עדיין לאורך החוף העמוס והפסיכי הגעתי עד גנואה, ובפרוורים איתרתי B&B שנראה לי נחמד, גם הוא בנבכי סמטאות, אבל לא מאוד תלולות הפעם. קיבלה אותי גברת מבוגרת ועבת בשר, לא קלטתי את שמה. נקרא לה מאדאם ברשותכם. היא הכניסה אותי לחצר פנימית מטופחת ושיכנה אותי בדירה נושנה, דומה לדירות מושב משנות ה 50 אצלנו. הדברים החדישים ביותר בדירה היו מתקן מים תואם מי עדן ומאוורר משנות ה 2000. ובכל זאת זו הייתה דירה נעימה, כמו תמיד בבית של סבא וסבתא.
בעוד אני מתרווח בדירה, מאדאם עבדה בחצר שעה ארוכה. בשלב מסוים שלפתי את ערכת הקפה שלי והצעתי לה קפה. לא לא!, היא קפצה, אני המארחת פה ואני זו שמציעה לך קפה! שלפה מקינטה והכינה לשנינו קפה אלוהי, התיישבה מולי והפטפטת החלה. היא דיברה איטלקית משחילה מדי פעם מילה באנגלית, אני דיברתי אנגלית מתובלת במילה איטלקית ככל שהספקתי ליתפוס. ושוב, לא הבנתי כלום אבל הבנתי הכל! מעניין שמכל השפות הלטיניות איטלקית הכי קלה לי, ואני כמעט מבין מה אומרים לי. כיף לפטפט!
גם בדיווש מתון באזור כמעט מישורי אני מתנשף כל הזמן תודות למחלת הריאות שלי, וחייב לנוח מידי כמה קילומטרים. עצרתי בגנ"ץ (גינה ציבורית) נעימה וצנחתי על ספסל. אל הגינה באו אם צעירה ושתי ילדות וכלבלב. בזמן שהאם משקה את הכלב, הילדות החלו לקפץ ולשחק בדשא והכלב הצטרף לחגיגה, רץ כמו ברק, רודף ונרדף בו זמנית. הילדה הגדולה עשתה גלגלונים מושלמים והקטנה ניסתה לחקות אותה, מתהפכת ונופלת שוב ושוב. איזו קלילות! איזו גמישות! ואיזו חדווה! קנאה נושנה ניקרה במעמקי נשמתי. גם אני כל כך רציתי. אבל לי יש את ה COPD שלי (עווית סימפונות כרונית) ואת אסטמה אחותה משולבות יחד מילדות. בגיל בית הספר, כשכולם שיחקו כדורגל, אני נאלצתי להיות השופט או לעמוד בצד ולהעיר הערות (שכולם שנאו), מעמד נפסד ומבאס עד אין קץ. צחוק הגורל, וניחנתי גם בגוף אתלטי וגמיש, והתסכול רודף אותי כל חיי. כל חיי אני במלחמה קשה, מתמדת, לנוע למרות הכל, למצוא ולהמציא דרכים לנשום, להתגבר. למזלי הרב מצאתי את האופניים, הספורט שבו אני יכול להפעיל את הגוף, ועם נחישות והמון ניסיון להיות כמעט כמו כולם, ואפילו לטייל בכל העולם כמו שאני אוהב, לאט לאט, ככל שאני מסוגל, בלי לספור קילומטרים ובלי לחשב את הזמן.
ואז באו ההרים, ועימם אנשים פחות נחמדים. הגסהאוס שאיתרתי הפעם נמצא בגובה 720 מ’ מעל פני הים, ואני מתחיל בגובה כ 20 מטר. על פי האפליקציה יש לי מעל 900 מטר לטפס היום. לא נבהלתי, לקחתי דאבל משאף ויצאתי לדרך. כשהחלו העליות הכבדות, אני והמנוע הצלחנו לסגל לנו איזה קצב, זון, שאיפשר לי להתקדם בקצב סביר גם בעליות התלולות שלא נגמרו. מידי פעם עצרתי לג’ל ומשאף, פעם אחת כשהתחיל להגמר לי ממש, עצרתי באיזה ספסל והכנתי קפה טורקי חזק. עזר. רק הסוללה הלכה ונגמרה בקצב אש. לבסוף הגעתי למקום במרומי ההר תשוש, בלי סוללה ובלי אוויר, ואין איש.
עודי תוהה כה וכה שני שכנים חביבים קרבו והתנדבו לצלצל לבעלבית שיבוא. כשהוא סוף סוף הגיע, הוא בא בלי אנגלית ובלי רצון. למר גורלי, הסתבר שהחדר שלי בעליית הגג. עוד 10 מטרים של טיפוס אנכי נוספו למר גורלי. החמצתי פנים בגלוי מולו; היו לו חדרים פנויים גם בקומה הראשונה. כאן החל הוויכוח שלנו. נערה שכנה יודעת אנגלית (בערך) התנדבה לתרגם כשהסברתי לו שאני צריך תקע לטעון את האופניים, ובלי טעינה אני לא זז. כאן הרגל שלו החלה לרטוט בעצבים. בשלב זה כבר התאספו כמה שכנים לשמע המהומה, ושכנעו אותו במילים יפות לאפשר לי להשחיל כבל מהמרפסת אל המטבח הסמוך. אדום מזעם הוא הלך לדרכו ואני פרשתי, עם שלוש הפסקות התאוששות, למרומי חדרי. מאוחר יותר הצצתי מהחלון שלמעלה על האופניים, והינה מישהו הניח זר פרחים קטן על מעקה המרפסת. כמה יפה. אח, אנחת רווחה נמלטה מגרוני, כל הזמן ידעתי שהקהל איתי. איזו מחווה מקסימה!
אני רוכב בכביש חקלאי צר בלב שדות אורז מוצפים מאופק לאופק, מרושתים בתעלות השקייה לאין ספור. כמו בתאילנד. זה עמק הפו. רק אתה עוצר לשניה וגדוד יתושים גדולים כזאבים נכנס לך לפה. לכן יקרא שמו פו-טפו. בחמישים קילומטר לא צברתי 10 מטר טיפוס מצטבר, והסוללה בקושי החסירה שני קווים מתוך 15 במד הטעינה שלה. היה חם למות ולחות אלף חמש מאות אחוז. ובכל זאת היה כיף לדווש בנוף הירוק, שקט ורוגע, כל כך שקט, שזבוב שחולף במרחק 20 מטר קורע את הדממה. הזמנתי חדר במסעדה שיש לה חדרים למעלה, מי יודע לאן אגיע. הרפתקה חדשה בפתח, ליבי אומר לי, אבל לרוב הוא מדבר שטויות.
