מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום ראשון, 28 ביוני 2020

ארץ ישנה - חוויה חדשה



כבר מזמן ברור לי שאני צריך לרענן את אוסף הקנדידטים שלי. וזה לא שהם לא טובים, הישנים, להפך - אורם מסנוור אפילו את הכוכבים שבשמיים. אבל הריאות שלי הולכות מידרדרות, כפי שהבטיחו הרופאים, וכבר אין ביכולתם של חבריי הטובים והסבלניים עד אין קץ לכפר על כך. אז רכשתי לי חשמלוק, והוא באמת נתן לי כנפיים, ושוב יכולתי לרכוב עם הקנדידטים הישנים, ואפילו להאכיל אותם אבק באיזו עליה אקראית של עשרים אחוז (אח, כמה הנקמה מתוקה!).





אבל זה לא עזר למסעות הרב יומיים, הבייקפקינג, הטורינג, האוף-רוד-טורינג או איך שתקראו לזה, שהם הרי העיקר. וזה לא שלא חיפשתי פתרונות והתייעצתי עם כל אחד ואחותו, אבל לסחוב סוללה נוספת של שלושה קילו בנוסף למשקל העצמי של החשמלוק - המוגזם אפילו ביחס למפלצת-ממשלה שגידלנו – זה, איך לומר, לא עושה חשק. ואם אני נשאר רק עם מסע מצימר לצימר (כי צריך טעינה כל לילה) עם כרטיס אשראי וזהו, מה אני עושה עם ארבעת האוהלים, שלוש המזרנים המתנפחים , שלוש ראשי הגזיה ושתי הבנזיניות שנרכשו בדקדקנות חפרנית ובהון השווה לתקציב של מדינה בינונית, שממלאים לי את המרפסת?





ואז, באחת הרכיבות פגשתי את ליידי די. זה שם שאני המצאתי לה. היא קראה בבלוג שלי ורצתה גם. היא כבר הייתה מצוידת במיטב התיקים והקווילט הכי יוקרתי, אלא שטיול איתי, אגדה בשר ודם כפי שיש שתופסים אותי, נראה לה גדול עליה בשמונים דרגות. אבל לי צלצל הפעמון: אולי זו קנדידטית חדשה? כזו שאפשר לרכוב איתה בלי חשמל ועם אוהל וסיר והכל, וגם 40 ק"מ יחשבו ליום רכיבה יפה?


תכננתי לנו סיבוב של שלושה ימים בגליל התחתון.





עמק זבולון, התווך הירוק הזה שבין זוועות המפרץ לחמוקי ההרים, שימש לנו יופי של חימום. בשלב מסויים פלשנו לאיזו חוות פחונים להפסקת קפה, ובתמורה בעל הבית הביא לנו בקבוק קרח. אבל הסבבה לא התארכה, כי נחל חילזון הוא עוין לסייקליסט עם אין ספור קטעי בולדרים לא רכיבים. דשדשנו במעלה הנחל, תרים אחר שבילי פרות בתקווה שזה יעזור. עדר עיזים חצה את הוואדי. הרועה, ערבי עם מקל על השכם ובלי שיניים, דיבר עם העיזים שלו בסוגי קריאות וצעקות והורה להן לפנות לנו דרך, והן ענו לו במקהלת געיות ופעיות, ולאחר ויכוח קצר הן נעתרו. כאן הבנתי שנכנסנו לארץ אחרת. כבר היה חם והיינו מותשים וזה לא נגמר, אבל לא היה אכפת לי, כי אני כבר הייתי בארץ חדשה, ארץ של כרמי זיתים ושבילי טרשים המשתרגים על גבעות מיוערות בחורש ים תיכוני טבעי, עם רועה שמדבר עם העיזים שלו, ושור בודד שגועה לשמיים ואין עונה, ועם תושבים סימפטיים ומאירי פנים שרק רוצים להתיידד איתך.


בערך בשלב הזה התפתח המנהג שלנו לכבד כל עץ נותן צל בהפסקת קפה וחפירות עומק, מינימום שלוש מכל צד, גם אם העץ הקודם היה רק שני קילומטר אחורה.





בפאתי סכנין היינו כבר די גמורים, אבל בטוחים ועליזים, כי כבר התברר שבאורח פלא אנחנו די מסתדרים, והמסע עצמו תפס את הפוקוס. חיפשנו לקצר את הפנייה החדה ברחובות סכנין, כפי שהמסלול המתוכנן הוביל, ומבט בטופוגרפיה שמסביב שכנע אותי שאמורה להיות שם דרך. לקחנו אותה באווירת 'יאללה, הרפתקאות!' אבל לא חלף קילומטר והיא הפכה לדרך חקלאית שבקושי קיימת, והסתיימה בבוסתן קטן ומגודר ובו עובדים איש ואשתו. הם סימנו לנו בנפנופי ידיים שאין דרך. איזו אנרגיה טובה נשבה מהם. שאלתי איך אני מגיע מפה לסאלמה, הכפר שאיליו היינו אמורים להגיע כדי להצטייד במים לקראת הלילה. האיש, שמו רמזי, ואשתו עזיזה, הזמינו אותנו להיכנס תחת הסוכה ולשבת. התפתחה קסם של שיחה על כלום ושום דבר, כשעזיזה תורמת את חלקה בערבית עסיסית, ונותנת שיעור על עלי גפן לסוגיהם אותם היא תולשת מהגפן שמעלינו להתעניינותה הנלהבת של די, ואיך לטפל ואיך לגלגל ואיך לשמר. ואני, שלא מבין ערבית בשיט, מבין כל מילה.








מדושנים בטובם של רמזי ועזיזה חזרנו למסלול, והדרך אל פאתי סלאמה זרמה כמים. בעודי מחשב את שעות האור שנותרו, עברנו בחורשה יפה וליידי די אמרה כאן. חנינו, אבל לא היו לנו מספיק מים כי לא הגענו לסאלמה. נער ערבי על אופנוע שטח מקרטע חלף לידנו ואמרנו לו שלום. שאלתי אותו אם הוא מוכן לקפוץ עם האופנוע לכפר ולקנות לנו מים. זו הייתה שאלה מטרילה וחוצפנית מצידי ומיד אמרתי לו עזוב, נסתדר, והוא נסע. כעבור חצי שעה חזר עם בקבוק מים קרים, והכריז שלא צריך לשלם. דיברנו קצת על האופנוע שלו, אופנועים בכלל והכפר סלאמה. חיבבתי אותו. 
הערב עבר בנעימים, תוך מארג של בישולים וחפירות. האורז שדי בישלה היה מפתיע ומעולה.





בבוקר איתרנו את המכולת של הכפר, ובפנים נמצאות האישה החנוונית מאחורי הדלפק, וסבתא זקנה יושבת על פח באחת הפינות, שזרקה לעברי "סאלם עלכום" עליז.

"עלכום סאלם!" זכרתי את התשובה מכיתה ג', והוספתי "סבח אל נור!"

"סבח אל חיר" החזירה וסימנה באצבעות קמוטות 'הפוך!'

"כיף חאלק?" אילתרתי

"אללה כארים!" היא זרקה

"ראמדן כארים" התפלספתי, והוספתי "אלוהים גדול"

"אהלן וסאלן" השיבה בטון פוסק, וסוכם שזה תיקו.

בעזרת החנוונית החביבה הצטיידנו בלאבנה ולחמניות, כשהסבתא מחזיקה לדי את השקית בזמן מילוי המים בלי לקום מהפח, ומדי פעם היא זורקת לעברי עוד פתגם ממרתפי מוחה, ואני לא משאיר אותה ללא מענה. אם זו לא אהבה, אהבה מהי?

במורד הכפר די הבחינה בירקן על טנדר ומיד עטנו עליו, ושתי הנשים שהיו סביבו קידמו את פנינו בברכות ושמחו לוותר לנו על תורן, ואף הציעו לנו מה לקנות ובמה לא לנגוע ותיווכו ביננו לבין הירקן.





השעה כבר צהריים ועוד לא התחלנו את היום. ירדנו אל נחל צלמון המפכה, וטיפסנו לחורבת צלמון, שם, מתחת לעץ שבצילו החלטנו עוד מרחוק לעצור לארוחת בוקר, היו דווקא שני ארכיאולוגים, ואחד מהם, גלעד צינמון, מעריץ שלי מסתבר, זיהה את סלב שלו. מפגש כזה קורה לי מעת לעת, וכבר למדתי להתגבר על המבוכה ולזרום. לאחר סשן הצילומים המתבקש, הם המליצו לנו על העץ שמעבר לגבעה להפסקת בוקר, וזה היה אלון ענק שניצב בנקודת תצפית מול נוף שמקובל לקרוא לו "עוצר נשימה" אבל יותר מתאים לו "מרחיב דעת". שם, כשהיה ברור שאין לנו סיכוי לגעת בקרני חיטים לפני הלילה, החלטנו לקצר ולחתוך דרך עילבון לבקעת בית נטופה. לא יודע למה שכחתי שצילמתי אותה מלמעלה רק שבועיים קודם, כשהיא מוצפת לחלוטין והפכה לאגם נטופה. בקיצור, ירדנו ישר לתוך הבוץ.











בקצה דרך שנראתה מבטיחה מלמעלה אבל צוללת לתוך הביצה כעבור קילומטר, ראינו בוסתן מוזנח שלא היה נעול וכמיטב המסורת עשינו הפסקת קפה כהלכתה, ואז הופיע סובארו DL מפעם והערבי שיצא ממנה אמר שהוא בן דוד של בעל הזולה, וישב איתנו, וסיפר לנו עד כמה יש לו חברים יהודים, והוא עבד אצל יהודים ואוהב את המדינה, ובכלל – סאלם ורק סאלם. לבסוף נאלצנו לשוב ולטפס חזרה לעילבון, ובהמשך הכביש מצאנו ירידה אחרת והימרנו עליה, ולאחר כמה הרפתקאות, גדרות ושדות חרושים, עלינו על דרך יבשה שמובילה עד נג'ידת, אבל אז נשבר לי הסבל. לא נבהלתי, ותוך דקות אלתרתי משהו והמשכנו אל הכפר, שם התחדשנו במים ובפיתות טריות. ביציאה מהכפר עלינו על דרך עפר שתופרת את כל הכפרים לאורך הגדה הדרומית של הבקעה, והיא רוחשת חיים מכל הסוגים: נשים שחוזרות ברגל ממקום עבודתן, סוחרים זריזים מאחורי בסטות, חקלאים שיושבים בקצה חלקתם ומוכרים את התוצרת, ואין ספור טנדרים חבוטים בפוזות שונות של פריקה/העמסה/ויכוח קולני.

הקמנו את המחנה על גבעה נמוכה ויפה המשקיפה על נוף שדות וכפרים. הפתיתים יצאו פצצה.







מהרגע שעלינו על טיילת נחל ציפורי חזרנו אל ארץ הישראלים המטיילים. מעין הסוסים היה מפוצץ ברוחצים, ואל ערמות הזבל האופייניות נוספו ערמות של מסכות משומשות וכפפות גומי. בתחנת הנזירים עשינו עוד הפסקת קפה, ומשם והלאה זו כבר הייתה רכיבה כמעט מנהלתית בין מושבים נושנים מימי המנדט ששמם מסתיים ב"חנן" או "יוחנן", ולכל אורך עמק זבולון. למכוניות הגענו כבר בלילה לאור הפנסים, לא לפני שעשינו עוד הפסקה, הפעם בתחנת דלק.





הגליל התחתון היא ארץ רגועה ויפה שתמיד מדלגים עליה בדרך לגליל העליון, לגולן או לאן שהוא, ומתעכבים בה, אם בכלל, רק לחומוס בדרך חזרה. לנו היא התגלתה כארץ שוקקת חיים נעימה ומזמינה, שמנוקדת בעשרות כפרים ערביים הבנויים על קמרונות הנוף מבלי להפר אותם, וביניהם כרמי זיתים ובוסתנים, רועים ועדרים. וכל מי שפגשנו בדרך האיר לנו פנים והשתדל להתיידד. כל אחד מהם הדגיש שיש לו חברים יהודים והוא עובד עם יהודים, ואללה הגדול דואג לכולם. הם כל כך רוצים להשתלב, להתקבל.

ואם הערבים האלה הם לא ישראלים שורשיים, שאלתי את עצמי, מהי ישראליות?




יום שישי, 7 בפברואר 2020

להוציא את המתוק מהמיץ של הזבל

להוציא את המתוק מהמיץ של הזבל
כידוע, הבלוג שלי פעיל בדרך כלל כאשר אני במסע או בהכנות למסע. כלומר, זה למעשה יומן מסעות. לעיתים רחוקות (למשל כשאני יושב מתוסכל בבית וחולם על עולמות רחוקים), אני נדחף לפרסם משהו בין לבין, כשיש איזה אירוע או נסיבות מיוחדות שקשורות לעלילה המרכזית של הבלוג - מסע על אופניים. וזה בדיוק המקרה הפעם.
פעם, כשעוד היה לי מספיק אוויר בריאות, הייתי רוכב אול-מאונטיין מסוקס, כפי שזה נקרא אז, ואט אט לאורך השנים הכיף הזה נסוג עם התקדמות מחלת הריאות שלי. דבר אחד שעדיין נשאר לי מהתקופה המתוקה ההיא הוא מדרגות. מעת לעת אני נוהג לטפס לנקודה הגבוהה ביפו, ולגלוש במדרגות ברצף עד הנמל שלמטה, ואז עוד סיבוב. זה מחזיר לי לרגעים את תחושת השליטה הטכנית והחופש לדרוס הכול, הכה חביבה.
אז לפני כמה שבועות, באחד הסיבובים האלה עשיתי טעות קטנטנה ששלחה אותי אובר-דה-באר בצניחה חופשית ממרומי הגרם, ראש קדימה, למדרכת האבן שלמטה. איכשהו הצלחתי להזמין מונית ולהגיע למיון איכילוב. לאחר הרנטגן הופניתי לחדר "מהלכים" להמתנה לבדיקת הרופא. החדר היה מלא ודחוס בחולים ופצועים ממתינים כמוני, האוויר היה מחניק למרות קור המזגנים המוגזם, ורבים מהאנשים בחדר השתעלו בלי הפסקה. מקץ שלוש שעות ההמתנה כבר הרגשתי את היובש והחספוס בגרון וכאב הראש התחיל להעפיל על כל שאר הכאבים.
 
בדיקת האורטופד טרוט העיניים נמשכה כדקה אחת. הוא העיף מבט קצר בצילומים ואמר: שבר די גס בקלביקולה (עצם הבריח) ושלוש צלעות שבורות. אין לנו מה לעשות עם זה. אני רושם לך משהו נגד הכאבים, האחות תשים לך מטלה ליד, והביתה. לא יודע איך לתאר את הגהינום שאליו נזרקתי בשבועות הבאים. מי שניסה להשתעל עם צלעות שבורות יודע על מה אני מדבר. לא ישנתי שבועיים כי לא מצאתי תנוחה, ולא 5 דקות בלי התקפת שיעול. שום משכך כאבים, כימי או צמחי, לא עזר בכלום. 
בשלב מסוים התחלתי לחפש משהו לעשות שיסיח את דעתי מהמיץ של הזבל, וכך נזכרתי במסע טורינו – פריז בדיוק מלפני שנה, שלא קיבל את הכבוד המגיע לו. אמנם הוא לא היה אפי או הירואי, די קצר (כאלף ק"מ) ובחבלי ארץ מיושבים ומפותחים, אבל הוא היה אחד הכיפיים הזורמים והמעניינים, ממש קלאסיקה. במסע הזה, לראשונה, השקעתי בצילום. צילמתי סטילס בסמארטפון ווידאו במצלמת אקסטרים SJCAM שרכשתי. ניסיתי לתעד את זרם התודעה לאורך הדרך באמצעות הנופים והמראות. אז עכשיו, כלוא בבית, נענק וגונח, מסכן ברמות שכבר נגמרו לי הרחמים העצמיים, התחלתי למיין את החומרים שבהם לא נגעתי מאז, לצפות בסרטונים, לברור תמונות, ולערוך. וככל שזה נמשך וצללתי פנימה, השיעול החל לסגת ועימו גם הכאבים, וסרטון ראשון החל להפציע.
הסרטון הזה הוא החלק האמצעי של המסע, ממרגלות האלפים הצרפתיים ועד הכניסה לפריז. את שני החלקים האחרים - חצית האלפים שלפניו והביקור בפריז שלאחריו אני עדיין עורך.
שופו הביטו וראו...




יום חמישי, 19 בספטמבר 2019

דבלין סנטרל - תחנה סופית

כמו שאני אוהב מרחבים, נופים פתוחים, פינות נידחות על פני הפלנטה, אני אוהב לא פחות את הניגוד המוחלט - מגה סיטיז. ותמיד המסעות שלי מתחילים במגה סיטי אחת ונגמרים באחרת, שונה לגמרי, כי אף מגה סיטי לא דומה לאחות שלה אלף מייל במורד הדרך. אחת אתה חורש ברגל, באחרת יש יופי של תחתית, בשלישית אתה לוקח ריקשה עם אחד כוח אדם. והדרך מסיטי אחת לאחותה, הדרך משנה אותך, עושה לך טרנספורמציה. בהדרגה, בלי שתשים לב, כי היא גונבת את דעתך כל יום וכל רגע עם מראות, התנסויות, מפגשים, וקשיים שהיא מציבה לך, ואט אט היא מכינה אותך לסיטי החדשה.


ואחרי כל ההתבשלות הזו לאורך אלפי קילומטרים, הכי מעצבן זה להיכנס לפרוורים בדרך אל המרכז העיר. שם מתחילים המחלפים, הרמזורים, הפקקים והצפיפות. פשוט אין לך כוח לפורפליי זה, אתה רוצה להגיע. כשהתקרבתי לדבלין עברתי ליד תחנת רכבת ואמרתי הופה! הינה מקפצה  ישר למנה העיקרית! וכשצעדתי החוצה מתחנת הרכבת במרכז העיר, ברגע אחד, במבט קצר, חשתי מה שלא חשתי ימים רבים: אני אוהב את העיר הזו!


לכל מגה סיטי יש אופי משלה. קצת קשה להסביר מה זה בדיוק. אדריכלים ומתכנני ערים עושים על זה מאסטר, סופרים ומשוררים כותבים על זה תילי תילים, שהפבלישרים מצידם לא אוהבים להוציא לאור. אולי זה שילוב בין שעות פתיחה וסגירה של עסקים, השעה שבה בתי הקפה מדליקים את הנרות על השולחנות והמסעדות מחליפות לתפריט ערב, צפיפות ההמון במדרכות, קצב התזוזה הכללית. והמחירים, והגנבים, ואיך לבושה בחורה שחולפת ברחוב. 

גם בניינים נדחפים לתפוס מקום

אבל עם כל הסימפטיה, דבלין די שיגעה אותי מהרגע הראשון. כשרציתי לקנות קולה בתחנה, המכונה ירקה לי את המטבעות שאני משלשל שוב ושוב. גם מכונה אחרת עשתה אותו הדבר. עד שהאיש מהמודיעין הבחין בעניין ובא ואמר לי שאני באירלנד ולא בצפון אירלנד, וכאן משתמשים ביורו ולא בסטרלינג. ולא, אין בתחנה או באזור הזה צ'ינג'. נשארתי צמא. 

השמוק הזה זה 120 מטר גובה

אחר כך ישבתי על ספסל וניסיתי למצוא מלון. ידעתי שבדרך כלל המחירים בסיטי יקרים מבערי השדה, אבל לא שיערתי עד כמה! הלינה הכי זולה שמצאתי הייתה מיטה בהוסטל בחדר עם 12 איש ושירותים בקומה אחרת, וזה עלה 45 יורו! חפרתי חפרתי, בוקינג, אקספדיה, אגודה, טריפ אדוויזור - 160, 180, 200 יורו לחדר פיצפון ללילה אחד! מה עושים? אמרתי אני שם נפשי בכפי ומחכה לרגע האחרון. מקסימום אשן הומלס מתחת לאיזה גשר, וזו אפילו לא תהיה הפעם הראשונה שלי.

מולי מלון, הזונה שהעיר מאוהבת בה 

הסתובבתי ברחובות. העיר הייתה עמוסה בתיירים, ולמרות המדרכות הרחבות בקושי הצלחתי לחתור מטר לאנשהו, מה שמסביר את המחירים. בסוף מצאתי משהו, 4,5 ק"מ מהמרכז. חדר מרופט, אבל גדול ובקומת הקרקע, ואפשרו לי להכניס את האופניים לחדר. אחלה. מיד הלכתי לריספשנית ואמרתי שאני רוצה את החדר לעוד שני לילות. 'צטערת, היא אומרת לי ומועילה להפסיק ללעוס את המסטיק, מחר אנחנו מלאים. פאק.


כך מצאתי את עצמי מסתובב מאתר לאתר עם אופניים עמוסים בקילוגרמים של ציוד שלא רלוונטי בשיט, ועוד קילוגרמים של אבק דרכים, בוץ שלוליות, שאריות תפוצ'יפס וחטיפים חצי אכולים. וגם זה לא בפעם הראשונה. התגלגלתי ככה לכמה אתרים, קשרתי את האופניים על כל ציודם ברחוב, ונכנסתי. שני אתרים שראויים לציון: האחד שהוא הרבה ואין בו כלום, והאחר שהוא מעט ויש בו הכל - גיניס וורהאוס וטריניטי קולג', בהתאמה. 


גינס זו מבשלת בירה. דוודים ענקיים, קילומטרים של צינורות, ארובות מעלות עשן. בקיצור, בית חרושת, מה יש לראות? בכל זאת קניתי כרטיס ב 24 יורו אחרי הנחת קשיש. מסתבר שזה אפילו לא בית חרושת, זה האנגר ענק עם אלפי תיירים שמובלים בין תפאורות של חביות ומקרנים שמראים המון המון שעורה נשפכת בלופ. בהמשך רואים שיחים של כשות, הדמיה של קציר ומפל מים, ובאחת הפינות, תחת תאורה דרמטית במיוחד, יש כספת ישנה, וכתוב שכאן ארתור גינס, האיש שעירבב שעורה עם כשות לפני מאתיים שנה, הטמין את המתכון הסודי. בסוף יש פרס ניחומים - תחזיקו חזק - כוס בירה "חינם!"


אמרתי, אם פה נתנו לי בירה חינם, מה יתנו לי בטריניטי קולג'? נתנו סיור מודרך ב 14 יורו. לקחתי. וואלה, זה היה פשוט מעולה! המדריך, בוגר המכללה שעושה הדרכות כחלטורה ומקבל בתמורה מילגה למסטר, תיאר את החיים בקמפוס במאה ה 15, במאה ה 19 ובמאה ה 21, ובכל מאה של סטודנט נרצע שנה ראשונה, וטקס קבלת התואר של בוגר מיוחס. וכל זה כשעוברים מאולם לאולם, עם תיאור התנהגויות של מרצים בולטים כמו סמואל בקט, ומבניין המעונות מפונפן של בעלי המילגה אל המעונות של אלה שבתחתית שרשרת המזון, שאין בהם הסקה בכלל, וכדי להתקלח צריך לצאת לשלג ולהקיף את הבניין ואז לעמוד בתור. זה היה כל כך מצחיק ומרתק, שקבוצה של חמישים שישים איש מחאה לו כף דקות ארוכות. אני אוהב את המדריכים הצעירים. לפעמים הם שווים יותר מהאתר עצמו. 

ארתור המדריך

ואז בא הפרס שבסוף - הסיפרייה. אין דברים כאלה. לא יודע אפילו איך לתאר את זה. ניסיתי לצלם כמיטב היכולת, תראו בתמונות. אספר לכם רק שלמצוא ספר בסיפרייה הזו זה אתגר מטורף כי הספרים לא מסודרים לפי אלף בית, שם המחבר, נושא או תקופה, אלא לפי המשקל והגודל - הגדולים והכבדים למטה והקטנים במדפים העליונים. אז איך בכל זאת מוצאים ספר? או, שאלה טובה! אומר המדריך, יש ספר מיוחד שהוא מפתח עם שמות הספרים, משקלם ומספרי המדפים שמאכסנים את המשקל הזה (יש בסיפריה 6 מיליון ספרים). אלא שהמפתח כתוב בלטינית עתיקה, ויש סטודנט מיוחד שמתמחה בזה - תמורת מילגה כמובן. 

הסיפריה - מבט כללי



כשיצאתי לרחוב כבר החשיך. הלכתי באיזה רחוב צדדי שכולו מלונות, בחרתי אחד שנראה לי צנוע והגון, צלצלתי בפעמון ושאלתי אם יש חדר לשני לילות. היה. משהו ביטל. מחיר מופקע אבל נכנעתי. האיש שקיבל אותי וראה שאני עם אופניים הלך איתי סביב הבלוק אל החצר האחורית כדי לאפסן אותם, והתעניין, וסיפרתי לו על המסע האפי שלי סביב האיים הבריטיים. הוא היה מאופק, אבל ראיתי שזה עשה עליו רושם. שמתי את האופניים והלכתי לפאב סמוך לאכול ולשתות משהו ולהודות למזלי הטוב. היה שמח שם. היה משחק של הקבוצה של דבלין בליגת האלופות, והקהל היה שיכור ונלהב. אבל אני לא התחברתי. הייתי במועקה. מזג האוויר לימים הקרובים לא הבטיח טובות, וכבר מיציתי את גבורת הרכיבה בגשם. התיישבתי בשולחן צדדי, הזמנתי נקניקיות ג'מבו ופתחתי מסמך חדש. ניסיתי להביע בכתב ברעש הזה את המועקות שלי. שעתיים מאוחר יותר, כשהרעש בפאב היה כבר ממש בלתי נסבל והרכות שלי דופקות מרוב בירה, שיתפתי את המסמך בפייס, והלכתי לישון. 

נקניקיות ג'מבו על פירה

עם הקפה של הבוקר פתחתי פייס כדי לקרוא מה בעצם כתבתי, ונדהמתי לראות שכבר היו 80 שיתופים ועשרות תגובות פרטיות!  כזה עוד לא היה לי! עברתי על הפוסט מהר כדי לראות לפחות שאין לי שגיאות כתיב - לא נעים מול כל הקהל הזה. 
סיפרתי את העניין לניקולס, בעל הבית, והוא קד לפני קידה, ואמר שאני עושה מעשה אצילי למען ארצי והוא יעזור לי עם אריזת האופניים והגעה לשדה. מטבע הדברים שארית היום הוקדשה להכנות לטיסה. ניקולס היה פשוט מדהים. הוא השיג לי ארגז קרטון לאופניים, הסיע אותי לקנות ניילונים וסלוטייפ, העמיד לרשותי את החצר האחורית ואפשר לי להישאר בגסטהאוס עד הטיסה. תודה ניקולס! 


אתמול, בשלוש אחר הצוהריים, בני אסף אותי מנתב"ג, שמנו את האופניים בבית ורצתי לקלפי. אז המסע הזה דווקא לא הסתיים באיזו מגה סיטי, אלא בקלפי בדאון טאון תל אביב. גם כזה עוד לא היה לי. 

בימים הקרובים אכתוב פוסט סיכום למסע המיוחד הזה עם תובנות ומסקנות, וגם על ציוד והתנהלות בגשם - אל תלכו רחוק!

יום חמישי, 12 בספטמבר 2019

מגלזגו לבלפסט

גלאזגו הפסידה אותי. השתכנתי במלון עלוב, הכי זול שמצאתי, הכי קרוב למרכז העיר, במטרה לצאת מחר השקם בבוקר לדרך דרום מערבה אל החוף הים הצפוני, שם אעלה על מסלול נשיונל 7 שיוביל אותי דרומה אל קיירנריאן, למסוף המעבורות הנוסעות לבלפסט. זו דרך של כ 200 ק"מ, וקיוותי לעשות אותה בשלושה ימים. היה לי ברור שגלאזגו תדרוש ממני שלושה ארבעה ימים לפחות, והחלטתי שבפעם אחרת. עכשיו אירלנד קוראת לי, ואין לי סבלנות. בערב הסתובבתי קצת ברחובות, נגני רחוב, מבנים מרשימים ומסוגרים, דוכני זבל המכונים "פיצה-בורגר-קבב". הייתי רעב. חיפשתי מקום קצת יותר סביר.


מאוחר יותר חלפתי על פני מסעדה אינדונזית צנועה. התפריט היה בסינית ולא הבנתי אותו. נכנסתי. האינדונזית הקטנה והחייכנית שמאחורי הקופה ראתה שאני מהסס, יצאה מעבר לדלפק, אחזה אותי בשרוול ומשכה אותי פנימה. אינדונזית נוספת בפנים, כולה חיוכים וקידות הצביע לי על סירים מבעבעים, פתחה מכסים וסימנה לי להריח. כשראתה שאני עדיין לא מחליט, החליפה כמה מילים קולניות עם הקופאית, אחזה במותני והפנתה אותי לאחת הקלחות, מביטה לתוך עיניי וקדה בלי הפסקה. מלבדי לא היה איש בחנות, ואני הייתי כנראה צעצוע נהדר בשבילן להעביר את הזמן. בסדר, הנהנתי, מקבל את ההמלצה. מיד שתיהן צחקו ושמחו, אחזו במותניי משני הצדדים הושיבו אותי לשולחן. זה היה מרק קהה וסמיך, עמוס בכל טוב שרק את חלקו זיהיתי, טעים מאוד וחריף ביותר. 


אחר כך היו הזמנות ושליחים, כולם על אופניים, באו והלכו, והבנות היו עסוקות. אני המשכתי לשבת שם וקיבלתי תה בלי שביקשתי, ומעת לעת, כשלאחת מהן היה רגע זמן, היא באה וישבה לידי. בהמשך קיבלתי גם קינוח, פודינג אורז בטעם קוקוס עם אגוזים. לאחר יותר משעתיים, כשהבנות החלו לעסוק בניקיונות וסידורים, הבנתי ששעת הסגירה מתקרבת וקמתי לשלם. ושוב החלה סדרה של חיוכים וקידות. הופתעתי לראות שהחשבון היה רק על המרק - 6.30. הוצאתי שטר של עשר ולא הסכמתי לקבל את העודף. כשהקופאית התעקשה, לקחתי את המטבעות, הפשלתי לה את הסינר לקול ציחקוקיה, מיששתי עד שמצאתי כיס, ושלשתי פנימה את המטבעות. וכשהטבחית שמעה שאני עוזב היא באה החוצה בריצה ובקריאות אכזבה ונתנה לי חיבוק. תודה בנות. חיממתן לי את הלב והשארתן לי טעם מתוק מגלאזגו. בלעדיכן לא בטוח שהייתי בכלל זוכר שעברתי פה. ואם אי פעם תעברו בגלאגו ויהיה לכם קר ובודד, כנסו למסעדה האינדונזית הקטנה עם האורות האדומים. לא תצטערו. 

החנות האדומה הראשונה מימין. לא לפספס! 

הרכיבה לקיירנריאן ערכה שלושה ימים. הגשם פחת, אבל במקומו בא הקור והרוח הנגדית. עברתי שרשרות של גבעות, חציתי נהרות, וצברתי 1000-1500 מטר טיפוס מצטבר בכל יום. אתרי הקמפינג באזורים האלה הם למעשה אתרי קארוונים נייחים, מה שאנחנו קוראים 'מבנים יבילים', ולא מקבלים אוהלים. אבל באחד הלילות האלה, באזור לא מיושב ובאין אופציה אחרת נכנסתי לקמפ כזה, והצלחתי לשכנע אותם לאפשר לי להקים את האוהל שלי שם. המקום היה יפה ונעים, אבל קר במיוחד ולא הוצאתי את האף מהאוהל כל הערב. ובכלל, כבר סתיו, וקר מאוד. 


המעבורת לבלפסט הייתה יקרה במיוחד: 44 פאונד לאדם עם אופניים, להפלגה של שעתיים. מחיר מופקע. וכשהגעתי לבלפסט קצת יצא לי האוויר. יצאתי מהמעבורת וכעבור 4 ק"מ הגעתי למרכז העיר. מה עכשיו? כבר כשבוע שאני חותר לכאן, ברכבת באוניה ובאופניים, ומה? עוד עיר? ישבתי בגן שסביב בניין העירייה, המוגזם ביותר בגודלו ובקישוטיו, כמו עוגת חתונה ענקית ממרגרינה וסוכר, לא משהו שאתה רוצה לטעום. 

על המעבורת

הסיטי הול של בלפסט

בדקתי בגוגל מה יש לעשות בבלפסט. שום דבר לא משך אותי במיוחד, מלבד מספנת "הארלנד אנד וולף" שבה בנו את הטיטניק (ואני הרי חובב ספינות באשר הן), ומוזיאון הטיטניק באותו אתר. בערב באכסניה קראתי שבלפסט היא עיר פועלי תעשייה שכולה סובבת ומתפרנסת משתי המספנות שלה, שבהן בונים את האוניות הגדולות בעולם. אולי זה מסביר את השיממון ברחובות שלא ראיתי דבר כזה - בשש בערב כל העיר נטרקת, הקניונים נסגרים, בעלי החנויות נועלים, ובשבע כבר אין כלב ברחוב. רק אני ורוח הסתיו המקפיאה… 

בית האופרה. עוד מרמלדה מאבן

דבר ראשון אתה רואה את עגורני המסילה הענקיים ביותר שראית בחיים…  ואז, מעבר לנהר, נחשף לפניך מבנה אדריכלי בלתי נתפס, עם כל כך הרבה זוויות, שלא ברור איך בכלל להסתכל על זה. מה שכן ברור שזוהי יצירה אדריכלית מהממת, שמתאימה בול לספר את הסיפור על בנייתה של "האונייה שלא יכולה לטבוע"  וטבעה בהפלגת הבכורה שלה - הטיטניק. עוד לפני שנכנסתי עשיתי כל מאמץ לצלם את המבנה בצורה שתבטא במשהו את המדהימות. והתצוגה בפנים, מה יש להגיד, חתיכת מסע שמכניס אותך למספנה, לחדר השרטוטים, לבנית האוניה מהשדרה ועד הנברשות, לאירוע השקת האוניה כשכל העיר צופה במחזה, ועד להתנגשות בקרחון, לטביעה, וגם, מאה שנה קדימה, גילוי השברים במעמקי הים. תצוגה מרתקת. זו בלפסט. 

העגורן הענק של הרלנד את וולף

המוזיאון

קטע מהמבנה בפנים

אחת הסצנות בתצוגה

ושוב יצאתי אל הקור והגשם, לדרך של מאתיים קילומטר / שלושה ימי רכיבה, אל דאבלין. זה היה יום קשה עם רוחות נגדיות מקפיאות וגשם דק מהסוג הזוויתי, ובקושי הצלחתי להתקדם. נכנסתי לאיזה מקדונלדס בעיקר כדי לנוח ולתפוס מחסה, וחיפשתי אפשרויות לינה. קמפינג כבר לא בא בחשבון, גם הוסטלים אין בסביבה, ונותרתי רק עם הבד-אנד-ברקפסט האקראיים שבדרך, וכך נפלתי על הבית המופלא של אליזבת ואלכסנדר הנהדרים, שפינקו אותי בכל מה שאפשר, שיכנו אותי בחדר ענק שהוא דירה שלמה. בערב, כשפגשתי את אליזבת במרפסת, היא אמרה לי שהם מאוד מתפעלים מהמסע שלי והם מכינים לי הפתעה לבוקר. מה זה יכול להיות? 

זוג שפגשתי בדרך

הבוקר בא והוזמנתי לברקפסט, ובעוד אליזבת מגישה לשאר האורחים, היא אומרת לי אתה תחכה. אלכסנדר עובד על הברקפסט שלך. ואז יוצא אלכסנדר מהמטבח עם מגש גדול, ועליו - תחזיקו חזק - חביתת פטריות מפונפנת, סלט ערבי קצוץ דק (במקום פטרוזיליה שמיר, אבל עזבו קטנות), סט גבינות, ולחם שחור פרוס עבה! ארוחת בוקר ישראלית על כל פרטיה ודיקדוקיה! כמעט פרצתי בבכי, נשבע לכם. מסתבר שבתחילת הקיץ היו אצלם שלוש משפחות ישראליות למשך שבוע, ולימדו אותם מה זה ארוחת בוקר ישראלית. הברקפסט הזו עם כל הפטפטת והחוויות מסביב נמשכה עד הצוהרים, ורק בסביבות 12:30 עליתי על האופניים עם בטן מפוצצת ושיר בלב. כמה קילומטרים אצליח להתקדם במצב הזה לפני החושך? 

יצא לים פרונקל. אמיתי. 17 ק"מ מהחוף

 

יום ראשון, 8 בספטמבר 2019

רכבות וספינות

"אם שמך 'אשל', הקש 7"
7
"מר אשל, תודה על הזמנתך. קוד הכניסה הוא 2171. כשתהייה בפנים הקש 1"
1
"למולך שולחן כתיבה, עליו, בין שאר המעטפות, תמצא מעטפה עם שמך. תמצא בה את מפתח חדרך ואת אביזרי הטואלטיקה שלך. כשתהיה מוכן לאחסון האופניים שלך, הקש 4"
4
"בעומדך מול דלת הכניסה, צעד עם אופנייך 20 יארד שמאלה והקף את הבניין. מאחור תמצא שער ירוק. השחל ידך דרך המגרעת שבמשקוף ופתח את הסוגר. המשך על השביל 10 יארד עד לחדר הכביסה. כאן תוכל לאפסן את האופניים. כשתהיה מוכן, הקש 3"
3
"מר אשל, אנו מקבלים את פניך בברכה ומאחלים לך שהייה נעימה! באם יש לך שאלה או בעיה, חייג שוב והקש 9"


כזה עוד לא היה לי. ותאמינו לי - אני אחד שהיה לו. המקום היה נקי ומצוחצח, החדר קטן אבל מאורגן ומצוייד היטב, ומהחלון היה לי אפילו נוף חלקי למפרץ. בכל הערב, הלילה והבוקר לא פגשתי נפש חיה, אבל שמעתי רחשים של דיירים אחרים סופרים יארדים במסדרון. או! חשבתי לעצמי, בשביל זה באתי לסקוטלנד, בשביל חוויות ייחודיות שלא חוויתי מעולם, גם אם הן קצת משונות! 


כשיצאתי בבוקר, לא התאפקתי וסימסתי לאותו מספר: "! just left. tnx, was good"  לא חלפו שניות והתשובה הגיעה: "👍 … safe journey onwards"
אז יש נשמה מאחורי המכונה!  עוד שעה ארוכה דיוושתי וניסיתי לנחש אם זו אישה או גבר. אני אומר אישה. (למרות שההוראות היו בקול גברי, אבל של קריין מקצועי) מה אומרים? 


לאחר שלושה ימים ו 170 ק"מ של רכיבה דרומה מפורט ויליאם, לאורך הלוכים שבדרך ובגשם שלא פסק לשניה, הגעתי לפאתי אובאן. כשנותרו לי עשרה ק"מ אל העיר, מצאתי תחנת אוטובוס ישנה להסתתר בה ולחפש מלון. השעה הייתה שעת אחה"צ מוקדמת יחסית, וקיוותי לערב ארוך במלון טוב, עם מקלחת חמה מדוגמת במיוחד. הייתי זקוק למנוחה חמימה ויבשה כמו אוויר לנשימה. המחירים יקרים מאוד, אבל מצאתי משהו, וגם מצאתי את המשכו של שביל האופניים 78, שנפרד בנקודה זו מהכביש ונכנס ליער בין גבעות לעשרת הקילומטרים שנותרו. ואז, כמה דקות לאחר שיצאתי אל הקור, כבר הרחק בתוך היער, ארובות השמיים נפתחו ומטח גשם מטורף ניטח, יחד עם משבי רוח עזים ביותר, עד שלא יכולתי בכלל להתקדם ונאלצתי לעצור ולרדת מהאופניים ולשאול את יד הגורל למה ככה עצבן? אי אפשר לתת לי עוד חצי שעה? 


וכשאני יוצא מהיער וגולש באיטיות מופלגת בתוך המבול, בשביל שהפך לנחל אל העיר, לפתע הכל נפסק והשתררה דממה. שניות לאחר מיכן השמש השוקעת מצאה סדק והציצה, והמפרץ היפהפה נגלה לעיני כשהוא שטוף באור יקרות... רועד ונוטף עצרתי והוצאתי את הסמרט לצילום תודה לכבוד גורל ומזל, האלים שלי, שהביאוני עד הלום. 


אובאן עיר יפה, עתיקה, וכמובן תיירותית לאין-קץ. נכנסתי למסעדה, לבית תה ולפאב בזה אחר זה, פטפטתי עם ליידיס, צחקתי עם שיכורים, וגררתי את עצמי לחדר בשעות הקטנות. מפתיע ככל שזה ישמע - הסקוטים, שמדברים בניב משונה ולא מובן כמי שיש להם פרונקל בגרון - אני מבין אותם! (כמו שהבנתי את הקירגיזים בהרי הפמיר) והם אנשים ממש זורמים וכיפיים! 


באובאן יש מסוף מעבורות גדול, והלכתי להתעניין איך אני יכול להתקדם דרומה דרך אי או שניים, ובאיזה שהוא שלב לחצות לאירלנד. אבל הסתבר לי שזה ממש מסובך, כי לחלק מהאיים יש מעבורת רק פעמיים בשבוע, וכדי לחצות לאירלנד אני צריך להחליף מעבורת באיזה נמל אחר וכל העסק יעלה הון. קצת התאכזבתי. מיציתי פה את האזור והגשם ורציתי לשנות כיוון, להחליף אווירה. וכמו שאני יוצא ממסוף המעבורות, ממש נקסט דור - תחנת רכבת. נכנסתי. יש רכבת ב 12 מגיעה לגלזגו ברבע לחמש ויש לך מזל גדול, אומרת לי הטלרית, נותר מקום אחרון לאופניים! מפעל הפיס! 



כשהגעתי לרכבת קיבל את פניי סדרן במדים, שהוביל אותי אל הקרון הנכון ואל מטלה האופניים שרשום על שמי בטאבו. זה קטע שלם בקרון שמיועד לאופניים והיו שם 12 זוגות, כולם אופניי טורינג עמוסים כמו שלי. במשך הנסיעה דיברתי עם כמה מהם, ומסתבר שכולם על אותו מסלול (שאני גיליתי בדיעבד שאני עליו) ולאור התחזית לשבוע הקרוב - גשם - החליטו לשנות כיוון, ממש כמוני.
אז אולי אני לא כל כך יוצא דופן, אחרי הכל?