מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום ראשון, 24 ביולי 2022

מותו של מכשיר


 שוב הגשם תפס אותי לא מוכן, וגם הפעם זה היה בין שדות ויערות ללא בדל מחסה, ולא הייתה ברירה אלא להמשיך לרכוב קדימה, עד שהגעתי לקטע שביל שנמחק לגמרי והפך לנחל. היו שם עוד זוג רוכבים, וחיפשנו דרכים לעקוף, ואז הטלפון התחיל שוב לשגע אותי עם הכיוונים. מסתבר שרכבנו לכיוון ההפוך כמה קילומטרים עד שזיהיתי גשר שכבר עברנו מהכיוון השני. בשלב הזה הטלפון מת. ניווטתי לפי מפת נייר שהיתה להם ומצפן שהיה לי. כשהגעתי לבסוף לנאנוט, לא היה לי איך למצוא את המלון שהזמנתי בבוקר, רק זכרתי תמונה מעורפלת של החזית, אבל יש אלף כאלה. נכנסתי לבאר וביקשתי מהמוזג שהיה בחור צעיר ונחמד עזרה, גישה למייל שלי בטלפון שלו. הבחור עזר לי והדפיס לי את המסלול עד למלון על נייר, וסוף סוף הגעתי בשמונה בערב ישר לארוחת הערב. 

הטלפון מת ולא עזר כלום, ויחד איתו כל התמונות שצילמתי בכל המסע (כשאחזור לארץ אנסה לשחזר אותן מגווית הטלפון), אבל הרשימות שלי מהימים האחרונים קיימות על הטבלט שבו אני כותב, והפוסט הזה יאלץ להתפרסם בלי התמונות הרלוונטיות. לא נורא, תדמיינו, יכול להיות שתהנו אפילו יותר!


הטבלט שתפס פיקוד
 

—-------&----------


אז הינה מה שכתבתי בטבלט

כבר ימים רבים שאני על נהר הלואר. ככה מוביל המסלול. יחסית לנהרות הקודמים שרכבתי לאורכם במסע הזה, הריין, הדוב והסון, נהרות שופעים עם הרבה טבע מסביב, זה נהר עייף. המים בו נמוכים, בקושי אפשר להבחין בזרם, וכל פיסת קרקע סביבו מפותחת לעייפה עוד מימי הביניים. לעיתים המסלול עוזב את הנהר לכמה קילומטרים טובים עם כמה עליות בריאות כדי להראות לי איזה שאטו מפורסמת, או עיירה עתיקה שכולה ציור מהאגדות. לקח לי זמן להבין את הקטע, אבל התחברתי. זה מה שהמסלול מראה לי - זה מה שאני רואה. אבל גם זה עייף ושחוק עד דק מגודש דורות על דורות של התיירות אינטנסיבית עד שאין אבן ריצוף אחת שלא נשחקה, שוקמה ושוב נשחקה, ואין פינת רחוב שהיא לא מסעדת תיירים מפונפנת, עם "מאכלים מיוחדים בסגנון המקומי שלנו" (סטייק טרטר וציפס) ו "יינות האזור המפורסמים שלנו" (טעים כמו כרמל מזרחי בשלושים שקל). בכל עיירה, בסימטה הכי צרה שלה יש שוק איכרים שבועי שהתיירים למזלם הגיעו בדיוק ביום הנכון (מתקיים בכל ימות השבוע). אבל עזבו, בואו נדבר על טירות. 


תמונה בודדה ששרדה בווצאפ

הטירות מסומנות במפה, ולעיתים המסלול (יורו וולו 6) סוטה מהנטיב הטבעי שלו, גדות הנהר, לכמה קילומטרים לעבר טירה מפורסמת. רואים אותה מרחוק והיא נראת מרשימה ומושכת, שאתה לא מבין עם זו תפאורה של סרט מצוייר או שזה אמיתי, אבל אי אפשר ממש להתקרב כי היא יושבת בלב אחוזת יער ענקית מוקפת חומה, והיא פרטית. אין גישה לציבור. עם זאת, יש כמה שמולאמות ופתוחות לקהל (בתשלום כמבן), ואני הקדשתי לשתיים מהן חצי יום כל אחת, חבשתי את תחפושת התייר שלי (כובע טמבל, טישרט לא מסריחה (יחסית), מכנסי שלושת רבעי, בקבוק מים ומצלמת סמרטפון ביד), עמדתי בתור לכרטיסים, עליתי באין ספור מדרגות לולייניות צרות ותלולות למרומי הצריח, והשתדלתי להתרשם…


אז זהו, שכאן אני קצת מבולבל. ממה מצפים ממני להתפעל? מהמימדים המוגזמים? המלך לואי הכך וכך בנה את שאטו שמבור במימדים כאלה שאי אפשר היה לגור בה כי לא ניתן לחמם את החדרים הגדולים והגבוהים, כדי שתהיה בקתת הצייד שלו. (440 חדרים, אחוזת יער של 51 קילומטרים רבועים מוקפת חומה באורך 31 ק"מ) והיא הועברה מיד ליד, הוענקה במתנה, עברה בירושה, ואיש לא גר בה באופן קבוע מעולם. היא שימשה רק לכמה מסעות צייד, כשכול הריהוט, האוכל, וגם בעלי החיים שאותם יפזרו ביער על מנת שיהיה מה לצוד (ולאכול) מובאים על כירכרות מפריז. אז הרושם שלי הוא בעיקר בחילה. אני לא מצליח לדמיין את עצמי גר פה אפילו יום אחד. מה שאני כן מצליח לדמיין זה את המשרתים הרבים והנרצעים שמתפעלים את מסע הצייד הזה, הכל בידיים ובקור כלבים (זה האזור הכי קר בצרפת). לצד הטירה יש כפר קטן שמגדל את האספקה לטירה, ומספק משרתים וידיים עובדות, והאגדה מספרת שלואי הכך וכך נהג לברוח בלילות וללון בבתי האיכרים בכפר, הקטנים והמוסקים.


בעיירה אחרת שבה ביקרתי, יש שתי טירות, אחת גדולה ורהבתנית ובה גרם מדרגות לולייני כפול, והשניה קטנה ומיסתורית יותר שלטענת המקומיים ליאונרדו דה ווינצ'י גר בה וגם מת ונקבר בה, והוא שתכנן את גרם המדרגות הלולייני בטירה האחרת (החוקרים לא מצאו לכל זה בדל ראייה)… אבל עזבו, אין גבול למה שמדריכי התיירים המוכשרים מסוגלים לספר. כשביקרנו בחדר האוטנטי שלאונרדו גר בו עם כל הריהוט האוטנטי, שאלתי את אחת המדריכות אם זו ממש המיטה שישן בה, היא אמרה לי בלחש שאת הריהוט המקורי החזירו לאיטליה, ואלו רהיטים משוחזרים מהתקופה. נו, עליתי עליהם. 


אחר כך, כשיצאתי לרחוב, שמתי לב שכמעט כולו בתי קפה ומסעדות תיירים, שנקראים "ווינצ'י" או "דה ווינצ'י קפה" או "ליאונרד" ואפילו "ליאו רסטורנט איטליאנו".


עד כאן מהטבלט.

---------&---------


כעת אני במלון נוח בנאנוט, העיר שבה מסתיים מסלול יורו וולו 6, אבל המסע שלי לא מסתיים כאן. לקראת אמצע אוגוסט גברת צרפתייה שאני לא מכיר מחכה לי בקאן שבדרום צרפת על חופי הים התיכון, והיא תשמור לי על האופניים עד למסע הבא, באביב הבא. כלומר יש לי עוד כשבועיים, שלא יספיקו לי להגיע לקאן ברכיבה, ובסוף אזדקק בכל מקרה לרכבת. 


אז לאן אפנה בשבועיים האלה? קודם כל מחר אנסה לרכוש טלפון חדש ולהתקין מה שצריך שיהיה ערוך להוביל את המשך המסע, כי אם הטבלט זה ממש לא פרקטי, לא אפשרי ולא לעניין. ואז אקדיש זמן לעיון במפות, ונראה לאן זה לוקח…




















יום שלישי, 12 ביולי 2022

סיפורי קמפים

 עולם בלי בן אדם

הרבה שואלים אותי אם אני לא מרגיש בדידות כשאני רוכב לבד. התשובה שלי היא לא. תמיד, בכל מקום ובכל שפה, יש לי מישהו לדבר איתו, להעביר איתו ערב. אז זהו, שהערב אני מרגיש בדידות. ולמה…



כבר מזמן שהרבה שירותים שאנחנו רגילים לפגוש בהם בן אדם, שאומר משהו כמו "שלום" או לעיתים "אדוני חכה בתור", בן אדם ממשי, הפכו לאפליקציה או אטומט מסוג כלשהו. מתקן שטיפת מכוניות, מכבסה, חניון, לאחרונה גם בנק וסופרמרקט. אוקי, אני יכול לחיות עם מכבסה אוטומטית, ולרוב יש שם עוד מישהו שבא לכבס שאפשר להגיד לו שלום או סתם לחייך\להחמיץ פנים. אבל לאחרונה במסעותי בעולם אני נתקל בתופעה הזו גם בעולם האירוח. כבר פעמיים נתקלתי במלון, מלון כן? שהשירות שהוא נותן נקרא "אירוח", ואין בו בן אדם. אתה מתארח אצל מכונה. באחד כזה נתקלתי לפני כשבועיים (ותיארתי את החוויה כאן בבלוג), חוויה משונה ומוזרה שאים שכחת את הקוד או אתה לא מוצא את המייל, אתה נשאר בחוץ בגשם!


נראה מפתה נכון?

זה מה שיש מהצד השני

הערב, לאחר רכיבה ארוכה ומתישה, הגעתי לאתר קמפינג בלי בן אדם! דלת סגורה עם קודן ומסך דמוי כספומט שאתה צריך להתדיין איתו רבע שעה - כמה לילות, כמה אוהלים, מאיזו ארץ אתה, מה צבע החולצה שלך… ולהכניס אשראי לחריץ, ולאחר דיון נוסף הוא מואיל לתת לך קוד לפתיחת הדלת. אבל חכו, זה לא נגמר פה, אתה אמור לחזור אליו תוך 20 דקות ולתקתק לו את מספר החלקה שבה בחרת, והוא פותח לך את החשמל באותה חלקה. לא הספקת - אין חשמל. ויש גם קוד למקלחת…

בקיצור, מתוך מצוקה כי אין לי כוח לעוד 25 קמ עד הקמפ הבא צלחתי את כל העינוי הזה, ועכשיו זה רק אני והאוהל שלי, מוקפים במתקנים אוטומטיים על כל צעד, ואני, באופן נדיר, חש בדידות! פאק.



חנות קטנה ומטריפה, גם היא בלי בן אדם

גשם, טייק III (אבל מי סופר)

באותו הלילה הייתי בקמפ קטן ליד הנהר דוב. (Doubs) כל הלילה ירד גשם. לא נורא, האוהל טוב, ישנתי טוב הכל בסדר. בבוקר הפוגה בגשם, אני הולך לשירותים משאיר את האוהל פתוח. ביג מיסטייק. יוג' מיסטייק! פתאום בא מבול כבד, השק"ש, כל הבגדים ה-כ-ל ספוג עד העצם, וכל האוהל בתוך שלולית ענקית. והגשם לא מפסיק ועתיד להמשך עוד יומיים. מה עושים? לחפש מלון ליומיים, ברור. אבל אין! הכי קרוב זה בבזונסון, 40 קמ אחורה. ניגש לקיוסק של הקמפ, החמודים חופרים בטלפונים חצי שעה, מוצאים לי בקתה באיזה קמפ אחר 12 ק"מ ממני. אז עכשיו אני יוצא ל 12 קמ בגשם בדעה צלולה, האופניים שוקלים טון כי אני סוחב מטר מעוקב מים בתוך התיקים. (לא לרחם עלי, אני שמח והכל טוב.) 


על הצוק העיר העתיקה בזונסון, אחת היפות שראיתי

ספינת נהר ישנה ששופצה ליאכטה יפהפיה

הבקתה היא בקתת עץ חמודה, מאלה שמביאים עם משאית ומניחים על 4 בלוקים. נוח ונעים, ובעיקר יבש בפנים. הפוגה בגשם, אני מצליח לייבש קצת את הציוד. בלילה חוזר הגשם שדופק פטישים על גג הפח של הבקתה ברעש אדיר. איכשהו מצליח להירדם, ואז באמצע הלילה באה הסופה האמיתית ואני מתעורר לתחושה שהבקתה מתנדנדת וזזה. מפחיד! מציץ מהחלון - לא רואה את הבקתה הסמוכה, מבין שאני חולם וחוזר לישון בתוך כל הרעש (הימים כל כך אינטנסיביים שאני נרדם בכל מצב. כמו בטירונות גולני).


לכל עיירה קטנטנה יש קתדרלה ענקית בלי פורפורציה


בוקר. דממה. הרצפה נראת לי קצת משופעת אבל כנראה שזה נדמה לי כי אני הלום שינה. פותח את הדלת כדי ללכת לשירותים ו… אין מדרגות. הבקתה נוטה על צידה והתרחקה מהמדרגות באיזה חצי מטר! והבקתה הסמוכה? זזה כמה מטרים לאחור והעצים עצרו אותה מלעוף לנהר, ומנוף שכבר הזמינו מנסה להחזיר אותה למקום.

אני קורא מה שכתבתי עד כאן ושואל את עצמי מי יאמין לי? עדיף כבר לקרוא לזה חלום - ככה אני לא יצטרך להישבע שזה באמת קרה.


הנוף הנשקף מהבקתה - נהר סון


הקמפ נסתר, האישה והציפור

הייתי עייף ונמאס לי, הגסט האוס שכיוונתי אליו היה סגור והעיירה הקרובה נמצאת כעשרים ק"מ קדימה. אני רוכב כשני ק"מ מגדת הנהר, רואה דרך עפר שנכנסת לבין העצים ועל העץ חתיכת קרטון ועליו בכתב יד "קמפינג". במפה לא מסומן כלום. לוקח צ'אנס, דרך מקושקשת בין עצים, מלאה מהמורות, לא תמיד ברורה. כמעט מתייאש, והינה אישה (או שזו הייתה פיית יער) עומדת שם ומסמנת לי. היא מובילה אותי בין העצים אל קמפ קטן, ארבעה חמישה קארוונים ישנים שלא זזו שנים ממש על הגדה, מצביעה על חלקת דשא עם שולחן וכיסא, ואומרת לי חצי בצרפתית וחצי באנגלית מגומגמת תתארגן ותבוא אלי, זה הקמפר השלישי. עוד שניים שלושה אנשים בקמפ, אחד מהם מצביע על מבנה אבן קטן - "טואלט".


חלק מהדרך

היא מחכה לי עם בירה קרה. " 5 יורו בשביל האוהל, 1 יורו כל בירה, הראשונה עלי". יושבים, בקושי מדברים לא חשוב באיזו שפה. רוח קלה ונעימה בין העצים, שקט ושלווה. אבל איך ידעת שאני מגיע? אני שואל. ראיתי אותך היא אומרת ומראה לי מרווח בין העצים שדרכו רואים את הכביש. אחר כך באו שתי רוכבות הולנדיות ענקיות, שתיהן גבוהות ורכבות ממני עם אופניים אקסרא לארג' עמוסים בציוד (השפה ההולנדית אחת המוזרות, לאוזן ערלה זה נשמע שפת הפינגווינים). גם להן היא חיכתה על הדרך. ואז באה הציפור. חברים כתבו לי שזה עקעק. נראה גוזל מתבגר שאיבד את אימא. הוא נעמד על השולחן וצייץ לי מול הפרצוף. קמתי והלכתי לאוהל, הוא בא אחרי. החליט לאמץ אותי בתור אבא. מה שלא עשיתי, אפילו דחפתי אותו (בעדינות, לא באלימות) לא רצה ללכת. פוררתי לו קצת לחם, שמתי לו מים. בסוף הצלחתי להדביק אותו להולנדיות, אימהות יותר שופעות ממני, ואני הלכתי שוב לבעלת הקמפר השלישי. אישה שמקרינה טוב. כיף לשבת איתה.

בבוקר יצאתי מהקמפ הזה רענן ואנרגטי כאילו הייתי בחופשת ספא מפנקת שלושה ימים.


מה אתה עומד לי על השולחן, אתה אמור לברוח!

ההולנדיות לוקחות אחריות

ארוחה בהפתעה

בקמפ אחד בין כפרים נידחים, שהוא בעצם פאב שיש לו קמפ מאחורה, שאלתי אם אפשר להזמין באגט לבוקר (דבר מקובל ברוב הקמפים), לא, היא אמרה לי, אבל אפשר להרשם לארוחת ערב. מה בתפריט? אמרה רק מנה אחת. אחידה. מה שבעלי מכין בסגנון האזור שלנו. כמובן שנרשמתי, וכמה חכם הייתי! ראו בתמונה (לקרנבורים בלבד).


זה שייטל מושרה ביין תפוחים, כך הוסבר לי, מונח על לבנת שיש לוהטת ואתה צולה ומנשנש כרצונך. מעדן!

יום שישי, 1 ביולי 2022

טורינג חשמלי | האופניים

 Specialized Turbo Vado SL 4.0 EQ


לפני שנכנס לעיניין, חשוב להבין כמה דברים:


ראשית, זו לא סקירה טכנית. אם תרצו פרטים, רכיבים וכו' כנסו לדף המוצר. לינק בהמשך.


שנית, זו דעה אישית מנקודת המבט שלי כבייק-טורר, לאחר כחודש וכ 1500 ק"מ על האופניים. מה חיפשתי, למה ציפיתי ועד כמה הציפיות שלי התגשמו. 


אני מאמין שמי שמחפש אופניים חשמליים למסעות אפיים חוצי ארצות, ימצא כאן המון אינפורמציה רלוונטית, כמו גם דרך חשיבה ותובנות שיעזרו לו בבחירת האופניים החשמליים שלו. 


לינק לדף המוצר:

https://www.balfesbikes.co.uk/bikes/electric-bikes/specialized-turbo-vado-sl-40-eq-hybrid-electric-bike-2022-in-smoke-black__31226


אוקיי, מתחילים.


 מה חיפשתי

אני ותיק במסעות חוצי יבשות, מי שמכיר אותי יודע, מי שלא, נא להכיר. תעשו "חמוש באופניים" בגוגל. עד היום רכבתי על אופניים רגילים, בתחילה סלסה אל-מריאצ'י, בהמשך קונה רוב. אבל השנים חלפו והאסטמה שלי הרימה ראש, ואין לי שום כוונה לוותר על התחביב של החיים שלי. לכן חיפשתי אופניים מתאימים לטורינג עם עזרה חשמלית קטנה, לא איזה מפלצת וואטים, רק כדי לפצות על מה שהגיל והמחלה לקחו. היה לי חשוב גם שהאופניים לא יהיו כבדים מידי (רוב החשמליים בשוק שוקלים 23-26 קילו) כי אני מעמיס על האופניים ציוד מלא: אוהל וציוד שינה, ערכת בישול ואוכל, ביגוד לקור ולגשם וכו', ובנוסף, אם אני על חשמליים אז גם מטען, כבלים וכל מה שקשור. ואת כל החבילה הזו אני צריך להיות מסוגל להעלות לרכבת או למשאית, להעלות במדרגות, להרים ולעבור נחל, בוץ או שטח בלתי רכיב.



הסלסה שלי במסע חוצה אמריקה


לאחרונה חברות רבות יצאו עם אופני כביש חשמליים, בעלי מנוע קליל (וחלש יותר) וסוללה קטנה יותר ששוקלים 13-15 קילו. מבחינת המשקל זה יכול להתאים לי, אבל בדרך כלל אופני כביש לא מתאימים לנשיאת מטען ואין בהם נקודות עגינה לסבלים. אופניים כאלה ניראים לכאורה מתאימים יותר למה שחיפשתי, והתחלתי לחפור בכיוון הזה, וכך עליתי על הספשלייזד האלה.


מה זה האופניים האלה:

מוגדרים עיר/הייבריד. שילדת אלומיניום, גיאומטריה קלאסית דומה לאופניי גראבל, כידון שטוח, גלגלים 700c עם צמיגים 700/38 מתואמים לכביש רטוב ודרכי עפר, הילוכים 1X11 של סראם, בלמים הידראוליים טראקטו, מנוע 240 וואט וסוללה פנימית 320Wh. האופניים כוללים כנפיים וסבל אחורי מובנה, ויש אפשרות לסוללה חיצונית נוספת שנקראת "ריינג' אקסטנדר" שנכנסת למתקן בקבוק ובקיבולת 160Wh. לאופניים מערכת תאורה מובנית, וכל הסיפור הזה (כולל הסבל והכנפיים, לא כולל אקסטנדר) שוקל 15 קילו! האקסטנדר שוקל 1 ק"ג, אני רכשתי 2 כאלה וכבל מיוחד שמאפשר טעינה של שתי הסוללות במקביל, כי רציתי טווח בין טעינה לטעינה שיספיק לי ליומיים רכיבה עם רזרבה למקרה שאני חונה לילה בר בשטח, מה שאני אוהב. ועוד משהו חשוב - על המזלג יש נקודות עגינה לסבל קדמי בתקן Low rider. שמאפשר לי לרכוב עם 4 תיקי צד, כמו שאני רגיל. 


הקונה בבייקפקינג בארץ

רכשתי את האופניים ושני האקסטנדרים באינטרנט ב BIKE24, חנות מוכרת ואמינה שהחנות הפיזית שלהם ממוקמת בדרזדן, גרמניה, שידעתי שאני יכול לבלבל להם את המוח בלי בעיות. אבל לא הייתי צריך! לפי ההזמנה הם הבינו למה אני שואף, וקבעו לי פגישה מיוחדת עם מכנופן מומחה, והאופניים חיכו לי מורכבים ומוכנים + מולטי טול ו 5 חטיפי אנרגיה מתנה. תענוג!


 לאחר סיבוב ניסיון קצר מיהרתי לגסטהאוס, הרכבתי את הסבל הקדמי שהבאתי איתי מהבית ואת ארבעת התיקים, ויצאתי ליום ניסיון סביב דרזדן. רכבתי 40 ק"מ וניסיתי הכל, עליות, ירידות, שבילי עפר, והכל היה תקין וזורם. למחרת בבוקר עברתי בחנות רק כדי להגיד שהכל בסדר ויצאתי לדרך. 


עם מטען מלא


טעינה וטווח

בגרמניה כמעט כל רוכבי הטורינג הם זוגות מבוגרים על חשמליים. הם לא סוחבים אוהל ולא ערכת בישול, ורוכבים מצימר לצימר, לוקחים את הסוללה איתם למעלה לחדר לטעינה ויורדים למסעדה לאכול. כאן גיליתי בעיה שכלל לא עלתה בדעתי: את הסוללה הראשית אצלי אי אפשר לשלוף, צריך לפרק את המנוע בשביל זה, ואם עושים את זה ספשלייזד מסירים כל אחריות או שירות, מה שנקרא 'לך חפש'. זה אומר שבמקום לעלות לחדר לנוח אחרי יום רכיבה, אני צריך להתחיל להתדיין/להתחנן/להתמקח עם בעל הבית שיוציא לי איזה כבל, ולרדת כל שעה לבדוק מה נשמע עם הטעינה. באסה. 


אביזרי הטעינה והניירת, הכל בתוך תיק מדוגם שהגיע עם האופניים

ציפיות מול מציאות

יש לי בבית כבר כ 3 שנים אופני מרידה חשמליים 1-600 (23 קילו עם סוללה 504Wh). לאומתם, המנוע חלש בצורה ניכרת אבל מספיק. לאופניים שלוש דרגות עזרה: אקו 35%, ספורט 65% ובוסט 100%.  בימים הראשונים התעייפתי ברכיבה והחלפתי הרבה בין המצבים על כל עליונת, מה שאכל סוללה בלי מלח. עד שלקחתי את הזמן, פתחתי את אפליקצית הניהול של ספשלייזד ושיניתי במקצת את פעולת המנוע, אקו ל 40% וספורט ל 70%, והכל הסתדר. אני רוכב 90% מהזמן על אקו. תכונה טובה של האופניים - כשרוכבים בלי מנוע, המנוע מתנתק לחלוטין ואלו אופניים רגילים לגמרי, כך שאם תיגמר הסוללה אני יכול להמשיך רגיל ולא צריך להזמין גרר. מרגיע!


ועוד הערה לעניין הטעינה: טעינה מלאה אורכת כשלוש שעות, ולא משנה אם טוענים אחת או שתי סוללות במקביל באמצעות הכבל המפוצל. כלומר אם הגעתי לקמפ ואני צריך לטעון את כולן, יקח לי לא פחות משש שעות! ואם עומד לרשותי רק שקע אחד, גם הסמרטפון צריך לעמוד בתור...


אבל באחת הפעמים גיליתי באפליקציה שאני יכול להגיד לאופניים לגמור קודם את הסוללה החיצונית, האקסטנדר, ואז להתחיל עם הראשית. הופה! עולם חדש של אפשרויות נפתח. 


כאן נעבור רגע לטווח ונחזור…




סוללה חיצונית אחת מספיקה לי לכ 30 ק"מ הרריים עם 600-700 מטר טיפוס מצטבר, או עד 45 ק"מ מישוריים יחסית עם כ 250 מטר טיפוס. כלומר שני האקסטנדרים, שאותם אני יכול להחליף בחצי דקה בצד הדרך, נותנים לי בעצם יום רכיבה מלא מלא בלי לגעת בסוללה הראשית, כך שאני יכול לעלות לחדר ולטעון שם, ואם ארצה אני יכול למשוך יומיים מלאים - 120 ק"מ לפחות עם מעל 2000 מטר טיפוס בשטח הררי, והרבה יותר מזה באזור שטוח, לאורך נהר נניח. וזה מה שרציתי!


עוד הערה חשובה לעניין הטווח: התצורה שבה אני רוכב - ארבעה תיקי צד, שניים לפנים ושניים מאחור ותיק כידון, משפיעה מאוד על צריכת האנרגיה כי התיקים הם כמו מפרשים ענקיים שפרושים לצדדים ולגמרי לא אווירודינמיים, ורוח נגדית, אפילו לא חזקה, צורכת יותר סוללה באופן שצריך לקחת אותו בחשבון, ממש כמו עליה. תצורה בסגנון בייקפקינג ללא תיקים בולטים מידי לצדדים תתאים יותר מהבחינה הזו. רשמתי לי למסע הבא.


בר בשטח

אבל…

עם כל השמחה בכל זאת יש אבל קטן. אם חלמתי להיות ציפור דרור ולרכוב ממש כמו פעם רק עם חשמלון קטן שעוזר לי טיפה, אז חלמתי. תמיד בירכתי המוח אני מחשב את מצב הסוללות, מחשב מרחקים עד הטעינה הבאה, מנסה להתאמץ יותר עם הרגליים כדי לחסוך סוללה, ואפילו מעדיף קמפינג על פני צימר כי בקמפינג אפשר להעמיד את האופניים על הדשא צמוד לנקודת החשמל, וזהו. ואם בזמנים ההם ידעתי להתגבר על כל תקלה באופניים (חוץ משילדה שבורה נגיד), עכשיו מתגנב לי חשש קטן שמשהו בחשמליאדה שבתוכו יתקלקל, ואין לי מושג. ואם אנסה לסדר את זה לבד או אלך לחשמלאי טוסטוסים הקרוב, ספשלייזד יתעצבנו ויסירו כל אחריות ושירות. 

זה לא ציפור ולא דרור. לא לגמרי.


ועוד אבל אחד קטן אבל קריטי
אי אפשר לטוס עם אופניים חשמליים. זה מה שאילץ אותי (חוץ מהיבואנים הדפוקים בארץ שלא מייבאים בכלל אופניים מז'אנר הזה) לרכוש את האופניים בחו"ל, וגם להשאיר אותם באירופה בתום המסע עד לאביב הבא. אז מצאתי פתרונות, ידידה של ידידה של חבר שגרה בקאן, צרפת, הסכימה לאחסן לי את האופניים לחורף. כך קרה שלא התחלתי את המסע איפה שרציתי אלא איפה שבייק 24 גרים, ואני אסיים אותו איפה שהחברה של חברה גרה, ושם גם אתחיל את המסע הבא. נו, אני מזכיר לעצמי, לא להתבכיין. אני הרי נהנה כל יום עד הגג.

ולאופניים עצמם

מדובר במוצר מעולה, מתוכנן ומהונדס למופת עד הפרטים הקטנים וניכר שהרבה ניסיון ומחשבה עומדים מאחוריו. תנוחת הרכיבה מאוד נוחה לי, כמו גם האוכף והפדלים. החלפתי רק את הגריפים לכאלו של הביוקר, לשם הפינוק. הרכיבים תואמים ואמינים, בלמים נושכים במידה, צמיגים מעולים שמקבילים לשוולבה מרטון האייקוניים עם אחיזה מצויינת על כביש רטוב וסבירה גם על דרכי עפר, מערכת הילוכים מדוייקת ומתקתקת, תאורה טובה שנראת מצויין גם ביום. יותר מחודש, יותר מ 1500 קילומטרים, שעות רבות של רכיבה בגשם שוטף, ושום תקלה, לא חשמלית ולא מכנית. אפילו לא קצת ניפוח צמיג. כמו שחבר פעם אמר "זה אופניים טובה, נוסעת נוסעת לא כואב לה".


בקיצור, אחלה אופניים, תענוג של מסע. ואם קראתם כאן שאני מתבכיין על כל מיני שטויות כי רציתי יותר מזה, זה סתם כי אני גרידי פרפקציוניסט פסיכי חולה נפש. ואם אני טיפה מתאכזב, זה רק מעצמי שאני כבר לא מסוגל בלי חשמל.


כי זה אופי האדם - תמיד לרצות יותר.




יום חמישי, 23 ביוני 2022

מה שעשיתי בבאזל ומה שוולו 6 עשה לי

  לפני שעתיים הגעתי לבזל. עיר חשובה, תולדות הציונות, תולדות שוויץ, תולדות אירופה, מפגש גבולות. לקחתי מראש שלושה לילות, גם כדי לנוח טיפה, גם לתת ריספקט, בכל זאת תולדות ותולדות - אי אפשר לחלוף ולהגיד הייתי. אבל איך אני ניגש? שאלתי את עצמי, לאן אני ניגש? עוד פעם קתדרלת 'גבירתנו'? עוד מוזיאון שאסור לפספס? הרגע הייתי במינכן, דקה לפני זה בדרזדן, אז עוד 'מגדל הפעמונים', כיכר היחפנים? גשר היונים? לא אטרקטיבי לי ה"אטרקציות". ואז הופיעה הודעה מחבר, "אבא שלי קבור שם" וקטע מפה עם סימון בית הקברות היהודי. זהו! קפצתי, יש לי איך לגשת! עוד לפני שהווי פיי הספיק להבהב כבר תקתקתי "מחר בבוקר אני שם!" 



בית קברות זה מקום טוב. מקום למחשבה, להגות. אמנם קבורים שם מתים, אבל זה מקום חי מאוד. אנשים חיים באים לשם, בשקט, בכבוד, עם כל הנשמה בחוץ. כי המת שלהם ציווה להם חיים. אני מסתובב בין הקברים, לאו דווקא המפוארים, מחפש את הנידחים, השכוחים, מפענח את השמות, "ארמנדו הלוי", "מרגליתא בת אברם", "יצחק הכהן" מחשב את תוחלת החיים. זה בן 63, מצבה נוטה לצד, כמעט מחוקה. והינה מצבה קטנטנה, שבורה, מישהו אסף את השברים. בת 4 אני מצליח לפענח. מניח אבן קטנה. הרחק הרחק מהמולת התיירים, מהבל האטרקציות - וכל התולדות כולם.


לא שכחו אותך ילדה


הסבר בא בווצאפ: "אתה נכנס, רואה מבנה, שמאלה וקצת הלאה, מיכאל קנופפמכר". לאקוני משהו. אלפי קברים באגף שמאל, יש'ך עוד רמז אולי? … "זה לא רחוק מחומת הרחוב". אוקיי, זה יספיק. אני בעל אופניים ויכול להתגלגל בין כל השורות, ומחפש קבר טרי ללא מצבה, קרוב לחומה. קל! טיפה סבלנות ו… הינה, מצאתי! 

החבר מצידו האחר של הווצאפ התרגש. גם אני. כמו שאמרתי - בית קברות זה מקום של אנשים חיים עם נשמה. 




היה חם. שטפתי פנים וניגשתי אל העיר.


הסתובבתי ברחובות. ראיתי אמנות רחוב נהדרת, ראיתי נגני רחוב, שמתי מטבע אפילו שניים. לא נכנסתי לשום מוזיאון או קתדרלה. כשהייתי רעב, חיפשתי מסעדה צדדית, קטנה, והזמנתי את המנה היקרה ביותר בתפריט. זה היה אוסובוקו מהמם בתוך נזיד חום כבד, עם סלסילת לחם שחור. 




עכשיו אני יכול להגיד הייתי בבאזל. ומה עשיתי בבאזל? הנחתי אבן על קברו הטרי של אביו של חבר. יותר משעשיתי במאה ערים אחרות.


"גבירתנו" הבאזלית. לא נכנסתי הפעם

גם זה בבאזל


אחר כך עזבתי את באזל, ועד מהרה גם את הריין, רכבתי קילומטרים רבים לאורך תעלות שעולות שערים שערים במעלה הגבעות, ואחרי עוד קמפינג מקסים (אני יודע, על כל הקמפינגים אני אומר מקסים - כי הם מקסימים!) חברתי לנהר מפותל.




הנופים התחלפו, עיירות, כפרים זעירים, ערי שדה קצת יותר גדולות. הייתי בודד על המסלול, ביערות, בין שדות, ואז ירד גשם, ואז פסק, ושוב ירד. אני לא נבהל מגשם, אבל איזה בעסה - גם הוא לא נבהל ממני! תפסה אותי סערה מטורפת באמצע הכלום לצד הנהר, ורכבתי בגשם שוטף ומול רוח צולפת כשלושים קילומטר עד שראיתי מסעדה עם אורות דולקים. מניסיון אני יודע שמסעדה או פאב שיש להם קומה שניה - יש שם חדרים. נוטף כולי נכנסתי, שאלתי. סי סי, נו פרובלם מיסייה, שים ת'וולו במחסן ותעלה. חדר 4. 






לא הספקתי להתארגן הגיע עוד ארטיק על אופניים כולו עולב וסימני שאלה. בעל הבית שהיה עסוק בהכנות לערב סימן לי, ואמרתי במקומו: "סי סי, נו פרובלם, ת'אופניים לכאן, קומה שנייה חדר 4". וכך פגשתי את שותפי לחדר הלילה, אנדריאס, איש צנום, גרמני, שחוזר מפורטוגל הביתה. ירדנו למסעדה, אכלנו, דיברנו, הייתה הופעה של שני גיטריסטים בלוזיסטים שניגנו ממש נהדר, היין עלה לראש ומחאתי כפיים עד שכאבו לי הידיים.


היורו וולו 6 הזה, אני אומר'כם, זה משהו!


רואים קומה שנייה? 20 יורו לשנינו, נקי ונעים.


אנדראס, שותפי לחדר

זמן לקפה

יום שבת, 18 ביוני 2022

 הערב החל לרדת, והקמפ כולו עסוק בהכנות לארוחת הערב, מדליק מנגל, קוצצת בצל, צורח על אישתו. גם אני מדליק גזיה. קניתי בסופר קופסה קטנה של שעועית, אבל לא הייתה לה לשונית לפתיחה, צריך פותחן קופסאות כמו פעם, ואין לי. ניגשתי לקראוון של השכנים, הייתה שם איזו מסיבה קטנה, היו להם אורחים, בירות צחוקים, שאלתי אם יש פותחן. התחילה התרוצצות, חיפשו פה, חיפשו שם. אמרתי שלא חשוב, אני אפתח כבר עם מברג וחזרתי לאוהל שלי. הבעל אמר אבל יש לי, אני רק צריך למצוא אותו. כעבור כמה דקות הגיע אלי כולו צוהל עם אולר שוויצרי קטן שיש לו פותחן, וצ'יק, פתח לי את הקופסה. 

השכנים ברקע

למחרת בבוקר השכנים שנשארו לבדם, איש ואישה באמצע החיים, עבדו קשה. הם סגרו הכל, ארזו הכל, קיפלו הכל, עוזבים וחוזרים הביתה, ולא יחזרו לכאן עד הקיץ הבא. עזרתי להם קצת לכסות את המנגל, לקפל כיסאות, והלכתי לענייני. כשחזרתי מהחוף הם כבר סיימו, והיו ישובים מרוחקים זה מיזו בפרצופים נפולים על הספסל מול הנהר בשתיקה. יכולתי להרגיש במתח, בתוגת הפרידה שלהם. הבאתי את הכיסא שלי ושתי בירות מהשישיה שלי, וישבתי לידם. אט אט הם החלו לדבר, סיפרו על עצמם, על החופשה הנהדרת שהייתה להם השנה, על הקושי לחזור לאפרוריות החיים. לבסוף קמו לסידורים אחרונים ואני חזרתי לאוהל. פתאום הם באו אלי מחובקים ואוחזים ידיים, מחייכים כמו זוג צעיר ובידם האולר השוויצרי. "רוצים לתת לך אותו, הוא בטח עוד יעזור לך במסע שלך. אתה איש טוב.".


נכון חמוד?

הם נסעו, ואני נותרתי אם האולר ביד ומיד חיפשתי את הטבלט. פתאום היה לי צורך, בער לי לכתוב.




מאז עזבתי את אגם קונסטנץ פרק חדש במסע החל, שונה ואחר. הפרק הקודם, שלא היה לגמרי ממוקד ובלי יעד מוגדר, והיה בעצם התגברות על שפעת קשה שתקפה אותי בשבועיים הראשונים, והסתגלות לאופניים חדשים, חשמליים, שזה קונספט אחר לגמרי. אני גם השתניתי בשלוש השנים שחלפו מאז המסע האחרון, נהייתי קצת יושב בית, לכוד בזוועת הקורונה, באסון הפוליטיקה, במשחק הכסף, והייתי צריך לנער חלודה, לחזור לדרכים, להסתגל מחדש, כך שזה התחיל קשה. בימים הראשונים לא הצלחתי לרכוב יותר מ 30 קמ ביום עם כל החשמל, והגעתי לערב מותש ותשוש. קצת דרומה מדרזדן נקלעתי לאזור הררי נידח עם לעליות שלא נגמרות, שהוציאו את הנשמה לי ולסוללה. היה קר וגשום, ולא העזתי אפילו לחשוב על קמפינג. עברתי מצימר לצימר, משתעל כל הדרך. אבל רוחי לא נפלה, להיפך. ככל שהמסע נמשך, הרגשתי שאני מחלים ומתחזק, והטווח שלי גדל והלך, עד שהגעתי למינכן.





כל דרך יש לה את האופי המסוים שלה, ויש לה גם את הקהילה של העוברים בה, וכשאתה נוסע בה אתה הופך לחלק ממנה. אבל כל החלק הראשון הזה מדרזדן ועד ימת קונסטנץ לא הייתי על דרך ספציפית, אלא פשוט משכתי דרומה. וחיכיתי שארגיש טוב, שהמסע ידלק ויתחיל. גם האנשים שפגשתי בפרק הזה היו רובם ככולם גרמנים, כמעט כולם על חשמליים, תמיד בזוגות, לרוב מבוגרים. הם באו מכיוונים שונים והמשיכו לכיוונים אחרים, רק אני לבדי משכתי דרומה ודרומה. איש בלי דרך.




דרומה ממינכן זה התחיל להשתנות. מצאתי שאני כבר רוכב סביב 50-60 ק"מ ביום, פחות מפחד מהגשם, ואתרי הקמפינג המקסימים שעל גדות האגמים התחילו לקרוץ לי, וזה בהחלט סימן! כשהגעתי אל הצימר ההוא באלפים הגרמניים, שבו פגשתי את שני הרוכבים קלאוס וברונו (עליהם כתבתי בפוסט קודם) וזה היה אחרי יום של 52 קמ עם המון טיפוס מצטבר, ולא הייתי גמור או מותש לגמרי. זה היה הרגע שבו ידעתי ש"חמוש באופניים" חזר, והוא על הסוס!




אז עכשיו, אחרי שסיימתי עם ענייני המכס המעיקים, עליתי על יורו וולו 6, אחד המסלולים הפופולריים ביותר באירופה, שהולך מהאוקיאנוס האטלנטי אל הים השחור, אלפי קילומטרים. (למי שלא מכיר - יורו וולו הוא איגוד האופניים של האיחוד האירופי שמסמן מסלולי אופניים אפיים לאורך ולרוחב כל אירופה. את המסלולים מתכננים רוכבים מקומיים בכל מדינה, משהו כמו "שביל ישראל לאופניים" אצלנו, שמשורשרים למסלול אחד ארוך חוצה יבשת). אני חברתי לוולו 6 בשליש האחרון שלו (או הראשון, תלוי מאיפה מתחילים)  ומיד הרגשתי שאני על הדרך. כאן אני פוגש מידי יום רוכבים למרחקים ארוכים עם ציוד מלא, כמוני, והם תמיד מנפנפים לשלום כשחולפים על פניך, ואתה משיב בנפנוף, לפעמים עוצר ומחליפים כמה מילים. וזה אף פעם לא נמאס, זה כיף, זו קהילה! 

וכיאה לקהילה, לעיתים קרובות קורה שאתה פוגש אותם רוכבים בקמפינג הבא - בכל קמפ יש חלקת דשא המיועדת לרוכבים - וזו הזדמנות לפגוש רוכבים מכל העולם, לספר ולשמוע חוויות מהדרך, ולהחליף המלצות, טיפים ואינפורמציה, ואפילו לחלוק נגלה במכונת הכביסה… 




אז כמו שאתם מבינים, למרות קצת קשיים בהתחלה, חבל לרחם עלי, כי אני מרגיש בבית, באוהל שלי, על האופניים המדהימים שלי ובדרך שלי, מכסה מרחקים, רואה נופים, פוגש אנשים וישן כמו תינוק. אין על המסעות האלה!




מישהו מחפש מסלול לשבת?

יום רביעי, 15 ביוני 2022

Lanshen UL1 שלוש עונות - סקירה ודעה

  Lanshen UL1 שלוש עונות.




מבנה

האוהל בנוי כפירמידה מושלמת - עמוד אחד תומך באמצע (מקל הליכה או עמוד קרבון חזק ומעולה שנמכר בנפרד), וקירות משופעים לשישה כיוונים. אין אפשרות להקים את האוהל הזה בלי 6 יתדות. אבל הייתרון של המבנה הזה שהוא יציב בצורה בלתי רגילה מול רוח חזקה, הרבה יתר יציב מהקלאוד 2 שאנחנו מכירים, כי כמו תורן של מפרשית, מיתרים מתוחים מהעמוד לכל הכיוונים. הבד הוא אותו בד של הקלאוד (נקרא D20 נדמה לי), וההגנה מגשם היא מושלמת. האוהל בנוי מקיר אחד משלושה כיוונים, ורק בחזית יש גם קיר רשת נוסף. בתחתית הקירות מסביב יש פס צר של רשת לאיוורור, שמחופה היטב ע"י הירעה החיצונית.





נוחות

מרחב פנימי מעולה לאוהל יחיד, הייתי אומר ליחיד וחצי, נגיד מבוגר וילד או כלב. 

אפשר להכניס את כל הציוד פנימה ועדיין לשון בנוחות. שלא כמו בקלאוד 2, שיש לו קצת יותר שטח ריצפה, אבל גורם קצת לתחושה קלסטרופובית, וכדי להכנס אתה זוחל כמו לתוך מאורה, בלאנשן אין שום תחושה כזו ואתה פשוט משתרע על המיזרון. המרפסת המקורה גדולה יחסית, ויכולה להכיל את כל הציוד, נעליים וכו', בקלות, ולא ירטבו בגשם.


כל התיקים נכנסים תחת כנף אחת ויש בפנים המון מקום לספרים, צעצועים, חיות מחמד או מה שאתם לא יכולים בלי בתוך האוהל שלכם

הקמה

ההקמה של האוהל פשוטה יחסית, אבל טריקית. צריך להתנסות פעמיים שלוש כדי להבין את המבנה. ברגע שמובן זה קל. לי לקח בפעם הראשונה יותר מחצי שעה, בפעם השלישית 5-7 דקות, והאוהל מתוח ויפה כמו בתמונות.




גשם, רוח וקור

כבר הספקתי לישון באוהל כמה פעמים בגשם שנמשך שעות - שום כלום. יבש לחלוטין בפנים, כולל במרפסת. הצלחתי אפילו לבשל פסטה במרפסת מתוך האוהל כשבחוץ גשם. עם זאת, יש בעיה של התעבות בבוקר, והקירות רטובים מבפנים לגמרי. שלא כמו באוהל שני קירות, אין שום דבר שחוסם בינך לבין הרטיבות המאסיבית הזו, וצריך להתרגל לא לגעת בקירות בבוקר.

כאמור, האוהל יציב מאוד ברוח חזקה, אבל שלא כמו בקלאוד 2 שאתה יכול להדליק נר בפנים כשבחוץ רוח, בלאנשן כן מורגשת תנועת אוויר בפנים. לא משהו ממש מטריד, אבל הנר יכבה. 

על אף הקיר האחד והאיוורור הרב, האוהל כן צובר חום מסויים. בלילה קר, והיו לי כמה לילות כאלה של 5-7 מעלות, לאחר כמה דקות בפנים מורגשת חמימות לאומת החוץ. אולי טיפה פחות מאשר בקלאוד, אבל כן.


לסיכום:


יתרונות: 830 גרם כולל עמוד הקרבון יתדות וה-כל!

נארז לגודל זעיר להפתיע, כמו בקבוק 2 ליטר בערך

מרווח, מאוורר ונעים

יציב מאוד מול רוח חזקה


חסרונות: לא פרי סטנדיג. לא ניתן להקמה בכלל ללא 6 יתדות.

הגנה מרוח לא מושלמת

התעבות מים על הקירות מבפנים בבוקר

הקמה לא לגמרי אינטואטיבית


דעתי האישית: אחלה אוהל. לבייקפקרים, בייקטוררים, בקפקרים ולכל אולטרה לייטיסט באשר הוא - אין יותר מזה במשקל הזה.