

הטלפון מת ולא עזר כלום, ויחד איתו כל התמונות שצילמתי בכל המסע (כשאחזור לארץ אנסה לשחזר אותן מגווית הטלפון), אבל הרשימות שלי מהימים האחרונים קיימות על הטבלט שבו אני כותב, והפוסט הזה יאלץ להתפרסם בלי התמונות הרלוונטיות. לא נורא, תדמיינו, יכול להיות שתהנו אפילו יותר!


הטבלט שתפס פיקוד
 

—-------&----------


אז הינה מה שכתבתי בטבלט

כבר ימים רבים שאני על נהר הלואר. ככה מוביל המסלול. יחסית לנהרות הקודמים שרכבתי לאורכם במסע הזה, הריין, הדוב והסון, נהרות שופעים עם הרבה טבע מסביב, זה נהר עייף. המים בו נמוכים, בקושי אפשר להבחין בזרם, וכל פיסת קרקע סביבו מפותחת לעייפה עוד מימי הביניים. לעיתים המסלול עוזב את הנהר לכמה קילומטרים טובים עם כמה עליות בריאות כדי להראות לי איזה שאטו מפורסמת, או עיירה עתיקה שכולה ציור מהאגדות. לקח לי זמן להבין את הקטע, אבל התחברתי. זה מה שהמסלול מראה לי - זה מה שאני רואה. אבל גם זה עייף ושחוק עד דק מגודש דורות על דורות של התיירות אינטנסיבית עד שאין אבן ריצוף אחת שלא נשחקה, שוקמה ושוב נשחקה, ואין פינת רחוב שהיא לא מסעדת תיירים מפונפנת, עם "מאכלים מיוחדים בסגנון המקומי שלנו" (סטייק טרטר וציפס) ו "יינות האזור המפורסמים שלנו" (טעים כמו כרמל מזרחי בשלושים שקל). בכל עיירה, בסימטה הכי צרה שלה יש שוק איכרים שבועי שהתיירים למזלם הגיעו בדיוק ביום הנכון (מתקיים בכל ימות השבוע). אבל עזבו, בואו נדבר על טירות. 


תמונה בודדה ששרדה בווצאפ

הטירות מסומנות במפה, ולעיתים המסלול (יורו וולו 6) סוטה מהנטיב הטבעי שלו, גדות הנהר, לכמה קילומטרים לעבר טירה מפורסמת. רואים אותה מרחוק והיא נראת מרשימה ומושכת, שאתה לא מבין עם זו תפאורה של סרט מצוייר או שזה אמיתי, אבל אי אפשר ממש להתקרב כי היא יושבת בלב אחוזת יער ענקית מוקפת חומה, והיא פרטית. אין גישה לציבור. עם זאת, יש כמה שמולאמות ופתוחות לקהל (בתשלום כמבן), ואני הקדשתי לשתיים מהן חצי יום כל אחת, חבשתי את תחפושת התייר שלי (כובע טמבל, טישרט לא מסריחה (יחסית), מכנסי שלושת רבעי, בקבוק מים ומצלמת סמרטפון ביד), עמדתי בתור לכרטיסים, עליתי באין ספור מדרגות לולייניות צרות ותלולות למרומי הצריח, והשתדלתי להתרשם…


אז זהו, שכאן אני קצת מבולבל. ממה מצפים ממני להתפעל? מהמימדים המוגזמים? המלך לואי הכך וכך בנה את שאטו שמבור במימדים כאלה שאי אפשר היה לגור בה כי לא ניתן לחמם את החדרים הגדולים והגבוהים, כדי שתהיה בקתת הצייד שלו. (440 חדרים, אחוזת יער של 51 קילומטרים רבועים מוקפת חומה באורך 31 ק"מ) והיא הועברה מיד ליד, הוענקה במתנה, עברה בירושה, ואיש לא גר בה באופן קבוע מעולם. היא שימשה רק לכמה מסעות צייד, כשכול הריהוט, האוכל, וגם בעלי החיים שאותם יפזרו ביער על מנת שיהיה מה לצוד (ולאכול) מובאים על כירכרות מפריז. אז הרושם שלי הוא בעיקר בחילה. אני לא מצליח לדמיין את עצמי גר פה אפילו יום אחד. מה שאני כן מצליח לדמיין זה את המשרתים הרבים והנרצעים שמתפעלים את מסע הצייד הזה, הכל בידיים ובקור כלבים (זה האזור הכי קר בצרפת). לצד הטירה יש כפר קטן שמגדל את האספקה לטירה, ומספק משרתים וידיים עובדות, והאגדה מספרת שלואי הכך וכך נהג לברוח בלילות וללון בבתי האיכרים בכפר, הקטנים והמוסקים.


בעיירה אחרת שבה ביקרתי, יש שתי טירות, אחת גדולה ורהבתנית ובה גרם מדרגות לולייני כפול, והשניה קטנה ומיסתורית יותר שלטענת המקומיים ליאונרדו דה ווינצ'י גר בה וגם מת ונקבר בה, והוא שתכנן את גרם המדרגות הלולייני בטירה האחרת (החוקרים לא מצאו לכל זה בדל ראייה)… אבל עזבו, אין גבול למה שמדריכי התיירים המוכשרים מסוגלים לספר. כשביקרנו בחדר האוטנטי שלאונרדו גר בו עם כל הריהוט האוטנטי, שאלתי את אחת המדריכות אם זו ממש המיטה שישן בה, היא אמרה לי בלחש שאת הריהוט המקורי החזירו לאיטליה, ואלו רהיטים משוחזרים מהתקופה. נו, עליתי עליהם. 


אחר כך, כשיצאתי לרחוב, שמתי לב שכמעט כולו בתי קפה ומסעדות תיירים, שנקראים "ווינצ'י" או "דה ווינצ'י קפה" או "ליאונרד" ואפילו "ליאו רסטורנט איטליאנו".


עד כאן מהטבלט.

---------&---------


כעת אני במלון נוח בנאנוט, העיר שבה מסתיים מסלול יורו וולו 6, אבל המסע שלי לא מסתיים כאן. לקראת אמצע אוגוסט גברת צרפתייה שאני לא מכיר מחכה לי בקאן שבדרום צרפת על חופי הים התיכון, והיא תשמור לי על האופניים עד למסע הבא, באביב הבא. כלומר יש לי עוד כשבועיים, שלא יספיקו לי להגיע לקאן ברכיבה, ובסוף אזדקק בכל מקרה לרכבת. 


אז לאן אפנה בשבועיים האלה? קודם כל מחר אנסה לרכוש טלפון חדש ולהתקין מה שצריך שיהיה ערוך להוביל את המשך המסע, כי אם הטבלט זה ממש לא פרקטי, לא אפשרי ולא לעניין. ואז אקדיש זמן לעיון במפות, ונראה לאן זה לוקח…




















יום שלישי, 12 ביולי 2022

סיפורי קמפים

 עולם בלי בן אדם

הרבה שואלים אותי אם אני לא מרגיש בדידות כשאני רוכב לבד. התשובה שלי היא לא. תמיד, בכל מקום ובכל שפה, יש לי מישהו לדבר איתו, להעביר איתו ערב. אז זהו, שהערב אני מרגיש בדידות. ולמה…



כבר מזמן שהרבה שירותים שאנחנו רגילים לפגוש בהם בן אדם, שאומר משהו כמו "שלום" או לעיתים "אדוני חכה בתור", בן אדם ממשי, הפכו לאפליקציה או אטומט מסוג כלשהו. מתקן שטיפת מכוניות, מכבסה, חניון, לאחרונה גם בנק וסופרמרקט. אוקי, אני יכול לחיות עם מכבסה אוטומטית, ולרוב יש שם עוד מישהו שבא לכבס שאפשר להגיד לו שלום או סתם לחייך\להחמיץ פנים. אבל לאחרונה במסעותי בעולם אני נתקל בתופעה הזו גם בעולם האירוח. כבר פעמיים נתקלתי במלון, מלון כן? שהשירות שהוא נותן נקרא "אירוח", ואין בו בן אדם. אתה מתארח אצל מכונה. באחד כזה נתקלתי לפני כשבועיים (ותיארתי את החוויה כאן בבלוג), חוויה משונה ומוזרה שאים שכחת את הקוד או אתה לא מוצא את המייל, אתה נשאר בחוץ בגשם!


נראה מפתה נכון?

זה מה שיש מהצד השני

הערב, לאחר רכיבה ארוכה ומתישה, הגעתי לאתר קמפינג בלי בן אדם! דלת סגורה עם קודן ומסך דמוי כספומט שאתה צריך להתדיין איתו רבע שעה - כמה לילות, כמה אוהלים, מאיזו ארץ אתה, מה צבע החולצה שלך… ולהכניס אשראי לחריץ, ולאחר דיון נוסף הוא מואיל לתת לך קוד לפתיחת הדלת. אבל חכו, זה לא נגמר פה, אתה אמור לחזור אליו תוך 20 דקות ולתקתק לו את מספר החלקה שבה בחרת, והוא פותח לך את החשמל באותה חלקה. לא הספקת - אין חשמל. ויש גם קוד למקלחת…

בקיצור, מתוך מצוקה כי אין לי כוח לעוד 25 קמ עד הקמפ הבא צלחתי את כל העינוי הזה, ועכשיו זה רק אני והאוהל שלי, מוקפים במתקנים אוטומטיים על כל צעד, ואני, באופן נדיר, חש בדידות! פאק.



חנות קטנה ומטריפה, גם היא בלי בן אדם

גשם, טייק III (אבל מי סופר)

באותו הלילה הייתי בקמפ קטן ליד הנהר דוב. (Doubs) כל הלילה ירד גשם. לא נורא, האוהל טוב, ישנתי טוב הכל בסדר. בבוקר הפוגה בגשם, אני הולך לשירותים משאיר את האוהל פתוח. ביג מיסטייק. יוג' מיסטייק! פתאום בא מבול כבד, השק"ש, כל הבגדים ה-כ-ל ספוג עד העצם, וכל האוהל בתוך שלולית ענקית. והגשם לא מפסיק ועתיד להמשך עוד יומיים. מה עושים? לחפש מלון ליומיים, ברור. אבל אין! הכי קרוב זה בבזונסון, 40 קמ אחורה. ניגש לקיוסק של הקמפ, החמודים חופרים בטלפונים חצי שעה, מוצאים לי בקתה באיזה קמפ אחר 12 ק"מ ממני. אז עכשיו אני יוצא ל 12 קמ בגשם בדעה צלולה, האופניים שוקלים טון כי אני סוחב מטר מעוקב מים בתוך התיקים. (לא לרחם עלי, אני שמח והכל טוב.) 


על הצוק העיר העתיקה בזונסון, אחת היפות שראיתי

ספינת נהר ישנה ששופצה ליאכטה יפהפיה

הבקתה היא בקתת עץ חמודה, מאלה שמביאים עם משאית ומניחים על 4 בלוקים. נוח ונעים, ובעיקר יבש בפנים. הפוגה בגשם, אני מצליח לייבש קצת את הציוד. בלילה חוזר הגשם שדופק פטישים על גג הפח של הבקתה ברעש אדיר. איכשהו מצליח להירדם, ואז באמצע הלילה באה הסופה האמיתית ואני מתעורר לתחושה שהבקתה מתנדנדת וזזה. מפחיד! מציץ מהחלון - לא רואה את הבקתה הסמוכה, מבין שאני חולם וחוזר לישון בתוך כל הרעש (הימים כל כך אינטנסיביים שאני נרדם בכל מצב. כמו בטירונות גולני).


לכל עיירה קטנטנה יש קתדרלה ענקית בלי פורפורציה


בוקר. דממה. הרצפה נראת לי קצת משופעת אבל כנראה שזה נדמה לי כי אני הלום שינה. פותח את הדלת כדי ללכת לשירותים ו… אין מדרגות. הבקתה נוטה על צידה והתרחקה מהמדרגות באיזה חצי מטר! והבקתה הסמוכה? זזה כמה מטרים לאחור והעצים עצרו אותה מלעוף לנהר, ומנוף שכבר הזמינו מנסה להחזיר אותה למקום.

אני קורא מה שכתבתי עד כאן ושואל את עצמי מי יאמין לי? עדיף כבר לקרוא לזה חלום - ככה אני לא יצטרך להישבע שזה באמת קרה.


הנוף הנשקף מהבקתה - נהר סון


הקמפ נסתר, האישה והציפור

הייתי עייף ונמאס לי, הגסט האוס שכיוונתי אליו היה סגור והעיירה הקרובה נמצאת כעשרים ק"מ קדימה. אני רוכב כשני ק"מ מגדת הנהר, רואה דרך עפר שנכנסת לבין העצים ועל העץ חתיכת קרטון ועליו בכתב יד "קמפינג". במפה לא מסומן כלום. לוקח צ'אנס, דרך מקושקשת בין עצים, מלאה מהמורות, לא תמיד ברורה. כמעט מתייאש, והינה אישה (או שזו הייתה פיית יער) עומדת שם ומסמנת לי. היא מובילה אותי בין העצים אל קמפ קטן, ארבעה חמישה קארוונים ישנים שלא זזו שנים ממש על הגדה, מצביעה על חלקת דשא עם שולחן וכיסא, ואומרת לי חצי בצרפתית וחצי באנגלית מגומגמת תתארגן ותבוא אלי, זה הקמפר השלישי. עוד שניים שלושה אנשים בקמפ, אחד מהם מצביע על מבנה אבן קטן - "טואלט".


חלק מהדרך

היא מחכה לי עם בירה קרה. " 5 יורו בשביל האוהל, 1 יורו כל בירה, הראשונה עלי". יושבים, בקושי מדברים לא חשוב באיזו שפה. רוח קלה ונעימה בין העצים, שקט ושלווה. אבל איך ידעת שאני מגיע? אני שואל. ראיתי אותך היא אומרת ומראה לי מרווח בין העצים שדרכו רואים את הכביש. אחר כך באו שתי רוכבות הולנדיות ענקיות, שתיהן גבוהות ורכבות ממני עם אופניים אקסרא לארג' עמוסים בציוד (השפה ההולנדית אחת המוזרות, לאוזן ערלה זה נשמע שפת הפינגווינים). גם להן היא חיכתה על הדרך. ואז באה הציפור. חברים כתבו לי שזה עקעק. נראה גוזל מתבגר שאיבד את אימא. הוא נעמד על השולחן וצייץ לי מול הפרצוף. קמתי והלכתי לאוהל, הוא בא אחרי. החליט לאמץ אותי בתור אבא. מה שלא עשיתי, אפילו דחפתי אותו (בעדינות, לא באלימות) לא רצה ללכת. פוררתי לו קצת לחם, שמתי לו מים. בסוף הצלחתי להדביק אותו להולנדיות, אימהות יותר שופעות ממני, ואני הלכתי שוב לבעלת הקמפר השלישי. אישה שמקרינה טוב. כיף לשבת איתה.

בבוקר יצאתי מהקמפ הזה רענן ואנרגטי כאילו הייתי בחופשת ספא מפנקת שלושה ימים.


מה אתה עומד לי על השולחן, אתה אמור לברוח!

ההולנדיות לוקחות אחריות

ארוחה בהפתעה

בקמפ אחד בין כפרים נידחים, שהוא בעצם פאב שיש לו קמפ מאחורה, שאלתי אם אפשר להזמין באגט לבוקר (דבר מקובל ברוב הקמפים), לא, היא אמרה לי, אבל אפשר להרשם לארוחת ערב. מה בתפריט? אמרה רק מנה אחת. אחידה. מה שבעלי מכין בסגנון האזור שלנו. כמובן שנרשמתי, וכמה חכם הייתי! ראו בתמונה (לקרנבורים בלבד).


זה שייטל מושרה ביין תפוחים, כך הוסבר לי, מונח על לבנת שיש לוהטת ואתה צולה ומנשנש כרצונך. מעדן!

יום שישי, 1 ביולי 2022

טורינג חשמלי | האופניים

 Specialized Turbo Vado SL 4.0 EQ


לפני שנכנס לעיניין, חשוב להבין כמה דברים:


ראשית, זו לא סקירה טכנית. אם תרצו פרטים, רכיבים וכו' כנסו לדף המוצר. לינק בהמשך.


שנית, זו דעה אישית מנקודת המבט שלי כבייק-טורר, לאחר כחודש וכ 1500 ק"מ על האופניים. מה חיפשתי, למה ציפיתי ועד כמה הציפיות שלי התגשמו. 


אני מאמין שמי שמחפש אופניים חשמליים למסעות אפיים חוצי ארצות, ימצא כאן המון אינפורמציה רלוונטית, כמו גם דרך חשיבה ותובנות שיעזרו לו בבחירת האופניים החשמליים שלו. 


לינק לדף המוצר:

https://www.balfesbikes.co.uk/bikes/electric-bikes/specialized-turbo-vado-sl-40-eq-hybrid-electric-bike-2022-in-smoke-black__31226


אוקיי, מתחילים.


 מה חיפשתי

אני ותיק במסעות חוצי יבשות, מי שמכיר אותי יודע, מי שלא, נא להכיר. תעשו "חמוש באופניים" בגוגל. עד היום רכבתי על אופניים רגילים, בתחילה סלסה אל-מריאצ'י, בהמשך קונה רוב. אבל השנים חלפו והאסטמה שלי הרימה ראש, ואין לי שום כוונה לוותר על התחביב של החיים שלי. לכן חיפשתי אופניים מתאימים לטורינג עם עזרה חשמלית קטנה, לא איזה מפלצת וואטים, רק כדי לפצות על מה שהגיל והמחלה לקחו. היה לי חשוב גם שהאופניים לא יהיו כבדים מידי (רוב החשמליים בשוק שוקלים 23-26 קילו) כי אני מעמיס על האופניים ציוד מלא: אוהל וציוד שינה, ערכת בישול ואוכל, ביגוד לקור ולגשם וכו', ובנוסף, אם אני על חשמליים אז גם מטען, כבלים וכל מה שקשור. ואת כל החבילה הזו אני צריך להיות מסוגל להעלות לרכבת או למשאית, להעלות במדרגות, להרים ולעבור נחל, בוץ או שטח בלתי רכיב.



הסלסה שלי במסע חוצה אמריקה


לאחרונה חברות רבות יצאו עם אופני כביש חשמליים, בעלי מנוע קליל (וחלש יותר) וסוללה קטנה יותר ששוקלים 13-15 קילו. מבחינת המשקל זה יכול להתאים לי, אבל בדרך כלל אופני כביש לא מתאימים לנשיאת מטען ואין בהם נקודות עגינה לסבלים. אופניים כאלה ניראים לכאורה מתאימים יותר למה שחיפשתי, והתחלתי לחפור בכיוון הזה, וכך עליתי על הספשלייזד האלה.


מה זה האופניים האלה:

מוגדרים עיר/הייבריד. שילדת אלומיניום, גיאומטריה קלאסית דומה לאופניי גראבל, כידון שטוח, גלגלים 700c עם צמיגים 700/38 מתואמים לכביש רטוב ודרכי עפר, הילוכים 1X11 של סראם, בלמים הידראוליים טראקטו, מנוע 240 וואט וסוללה פנימית 320Wh. האופניים כוללים כנפיים וסבל אחורי מובנה, ויש אפשרות לסוללה חיצונית נוספת שנקראת "ריינג' אקסטנדר" שנכנסת למתקן בקבוק ובקיבולת 160Wh. לאופניים מערכת תאורה מובנית, וכל הסיפור הזה (כולל הסבל והכנפיים, לא כולל אקסטנדר) שוקל 15 קילו! האקסטנדר שוקל 1 ק"ג, אני רכשתי 2 כאלה וכבל מיוחד שמאפשר טעינה של שתי הסוללות במקביל, כי רציתי טווח בין טעינה לטעינה שיספיק לי ליומיים רכיבה עם רזרבה למקרה שאני חונה לילה בר בשטח, מה שאני אוהב. ועוד משהו חשוב - על המזלג יש נקודות עגינה לסבל קדמי בתקן Low rider. שמאפשר לי לרכוב עם 4 תיקי צד, כמו שאני רגיל. 


הקונה בבייקפקינג בארץ

רכשתי את האופניים ושני האקסטנדרים באינטרנט ב BIKE24, חנות מוכרת ואמינה שהחנות הפיזית שלהם ממוקמת בדרזדן, גרמניה, שידעתי שאני יכול לבלבל להם את המוח בלי בעיות. אבל לא הייתי צריך! לפי ההזמנה הם הבינו למה אני שואף, וקבעו לי פגישה מיוחדת עם מכנופן מומחה, והאופניים חיכו לי מורכבים ומוכנים + מולטי טול ו 5 חטיפי אנרגיה מתנה. תענוג!


 לאחר סיבוב ניסיון קצר מיהרתי לגסטהאוס, הרכבתי את הסבל הקדמי שהבאתי איתי מהבית ואת ארבעת התיקים, ויצאתי ליום ניסיון סביב דרזדן. רכבתי 40 ק"מ וניסיתי הכל, עליות, ירידות, שבילי עפר, והכל היה תקין וזורם. למחרת בבוקר עברתי בחנות רק כדי להגיד שהכל בסדר ויצאתי לדרך. 


עם מטען מלא


טעינה וטווח

בגרמניה כמעט כל רוכבי הטורינג הם זוגות מבוגרים על חשמליים. הם לא סוחבים אוהל ולא ערכת בישול, ורוכבים מצימר לצימר, לוקחים את הסוללה איתם למעלה לחדר לטעינה ויורדים למסעדה לאכול. כאן גיליתי בעיה שכלל לא עלתה בדעתי: את הסוללה הראשית אצלי אי אפשר לשלוף, צריך לפרק את המנוע בשביל זה, ואם עושים את זה ספשלייזד מסירים כל אחריות או שירות, מה שנקרא 'לך חפש'. זה אומר שבמקום לעלות לחדר לנוח אחרי יום רכיבה, אני צריך להתחיל להתדיין/להתחנן/להתמקח עם בעל הבית שיוציא לי איזה כבל, ולרדת כל שעה לבדוק מה נשמע עם הטעינה. באסה. 


אביזרי הטעינה והניירת, הכל בתוך תיק מדוגם שהגיע עם האופניים

ציפיות מול מציאות

יש לי בבית כבר כ 3 שנים אופני מרידה חשמליים 1-600 (23 קילו עם סוללה 504Wh). לאומתם, המנוע חלש בצורה ניכרת אבל מספיק. לאופניים שלוש דרגות עזרה: אקו 35%, ספורט 65% ובוסט 100%.  בימים הראשונים התעייפתי ברכיבה והחלפתי הרבה בין המצבים על כל עליונת, מה שאכל סוללה בלי מלח. עד שלקחתי את הזמן, פתחתי את אפליקצית הניהול של ספשלייזד ושיניתי במקצת את פעולת המנוע, אקו ל 40% וספורט ל 70%, והכל הסתדר. אני רוכב 90% מהזמן על אקו. תכונה טובה של האופניים - כשרוכבים בלי מנוע, המנוע מתנתק לחלוטין ואלו אופניים רגילים לגמרי, כך שאם תיגמר הסוללה אני יכול להמשיך רגיל ולא צריך להזמין גרר. מרגיע!


ועוד הערה לעניין הטעינה: טעינה מלאה אורכת כשלוש שעות, ולא משנה אם טוענים אחת או שתי סוללות במקביל באמצעות הכבל המפוצל. כלומר אם הגעתי לקמפ ואני צריך לטעון את כולן, יקח לי לא פחות משש שעות! ואם עומד לרשותי רק שקע אחד, גם הסמרטפון צריך לעמוד בתור...


אבל באחת הפעמים גיליתי באפליקציה שאני יכול להגיד לאופניים לגמור קודם את הסוללה החיצונית, האקסטנדר, ואז להתחיל עם הראשית. הופה! עולם חדש של אפשרויות נפתח. 


כאן נעבור רגע לטווח ונחזור…




סוללה חיצונית אחת מספיקה לי לכ 30 ק"מ הרריים עם 600-700 מטר טיפוס מצטבר, או עד 45 ק"מ מישוריים יחסית עם כ 250 מטר טיפוס. כלומר שני האקסטנדרים, שאותם אני יכול להחליף בחצי דקה בצד הדרך, נותנים לי בעצם יום רכיבה מלא מלא בלי לגעת בסוללה הראשית, כך שאני יכול לעלות לחדר ולטעון שם, ואם ארצה אני יכול למשוך יומיים מלאים - 120 ק"מ לפחות עם מעל 2000 מטר טיפוס בשטח הררי, והרבה יותר מזה באזור שטוח, לאורך נהר נניח. וזה מה שרציתי!


עוד הערה חשובה לעניין הטווח: התצורה שבה אני רוכב - ארבעה תיקי צד, שניים לפנים ושניים מאחור ותיק כידון, משפיעה מאוד על צריכת האנרגיה כי התיקים הם כמו מפרשים ענקיים שפרושים לצדדים ולגמרי לא אווירודינמיים, ורוח נגדית, אפילו לא חזקה, צורכת יותר סוללה באופן שצריך לקחת אותו בחשבון, ממש כמו עליה. תצורה בסגנון בייקפקינג ללא תיקים בולטים מידי לצדדים תתאים יותר מהבחינה הזו. רשמתי לי למסע הבא.


בר בשטח

אבל…

עם כל השמחה בכל זאת יש אבל קטן. אם חלמתי להיות ציפור דרור ולרכוב ממש כמו פעם רק עם חשמלון קטן שעוזר לי טיפה, אז חלמתי. תמיד בירכתי המוח אני מחשב את מצב הסוללות, מחשב מרחקים עד הטעינה הבאה, מנסה להתאמץ יותר עם הרגליים כדי לחסוך סוללה, ואפילו מעדיף קמפינג על פני צימר כי בקמפינג אפשר להעמיד את האופניים על הדשא צמוד לנקודת החשמל, וזהו. ואם בזמנים ההם ידעתי להתגבר על כל תקלה באופניים (חוץ משילדה שבורה נגיד), עכשיו מתגנב לי חשש קטן שמשהו בחשמליאדה שבתוכו יתקלקל, ואין לי מושג. ואם אנסה לסדר את זה לבד או אלך לחשמלאי טוסטוסים הקרוב, ספשלייזד יתעצבנו ויסירו כל אחריות ושירות. 

זה לא ציפור ולא דרור. לא לגמרי.


ועוד אבל אחד קטן אבל קריטי
אי אפשר לטוס עם אופניים חשמליים. זה מה שאילץ אותי (חוץ מהיבואנים הדפוקים בארץ שלא מייבאים בכלל אופניים מז'אנר הזה) לרכוש את האופניים בחו"ל, וגם להשאיר אותם באירופה בתום המסע עד לאביב הבא. אז מצאתי פתרונות, ידידה של ידידה של חבר שגרה בקאן, צרפת, הסכימה לאחסן לי את האופניים לחורף. כך קרה שלא התחלתי את המסע איפה שרציתי אלא איפה שבייק 24 גרים, ואני אסיים אותו איפה שהחברה של חברה גרה, ושם גם אתחיל את המסע הבא. נו, אני מזכיר לעצמי, לא להתבכיין. אני הרי נהנה כל יום עד הגג.

ולאופניים עצמם

מדובר במוצר מעולה, מתוכנן ומהונדס למופת עד הפרטים הקטנים וניכר שהרבה ניסיון ומחשבה עומדים מאחוריו. תנוחת הרכיבה מאוד נוחה לי, כמו גם האוכף והפדלים. החלפתי רק את הגריפים לכאלו של הביוקר, לשם הפינוק. הרכיבים תואמים ואמינים, בלמים נושכים במידה, צמיגים מעולים שמקבילים לשוולבה מרטון האייקוניים עם אחיזה מצויינת על כביש רטוב וסבירה גם על דרכי עפר, מערכת הילוכים מדוייקת ומתקתקת, תאורה טובה שנראת מצויין גם ביום. יותר מחודש, יותר מ 1500 קילומטרים, שעות רבות של רכיבה בגשם שוטף, ושום תקלה, לא חשמלית ולא מכנית. אפילו לא קצת ניפוח צמיג. כמו שחבר פעם אמר "זה אופניים טובה, נוסעת נוסעת לא כואב לה".


בקיצור, אחלה אופניים, תענוג של מסע. ואם קראתם כאן שאני מתבכיין על כל מיני שטויות כי רציתי יותר מזה, זה סתם כי אני גרידי פרפקציוניסט פסיכי חולה נפש. ואם אני טיפה מתאכזב, זה רק מעצמי שאני כבר לא מסוגל בלי חשמל.


כי זה אופי האדם - תמיד לרצות יותר.




יום חמישי, 23 ביוני 2022

מה שעשיתי בבאזל ומה שוולו 6 עשה לי

  לפני שעתיים הגעתי לבזל. עיר חשובה, תולדות הציונות, תולדות שוויץ, תולדות אירופה, מפגש גבולות. לקחתי מראש שלושה לילות, גם כדי לנוח טיפה, גם לתת ריספקט, בכל זאת תולדות ותולדות - אי אפשר לחלוף ולהגיד הייתי. אבל איך אני ניגש? שאלתי את עצמי, לאן אני ניגש? עוד פעם קתדרלת 'גבירתנו'? עוד מוזיאון שאסור לפספס? הרגע הייתי במינכן, דקה לפני זה בדרזדן, אז עוד 'מגדל הפעמונים', כיכר היחפנים? גשר היונים? לא אטרקטיבי לי ה"אטרקציות". ואז הופיעה הודעה מחבר, "אבא שלי קבור שם" וקטע מפה עם סימון בית הקברות היהודי. זהו! קפצתי, יש לי איך לגשת! עוד לפני שהווי פיי הספיק להבהב כבר תקתקתי "מחר בבוקר אני שם!" 



בית קברות זה מקום טוב. מקום למחשבה, להגות. אמנם קבורים שם מתים, אבל זה מקום חי מאוד. אנשים חיים באים לשם, בשקט, בכבוד, עם כל הנשמה בחוץ. כי המת שלהם ציווה להם חיים. אני מסתובב בין הקברים, לאו דווקא המפוארים, מחפש את הנידחים, השכוחים, מפענח את השמות, "ארמנדו הלוי", "מרגליתא בת אברם", "יצחק הכהן" מחשב את תוחלת החיים. זה בן 63, מצבה נוטה לצד, כמעט מחוקה. והינה מצבה קטנטנה, שבורה, מישהו אסף את השברים. בת 4 אני מצליח לפענח. מניח אבן קטנה. הרחק הרחק מהמולת התיירים, מהבל האטרקציות - וכל התולדות כולם.


לא שכחו אותך ילדה


הסבר בא בווצאפ: "אתה נכנס, רואה מבנה, שמאלה וקצת הלאה, מיכאל קנופפמכר". לאקוני משהו. אלפי קברים באגף שמאל, יש'ך עוד רמז אולי? … "זה לא רחוק מחומת הרחוב". אוקיי, זה יספיק. אני בעל אופניים ויכול להתגלגל בין כל השורות, ומחפש קבר טרי ללא מצבה, קרוב לחומה. קל! טיפה סבלנות ו… הינה, מצאתי! 

החבר מצידו האחר של הווצאפ התרגש. גם אני. כמו שאמרתי - בית קברות זה מקום של אנשים חיים עם נשמה. 




היה חם. שטפתי פנים וניגשתי אל העיר.


הסתובבתי ברחובות. ראיתי אמנות רחוב נהדרת, ראיתי נגני רחוב, שמתי מטבע אפילו שניים. לא נכנסתי לשום מוזיאון או קתדרלה. כשהייתי רעב, חיפשתי מסעדה צדדית, קטנה, והזמנתי את המנה היקרה ביותר בתפריט. זה היה אוסובוקו מהמם בתוך נזיד חום כבד, עם סלסילת לחם שחור. 




עכשיו אני יכול להגיד הייתי בבאזל. ומה עשיתי בבאזל? הנחתי אבן על קברו הטרי של אביו של חבר. יותר משעשיתי במאה ערים אחרות.


"גבירתנו" הבאזלית. לא נכנסתי הפעם

גם זה בבאזל


אחר כך עזבתי את באזל, ועד מהרה גם את הריין, רכבתי קילומטרים רבים לאורך תעלות שעולות שערים שערים במעלה הגבעות, ואחרי עוד קמפינג מקסים (אני יודע, על כל הקמפינגים אני אומר מקסים - כי הם מקסימים!) חברתי לנהר מפותל.




הנופים התחלפו, עיירות, כפרים זעירים, ערי שדה קצת יותר גדולות. הייתי בודד על המסלול, ביערות, בין שדות, ואז ירד גשם, ואז פסק, ושוב ירד. אני לא נבהל מגשם, אבל איזה בעסה - גם הוא לא נבהל ממני! תפסה אותי סערה מטורפת באמצע הכלום לצד הנהר, ורכבתי בגשם שוטף ומול רוח צולפת כשלושים קילומטר עד שראיתי מסעדה עם אורות דולקים. מניסיון אני יודע שמסעדה או פאב שיש להם קומה שניה - יש שם חדרים. נוטף כולי נכנסתי, שאלתי. סי סי, נו פרובלם מיסייה, שים ת'וולו במחסן ותעלה. חדר 4. 






לא הספקתי להתארגן הגיע עוד ארטיק על אופניים כולו עולב וסימני שאלה. בעל הבית שהיה עסוק בהכנות לערב סימן לי, ואמרתי במקומו: "סי סי, נו פרובלם, ת'אופניים לכאן, קומה שנייה חדר 4". וכך פגשתי את שותפי לחדר הלילה, אנדריאס, איש צנום, גרמני, שחוזר מפורטוגל הביתה. ירדנו למסעדה, אכלנו, דיברנו, הייתה הופעה של שני גיטריסטים בלוזיסטים שניגנו ממש נהדר, היין עלה לראש ומחאתי כפיים עד שכאבו לי הידיים.


היורו וולו 6 הזה, אני אומר'כם, זה משהו!


רואים קומה שנייה? 20 יורו לשנינו, נקי ונעים.


אנדראס, שותפי לחדר

זמן לקפה