טורינג חשמלי | האופניים

 Specialized Turbo Vado SL 4.0 EQ

לפני שנכנס לעיניין, חשוב להבין כמה דברים:

ראשית, זו לא סקירה טכנית. אם תרצו פרטים, רכיבים וכו' כנסו לדף המוצר. לינק בהמשך.

שנית, זו דעה אישית מנקודת המבט שלי כבייק-טורר, לאחר כחודש וכ 1500 ק"מ על האופניים. מה חיפשתי, למה ציפיתי ועד כמה הציפיות שלי התגשמו. 

אני מאמין שמי שמחפש אופניים חשמליים למסעות אפיים חוצי ארצות, ימצא כאן המון אינפורמציה רלוונטית, כמו גם דרך חשיבה ותובנות שיעזרו לו בבחירת האופניים החשמליים שלו. 

לינק לדף המוצר:

https://www.balfesbikes.co.uk/bikes/electric-bikes/specialized-turbo-vado-sl-40-eq-hybrid-electric-bike-2022-in-smoke-black__31226

אוקיי, מתחילים.

 מה חיפשתי

אני ותיק במסעות חוצי יבשות, מי שמכיר אותי יודע, מי שלא, נא להכיר. תעשו "חמוש באופניים" בגוגל. עד היום רכבתי על אופניים רגילים, בתחילה סלסה אל-מריאצ'י, בהמשך קונה רוב. אבל השנים חלפו והאסטמה שלי הרימה ראש, ואין לי שום כוונה לוותר על התחביב של החיים שלי. לכן חיפשתי אופניים מתאימים לטורינג עם עזרה חשמלית קטנה, לא איזה מפלצת וואטים, רק כדי לפצות על מה שהגיל והמחלה לקחו. היה לי חשוב גם שהאופניים לא יהיו כבדים מידי (רוב החשמליים בשוק שוקלים 23-26 קילו) כי אני מעמיס על האופניים ציוד מלא: אוהל וציוד שינה, ערכת בישול ואוכל, ביגוד לקור ולגשם וכו', ובנוסף, אם אני על חשמליים אז גם מטען, כבלים וכל מה שקשור. ואת כל החבילה הזו אני צריך להיות מסוגל להעלות לרכבת או למשאית, להעלות במדרגות, להרים ולעבור נחל, בוץ או שטח בלתי רכיב.

הסלסה שלי במסע חוצה אמריקה

לאחרונה חברות רבות יצאו עם אופני כביש חשמליים, בעלי מנוע קליל (וחלש יותר) וסוללה קטנה יותר ששוקלים 13-15 קילו. מבחינת המשקל זה יכול להתאים לי, אבל בדרך כלל אופני כביש לא מתאימים לנשיאת מטען ואין בהם נקודות עגינה לסבלים. אופניים כאלה ניראים לכאורה מתאימים יותר למה שחיפשתי, והתחלתי לחפור בכיוון הזה, וכך עליתי על הספשלייזד האלה.

מה זה האופניים האלה:

מוגדרים עיר/הייבריד. שילדת אלומיניום, גיאומטריה קלאסית דומה לאופניי גראבל, כידון שטוח, גלגלים 700c עם צמיגים 700/38 מתואמים לכביש רטוב ודרכי עפר, הילוכים 1X11 של סראם, בלמים הידראוליים טראקטו, מנוע 240 וואט וסוללה פנימית 320Wh. האופניים כוללים כנפיים וסבל אחורי מובנה, ויש אפשרות לסוללה חיצונית נוספת שנקראת "ריינג' אקסטנדר" שנכנסת למתקן בקבוק ובקיבולת 160Wh. לאופניים מערכת תאורה מובנית, וכל הסיפור הזה (כולל הסבל והכנפיים, לא כולל אקסטנדר) שוקל 15 קילו! האקסטנדר שוקל 1 ק"ג, אני רכשתי 2 כאלה וכבל מיוחד שמאפשר טעינה של שתי הסוללות במקביל, כי רציתי טווח בין טעינה לטעינה שיספיק לי ליומיים רכיבה עם רזרבה למקרה שאני חונה לילה בר בשטח, מה שאני אוהב. ועוד משהו חשוב - על המזלג יש נקודות עגינה לסבל קדמי בתקן Low rider. שמאפשר לי לרכוב עם 4 תיקי צד, כמו שאני רגיל. 

הקונה בבייקפקינג בארץ

רכשתי את האופניים ושני האקסטנדרים באינטרנט ב BIKE24, חנות מוכרת ואמינה שהחנות הפיזית שלהם ממוקמת בדרזדן, גרמניה, שידעתי שאני יכול לבלבל להם את המוח בלי בעיות. אבל לא הייתי צריך! לפי ההזמנה הם הבינו למה אני שואף, וקבעו לי פגישה מיוחדת עם מכנופן מומחה, והאופניים חיכו לי מורכבים ומוכנים + מולטי טול ו 5 חטיפי אנרגיה מתנה. תענוג!

 לאחר סיבוב ניסיון קצר מיהרתי לגסטהאוס, הרכבתי את הסבל הקדמי שהבאתי איתי מהבית ואת ארבעת התיקים, ויצאתי ליום ניסיון סביב דרזדן. רכבתי 40 ק"מ וניסיתי הכל, עליות, ירידות, שבילי עפר, והכל היה תקין וזורם. למחרת בבוקר עברתי בחנות רק כדי להגיד שהכל בסדר ויצאתי לדרך. 

עם מטען מלא

טעינה וטווח

בגרמניה כמעט כל רוכבי הטורינג הם זוגות מבוגרים על חשמליים. הם לא סוחבים אוהל ולא ערכת בישול, ורוכבים מצימר לצימר, לוקחים את הסוללה איתם למעלה לחדר לטעינה ויורדים למסעדה לאכול. כאן גיליתי בעיה שכלל לא עלתה בדעתי: את הסוללה הראשית אצלי אי אפשר לשלוף, צריך לפרק את המנוע בשביל זה, ואם עושים את זה ספשלייזד מסירים כל אחריות או שירות, מה שנקרא 'לך חפש'. זה אומר שבמקום לעלות לחדר לנוח אחרי יום רכיבה, אני צריך להתחיל להתדיין/להתחנן/להתמקח עם בעל הבית שיוציא לי איזה כבל, ולרדת כל שעה לבדוק מה נשמע עם הטעינה. באסה. 

אביזרי הטעינה והניירת, הכל בתוך תיק מדוגם שהגיע עם האופניים

ציפיות מול מציאות

יש לי בבית כבר כ 3 שנים אופני מרידה חשמליים 1-600 (23 קילו עם סוללה 504Wh). לאומתם, המנוע חלש בצורה ניכרת אבל מספיק. לאופניים שלוש דרגות עזרה: אקו 35%, ספורט 65% ובוסט 100%.  בימים הראשונים התעייפתי ברכיבה והחלפתי הרבה בין המצבים על כל עליונת, מה שאכל סוללה בלי מלח. עד שלקחתי את הזמן, פתחתי את אפליקצית הניהול של ספשלייזד ושיניתי במקצת את פעולת המנוע, אקו ל 40% וספורט ל 70%, והכל הסתדר. אני רוכב 90% מהזמן על אקו. תכונה טובה של האופניים - כשרוכבים בלי מנוע, המנוע מתנתק לחלוטין ואלו אופניים רגילים לגמרי, כך שאם תיגמר הסוללה אני יכול להמשיך רגיל ולא צריך להזמין גרר. מרגיע!

ועוד הערה לעניין הטעינה: טעינה מלאה אורכת כשלוש שעות, ולא משנה אם טוענים אחת או שתי סוללות במקביל באמצעות הכבל המפוצל. כלומר אם הגעתי לקמפ ואני צריך לטעון את כולן, יקח לי לא פחות משש שעות! ואם עומד לרשותי רק שקע אחד, גם הסמרטפון צריך לעמוד בתור...

אבל באחת הפעמים גיליתי באפליקציה שאני יכול להגיד לאופניים לגמור קודם את הסוללה החיצונית, האקסטנדר, ואז להתחיל עם הראשית. הופה! עולם חדש של אפשרויות נפתח. 

כאן נעבור רגע לטווח ונחזור…

סוללה חיצונית אחת מספיקה לי לכ 30 ק"מ הרריים עם 600-700 מטר טיפוס מצטבר, או עד 45 ק"מ מישוריים יחסית עם כ 250 מטר טיפוס. כלומר שני האקסטנדרים, שאותם אני יכול להחליף בחצי דקה בצד הדרך, נותנים לי בעצם יום רכיבה מלא מלא בלי לגעת בסוללה הראשית, כך שאני יכול לעלות לחדר ולטעון שם, ואם ארצה אני יכול למשוך יומיים מלאים - 120 ק"מ לפחות עם מעל 2000 מטר טיפוס בשטח הררי, והרבה יותר מזה באזור שטוח, לאורך נהר נניח. וזה מה שרציתי!

עוד הערה חשובה לעניין הטווח: התצורה שבה אני רוכב - ארבעה תיקי צד, שניים לפנים ושניים מאחור ותיק כידון, משפיעה מאוד על צריכת האנרגיה כי התיקים הם כמו מפרשים ענקיים שפרושים לצדדים ולגמרי לא אווירודינמיים, ורוח נגדית, אפילו לא חזקה, צורכת יותר סוללה באופן שצריך לקחת אותו בחשבון, ממש כמו עליה. תצורה בסגנון בייקפקינג ללא תיקים בולטים מידי לצדדים תתאים יותר מהבחינה הזו. רשמתי לי למסע הבא.

בר בשטח

אבל…

עם כל השמחה בכל זאת יש אבל קטן. אם חלמתי להיות ציפור דרור ולרכוב ממש כמו פעם רק עם חשמלון קטן שעוזר לי טיפה, אז חלמתי. תמיד בירכתי המוח אני מחשב את מצב הסוללות, מחשב מרחקים עד הטעינה הבאה, מנסה להתאמץ יותר עם הרגליים כדי לחסוך סוללה, ואפילו מעדיף קמפינג על פני צימר כי בקמפינג אפשר להעמיד את האופניים על הדשא צמוד לנקודת החשמל, וזהו. ואם בזמנים ההם ידעתי להתגבר על כל תקלה באופניים (חוץ משילדה שבורה נגיד), עכשיו מתגנב לי חשש קטן שמשהו בחשמליאדה שבתוכו יתקלקל, ואין לי מושג. ואם אנסה לסדר את זה לבד או אלך לחשמלאי טוסטוסים הקרוב, ספשלייזד יתעצבנו ויסירו כל אחריות ושירות. 

זה לא ציפור ולא דרור. לא לגמרי.

ועוד אבל אחד קטן אבל קריטי

אי אפשר לטוס עם אופניים חשמליים. זה מה שאילץ אותי (חוץ מהיבואנים הדפוקים בארץ שלא מייבאים בכלל אופניים מז'אנר הזה) לרכוש את האופניים בחו"ל, וגם להשאיר אותם באירופה בתום המסע עד לאביב הבא. אז מצאתי פתרונות, ידידה של ידידה של חבר שגרה בקאן, צרפת, הסכימה לאחסן לי את האופניים לחורף. כך קרה שלא התחלתי את המסע איפה שרציתי אלא איפה שבייק 24 גרים, ואני אסיים אותו איפה שהחברה של חברה גרה, ושם גם אתחיל את המסע הבא. נו, אני מזכיר לעצמי, לא להתבכיין. אני הרי נהנה כל יום עד הגג.

ולאופניים עצמם

מדובר במוצר מעולה, מתוכנן ומהונדס למופת עד הפרטים הקטנים וניכר שהרבה ניסיון ומחשבה עומדים מאחוריו. תנוחת הרכיבה מאוד נוחה לי, כמו גם האוכף והפדלים. החלפתי רק את הגריפים לכאלו של הביוקר, לשם הפינוק. הרכיבים תואמים ואמינים, בלמים נושכים במידה, צמיגים מעולים שמקבילים לשוולבה מרטון האייקוניים עם אחיזה מצויינת על כביש רטוב וסבירה גם על דרכי עפר, מערכת הילוכים מדוייקת ומתקתקת, תאורה טובה שנראת מצויין גם ביום. יותר מחודש, יותר מ 1500 קילומטרים, שעות רבות של רכיבה בגשם שוטף, ושום תקלה, לא חשמלית ולא מכנית. אפילו לא קצת ניפוח צמיג. כמו שחבר פעם אמר "זה אופניים טובה, נוסעת נוסעת לא כואב לה".

בקיצור, אחלה אופניים, תענוג של מסע. ואם קראתם כאן שאני מתבכיין על כל מיני שטויות כי רציתי יותר מזה, זה סתם כי אני גרידי פרפקציוניסט פסיכי חולה נפש. ואם אני טיפה מתאכזב, זה רק מעצמי שאני כבר לא מסוגל בלי חשמל.

כי זה אופי האדם - תמיד לרצות יותר.

מה שעשיתי בבאזל ומה שוולו 6 עשה לי

  לפני שעתיים הגעתי לבזל. עיר חשובה, תולדות הציונות, תולדות שוויץ, תולדות אירופה, מפגש גבולות. לקחתי מראש שלושה לילות, גם כדי לנוח טיפה, גם לתת ריספקט, בכל זאת תולדות ותולדות - אי אפשר לחלוף ולהגיד הייתי. אבל איך אני ניגש? שאלתי את עצמי, לאן אני ניגש? עוד פעם קתדרלת 'גבירתנו'? עוד מוזיאון שאסור לפספס? הרגע הייתי במינכן, דקה לפני זה בדרזדן, אז עוד 'מגדל הפעמונים', כיכר היחפנים? גשר היונים? לא אטרקטיבי לי ה"אטרקציות". ואז הופיעה הודעה מחבר, "אבא שלי קבור שם" וקטע מפה עם סימון בית הקברות היהודי. זהו! קפצתי, יש לי איך לגשת! עוד לפני שהווי פיי הספיק להבהב כבר תקתקתי "מחר בבוקר אני שם!" 

בית קברות זה מקום טוב. מקום למחשבה, להגות. אמנם קבורים שם מתים, אבל זה מקום חי מאוד. אנשים חיים באים לשם, בשקט, בכבוד, עם כל הנשמה בחוץ. כי המת שלהם ציווה להם חיים. אני מסתובב בין הקברים, לאו דווקא המפוארים, מחפש את הנידחים, השכוחים, מפענח את השמות, "ארמנדו הלוי", "מרגליתא בת אברם", "יצחק הכהן" מחשב את תוחלת החיים. זה בן 63, מצבה נוטה לצד, כמעט מחוקה. והינה מצבה קטנטנה, שבורה, מישהו אסף את השברים. בת 4 אני מצליח לפענח. מניח אבן קטנה. הרחק הרחק מהמולת התיירים, מהבל האטרקציות - וכל התולדות כולם.

לא שכחו אותך ילדה

הסבר בא בווצאפ: "אתה נכנס, רואה מבנה, שמאלה וקצת הלאה, מיכאל קנופפמכר". לאקוני משהו. אלפי קברים באגף שמאל, יש'ך עוד רמז אולי? … "זה לא רחוק מחומת הרחוב". אוקיי, זה יספיק. אני בעל אופניים ויכול להתגלגל בין כל השורות, ומחפש קבר טרי ללא מצבה, קרוב לחומה. קל! טיפה סבלנות ו… הינה, מצאתי! 

החבר מצידו האחר של הווצאפ התרגש. גם אני. כמו שאמרתי - בית קברות זה מקום של אנשים חיים עם נשמה. 

היה חם. שטפתי פנים וניגשתי אל העיר.

הסתובבתי ברחובות. ראיתי אמנות רחוב נהדרת, ראיתי נגני רחוב, שמתי מטבע אפילו שניים. לא נכנסתי לשום מוזיאון או קתדרלה. כשהייתי רעב, חיפשתי מסעדה צדדית, קטנה, והזמנתי את המנה היקרה ביותר בתפריט. זה היה אוסובוקו מהמם בתוך נזיד חום כבד, עם סלסילת לחם שחור. 

עכשיו אני יכול להגיד הייתי בבאזל. ומה עשיתי בבאזל? הנחתי אבן על קברו הטרי של אביו של חבר. יותר משעשיתי במאה ערים אחרות.

"גבירתנו" הבאזלית. לא נכנסתי הפעם

גם זה בבאזל

אחר כך עזבתי את באזל, ועד מהרה גם את הריין, רכבתי קילומטרים רבים לאורך תעלות שעולות שערים שערים במעלה הגבעות, ואחרי עוד קמפינג מקסים (אני יודע, על כל הקמפינגים אני אומר מקסים - כי הם מקסימים!) חברתי לנהר מפותל.

הנופים התחלפו, עיירות, כפרים זעירים, ערי שדה קצת יותר גדולות. הייתי בודד על המסלול, ביערות, בין שדות, ואז ירד גשם, ואז פסק, ושוב ירד. אני לא נבהל מגשם, אבל איזה בעסה - גם הוא לא נבהל ממני! תפסה אותי סערה מטורפת באמצע הכלום לצד הנהר, ורכבתי בגשם שוטף ומול רוח צולפת כשלושים קילומטר עד שראיתי מסעדה עם אורות דולקים. מניסיון אני יודע שמסעדה או פאב שיש להם קומה שניה - יש שם חדרים. נוטף כולי נכנסתי, שאלתי. סי סי, נו פרובלם מיסייה, שים ת'וולו במחסן ותעלה. חדר 4. 

לא הספקתי להתארגן הגיע עוד ארטיק על אופניים כולו עולב וסימני שאלה. בעל הבית שהיה עסוק בהכנות לערב סימן לי, ואמרתי במקומו: "סי סי, נו פרובלם, ת'אופניים לכאן, קומה שנייה חדר 4". וכך פגשתי את שותפי לחדר הלילה, אנדריאס, איש צנום, גרמני, שחוזר מפורטוגל הביתה. ירדנו למסעדה, אכלנו, דיברנו, הייתה הופעה של שני גיטריסטים בלוזיסטים שניגנו ממש נהדר, היין עלה לראש ומחאתי כפיים עד שכאבו לי הידיים.

היורו וולו 6 הזה, אני אומר'כם, זה משהו!

רואים קומה שנייה? 20 יורו לשנינו, נקי ונעים.

אנדראס, שותפי לחדר

זמן לקפה

 הערב החל לרדת, והקמפ כולו עסוק בהכנות לארוחת הערב, מדליק מנגל, קוצצת בצל, צורח על אישתו. גם אני מדליק גזיה. קניתי בסופר קופסה קטנה של שעועית, אבל לא הייתה לה לשונית לפתיחה, צריך פותחן קופסאות כמו פעם, ואין לי. ניגשתי לקראוון של השכנים, הייתה שם איזו מסיבה קטנה, היו להם אורחים, בירות צחוקים, שאלתי אם יש פותחן. התחילה התרוצצות, חיפשו פה, חיפשו שם. אמרתי שלא חשוב, אני אפתח כבר עם מברג וחזרתי לאוהל שלי. הבעל אמר אבל יש לי, אני רק צריך למצוא אותו. כעבור כמה דקות הגיע אלי כולו צוהל עם אולר שוויצרי קטן שיש לו פותחן, וצ'יק, פתח לי את הקופסה. 

השכנים ברקע

למחרת בבוקר השכנים שנשארו לבדם, איש ואישה באמצע החיים, עבדו קשה. הם סגרו הכל, ארזו הכל, קיפלו הכל, עוזבים וחוזרים הביתה, ולא יחזרו לכאן עד הקיץ הבא. עזרתי להם קצת לכסות את המנגל, לקפל כיסאות, והלכתי לענייני. כשחזרתי מהחוף הם כבר סיימו, והיו ישובים מרוחקים זה מיזו בפרצופים נפולים על הספסל מול הנהר בשתיקה. יכולתי להרגיש במתח, בתוגת הפרידה שלהם. הבאתי את הכיסא שלי ושתי בירות מהשישיה שלי, וישבתי לידם. אט אט הם החלו לדבר, סיפרו על עצמם, על החופשה הנהדרת שהייתה להם השנה, על הקושי לחזור לאפרוריות החיים. לבסוף קמו לסידורים אחרונים ואני חזרתי לאוהל. פתאום הם באו אלי מחובקים ואוחזים ידיים, מחייכים כמו זוג צעיר ובידם האולר השוויצרי. "רוצים לתת לך אותו, הוא בטח עוד יעזור לך במסע שלך. אתה איש טוב.".

נכון חמוד?

הם נסעו, ואני נותרתי אם האולר ביד ומיד חיפשתי את הטבלט. פתאום היה לי צורך, בער לי לכתוב.

מאז עזבתי את אגם קונסטנץ פרק חדש במסע החל, שונה ואחר. הפרק הקודם, שלא היה לגמרי ממוקד ובלי יעד מוגדר, והיה בעצם התגברות על שפעת קשה שתקפה אותי בשבועיים הראשונים, והסתגלות לאופניים חדשים, חשמליים, שזה קונספט אחר לגמרי. אני גם השתניתי בשלוש השנים שחלפו מאז המסע האחרון, נהייתי קצת יושב בית, לכוד בזוועת הקורונה, באסון הפוליטיקה, במשחק הכסף, והייתי צריך לנער חלודה, לחזור לדרכים, להסתגל מחדש, כך שזה התחיל קשה. בימים הראשונים לא הצלחתי לרכוב יותר מ 30 קמ ביום עם כל החשמל, והגעתי לערב מותש ותשוש. קצת דרומה מדרזדן נקלעתי לאזור הררי נידח עם לעליות שלא נגמרות, שהוציאו את הנשמה לי ולסוללה. היה קר וגשום, ולא העזתי אפילו לחשוב על קמפינג. עברתי מצימר לצימר, משתעל כל הדרך. אבל רוחי לא נפלה, להיפך. ככל שהמסע נמשך, הרגשתי שאני מחלים ומתחזק, והטווח שלי גדל והלך, עד שהגעתי למינכן.

כל דרך יש לה את האופי המסוים שלה, ויש לה גם את הקהילה של העוברים בה, וכשאתה נוסע בה אתה הופך לחלק ממנה. אבל כל החלק הראשון הזה מדרזדן ועד ימת קונסטנץ לא הייתי על דרך ספציפית, אלא פשוט משכתי דרומה. וחיכיתי שארגיש טוב, שהמסע ידלק ויתחיל. גם האנשים שפגשתי בפרק הזה היו רובם ככולם גרמנים, כמעט כולם על חשמליים, תמיד בזוגות, לרוב מבוגרים. הם באו מכיוונים שונים והמשיכו לכיוונים אחרים, רק אני לבדי משכתי דרומה ודרומה. איש בלי דרך.

דרומה ממינכן זה התחיל להשתנות. מצאתי שאני כבר רוכב סביב 50-60 ק"מ ביום, פחות מפחד מהגשם, ואתרי הקמפינג המקסימים שעל גדות האגמים התחילו לקרוץ לי, וזה בהחלט סימן! כשהגעתי אל הצימר ההוא באלפים הגרמניים, שבו פגשתי את שני הרוכבים קלאוס וברונו (עליהם כתבתי בפוסט קודם) וזה היה אחרי יום של 52 קמ עם המון טיפוס מצטבר, ולא הייתי גמור או מותש לגמרי. זה היה הרגע שבו ידעתי ש"חמוש באופניים" חזר, והוא על הסוס!

אז עכשיו, אחרי שסיימתי עם ענייני המכס המעיקים, עליתי על יורו וולו 6, אחד המסלולים הפופולריים ביותר באירופה, שהולך מהאוקיאנוס האטלנטי אל הים השחור, אלפי קילומטרים. (למי שלא מכיר - יורו וולו הוא איגוד האופניים של האיחוד האירופי שמסמן מסלולי אופניים אפיים לאורך ולרוחב כל אירופה. את המסלולים מתכננים רוכבים מקומיים בכל מדינה, משהו כמו "שביל ישראל לאופניים" אצלנו, שמשורשרים למסלול אחד ארוך חוצה יבשת). אני חברתי לוולו 6 בשליש האחרון שלו (או הראשון, תלוי מאיפה מתחילים)  ומיד הרגשתי שאני על הדרך. כאן אני פוגש מידי יום רוכבים למרחקים ארוכים עם ציוד מלא, כמוני, והם תמיד מנפנפים לשלום כשחולפים על פניך, ואתה משיב בנפנוף, לפעמים עוצר ומחליפים כמה מילים. וזה אף פעם לא נמאס, זה כיף, זו קהילה! 

וכיאה לקהילה, לעיתים קרובות קורה שאתה פוגש אותם רוכבים בקמפינג הבא - בכל קמפ יש חלקת דשא המיועדת לרוכבים - וזו הזדמנות לפגוש רוכבים מכל העולם, לספר ולשמוע חוויות מהדרך, ולהחליף המלצות, טיפים ואינפורמציה, ואפילו לחלוק נגלה במכונת הכביסה… 

אז כמו שאתם מבינים, למרות קצת קשיים בהתחלה, חבל לרחם עלי, כי אני מרגיש בבית, באוהל שלי, על האופניים המדהימים שלי ובדרך שלי, מכסה מרחקים, רואה נופים, פוגש אנשים וישן כמו תינוק. אין על המסעות האלה!

מישהו מחפש מסלול לשבת?

Lanshen UL1 שלוש עונות - סקירה ודעה

  Lanshen UL1 שלוש עונות.

מבנה

האוהל בנוי כפירמידה מושלמת - עמוד אחד תומך באמצע (מקל הליכה או עמוד קרבון חזק ומעולה שנמכר בנפרד), וקירות משופעים לשישה כיוונים. אין אפשרות להקים את האוהל הזה בלי 6 יתדות. אבל הייתרון של המבנה הזה שהוא יציב בצורה בלתי רגילה מול רוח חזקה, הרבה יתר יציב מהקלאוד 2 שאנחנו מכירים, כי כמו תורן של מפרשית, מיתרים מתוחים מהעמוד לכל הכיוונים. הבד הוא אותו בד של הקלאוד (נקרא D20 נדמה לי), וההגנה מגשם היא מושלמת. האוהל בנוי מקיר אחד משלושה כיוונים, ורק בחזית יש גם קיר רשת נוסף. בתחתית הקירות מסביב יש פס צר של רשת לאיוורור, שמחופה היטב ע"י הירעה החיצונית.

נוחות

מרחב פנימי מעולה לאוהל יחיד, הייתי אומר ליחיד וחצי, נגיד מבוגר וילד או כלב. 

אפשר להכניס את כל הציוד פנימה ועדיין לשון בנוחות. שלא כמו בקלאוד 2, שיש לו קצת יותר שטח ריצפה, אבל גורם קצת לתחושה קלסטרופובית, וכדי להכנס אתה זוחל כמו לתוך מאורה, בלאנשן אין שום תחושה כזו ואתה פשוט משתרע על המיזרון. המרפסת המקורה גדולה יחסית, ויכולה להכיל את כל הציוד, נעליים וכו', בקלות, ולא ירטבו בגשם.

כל התיקים נכנסים תחת כנף אחת ויש בפנים המון מקום לספרים, צעצועים, חיות מחמד או מה שאתם לא יכולים בלי בתוך האוהל שלכם

הקמה

ההקמה של האוהל פשוטה יחסית, אבל טריקית. צריך להתנסות פעמיים שלוש כדי להבין את המבנה. ברגע שמובן זה קל. לי לקח בפעם הראשונה יותר מחצי שעה, בפעם השלישית 5-7 דקות, והאוהל מתוח ויפה כמו בתמונות.

גשם, רוח וקור

כבר הספקתי לישון באוהל כמה פעמים בגשם שנמשך שעות - שום כלום. יבש לחלוטין בפנים, כולל במרפסת. הצלחתי אפילו לבשל פסטה במרפסת מתוך האוהל כשבחוץ גשם. עם זאת, יש בעיה של התעבות בבוקר, והקירות רטובים מבפנים לגמרי. שלא כמו באוהל שני קירות, אין שום דבר שחוסם בינך לבין הרטיבות המאסיבית הזו, וצריך להתרגל לא לגעת בקירות בבוקר.

כאמור, האוהל יציב מאוד ברוח חזקה, אבל שלא כמו בקלאוד 2 שאתה יכול להדליק נר בפנים כשבחוץ רוח, בלאנשן כן מורגשת תנועת אוויר בפנים. לא משהו ממש מטריד, אבל הנר יכבה. 

על אף הקיר האחד והאיוורור הרב, האוהל כן צובר חום מסויים. בלילה קר, והיו לי כמה לילות כאלה של 5-7 מעלות, לאחר כמה דקות בפנים מורגשת חמימות לאומת החוץ. אולי טיפה פחות מאשר בקלאוד, אבל כן.

לסיכום:

יתרונות: 830 גרם כולל עמוד הקרבון יתדות וה-כל!

נארז לגודל זעיר להפתיע, כמו בקבוק 2 ליטר בערך

מרווח, מאוורר ונעים

יציב מאוד מול רוח חזקה

חסרונות: לא פרי סטנדיג. לא ניתן להקמה בכלל ללא 6 יתדות.

הגנה מרוח לא מושלמת

התעבות מים על הקירות מבפנים בבוקר

הקמה לא לגמרי אינטואטיבית

דעתי האישית: אחלה אוהל. לבייקפקרים, בייקטוררים, בקפקרים ולכל אולטרה לייטיסט באשר הוא - אין יותר מזה במשקל הזה.

איך הורגים יומיים בלי בושה

 כולם יודעים שאגם קונסטנץ הוא פסטורלי. אבל למה בדיוק הכוונה כשאומרים את זה? כשמגיעים אליו, מיד רואים שמדובר בבית חרושת עצום בהיקפו לתיירות. כלומר לכסף. ידוע גם שגזע האדם מתרגש ממקווי מים. זה יכול להיות כל דבר: ים, אגם, מאגר, בריכה, מעיין (גם כשכבר יבש), באר (גם סתומה זה דורות) ואפילו מי ביוב דולפים מהצנרת, כפי שמעיד המקרה של חבורת החרדים הנלהבים שגילו "נביעה" בתחתית אחד הישובים בפרוזדור, ומיד קראו לה על שם צדיק שהקריצו מהמקורות, בנו בריכה, הדירו נשים בקללות ת"ק פרסה מסביב, וטבלו במים הקדושים, שהיו בעלי ניחוח מיוחד (קצת מחניק אמנם) שנחשב סגולה לאריכות ימים, תוך מילמול תפילות ברכות ושבועות. עד מהרה הדבר עלה לפני המועצת, שמיהרו למנות רב בשכר מלא ושני גבאים למכירת הקמעות ולגביית הצדקות. הכל היה קדוש וטהור, עד שדליפת הביוב בישוב שלמעלה תוקנה, והמעין, אבוי, יבש. ה' נתן, ה' לקח.

לא שמימי אגם קונסטנץ, באושים, להיפך, אלה מי שלגים זכים אפילו מ"מי עדן" המבוקבקים שלנו. אבל למיליוני התיירים - כמו לחרדים שלנו - טיב המים לא איכפת, העיקר שמיליארדי הפיקסלים שבסמארפוניהם ייצרבו בצבעוניות שמיימית ויגרפו אוקיאנוס של לייקים, ואם אפשר גם כמה אלפי שיתופים להפצת הבשורה. 

וגם לימת קונסטנץ יש מועצת, שהקימה חברת מעבורות משותפת לשלוש המדינות החולקות את הימה - גרמניה, אוסטריה ושוויץ, וחוקקה שרק לחברה זו מותר להסיע נוסעים על מימי האגם, ומינתה משטרת ספינות מיוחדת לאכיפת החוק, והסמיכה אותה לגבות קנס מידי של אלפי יורו בלי משפט אפילו מדוגית זעירה שמסיעה אישה וכלב. כך נוצר המצב שהחברה דנן גובה לא פחות מ 37.30 יורו - אין הנחות לסטודנטים, ילדים או פנסיונרים, גם כלב/אופניים חייבים בתשלום - להפלגה של שעה ורבע מעיר לעיר. ומה עים תחרות חופשית שאלתם? מה? מה שאלתם???

אני התגלגלתי אל האגם מההרים בירידות משיבות נפש, וכשהאגם נגלה לי לרגע מבין העצים עצרתי לצלם (אצלי זה לא כל כך לצבירת לייקים, יותר להוכחה פורנזית שאני במו אופניי הגעתי עד כאן). אבל מה לעשות, שהשמיים עטו שמיכת עננים אפורה וכבדה, והפיקסלים שלי יצאו דהויים וחסרי צבע. בבושת פנים עליתי על האופניים והתגלגלתי בין הטיפות הראשונות למלון שהזמנתי מבעוד יום. לחדר שהוקצה לי היו שלל יתרונות. ראשית זה היה חדר יפהפה בעיצוב עדין ונקי באופן יוצא דופן. שנית, הוא היה באגף האחורי עם מרפסת חמודה הצופה לאגם. שלישית, יכולתי להחנות את האופניים בדיוק מתחת למרפסת שלי, ורביעית, הוא כלל ארוחת בוקר עשירה.

יעדי הבא היה בקצהו המרוחק של האגם - משרד המכס הגרמני שעל מפגש הגבולות, כדי להזדכות על המע"מ ששילמתי כשרכשתי את האופניים והציוד. לקחתי הפלגה לקונסטנץ וגיליתי שאני יכול לרדת בתחנת ביניים במירסבורג ולהמשיך בספינה הבאה, עשיתי סיור מרתק במבצר המקומי מימי הביניים, מבצר מעניין עם שיחזור כמעט אוטנטי של אגפים, כולל מרתף הכליאה וההוצאה להורג, המטבח ועוד. כשהגעתי לקונסטנץ, העיר הסמוכה לצ'ק פוינט , זה היה בשבת, והתברר  שהמשרד נפתח רק ביום שני. מה לעשות? לשרוף כאן יומיים במלונות במחירים מופקעים? לוותר על הכסף ולהתקדם (מדובר בכ 730 אוירו, המון!)? קניתי נקניקיה וקולה כדי לחשוב בהגיון. 

בינתיים הסתובבתי קצת בעיר העמוסה בתיירים נדחפים ברחובות כדי לקנות גלידה, בתוך פקקי תנועה אנושיים, עד שראיתי חנות לספורט אתגרי ונכנסתי כדי לרכוש בלון גז שנגמר לי, מה שהביא לי את הרעיון לחפש איזה קמפ יפה מיחוץ להמולה ושם להרוג את היומיים. איתרתי שני קמפים סמוכים על החוף כעשרה קמ מחוץ לעיר, ובעודי רוכב לשם הבחנתי בשלט קטן מוכר - מעגל הכוכבים של יורו וולו ובמרכזו "6"! והינה מצאתי את המסלול שלי לפרק הבא של המסע - יורו וולו 6, שהולך על הריין ועושה סיבוב בשוויץ ואז חותך לצרפת כל הדרך אל האוקיאנוס! יש יותר טוב מזה?

אז עכשיו אני כאן, על הכיסא בצל האוהל, האורז מתבשל על הגזיה (מה אורז, ריזוטו! למה להעליב את הבישולים שלי?), הסטייק שקניתי אצל הקצב בכפר הסמוך נצלה לו על המנגל של השכנים, ואני עוד מעט מסיים להרוג את היום השני! מחר המכס פותח ואני שם ראשון בתור.

נו, ראיתם איך כל זה קשור למסע? הפסקת פרסומות ומכס ומיד מתחיל הפרק הבא! הישארו איתי…

גם הפעם הם לא הצליחו!

 הראות הייתה כמאה מטר, מספיק כדי לא להיכנס בעמוד או במכונית חונה, לא מספיק בשביל לראות את הצומת הקרובה. את המשקפיים השקופים איבדתי מזמן, על משקפי השמש נאלצתי לוותר ולזרוק לאחד התיקים כדי בכל זאת לראות משהו בתוך מתחי הגשם המכים בפניי. אי שם בעומק כיס המעיל קול מכאני בגוון נשי מסונטז פקד: פנה ימינה. לא הצלחתי להבחין בשום פנייה, ימינה או שמאלה. לאחר אינספור פניות שלא היו או שהיו בכיוון ההפוך, חוש הכיוון הטבעי שלי, שהוא בדרך כלל טוב ואמין, כבר היה מבולבל לגמרי ושידר תחושה חזקה שאני בכלל לא בכיוון. אלא שבנסיבות האלה גם עליו לא סמכתי בשיט. ואז הכיס הודיע: אין קליטת גי פי אס. תודה על האינפורמציה העליזה והמעודדת, עניתי. איך שהוא, בריכוז מבט אילאי הצלחתי להבחין בתחנת אוטובוס כמה עשרות מטרים לפניי. התגלגלתי לשם, ואז הכיס השמיע גלינג משונה ואמר בקולו הנשי: מחשב מסלול מחדש. לפחות תגידי 'מחשבת' אם את מתחזה לאישה! צרחתי לתוך העלטה. הרוח שרקה לי בתשובה. התיישבתי בפינה היותר יבשה תחת הסככה לחשב את צעדיי הבאים, והוצאתי את הסמארטפון מהכיס. מצב הסוללה הראה 13% באדום. כשניסיתי לחבר את הפוור בנק מיד המסך ריצד והודיע: לא ניתן ליטעון עקב לחות בחיבור! לא ראיתי איך אחרי יומיים ללא אוכל ממשי אני יכול לגייס אנרגיה כלשהי לחשיבה, שלא לדבר על רכיבה.

אוקיי. נשימה. 

בואו נחזור להתחלה. 

זה היה בוקר שמשי וקריר. תכנת מזג האוויר חזתה סיכוי לגשם לקראת הערב, אבל מאחר ואני במגמת ירידה מההרים ולא צפוים יותר מידי טיפוסים, חשבתי שאם לא אשאף לרחוק מידי, אגיע הרבה לפני הגשם. מצאתי מלון שנראה נחמד 40 קמ קדימה בדיוק בכיוון שלי, הזמנתי, העתקתי את הכתובת לתוכנת הניווט ובעליצות של בוקר יצאתי לדרך. 

ואכן הדרך הייתה מקסימה, כמעט כולה בנתיבי אופניים יעודיים ומשולטים, נופי גלויה מקסימים, המון רוכבי טורינג שאומרים שלום או מנפנפים כשאתה חולף על פניהם, בקיצור - אווירת עושים חיים! 

אלא שהייתה לי בעיה אחת קריטית, זה יום ב' שהתברר כיום חג, ואתמול היה השבתון הנוצרי, כך שכבר משילשום בערב הכל סגור. לא סופרמרקט, לא מסעדה, בייקרי, קונדיטוריה, כלום! אתמול הסתדרתי אישהו עם מה שנותר לי בתיקים, בבוקר בישלתי קפה חזק עים ארבע כפיות סוכר וקיוותי שזה יניע אותי. אחרי כעשרים קילומטר זה נגמר והתחלתי להרגיש את החוסר האנרגיה. טרפתי את החטיף האחרון ואיכשהו שליתי מתחתית אחד התיקים ג'ל בודד שנשמט לשם, וחשבתי לסטות כמה קילומטרים לכיוון האוטוסטרדה שם בוודאי אמצא תחנת דלק פתוחה. כאן התחלתי להסתבך עם שערים נעולים ונחל שכדי לחצות אותו נאלצתי למשוך 3 קמ עד לגשר כדי לעבור אותו ולחזור כמובן, ואז התברר שתחנת הדלק נמצאת בצידה הנגדי של האוטוסטרדה ואין שום דרך לעבור לשם מלבד לרכוב כעשרה קמ עד המחלף הבא.

השמיים כבר התכסו עננים והתחיל להיות קר ממש. החלטתי לוותר ולחזור לחתור לכיוון המלון. 

[אין תמונה כי לא צילמתי]

בחוסר נשימה ובשרירים נוקשים הגעתי לכתובת, וזה היה מפעל סתמי. שום מלון ושום כלום. התברר שהגעתי לרחוב ולמספר הנכונים, אבל בעיירה אחרת! ואז גיליתי שהמלון שלח לי מייל עם הוראות בלתי קריאות בשחור על שחור (נשבע לכם, מצרף את צילום המסך להוכחה). נאלצתי לצלם מסך ולשחק עם הבהירות והקונטרסט כדי להצליח לקרוא משהו. הדף הודיע לי שעלי למלא טופס ארוך ומסובך, עם כל האינפורמציה - דרכון, כתובת, מאיין ולאן, לצלם דרכון ועוד כהנה וכהנה, לשלוח אותו שלוש ניסיונות עד שזה נקלט, ואז אקבל במייל חוזר קוד אקטיביישן למלון, וקוד נוסף לפתיחת הדלת. בקיצור - אין שם בן אדם! קפסולת בטון מכאנית! אלוהים! והטיפות הראשונות כבר נוקשות לי על הראש! וכשהכנסתי את הכתובת הנכונה התברר שיש לפניי 27 קמ עד לשם. אין ברירה, לבשתי את חליפת הגשם ויצאתי לדרך מקווה בכל ליבי שהפעם הכתובת נכונה והאקטיביישן אכן יעבוד. הגשם של סקוטלנד לא שבר אותי, אז כאן אני אשבר? פחחח, ניסיתי לעודד את עצמי, תמצאו לפלף אחר! 

מישהו יכול לקרוא משהו?

לא חלפו כמה קילומטרים ותוכנת מזג האוויר קפצה: "אזהרת סופת רעמים חמורה! " ומיד ירדה עלטה, הרוח הכתה ומטר זלעפות נחת על ראשי. שמתי אופניים על פול פאוור בתקווה שהסוללה לא תיגמר ולחצתי פדל. התקדמתי ככה בתוך גשם זלעפות כמה קילומטרים, ואז בא השלב שתוכנת הניווט התחילה לשגע אותי. ימינה,  שמאלה, מסלול חדש, שמאלה ימינה, אין קליטת ג'י פי אס. עד שעצרתי בתחנת האוטובוס ההיא, 13%  בסמרטפון ללא יכולת טעינה, 29 קמ טו גו, (כן, רכבתי לכיוון ההפוך!) תש כוחות, נואש ואבוד. הדלקתי סיגריה כדי לנוח קצת ולחשוב בהיגיון. למות כבר וזהו? לא נראה לי. לא מקום ראוי.

[לא צילמתי, דמיינו]

בחיטוט יסודי בכל התיקים מצאתי שנותרו לי חופן פסטה, שתי כפות שמן זית, וחצי שפורפרת רוטב עגבניות. סידרתי עים התיקים מגן רוח בפינת הסככה היבשה בעוד הגשם מצליף בכל העוצמה, בישלתי את הפסטה עם כל השמן והרוטב, וטרפתי. זה היה רעיון מעולה שממש אושש אותי. בנתיים הרוח קצת נרגעה והגשם נחלש. שמתי מצב טיסה במכשיר, סגרתי הכל מלבד המפה, הורדתי בהירות מסך למינימום ושיננתי את המסלול לקילומטרים הבאים, מידי כמה פניות הדלקתי מסך לחצי דקה ושיננתי את ההמשך הכל כדי לחסוך בסוללה, בלי הוראות מכניות, בלי גי' פי אס. ניווט חופשי. כי בשביל מה אני בוגר מדבר יהודה וערבות הנגב, לא ככה? 

כשהגעתי למלון הסמרטפון היה על 4% (!), ורכבתי 86 קילומטר, יותר מכפול ממה שתכננתי. עכשיו הייתי צריך לתקתק קודים מבלבלים עם 12 אותיות ומספרים לתוך קודן על קיר בבניין אטום, להבין מהו החדר שלי כדי לתקתק גם לו קוד כניסה, עד שלאחר לא מעט ניסיונות נשמע הזימזום והדלת נפתחה, ובשיניים נוקשות, בירכיים כושלות, אצבעות קפואות ונעליים אמבטיית קרח, נכנסתי פנימה. 

חשבתם להפיל אותי הפעם הה? מלמלתי לעבר החשכה שבחוץ. זובי. לא הצלחתם.