כמו שאני אוהב מרחבים, נופים פתוחים, פינות נידחות על פני הפלנטה, אני אוהב לא פחות את הניגוד המוחלט - מגה סיטיז. ותמיד המסעות שלי מתחילים במגה סיטי אחת ונגמרים באחרת, שונה לגמרי, כי אף מגה סיטי לא דומה לאחות שלה אלף מייל במורד הדרך. אחת אתה חורש ברגל, באחרת יש יופי של תחתית, בשלישית אתה לוקח ריקשה עם אחד כוח אדם. והדרך מסיטי אחת לאחותה, הדרך משנה אותך, עושה לך טרנספורמציה. בהדרגה, בלי שתשים לב, כי היא גונבת את דעתך כל יום וכל רגע עם מראות, התנסויות, מפגשים, וקשיים שהיא מציבה לך, ואט אט היא מכינה אותך לסיטי החדשה.
ואחרי כל ההתבשלות הזו לאורך אלפי קילומטרים, הכי מעצבן זה להיכנס לפרוורים בדרך אל המרכז העיר. שם מתחילים המחלפים, הרמזורים, הפקקים והצפיפות. פשוט אין לך כוח לפורפליי זה, אתה רוצה להגיע. כשהתקרבתי לדבלין עברתי ליד תחנת רכבת ואמרתי הופה! הינה מקפצה ישר למנה העיקרית! וכשצעדתי החוצה מתחנת הרכבת במרכז העיר, ברגע אחד, במבט קצר, חשתי מה שלא חשתי ימים רבים: אני אוהב את העיר הזו!
לכל מגה סיטי יש אופי משלה. קצת קשה להסביר מה זה בדיוק. אדריכלים ומתכנני ערים עושים על זה מאסטר, סופרים ומשוררים כותבים על זה תילי תילים, שהפבלישרים מצידם לא אוהבים להוציא לאור. אולי זה שילוב בין שעות פתיחה וסגירה של עסקים, השעה שבה בתי הקפה מדליקים את הנרות על השולחנות והמסעדות מחליפות לתפריט ערב, צפיפות ההמון במדרכות, קצב התזוזה הכללית. והמחירים, והגנבים, ואיך לבושה בחורה שחולפת ברחוב.
גם בניינים נדחפים לתפוס מקום
אבל עם כל הסימפטיה, דבלין די שיגעה אותי מהרגע הראשון. כשרציתי לקנות קולה בתחנה, המכונה ירקה לי את המטבעות שאני משלשל שוב ושוב. גם מכונה אחרת עשתה אותו הדבר. עד שהאיש מהמודיעין הבחין בעניין ובא ואמר לי שאני באירלנד ולא בצפון אירלנד, וכאן משתמשים ביורו ולא בסטרלינג. ולא, אין בתחנה או באזור הזה צ'ינג'. נשארתי צמא.
השמוק הזה זה 120 מטר גובה
אחר כך ישבתי על ספסל וניסיתי למצוא מלון. ידעתי שבדרך כלל המחירים בסיטי יקרים מבערי השדה, אבל לא שיערתי עד כמה! הלינה הכי זולה שמצאתי הייתה מיטה בהוסטל בחדר עם 12 איש ושירותים בקומה אחרת, וזה עלה 45 יורו! חפרתי חפרתי, בוקינג, אקספדיה, אגודה, טריפ אדוויזור - 160, 180, 200 יורו לחדר פיצפון ללילה אחד! מה עושים? אמרתי אני שם נפשי בכפי ומחכה לרגע האחרון. מקסימום אשן הומלס מתחת לאיזה גשר, וזו אפילו לא תהיה הפעם הראשונה שלי.
מולי מלון, הזונה שהעיר מאוהבת בה
הסתובבתי ברחובות. העיר הייתה עמוסה בתיירים, ולמרות המדרכות הרחבות בקושי הצלחתי לחתור מטר לאנשהו, מה שמסביר את המחירים. בסוף מצאתי משהו, 4,5 ק"מ מהמרכז. חדר מרופט, אבל גדול ובקומת הקרקע, ואפשרו לי להכניס את האופניים לחדר. אחלה. מיד הלכתי לריספשנית ואמרתי שאני רוצה את החדר לעוד שני לילות. 'צטערת, היא אומרת לי ומועילה להפסיק ללעוס את המסטיק, מחר אנחנו מלאים. פאק.
כך מצאתי את עצמי מסתובב מאתר לאתר עם אופניים עמוסים בקילוגרמים של ציוד שלא רלוונטי בשיט, ועוד קילוגרמים של אבק דרכים, בוץ שלוליות, שאריות תפוצ'יפס וחטיפים חצי אכולים. וגם זה לא בפעם הראשונה. התגלגלתי ככה לכמה אתרים, קשרתי את האופניים על כל ציודם ברחוב, ונכנסתי. שני אתרים שראויים לציון: האחד שהוא הרבה ואין בו כלום, והאחר שהוא מעט ויש בו הכל - גיניס וורהאוס וטריניטי קולג', בהתאמה.
גינס זו מבשלת בירה. דוודים ענקיים, קילומטרים של צינורות, ארובות מעלות עשן. בקיצור, בית חרושת, מה יש לראות? בכל זאת קניתי כרטיס ב 24 יורו אחרי הנחת קשיש. מסתבר שזה אפילו לא בית חרושת, זה האנגר ענק עם אלפי תיירים שמובלים בין תפאורות של חביות ומקרנים שמראים המון המון שעורה נשפכת בלופ. בהמשך רואים שיחים של כשות, הדמיה של קציר ומפל מים, ובאחת הפינות, תחת תאורה דרמטית במיוחד, יש כספת ישנה, וכתוב שכאן ארתור גינס, האיש שעירבב שעורה עם כשות לפני מאתיים שנה, הטמין את המתכון הסודי. בסוף יש פרס ניחומים - תחזיקו חזק - כוס בירה "חינם!"
אמרתי, אם פה נתנו לי בירה חינם, מה יתנו לי בטריניטי קולג'? נתנו סיור מודרך ב 14 יורו. לקחתי. וואלה, זה היה פשוט מעולה! המדריך, בוגר המכללה שעושה הדרכות כחלטורה ומקבל בתמורה מילגה למסטר, תיאר את החיים בקמפוס במאה ה 15, במאה ה 19 ובמאה ה 21, ובכל מאה של סטודנט נרצע שנה ראשונה, וטקס קבלת התואר של בוגר מיוחס. וכל זה כשעוברים מאולם לאולם, עם תיאור התנהגויות של מרצים בולטים כמו סמואל בקט, ומבניין המעונות מפונפן של בעלי המילגה אל המעונות של אלה שבתחתית שרשרת המזון, שאין בהם הסקה בכלל, וכדי להתקלח צריך לצאת לשלג ולהקיף את הבניין ואז לעמוד בתור. זה היה כל כך מצחיק ומרתק, שקבוצה של חמישים שישים איש מחאה לו כף דקות ארוכות. אני אוהב את המדריכים הצעירים. לפעמים הם שווים יותר מהאתר עצמו.
ארתור המדריך
ואז בא הפרס שבסוף - הסיפרייה. אין דברים כאלה. לא יודע אפילו איך לתאר את זה. ניסיתי לצלם כמיטב היכולת, תראו בתמונות. אספר לכם רק שלמצוא ספר בסיפרייה הזו זה אתגר מטורף כי הספרים לא מסודרים לפי אלף בית, שם המחבר, נושא או תקופה, אלא לפי המשקל והגודל - הגדולים והכבדים למטה והקטנים במדפים העליונים. אז איך בכל זאת מוצאים ספר? או, שאלה טובה! אומר המדריך, יש ספר מיוחד שהוא מפתח עם שמות הספרים, משקלם ומספרי המדפים שמאכסנים את המשקל הזה (יש בסיפריה 6 מיליון ספרים). אלא שהמפתח כתוב בלטינית עתיקה, ויש סטודנט מיוחד שמתמחה בזה - תמורת מילגה כמובן.
הסיפריה - מבט כללי
כשיצאתי לרחוב כבר החשיך. הלכתי באיזה רחוב צדדי שכולו מלונות, בחרתי אחד שנראה לי צנוע והגון, צלצלתי בפעמון ושאלתי אם יש חדר לשני לילות. היה. משהו ביטל. מחיר מופקע אבל נכנעתי. האיש שקיבל אותי וראה שאני עם אופניים הלך איתי סביב הבלוק אל החצר האחורית כדי לאפסן אותם, והתעניין, וסיפרתי לו על המסע האפי שלי סביב האיים הבריטיים. הוא היה מאופק, אבל ראיתי שזה עשה עליו רושם. שמתי את האופניים והלכתי לפאב סמוך לאכול ולשתות משהו ולהודות למזלי הטוב. היה שמח שם. היה משחק של הקבוצה של דבלין בליגת האלופות, והקהל היה שיכור ונלהב. אבל אני לא התחברתי. הייתי במועקה. מזג האוויר לימים הקרובים לא הבטיח טובות, וכבר מיציתי את גבורת הרכיבה בגשם. התיישבתי בשולחן צדדי, הזמנתי נקניקיות ג'מבו ופתחתי מסמך חדש. ניסיתי להביע בכתב ברעש הזה את המועקות שלי. שעתיים מאוחר יותר, כשהרעש בפאב היה כבר ממש בלתי נסבל והרכות שלי דופקות מרוב בירה, שיתפתי את המסמך בפייס, והלכתי לישון.
נקניקיות ג'מבו על פירה
עם הקפה של הבוקר פתחתי פייס כדי לקרוא מה בעצם כתבתי, ונדהמתי לראות שכבר היו 80 שיתופים ועשרות תגובות פרטיות! כזה עוד לא היה לי! עברתי על הפוסט מהר כדי לראות לפחות שאין לי שגיאות כתיב - לא נעים מול כל הקהל הזה.
סיפרתי את העניין לניקולס, בעל הבית, והוא קד לפני קידה, ואמר שאני עושה מעשה אצילי למען ארצי והוא יעזור לי עם אריזת האופניים והגעה לשדה. מטבע הדברים שארית היום הוקדשה להכנות לטיסה. ניקולס היה פשוט מדהים. הוא השיג לי ארגז קרטון לאופניים, הסיע אותי לקנות ניילונים וסלוטייפ, העמיד לרשותי את החצר האחורית ואפשר לי להישאר בגסטהאוס עד הטיסה. תודה ניקולס!
אתמול, בשלוש אחר הצוהריים, בני אסף אותי מנתב"ג, שמנו את האופניים בבית ורצתי לקלפי. אז המסע הזה דווקא לא הסתיים באיזו מגה סיטי, אלא בקלפי בדאון טאון תל אביב. גם כזה עוד לא היה לי.
בימים הקרובים אכתוב פוסט סיכום למסע המיוחד הזה עם תובנות ומסקנות, וגם על ציוד והתנהלות בגשם - אל תלכו רחוק!