דאר פיצהבייקר

אתמול מצאתי אתר קמפינג שלא מופיע במפה, ואכן אני הרוכב היחידי כאן. בכלל, הבנתי איך למצוא אותם. הם ממוקמים בקרבת אוטוסטרדות, על שפת גם או נחל. אני רק צריך למצוא במפה את האוטוסטרדה הקרובה במקום שהיא חוצה נהר, ומובטח לי שבאחת הפינות יהיה קמפינג. ברוב האתרים האלה אין אינטרנט ולכן אתם לא שומעים מימני ימים. אבל לא איכפת לי. תחכו.

אני עכשיו בנוף של גבעות בגובה ממוצע 220-250 מטר מעל פני הים, ואני תופר עליות ומורדות כל הדרך, וראה זה פלא: זה לא מפריע לי במיוחד. אם בהתחלה הרגשתי כמו משאית, עכשיו אני מרגיש עם האופניים בערך כמו עם אופני ה 13 קילו שלי. אני מתקדם 60-70 קמ ביום בלי לסיים מותש, ובלי שאני נזקק ליום מנוחה. נהדר! אם אני מגיע לחניית הלילה מוקדם יחסית, אני עושה טיול רגלי בסביבה, או מתקשקש עם השכנים שלי. בדרך כלל השכנים משמאל אנטיפתים ומימין נחמדים (אין לזה הסבר. אולי מפני שהפרופיל הימני שלי יותר פוטוגני?). מימין אישה והבן שלה עם רכב גדול ואוהל גדול. כנראה גרושה. הילד התעניין באופניים, זיהה שהם אופני שטח מוסבים. הסברתי לו כל פרט, הכל בתנועות ידיים ופנטומימה. הוא הבין הכל ורץ לאימא שלו בהתרגשות להסביר לה. בתמורה זכיתי לזוג נקניקיות על האש, ונתתי לילד לטעום קפה תורכי. הוא ירק את זה, אבל גמר את כל הכוס. "הוא יהיה איש שטח" אמרתי לאימא בעברית. "יה, יה" היא ענתה.

היום יצאתי קצת מאוחר. ראיתי שלט "דאר פיצהבייקר" נכנסתי. האיש יודע אנגלית מצויין, הזמנתי פיצה והתקשקשתי איתו בחביבות. בסמרטפון ראיתי שיש לו wifi שאלתי אותו אם אני יכול להתחבר, והוא נעשה עצבני פתאום ואמר לא לא, תוך שהוא מגמגמם משהוא בגרמנית. מה הוא מסתיר שם שהוא כל כך לא רוצה אותי? זהו. הלכה החביבות, הפיצה לא הייתה משהו, ואני שילמתי והלכתי בלי להגיד שלום. מוזר.