מסעות קומים
יום ראשון, 3 בדצמבר 2017
הבלקן - מסע בין עולמות חלק שני
יום שני, 20 בנובמבר 2017
הבלקן - מסע בין עולמות
לא עשיתי הכנות מדוקדקות למסע הזה. לא רציתי להידבק לאיזה מסלול פופולרי שכולם רוכבים בו. רציתי לגלות את הארץ, לא את התפאורה התיירותית שלה. הורדתי לסמראטפון את המפות של כל הבלקן לשימוש אוף-ליין, ושלושה מסלולים ידועים שחוצים אותו בדרכים שונות, מרוחקים מאות קילומטרים זה מזה, בלי שאני מחליט מראש באיזה מהם אני בוחר.
מסך הברזל
נחתי בווינה עם כרטיס לכיוון אחד. ווינה זה ווינה – עיר שכולה תפאורה. הסתובבתי קצת בארמונות, ישבתי בבתי קפה והזמנתי שניצל ווינאי. הכיף האמיתי היה באתר הקמפינג, שם הכרתי אנשים והשתתפתי במסיבת ברביקיו מגניבה והופעה בלתי נשכחת של תזמורת ביג בנד בסגנון רטרו. לאחר שלושה ימים של עצלות ונהנתנות בווינה, עליתי על האופניים ויצאתי לאורך הדנובה אל ברטיסלאבה שבסלובקיה. רק 70 ק"מ של רכיבה, ועולם אחר לגמרי. בשלב זה עדיין לא ידעתי שאני בעצם במסע בין עולמות. אם נגיד שווינה היא קצפת עם דובדבן, ברטיסלאבה היא לחם וגבינה. עיר שממהרת לעבודה בבוקר באין ספור חשמליות ואופניים, ונדלקת בערב לכמה שעות של אורות נוצצים ובארים אפלוליים.
מברטיסלאבה פניתי דרומה, על מסלול יורו וולו 13 "מסך הברזל", בדרך אופניים סלולה ונוחה ומסומנת למופת, כך שבימים הבאים זרמתי עם השלטים ולא נזקקתי למפה בכלל. המסלול הוביל על הגבול שבין הונגריה ואוסטריה, שני עולמות אחרים ושונים בתכלית זה מזה, כשבכל ערב אני משתכן בעולם אחר, בכיס אחד יש לי יורו ובשני פורינט ואני נאבק לא להתבלבל ולערבב בין המטבעות. שום דבר לא היה קל בימים האלה: ערב גרמנית נוקשה - ערב הונגרית מתנגנת. ערב עם אנשים חמורי סבר וקשי יום – ערב עם עשירים קרי מזג ואטומי מבט. ערב בחדר קטן ונעים במלון צנוע – ערב באתר קמפינג מפונפן שעולה פי ארבעה מהחדר של אתמול...
המסע מתחיל לתפוס כיוון
מכאן והלאה חתרתי את דרכי בניווט חופשי כשאני מתכנן בכל ערב את המסלול ליום המחר, והניווט והרכיבה תפסו את כל הפוקוס. הגבעות הנמוכות גבהו והפכו להרים, והתחלתי לשים לב למבנה הטופוגרפי של ארץ הבלקן, שהיא כולה רכסים רכסים, צרים וארוכים, שכיוונם צפון מערב לדרום מזרח, בדיוק בניצב לכיוון התנועה שלי. בכל יום או יומיים טיפסתי על הרכס התורן וגלשתי מעברו האחר, כשבאופק אני כבר רואה את הרכס הבא. עד שנפלתי על העיר קוסיג הקסומה, והבנתי שאני בעצם במסע שרשרת בין ערי מבצר עתיקות, יפות כמו תכשיטים, שנקרות בדרכי לגמרי במקרה…
כבר כמעט שהסתגלתי להונגריה, כשעברתי פתאום לעולם חדש – קרואטיה. זה נראה לי כאילו הדליקו את האור: אנשים חייכנים ואופטימיים לעומת ההונגרים הנוגים ומדוכדכים, דוכני פירות וירקות בכל מקום, והאוכל בכלל נהיה מגוון ועשיר עם פיצריות מהממות בכל פינה וואספרסו חזק וטוב, והרבה מהתושבים דוברי אנגלית או לפחות מבינים. ושוב נדרשתי לפנות כיס למטבע חדש – קונה, ולהסתגל לשער המרה חדש ולמחירים אחרים...
כשהגעתי לזגרב כעבור כמה ימים כבר הייתי עמוק בתוך המסע, מתקדם יפה, נהנה מהיערות ולא נבהל מעליות. זגרב, עיר מגובבת, מבולגנת וקצת פסיכית, הייתה בשבילי תחנה ראשונה. לצד הסתובבות בעיר העתיקה וחיפוש אובססיבי אחר המסעדה האולטימטיבית, התארגנתי להמשך המסע שכבר היה מגובש לי בראש: אל החוף האדריאטי ודרומה לאורך החוף עד צפון יוון, משם מזרחה אל סלוניקי, ועוד מזרחה אל ים מרמרה ואל איסטנבול. הסתובבתי בחנויות אאוט דור והצטיידתי במזרון מתנפח חדש (הישן התפנצ'ר) ובלוני גז ועוד כמה פריטים, ושלחתי הביתה בדואר כמה פריטים מיותרים.
הדרך אל החוף הייתה רכבת הרים מטורפת. כל יום טיפסתי על רכס בגובה שבין 800 ל 1200 מטר בכבישים צדדיים ובעליות תלולות, וצנחתי לעמק חדש, יפה יותר מקודמו. לא תמיד מצאתי מקום לינה וחניתי פעמיים או שלוש בר בשטח, ביער ועל שפת אגם בקמפ נטוש. אלה היו ימים מעניינים וכיפיים שעפו כמו הרוח. הסתגלתי לקרואטיה ומצאתי בה מדינה נעימה עם תושבים נעימים וחייכנים, ובתנופת פיתוח שניכרת בכל מקום. נחתתי על ספליט, העיר הבאה בשרשרת ערי המבצר, בירידות מהממות מגובה 1200 מטר, כשמתחתי נגלה קו חוף עוצר נשימה ביופיו. עצרתי על מדף סלע בחצי הגובה, הכנתי קפה וחשבתי איזה מזל שעזבתי את מסך הברזל והגעתי לכאן, ואיזה רעיון אדיר זה לטייל על אופניים, ואיזה גאון היה מי שהמציא את הגלגל.
חופי קרואטיה
מהרגע שהגעתי לחוף התחלתי לפגוש רוכבים. ספליט נמצאת על מסלול יורו וולו 8, שהוא מסלול די פופולרי, ועל הקו שבין ספליט ודוברובניק בכל יום פגשתי טורר או שניים, ונהייתי קצת יותר סוציאלי. אין מה לעשות, תמיד אתה חובר לדומים לך, זה טבע האדם. זכורים לי במיוחד שני ספרדים שהתחילו במדריד ומתכננים לסיים ברומא, פולניה בשם ווילמינה שעד היום חברה שלי בפייס, ויפני חמוד, איתו רכבתי יום שלם בחברותא מושלמת ובלי להחליף מילה.
ביליתי בספליט וסביבותיה ארבעה ימים. שכרתי דירת סטודיו נהדרת בלב העיר, סיירתי בעיר העתיקה היפהפייה בין החומות, הסתובבתי שעות לאורך הרציפים בנמל והבסטות בשוק והשתכרתי בבארים שיקיים לתיירים. התיירים זאת בעיה. הם מציפים את האתרים בהמוניהם ומשטיחים כל דבר יפה או מעניין עד הפיכתו לבנאלי, וכמובן מעלים את המחירים לגבהים דמיוניים. בניגוד לרצוני ולאופי שלי מצאתי את עצמי הולך לאן שכולם הולכים, נסחף בזרם שתעשיית התיירות יצרה, שכולו פייק, תפאורה, הצגה, ומסחטת כספים מטורפת. ועל אף זאת, ביודעי שכל קו החוף לאורך אלף קילומטר דרומה הוא שטח כבוש של תעשיית התיירות, ניסיתי להיטמע, להתמזג, להתבונן על התופעה האנושית הזו כתופעת טבע, וליהנות מהיופי הקמאי של רכסי הבלקן הצוללים אל הים באין ספור מצוקים וגאיות, ויוצרים אלפיי איים שהם פסגות הרכסים ששקעו בים. בייחוד משך אותי האי חוואר, סכין סלע חדה באורך כשמונים קילומטר ובגובה 500 מטר מעל פני הים. כך קרה שעזבתי את ספליט על סיפונה של מעבורת, בדרכי אל קצה האי.
כבר לגמרי הסתגלתי לקרואטיה ולנרטיב החדש של המסע - 'שרשרת ערי מבצר עתיקות', כשהנרטיב הראשון - 'מסע בין עולמות' הרים ראש ונפלתי על בוסניה בהפתעה גמורה. עולם אחר זה ביטוי חלש למעבר הזה, דחיסות ותזזיתיות כזו עוד לא ראיתי. זו רצועת חוף קצרה, לא יותר מ 15 ק"מ, שניתנה לבוסניה כמוצא יחיד לים, וכל בוסניה והרצגובינה באה לכאן באוטובוסים מטרטרים כדי לתפוס פלאז'ה, וכל הבלקן ואחותו שולחים לנמל הצפוף סמיטריילרים, וכל המוני התיירים שעל קו ספליט - דוברובניק (ובהם אני), שמתים כבר לעבור ולנשום אוויר... בקיצור, בלילה דחוסה של חופי רחצה שמפוצצים עד אפס מקום, ערמות של מלונות זה על גבי זה ופקק תנועה אחד גדול 24/7. לקח לי יממה שלמה, כולל לינה הזויה בחדר עם חלון ראווה פתוח לרחוב, לחצות את 15 הקילומטרים הפסיכים האלה. אם רציתי 'לראות עולם', אז לפעמים זה מה שזה.
דוברובניק
כבר כמה ימים לפני שהגעתי לדוברובניק שמתי לב שאני חלק מנחיל ענק של תיירים שזורם אל העיר, וזה שיא העונה, כך שידעתי מראש שיהיה קשה להשיג מקום לינה. לכן חשבתי להתחכם ולהזמין חדר כמה ימים מראש והרחק ממרכז העיר - בהיותי בעל אופניים, 10-15 קילומטר הצידה לא מהווים בשבילי בעיה. אבל הכל היה מלא. בסוף מצאתי מיטה באכסניית נוער בקצה המרוחק, והצליח לי. נפלתי ממש טוב.
אני מת על אכסניות. אתה מקבל מיטה חורקת באולם עם עוד עשרים מיטות (שזה ארבעים גרביים מסריחות), אפס נוחות, אפס פרטיות ותור ארוך למקלחת, וגם ערימה של אנשים יפים, מגניבים, מיוחדים, בערבוביה עליזה ודחוסה כמו במסיבת אסיד ביער, ובהם גם כמה חברים לדרך, אנשים שהם במסע - כמוני.
מיד כשנכנסתי לאכסניה פגשתי את דווין, רוכב אמריקאי שגר ברלין ונתקע פה עם תקלה באופניים, והפכנו לחברים תוך דקה. זה נדיר, אבל קורה לפעמים שאתה פוגש מישהו ותוך שני משפטים אתה יודע שיהיה מעניין, יש עם מי לדבר. ישבנו יחד באכסניה שלושה ימים, כשדווין ממתין לחלקי חילוף לאופניים שלו, ואני נח אחרי כעשרה ימים של רכיבה קשה בכביש צר ועמוס ללא שוליים ועליות שלא נגמרות, ועם נופים עוצרי נשימה ועיירות מבצר קסומות. 'עשינו' יחד את דוברובניק ומצאנו אותה יפה ומקסימה, אפילו ים התיירים לא הפריע לנו.
מונטנגרו
יום רכיבה אחד מדוברובניק, גולת הכותרת של שרשרת ערי המבצר העתיקות, שוב נפלתי לעולם חדש. קו החוף הדרמטי נהיה דרמטי עוד יותר, עם הרים גבוהים שצונחים ישר לתוך הים ועשרות איים קטנים ומהממים מול חופי רחצה צרים בין המצוקים, וגם כבישים משובשים, תשתיות רעועות ואוכלוסייה שכולה נשמה. אנשים חייכנים, שמחים לעזור, סבלניים ואופטימיים. הזמנתי באינטרנט חדר, ובתוך כשעה וחצי של חיפושים אחר הכתובת, שישה אנשים שונים הכווינו אותי, ליוו אותי, התייעצו עם אחרים בשבילי, עזרו לי ושמרו לי על האופניים. והכל בסבלנות ובמאור פנים שכונתי מקסים. באמת שלא פגשתי דברים כאלה. בלילה אחר במונטנגרו, באתר קמפינג גדול ודחוס נכנסתי בשיחה עם צוות המקום, וראיתי אופטימיות, יוזמה, פתיחות ורצון אדיר להתקדם. לא פלא שלמרות התנאים הירודים, במונטנגרו הרגשתי בבית.
בחצי הדרך
יום שישי, 22 בספטמבר 2017
איסטנבול - הנוכלת המקסימה
יום שישי, 15 בספטמבר 2017
נגד הרוח / סוף הדרך
אני עומד ברחבה הגדולה, לפניי המסגד הכחול ומאחוריי איה סופיה, סביבי פזורים עשרות ספסלים, ולמרות שאני באפיסת כוחות, קצת רועד ורגלי פקות, אני לא מסוגל לשבת. לא מאמין שהגעתי לפה. למראה דוכן תירס אני נזכר שלא אכלתי מאתמול והמים נגמרו לי מזמן, אבל אני לא מרגיש שום רעב או צמא. לא מרגיש כלום. מכריח את עצמי לקנות תירס ומים, מצלם תמונה אחת, מפרסם אותה בפייס לסמן שהגעתי ומכריח את עצמי לשבת. סוף הדרך.
----------------
הרוח החלה לפני שלושה ימים. מזרחית. בדיוק בפנים. לחצתי ולחצתי ולא הצלחתי להתקדם. בהמשך גם הגבעות נהיו גבוהות יותר ותלולות. מישהו למעלה ראה את קובי מנסה לסיים את המסע, אמר בוא נוריד לו את החיוך. כל תכנון הזמנים היפה שעשיתי בהזמנת המלון, כדי להשאיר לעצמי רק קילומטרים בודדים ליום האחרון כבר התחרבש.
לקראת הערב בקושי עברתי 40 ק"מ, אבל כבר לא יכולתי יותר. ראיתי מלון עם אורות אדומים, נכנסתי. היו שני גברברים שדי לא ידעו איך לאכול אותי כשלפתע אחד מהם התעשת וניגש מאחורי הדלפק של הריספשן. שאלתי כמה, התקשקשו ביניהם וזרקו מספר. הכל נראה לי קצת לא ברור אז ביקשתי לראות את החדר קודם. עולים. בהצצה חטופה נראה לי סביר והמרפסת לים קנתה אותי, שום מלון אחר לא נראה באופק ולא היה לי כוח למטר נוסף מול הרוח. לקחתי.
לאחר התאוששות ראשונית התברר שהמזגן מטרטר, תקוע על איוורור ואין לו שלט, ושאין כיור בחדר הרחצה. רק ראש מקלחת ואסלה. בהמשך התברר שמתחת לכיסוי המיטה המפונפן והמחורר בסיגריות יש רק סדין מרושל. אוקיי, אמרתי לעצמי, נסתדר. יש לי שק שינה ומגבת משלי. בשלב מסויים ירדתי למטה שיטפלו לפחות במזגן כי באו יתושים. עכשיו היו שם ארבעה או חמישה גברברים, ובמסעדה דלקו אורות אדומים מהבהבים. נזכרתי שבכניסה למלון היה כתוב דיסקו. עדיין לא רציתי לחזור אל הרוח. וויתרתי ועליתי.
הייתה מוסיקת דיסקו מהמסעדה, לא מאוד חזקה אבל מעצבנת וחוזרת על עצמה בלופ. לא הצלחתי להרדם וחיכיתי שזה יגמר... קראתי את כל דה-מרקר, כל הארץ וכל פרשת יגאל סרנה. באחת או שתיים בלילה התחילה התרוצצות בין החדרים, צחוקים פרועים וקולניים של נשים ולחישות של גברים. מהחדרים הסמוכים עלה ריח חריף של בושם זול. זה לא פסק. בסביבות ארבע לפנות בוקר הכנתי לעצמי קפה במרפסת והסתכלתי למציאות בפנים: אני בבית זונות.
יצאתי משם עם עלות השחר. הרוח הנגדית גברה, הגבעות גבהו, והשוליים הרחבים שהיו לי עד עכשיו התצמצמו לאפס. וכרגיל בכביש בלי שוליים הופיעו המשאיות הכבדות. תנסו פעם לדווש בעליה, בהילוך 1-1, מול רוח חצי צידית עם משבים עזים ומפתיעים, ולהשאר בול על הקו הלבן כשהמשאיות משפשפות את השרוול השמאלי. לקראת צוהרים ראיתי דוכן אבטיחים. קניתי מילון ושתי בננות, וזו הייתה ארוחת הערב של אתמול, הבוקר והצהריים שלי.
הפעם, לאחר 55 קמ של מלחמת השרדות הגעתי לפינה שיש בה כמה מלונות. בחרתי את המפואר ביותר למראה וראיתי בבירור שיש בו אורחים נורמליים. שיחק לי המזל, וליד המלון הייתה קבביה מצויינת. נותרו לי כחמישים קמ למחר, עד למלון המוזמן באיסטנבול. בקטנה, אמרתי לעצמי להרמת המוראל.
יום אחרון. הרוח קצת נרגעה אבל הכביש הפך לאוטוסטרדה עצבנית ועמוסה ביותר. בליל השיגולים קראתי שיש מעבורות באיסטנבול מכל קצה לקצה. בשלב מסויים זיהיתי במפה מסוף מעבורות בקצה העיר, כ 30 קמ לפני המלון. עזבתי את האוטוסטראדה בגובה 200 מטר מפני הים ונחתתי למטה אל המזח, ביודעי שאם אין מעבורת אני מטפס הכל חזרה. לא היה. טיפסתי.
כעשרה קמ לפני היעד הופיע פתאום שביל אופניים מסודר והחיים התחילו לחייך... עד שהגעתי אל המלון, והיתברר שאין שום אפשרות להכניס את האופניים פנימה. רבתי עם פקיד הקבלה שעה שלמה, והבנתי שאני בכלל בבעיה חמורה שאיך אני אורז את האופניים לטיסה. דרשתי לדבר עם המנהל, דרשתי לבטל עיסקה, לא עזר כלום. לבסוף קשרתי את האופניים לעמוד ברחוב והלכתי ברגל לרחבה של המסגד הכחול כדי לסיים רשמית את המסע.
--- כאן נא לחזור ולקרוא את הפסקה הראשונה למעלה ---
יום שני, 11 בספטמבר 2017
עולם אחר
כשנכנסים לארץ חדשה, במיוחד באזורים הפריפריליים שלה שמחוץ למסלולי התיירים, כשהשפה זרה לחלוטין והמקומיים לא מורגלים לזרים, זה קצת קשה. אין שלטים באנגלית שמכווינים אותך, האנשים נראים שונים, אולי קצת מוזרים, והכל זר ואחר. וזה מרתיע. הרבה יותר קל ברובע התיירות בעיר הגדולה, שם כולם אזרחי העולם והדולר קונה הכל. במצבים האלה צריך לדעת ולזכור: אלה אנשים אחים. הם נראים שונה, לבושים אחרת, מדברים ומתנהגים אחרת, ומתפללים לאל אחר. אבל הם בני אדם. הצרכים הבסיסיים שלהם זהים לגמרי לשלי. הם יודעים את הצורך בארוחה טובה לאחר יום מפרך, במקלחת חמה, בסדין נקי ובחיוך, במאור פנים. וכשניכנס תייר לתחומם, הם שם כדי לעזור. את זה אני זוכר ומזכיר לעצמי כשאני נכנס אל העיירה הנידחת בקצה טורקיה.
אני נוסע לאט, מביט סביב, מנפנף למי שנועץ בי מבט, יודע שכאן חיים בני אדם, ושקט נפשי יורד עלי. כל הדאגות הסתיימו להיום. האנשים האלה ידאגו לי.
כשאני מגיע למרכז העיירה - שניים שלושה בתי קפה, חנות כולבו, מאפייה, קיוסק, מסגד וסביבו גן עם ספסלים וזקנים יושבים בהם - אני מחנה את האופניים באיזה צד וניגש אל הזקנים. אומר 'מה נשמע?' בעברית. הם לא יבינו, אבל האינטונציה תצא לי הכי טבעית בעברית, וזה הם מבינים מצוין. מציעים לי כיסא בצל. מישהו בא מבית הקפה עם כוס מים קרים. הוטל? הוא שואל. אני מהנהן, הוא מסמן לי בוא. את האופניים אני משאיר במקומם, הזקנים מסמנים לי שהם משגיחים. בעל בית המלון יודע כמה מילים באנגלית. בנימוס רב ובלי חטטנות הוא שואל כמה שאלות. אני עונה. כן, אני ישראלי. נוסע לאיסטנבול. כן, על האופניים.
כשאני יורד לאחר מקלחת אני הולך ישר לבית הקפה. זה מוזר: כתוב בשלט "קפה אינטרנט" אבל מגישים שם רק תה או איירן, ואין אינטרנט. אבל יש לי חבר שם. בעל הבית, זה שהביא לי מים קרים קודם. הוא מחליף כמה מילים עם המלצר, וזה מציב לי שולחן בחוץ, שם קולטים ווי פיי. אחד הזקנים מצביע על מסעדה מעבר לרחוב. מייד המלצר אומר לא, אל תקום, נביא לך את האוכל לפה. הוא שורק למלצר מהמסעדה שבא בריצה עם מפה וסכום. הוא מנסה לתאר לי את המנות. אני עוצר אותו - ממילא אני לא מבין כלום - תביא לי מה שנראה לך. "תמם!" הוא אומר בחיוך, שזה למיטב הבנתי, "סבבה", או "סגרנו". האוכל פשוט ונפלא, ערימה של קבבונים קטנים על האש, סלט, לחם.
אחר כך אני מסתובב קצת ברחוב, מציץ למסגד, שנראה ענק ומפואר מבחוץ אבל בפנים זה אולם ריק לגמרי עם שטיחים על הרצפה, קונה אשכול ענבים בחנות הירקות, קונה עוגיות במאפייה. נדמה שכולם כבר מכירים אותי. שני נערים ניגשים בהיסוס, אחד מהם מגמגם קצת אנגלית. הם שואלים כמה עולים האופניים שלי. אלפיים דולר אני אומר. הם נגנבים. לא מאמינים. אפילו אלפיים לירות טורקיות נשמע להם סכום דמיוני.
בבוקר כשאני יוצא לדרך אני רענן ומלא מרץ. יופי של חניית לילה הייתה לי כאן. ויש לי חברים ותיקים להפרד מהם: בעל הקפה שחרג ממנהגו והכין לי קפה בבוקר, המלצר מהמסעדה, אחד הנערים שהופיע משומקום, וכמובן בעל המלון שעומד בפתח ומנפנף לי. אנשים טובים. מוסלמים, אז מה.
זו בדיוק הנשמה של המסע הזה. בשביל זה באתי עד לכאן, ורק על אופניים זה אפשרי. אטרקציות, ערים עתיקות, מונומנטים מפורסמים זה יפה, אבל לא נוגע כמו מפגש עם אנשים שונים מעולמות מקבילים.
אבל עכשיו זה נגמר. עכשיו אני רוכב לאורך חוף ים מרמרה, נותרו לי עוד כ 120 ק"מ עד איסטנבול - יומיים, וככול שאני מתקרב אני בסביבה אורבנית יותר ויותר, על כבישים סואנים ומלונות זבל שאין בהם כלום. רכיבה מנהלתית. אני כבר עייף מאוד, גם פיזית גם נפשית. לא יכול להכיל עוד. מת להגיע.