מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום חמישי, 15 בנובמבר 2018

רוקד עם הרוח


כשעה לפני החושך מצאתי תלולית חול קטנה להקים עליה אוהל בפינה נסתרת יחסית, ואמרתי זהו. מספיק להיום. זה היה יום קשה, בשטח טרשי עם אוקיינוסים של דשדשת. מזג האוויר היה נפלא, סוג של מעונן חלקית, אבל הייתי מודע היטב לכך שהכל יכול להתהפך ברגע אחד. לכן בחרתי את התלולית הזאת, הגבוהה כמה מטרים מעל הערוץ עצמו.


היינו אמורים להיות שלושה רוכבים, במסע מעגלי של שלושה ימים שמתחיל ומסתיים במצפה רמון. תכננו בקפידה את המסלול, ושיננו והפכנו אותו כמה פעמים כשאנחנו לוקחים בחשבון את כל הנסיבות והתנאים. אבל לאחר היום הראשון, כשהפדיחות שהחברה עשו בהתקנת הציוד על האופניים שלהם התגלו והציקו, ובכלל התברר שבייקפקינג זה לא סיבוב בטיילת, הגיבורים החלו להפחיד את עצמם לגבי המשך המסלול בהפחדות שונות ומגוונות: שזה שטח אש, שחיל האוויר מפציץ שם, שמכ"ם מזג האוויר הסעודי (!) מבשר שיהיה טייפון והוריקן עם גשם ושטפונות, ושלבדואים שם יש שבריות ארוכות במיוחד והנשרים ממש רעבים. בבוקר הם לקחו את המסלול הנדוש והלעוס, ואני, כהרגלי, פניתי אל הלא נודע, נאמן למוטו הנצחי שלי: טיול שאין בו אלמנט של הרפתקה הוא בסוף רק אימון.

צמד הפחדנים

כשישבתי לבשל את הפסטה, כבר בחושך, פתאום היה משב רוח עצבני שכיבה את הגזייה ולא הצלחתי להדליק אותה שוב. זה היה קצר והיסטרי, לא יותר משלוש ארבע דקות, ונגמר בפתאומיות כמו שהופיע. קמתי ובדקתי שהאוהל יציב ומתוח וחזרתי לפסטה בתחושה שהולך לרדת גשם. הלילה היה שחור לגמרי, בלי ירח ואת הכוכבים הסתירו עננים כבדים. הרחק במורד הוואדי מנוע של ג'יפ טירטר, נהמת מטוס נשברה בין המדרונות, שעטת פרסות ודרדור אבנים שהגיעו מהגדה שממול סיפרו לי שעדר פראים עוקף אותי בדרכו מערבה. עצמתי עיניים.

באר חפיר

פתאום הזדקפתי. השעה הייתה 4:30 לפנות בוקר. אלו היו קולות של רעמים, הרחק מדרום, שהעירו אותי. ושוב משב רוחות מטורף השכיב את האוהל מעל ראשי למשך שתיים שלוש דקות, והריץ לי צמרמורת לאורך הגב. כשהרוח שככה יצאתי אל הקור החד שבחוץ, ומחזה מוזר וסוריאליסטי נגלה לי: העולם נחלק לשניים. במזרח החלה הזריחה, שאיפרה את קו האופק בוורוד והאירה את האונה הצפונית של כיפת השמיים בגווני סגול, ובאותו הזמן החצי הדרומי של העולם אפוף כולו בקיר ענן שחור ומפחיד שבתוכו מרצדים ברקים ורעמים, והוא מתקרב אלי במהירות. מי ינצח, הסופה או השמש? מיהרתי לבדוק את יתדות האוהל ולוודא שהכל מתחת ליריעה, והמתנתי למבול.


אבל קיר הענן עצר כמה מאות מטרים ממני ונתן כבוד לשמש, שדפקה באותו רגע הופעת זריחה אדירה, מתוזמרת ובלתי נשכחת כמו שרק היא יודעת, שולחת אדוות של אש על פני חצי השמיים שלה, שכבר החלו להכחיל. כשנגמרה ההצגה גיליתי שהחומה השחורה שמדרום נסוגה והחלה להתפוגג. תם הקרב - תחי המלכה!


הבוקר היה קריר וצלול, בשמיים עננים לבנים בודדים, והשמש זורחת. התקדמתי במעלה נחל ניצנה תחתי, שרוחבו כאן כמה מאות מטרים והוא קשה מאוד לרכיבה - עשרות ערוצונים וטרשים לחצות ואמבטיות דשדש ענקיות. חיפשתי נתיבים נוחים לרכיבה בשולי הערוץ, ועליתי על עקבות טריות של גמלים, הרבה גמלים. נצמדתי לנתיב העקבות, וזה אכן שיפר את קצב ההתקדמות שלי בהרבה, ולאחר כמה קילומטרים פגשתי את עדר הגמלים הגדול ביותר שראיתי בחיים. היו שם עשרות רבות, פזורים לכל רוכב הערוץ, והייתי צריך לעצור ולזרוק אבנים כדי שיפנו לי מעבר.


כשיצאתי מהנחל אל הכביש חומת הענן השחורה הופיעה בדיוק מולי, בתוך המכתש, ומתקדמת לכיווני.  כעבור דקות אחדות שוב קמה הרוח, קרה ודוקרת, והפעם לא פסקה. מצאתי מחסה ב"סוכה במדבר", והמתנתי שם כשעה. יכולתי לראות את הסופה יורדת על מצפה רמון, כחמישה ק"מ מדרום מזרח לי, ונותנת הצגה מרהיבה משלה, של ברקים מבזיקים בתוך ענן שחור עם שני חצאי קשת בו זמנית.


כשנכנסתי למצפה, העיר כולה הייתה שטופה ונחלים של מים זרמו ברחובות, ומסוק חילוץ ריחף מעל הרחבה העמוסה באמבולנסים. הבנתי שמישהו נלכד באותן סופות ושטפונות שרקדו סביבי כל הלילה וכל היום, אבל בי לא נגעו.