16/6, בדיוק חודש מהיציאה מהארץ
כל היום רכבתי ליד ההוא עם האופני שכיבה עם הנגרר, שעד עכשיו אין לי מושג איך קוראים לו. פגשתי אותו לראשונה אתמול כשהוא עקף אותי עם כל הסמיטריילר שלו בדיוק לפני הכניסה לקמפינג. החלפנו כמה מילים, בקשתי ממנו לצלם את האופניים שלו, אבל מהר מאוד הוא הסתגר באוהל שלו. היום כל היום עקפנו אחד את השני, כל פעם זרקתי לו איזה היי בסגנון אחר עד שפיצחתי אותו ועצרנו לבירה. יש לו מצלמה עם עדשה באורך חצי מטר ולוח פוטואלקטרי בשטח חצי דונם. גם הגובה שלו מתקרב לשני מטר. מסתבר שהאנגלית שלו חלשה וזו הסיבה שהוא לא מדבר. הוא ברלינאי, ועושה סיבוב מעגלי של 1500 קמ בשלושה שבועות. האופניים שלו נטו, ללא שום תוספות שוקלים 21 קג. וכך הגענו לקמפינג הזה, שנמצא בעיר עתיקה ויפהפיה (ותמחלו לי על השמות של הערים פה, זה בדיוק ההתמחות של הדיסלקציה שלי) ביחד.
כאן פגשתי את אלכסנדר וטרי ההולנדים. הם לא זוג אבל הם מטיילים ביחד. שניהם מאוד התפעלו מהאופניים שלי. הראתי להם כמה תמונות מהרכיבות מדבר שלנו והם נגנבו לגמרי. אלכסנדר הקים כזה רעש עם ההתלהבות שלו, שזה הוציא את בעל אופני השכיבה מהאוהל (הענק) שלו, והוא ממש יצא מגדרו למראה הסינגלים בערבה, והיה לאדם אחר.
באמת אני שם לב שהאופניים שלי נתפשים כאן כמאוד מיוחדים, ועל אף שהם לא נועדו לטורינג כזה, וכל המתקנים מאולתרים, עדיין יש לי יתרון ברור על האחרים בזכות השיכוך הנהדר שלהם. אלכסנדר נתן לי את האופניים שלו לנסוע לסופר, מרחק כ 3 קמ, וראיתי מה זה. זה אמנם מאוד יציב וסוחב טוב, אבל נוקשה כמו קרש ואתה מזדעזע על כל אבן קטנה. אלה אופניים שנבנו לשאת מטען בדרכים סלולות וחלקות. כאן במזרח גרמניה, שהדרכים משובשות ומוזנחות, הם מקללים את אימ אימא שלהם.
אני חייב לציין שהרבה יותר קל לי עם הולנדים מאשר עם הגרמנים. ההולנדים הם איזי גוינג, ידידותיים ופתוחים, כמעט דומים לישראלים באופיים, בניגוד לגרמנים, שהם נוקשים וקפדנים, ולא מדברים אנגלית. למדתי גם להבדיל בין המזרח גרמנים לבין המערב גרמנים בתוך דקה של שיחה. המזרח גרמנים משתדלים להבין מה אתה אומר וללמוד כל מילה באנגלית, בעוד שהמערביים נשארים נוקשים ומכריחים אותך להבין את הגרמנית שלהם. הם גם יותר גבוהים ויותר בהירים. זה הגזע הארי. מיותר לציין שאני מחבב יותר את המזרח גרמנים, שמתייחסים לנפילת מסך הברזל כנס שקרה להם, בעוד שהמערביים רואים בזה אסון.
מסתבר שאני כאן בבצפר ענק, ממש אוניברסיטה של תרבויות ועמים. זה מעניין אותי הרבה יותר מסוגי אופניים. עכשיו אני מתחיל להבין לעומק את האימרה משעורי הסטוריה של כיתה ו' "אירופה היא ערש התרבות המערבית". נכון, וזה ניכר גם בטירות ובצריחים אהובי נפשי, ובדגלים שיש בכל מקום, רבדים רבדים של היסטוריה, כשהחדש לא מוחק את הישן אלא נבנה עליו, וזה לא רק במבנים, אלא ובעיקר בנוהגים, בשפה ובכל פן אחר של התרבות. כאן אני לומד שנימוס זה לא נחמדות, אלא כלל עתיק ונוקשה שאתה חייב לקיים גם אם אתה לא סובל את מי שמולך. במיוחד אם אתה לא סובל אותו. אם אתה מחבב אותו, מותר לך לחרוג מכללי הנימוס.
בכל מקרה ובכל מצב, מחווה אנושית כלפי האדם שמולך תעשה נפלאות: אתה נכנס עייף, רעב ומסריח ובשעה מאוחרת למסעדה, כשבדיוק הוא סוגר והוא עייף ועצבני מכל היום. לא בזין שלו עכשיו לשבור את השיניים עם האנגלית שלך ולספק את הגחמות שלך. במקום להתחיל להביא לך תפריט, הוא מציע לך את המנה שהכי קל לו להכין. אם אתה מתחיל לשאול שאלות ולבקש בקשות, הוא יגיד לך 'צטער, המטבח כבר סגור, רק משקאות. אבל אים אתה מתלהב ממה שהוא מציע בלי להבין בכלל על מה מדובר, ועושה סימנים שזה בדיוק מה שרצית, מובטח לך שתקבל מנה יפה מכל הלב, מה שזה לא יהיה, והוא וגם יעשה טלפונים למצוא לך מקום לינה, כי האיש הרגיש שאתה מתחשב בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה