מה שעשיתי בבאזל ומה שוולו 6 עשה לי

  לפני שעתיים הגעתי לבזל. עיר חשובה, תולדות הציונות, תולדות שוויץ, תולדות אירופה, מפגש גבולות. לקחתי מראש שלושה לילות, גם כדי לנוח טיפה, גם לתת ריספקט, בכל זאת תולדות ותולדות - אי אפשר לחלוף ולהגיד הייתי. אבל איך אני ניגש? שאלתי את עצמי, לאן אני ניגש? עוד פעם קתדרלת 'גבירתנו'? עוד מוזיאון שאסור לפספס? הרגע הייתי במינכן, דקה לפני זה בדרזדן, אז עוד 'מגדל הפעמונים', כיכר היחפנים? גשר היונים? לא אטרקטיבי לי ה"אטרקציות". ואז הופיעה הודעה מחבר, "אבא שלי קבור שם" וקטע מפה עם סימון בית הקברות היהודי. זהו! קפצתי, יש לי איך לגשת! עוד לפני שהווי פיי הספיק להבהב כבר תקתקתי "מחר בבוקר אני שם!" 

בית קברות זה מקום טוב. מקום למחשבה, להגות. אמנם קבורים שם מתים, אבל זה מקום חי מאוד. אנשים חיים באים לשם, בשקט, בכבוד, עם כל הנשמה בחוץ. כי המת שלהם ציווה להם חיים. אני מסתובב בין הקברים, לאו דווקא המפוארים, מחפש את הנידחים, השכוחים, מפענח את השמות, "ארמנדו הלוי", "מרגליתא בת אברם", "יצחק הכהן" מחשב את תוחלת החיים. זה בן 63, מצבה נוטה לצד, כמעט מחוקה. והינה מצבה קטנטנה, שבורה, מישהו אסף את השברים. בת 4 אני מצליח לפענח. מניח אבן קטנה. הרחק הרחק מהמולת התיירים, מהבל האטרקציות - וכל התולדות כולם.

לא שכחו אותך ילדה

הסבר בא בווצאפ: "אתה נכנס, רואה מבנה, שמאלה וקצת הלאה, מיכאל קנופפמכר". לאקוני משהו. אלפי קברים באגף שמאל, יש'ך עוד רמז אולי? … "זה לא רחוק מחומת הרחוב". אוקיי, זה יספיק. אני בעל אופניים ויכול להתגלגל בין כל השורות, ומחפש קבר טרי ללא מצבה, קרוב לחומה. קל! טיפה סבלנות ו… הינה, מצאתי! 

החבר מצידו האחר של הווצאפ התרגש. גם אני. כמו שאמרתי - בית קברות זה מקום של אנשים חיים עם נשמה. 

היה חם. שטפתי פנים וניגשתי אל העיר.

הסתובבתי ברחובות. ראיתי אמנות רחוב נהדרת, ראיתי נגני רחוב, שמתי מטבע אפילו שניים. לא נכנסתי לשום מוזיאון או קתדרלה. כשהייתי רעב, חיפשתי מסעדה צדדית, קטנה, והזמנתי את המנה היקרה ביותר בתפריט. זה היה אוסובוקו מהמם בתוך נזיד חום כבד, עם סלסילת לחם שחור. 

עכשיו אני יכול להגיד הייתי בבאזל. ומה עשיתי בבאזל? הנחתי אבן על קברו הטרי של אביו של חבר. יותר משעשיתי במאה ערים אחרות.

"גבירתנו" הבאזלית. לא נכנסתי הפעם

גם זה בבאזל

אחר כך עזבתי את באזל, ועד מהרה גם את הריין, רכבתי קילומטרים רבים לאורך תעלות שעולות שערים שערים במעלה הגבעות, ואחרי עוד קמפינג מקסים (אני יודע, על כל הקמפינגים אני אומר מקסים - כי הם מקסימים!) חברתי לנהר מפותל.

הנופים התחלפו, עיירות, כפרים זעירים, ערי שדה קצת יותר גדולות. הייתי בודד על המסלול, ביערות, בין שדות, ואז ירד גשם, ואז פסק, ושוב ירד. אני לא נבהל מגשם, אבל איזה בעסה - גם הוא לא נבהל ממני! תפסה אותי סערה מטורפת באמצע הכלום לצד הנהר, ורכבתי בגשם שוטף ומול רוח צולפת כשלושים קילומטר עד שראיתי מסעדה עם אורות דולקים. מניסיון אני יודע שמסעדה או פאב שיש להם קומה שניה - יש שם חדרים. נוטף כולי נכנסתי, שאלתי. סי סי, נו פרובלם מיסייה, שים ת'וולו במחסן ותעלה. חדר 4. 

לא הספקתי להתארגן הגיע עוד ארטיק על אופניים כולו עולב וסימני שאלה. בעל הבית שהיה עסוק בהכנות לערב סימן לי, ואמרתי במקומו: "סי סי, נו פרובלם, ת'אופניים לכאן, קומה שנייה חדר 4". וכך פגשתי את שותפי לחדר הלילה, אנדריאס, איש צנום, גרמני, שחוזר מפורטוגל הביתה. ירדנו למסעדה, אכלנו, דיברנו, הייתה הופעה של שני גיטריסטים בלוזיסטים שניגנו ממש נהדר, היין עלה לראש ומחאתי כפיים עד שכאבו לי הידיים.

היורו וולו 6 הזה, אני אומר'כם, זה משהו!

רואים קומה שנייה? 20 יורו לשנינו, נקי ונעים.

אנדראס, שותפי לחדר

זמן לקפה

 הערב החל לרדת, והקמפ כולו עסוק בהכנות לארוחת הערב, מדליק מנגל, קוצצת בצל, צורח על אישתו. גם אני מדליק גזיה. קניתי בסופר קופסה קטנה של שעועית, אבל לא הייתה לה לשונית לפתיחה, צריך פותחן קופסאות כמו פעם, ואין לי. ניגשתי לקראוון של השכנים, הייתה שם איזו מסיבה קטנה, היו להם אורחים, בירות צחוקים, שאלתי אם יש פותחן. התחילה התרוצצות, חיפשו פה, חיפשו שם. אמרתי שלא חשוב, אני אפתח כבר עם מברג וחזרתי לאוהל שלי. הבעל אמר אבל יש לי, אני רק צריך למצוא אותו. כעבור כמה דקות הגיע אלי כולו צוהל עם אולר שוויצרי קטן שיש לו פותחן, וצ'יק, פתח לי את הקופסה. 

השכנים ברקע

למחרת בבוקר השכנים שנשארו לבדם, איש ואישה באמצע החיים, עבדו קשה. הם סגרו הכל, ארזו הכל, קיפלו הכל, עוזבים וחוזרים הביתה, ולא יחזרו לכאן עד הקיץ הבא. עזרתי להם קצת לכסות את המנגל, לקפל כיסאות, והלכתי לענייני. כשחזרתי מהחוף הם כבר סיימו, והיו ישובים מרוחקים זה מיזו בפרצופים נפולים על הספסל מול הנהר בשתיקה. יכולתי להרגיש במתח, בתוגת הפרידה שלהם. הבאתי את הכיסא שלי ושתי בירות מהשישיה שלי, וישבתי לידם. אט אט הם החלו לדבר, סיפרו על עצמם, על החופשה הנהדרת שהייתה להם השנה, על הקושי לחזור לאפרוריות החיים. לבסוף קמו לסידורים אחרונים ואני חזרתי לאוהל. פתאום הם באו אלי מחובקים ואוחזים ידיים, מחייכים כמו זוג צעיר ובידם האולר השוויצרי. "רוצים לתת לך אותו, הוא בטח עוד יעזור לך במסע שלך. אתה איש טוב.".

נכון חמוד?

הם נסעו, ואני נותרתי אם האולר ביד ומיד חיפשתי את הטבלט. פתאום היה לי צורך, בער לי לכתוב.

מאז עזבתי את אגם קונסטנץ פרק חדש במסע החל, שונה ואחר. הפרק הקודם, שלא היה לגמרי ממוקד ובלי יעד מוגדר, והיה בעצם התגברות על שפעת קשה שתקפה אותי בשבועיים הראשונים, והסתגלות לאופניים חדשים, חשמליים, שזה קונספט אחר לגמרי. אני גם השתניתי בשלוש השנים שחלפו מאז המסע האחרון, נהייתי קצת יושב בית, לכוד בזוועת הקורונה, באסון הפוליטיקה, במשחק הכסף, והייתי צריך לנער חלודה, לחזור לדרכים, להסתגל מחדש, כך שזה התחיל קשה. בימים הראשונים לא הצלחתי לרכוב יותר מ 30 קמ ביום עם כל החשמל, והגעתי לערב מותש ותשוש. קצת דרומה מדרזדן נקלעתי לאזור הררי נידח עם לעליות שלא נגמרות, שהוציאו את הנשמה לי ולסוללה. היה קר וגשום, ולא העזתי אפילו לחשוב על קמפינג. עברתי מצימר לצימר, משתעל כל הדרך. אבל רוחי לא נפלה, להיפך. ככל שהמסע נמשך, הרגשתי שאני מחלים ומתחזק, והטווח שלי גדל והלך, עד שהגעתי למינכן.

כל דרך יש לה את האופי המסוים שלה, ויש לה גם את הקהילה של העוברים בה, וכשאתה נוסע בה אתה הופך לחלק ממנה. אבל כל החלק הראשון הזה מדרזדן ועד ימת קונסטנץ לא הייתי על דרך ספציפית, אלא פשוט משכתי דרומה. וחיכיתי שארגיש טוב, שהמסע ידלק ויתחיל. גם האנשים שפגשתי בפרק הזה היו רובם ככולם גרמנים, כמעט כולם על חשמליים, תמיד בזוגות, לרוב מבוגרים. הם באו מכיוונים שונים והמשיכו לכיוונים אחרים, רק אני לבדי משכתי דרומה ודרומה. איש בלי דרך.

דרומה ממינכן זה התחיל להשתנות. מצאתי שאני כבר רוכב סביב 50-60 ק"מ ביום, פחות מפחד מהגשם, ואתרי הקמפינג המקסימים שעל גדות האגמים התחילו לקרוץ לי, וזה בהחלט סימן! כשהגעתי אל הצימר ההוא באלפים הגרמניים, שבו פגשתי את שני הרוכבים קלאוס וברונו (עליהם כתבתי בפוסט קודם) וזה היה אחרי יום של 52 קמ עם המון טיפוס מצטבר, ולא הייתי גמור או מותש לגמרי. זה היה הרגע שבו ידעתי ש"חמוש באופניים" חזר, והוא על הסוס!

אז עכשיו, אחרי שסיימתי עם ענייני המכס המעיקים, עליתי על יורו וולו 6, אחד המסלולים הפופולריים ביותר באירופה, שהולך מהאוקיאנוס האטלנטי אל הים השחור, אלפי קילומטרים. (למי שלא מכיר - יורו וולו הוא איגוד האופניים של האיחוד האירופי שמסמן מסלולי אופניים אפיים לאורך ולרוחב כל אירופה. את המסלולים מתכננים רוכבים מקומיים בכל מדינה, משהו כמו "שביל ישראל לאופניים" אצלנו, שמשורשרים למסלול אחד ארוך חוצה יבשת). אני חברתי לוולו 6 בשליש האחרון שלו (או הראשון, תלוי מאיפה מתחילים)  ומיד הרגשתי שאני על הדרך. כאן אני פוגש מידי יום רוכבים למרחקים ארוכים עם ציוד מלא, כמוני, והם תמיד מנפנפים לשלום כשחולפים על פניך, ואתה משיב בנפנוף, לפעמים עוצר ומחליפים כמה מילים. וזה אף פעם לא נמאס, זה כיף, זו קהילה! 

וכיאה לקהילה, לעיתים קרובות קורה שאתה פוגש אותם רוכבים בקמפינג הבא - בכל קמפ יש חלקת דשא המיועדת לרוכבים - וזו הזדמנות לפגוש רוכבים מכל העולם, לספר ולשמוע חוויות מהדרך, ולהחליף המלצות, טיפים ואינפורמציה, ואפילו לחלוק נגלה במכונת הכביסה… 

אז כמו שאתם מבינים, למרות קצת קשיים בהתחלה, חבל לרחם עלי, כי אני מרגיש בבית, באוהל שלי, על האופניים המדהימים שלי ובדרך שלי, מכסה מרחקים, רואה נופים, פוגש אנשים וישן כמו תינוק. אין על המסעות האלה!

מישהו מחפש מסלול לשבת?

Lanshen UL1 שלוש עונות - סקירה ודעה

  Lanshen UL1 שלוש עונות.

מבנה

האוהל בנוי כפירמידה מושלמת - עמוד אחד תומך באמצע (מקל הליכה או עמוד קרבון חזק ומעולה שנמכר בנפרד), וקירות משופעים לשישה כיוונים. אין אפשרות להקים את האוהל הזה בלי 6 יתדות. אבל הייתרון של המבנה הזה שהוא יציב בצורה בלתי רגילה מול רוח חזקה, הרבה יתר יציב מהקלאוד 2 שאנחנו מכירים, כי כמו תורן של מפרשית, מיתרים מתוחים מהעמוד לכל הכיוונים. הבד הוא אותו בד של הקלאוד (נקרא D20 נדמה לי), וההגנה מגשם היא מושלמת. האוהל בנוי מקיר אחד משלושה כיוונים, ורק בחזית יש גם קיר רשת נוסף. בתחתית הקירות מסביב יש פס צר של רשת לאיוורור, שמחופה היטב ע"י הירעה החיצונית.

נוחות

מרחב פנימי מעולה לאוהל יחיד, הייתי אומר ליחיד וחצי, נגיד מבוגר וילד או כלב. 

אפשר להכניס את כל הציוד פנימה ועדיין לשון בנוחות. שלא כמו בקלאוד 2, שיש לו קצת יותר שטח ריצפה, אבל גורם קצת לתחושה קלסטרופובית, וכדי להכנס אתה זוחל כמו לתוך מאורה, בלאנשן אין שום תחושה כזו ואתה פשוט משתרע על המיזרון. המרפסת המקורה גדולה יחסית, ויכולה להכיל את כל הציוד, נעליים וכו', בקלות, ולא ירטבו בגשם.

כל התיקים נכנסים תחת כנף אחת ויש בפנים המון מקום לספרים, צעצועים, חיות מחמד או מה שאתם לא יכולים בלי בתוך האוהל שלכם

הקמה

ההקמה של האוהל פשוטה יחסית, אבל טריקית. צריך להתנסות פעמיים שלוש כדי להבין את המבנה. ברגע שמובן זה קל. לי לקח בפעם הראשונה יותר מחצי שעה, בפעם השלישית 5-7 דקות, והאוהל מתוח ויפה כמו בתמונות.

גשם, רוח וקור

כבר הספקתי לישון באוהל כמה פעמים בגשם שנמשך שעות - שום כלום. יבש לחלוטין בפנים, כולל במרפסת. הצלחתי אפילו לבשל פסטה במרפסת מתוך האוהל כשבחוץ גשם. עם זאת, יש בעיה של התעבות בבוקר, והקירות רטובים מבפנים לגמרי. שלא כמו באוהל שני קירות, אין שום דבר שחוסם בינך לבין הרטיבות המאסיבית הזו, וצריך להתרגל לא לגעת בקירות בבוקר.

כאמור, האוהל יציב מאוד ברוח חזקה, אבל שלא כמו בקלאוד 2 שאתה יכול להדליק נר בפנים כשבחוץ רוח, בלאנשן כן מורגשת תנועת אוויר בפנים. לא משהו ממש מטריד, אבל הנר יכבה. 

על אף הקיר האחד והאיוורור הרב, האוהל כן צובר חום מסויים. בלילה קר, והיו לי כמה לילות כאלה של 5-7 מעלות, לאחר כמה דקות בפנים מורגשת חמימות לאומת החוץ. אולי טיפה פחות מאשר בקלאוד, אבל כן.

לסיכום:

יתרונות: 830 גרם כולל עמוד הקרבון יתדות וה-כל!

נארז לגודל זעיר להפתיע, כמו בקבוק 2 ליטר בערך

מרווח, מאוורר ונעים

יציב מאוד מול רוח חזקה

חסרונות: לא פרי סטנדיג. לא ניתן להקמה בכלל ללא 6 יתדות.

הגנה מרוח לא מושלמת

התעבות מים על הקירות מבפנים בבוקר

הקמה לא לגמרי אינטואטיבית

דעתי האישית: אחלה אוהל. לבייקפקרים, בייקטוררים, בקפקרים ולכל אולטרה לייטיסט באשר הוא - אין יותר מזה במשקל הזה.

איך הורגים יומיים בלי בושה

 כולם יודעים שאגם קונסטנץ הוא פסטורלי. אבל למה בדיוק הכוונה כשאומרים את זה? כשמגיעים אליו, מיד רואים שמדובר בבית חרושת עצום בהיקפו לתיירות. כלומר לכסף. ידוע גם שגזע האדם מתרגש ממקווי מים. זה יכול להיות כל דבר: ים, אגם, מאגר, בריכה, מעיין (גם כשכבר יבש), באר (גם סתומה זה דורות) ואפילו מי ביוב דולפים מהצנרת, כפי שמעיד המקרה של חבורת החרדים הנלהבים שגילו "נביעה" בתחתית אחד הישובים בפרוזדור, ומיד קראו לה על שם צדיק שהקריצו מהמקורות, בנו בריכה, הדירו נשים בקללות ת"ק פרסה מסביב, וטבלו במים הקדושים, שהיו בעלי ניחוח מיוחד (קצת מחניק אמנם) שנחשב סגולה לאריכות ימים, תוך מילמול תפילות ברכות ושבועות. עד מהרה הדבר עלה לפני המועצת, שמיהרו למנות רב בשכר מלא ושני גבאים למכירת הקמעות ולגביית הצדקות. הכל היה קדוש וטהור, עד שדליפת הביוב בישוב שלמעלה תוקנה, והמעין, אבוי, יבש. ה' נתן, ה' לקח.

לא שמימי אגם קונסטנץ, באושים, להיפך, אלה מי שלגים זכים אפילו מ"מי עדן" המבוקבקים שלנו. אבל למיליוני התיירים - כמו לחרדים שלנו - טיב המים לא איכפת, העיקר שמיליארדי הפיקסלים שבסמארפוניהם ייצרבו בצבעוניות שמיימית ויגרפו אוקיאנוס של לייקים, ואם אפשר גם כמה אלפי שיתופים להפצת הבשורה. 

וגם לימת קונסטנץ יש מועצת, שהקימה חברת מעבורות משותפת לשלוש המדינות החולקות את הימה - גרמניה, אוסטריה ושוויץ, וחוקקה שרק לחברה זו מותר להסיע נוסעים על מימי האגם, ומינתה משטרת ספינות מיוחדת לאכיפת החוק, והסמיכה אותה לגבות קנס מידי של אלפי יורו בלי משפט אפילו מדוגית זעירה שמסיעה אישה וכלב. כך נוצר המצב שהחברה דנן גובה לא פחות מ 37.30 יורו - אין הנחות לסטודנטים, ילדים או פנסיונרים, גם כלב/אופניים חייבים בתשלום - להפלגה של שעה ורבע מעיר לעיר. ומה עים תחרות חופשית שאלתם? מה? מה שאלתם???

אני התגלגלתי אל האגם מההרים בירידות משיבות נפש, וכשהאגם נגלה לי לרגע מבין העצים עצרתי לצלם (אצלי זה לא כל כך לצבירת לייקים, יותר להוכחה פורנזית שאני במו אופניי הגעתי עד כאן). אבל מה לעשות, שהשמיים עטו שמיכת עננים אפורה וכבדה, והפיקסלים שלי יצאו דהויים וחסרי צבע. בבושת פנים עליתי על האופניים והתגלגלתי בין הטיפות הראשונות למלון שהזמנתי מבעוד יום. לחדר שהוקצה לי היו שלל יתרונות. ראשית זה היה חדר יפהפה בעיצוב עדין ונקי באופן יוצא דופן. שנית, הוא היה באגף האחורי עם מרפסת חמודה הצופה לאגם. שלישית, יכולתי להחנות את האופניים בדיוק מתחת למרפסת שלי, ורביעית, הוא כלל ארוחת בוקר עשירה.

יעדי הבא היה בקצהו המרוחק של האגם - משרד המכס הגרמני שעל מפגש הגבולות, כדי להזדכות על המע"מ ששילמתי כשרכשתי את האופניים והציוד. לקחתי הפלגה לקונסטנץ וגיליתי שאני יכול לרדת בתחנת ביניים במירסבורג ולהמשיך בספינה הבאה, עשיתי סיור מרתק במבצר המקומי מימי הביניים, מבצר מעניין עם שיחזור כמעט אוטנטי של אגפים, כולל מרתף הכליאה וההוצאה להורג, המטבח ועוד. כשהגעתי לקונסטנץ, העיר הסמוכה לצ'ק פוינט , זה היה בשבת, והתברר  שהמשרד נפתח רק ביום שני. מה לעשות? לשרוף כאן יומיים במלונות במחירים מופקעים? לוותר על הכסף ולהתקדם (מדובר בכ 730 אוירו, המון!)? קניתי נקניקיה וקולה כדי לחשוב בהגיון. 

בינתיים הסתובבתי קצת בעיר העמוסה בתיירים נדחפים ברחובות כדי לקנות גלידה, בתוך פקקי תנועה אנושיים, עד שראיתי חנות לספורט אתגרי ונכנסתי כדי לרכוש בלון גז שנגמר לי, מה שהביא לי את הרעיון לחפש איזה קמפ יפה מיחוץ להמולה ושם להרוג את היומיים. איתרתי שני קמפים סמוכים על החוף כעשרה קמ מחוץ לעיר, ובעודי רוכב לשם הבחנתי בשלט קטן מוכר - מעגל הכוכבים של יורו וולו ובמרכזו "6"! והינה מצאתי את המסלול שלי לפרק הבא של המסע - יורו וולו 6, שהולך על הריין ועושה סיבוב בשוויץ ואז חותך לצרפת כל הדרך אל האוקיאנוס! יש יותר טוב מזה?

אז עכשיו אני כאן, על הכיסא בצל האוהל, האורז מתבשל על הגזיה (מה אורז, ריזוטו! למה להעליב את הבישולים שלי?), הסטייק שקניתי אצל הקצב בכפר הסמוך נצלה לו על המנגל של השכנים, ואני עוד מעט מסיים להרוג את היום השני! מחר המכס פותח ואני שם ראשון בתור.

נו, ראיתם איך כל זה קשור למסע? הפסקת פרסומות ומכס ומיד מתחיל הפרק הבא! הישארו איתי…

גם הפעם הם לא הצליחו!

 הראות הייתה כמאה מטר, מספיק כדי לא להיכנס בעמוד או במכונית חונה, לא מספיק בשביל לראות את הצומת הקרובה. את המשקפיים השקופים איבדתי מזמן, על משקפי השמש נאלצתי לוותר ולזרוק לאחד התיקים כדי בכל זאת לראות משהו בתוך מתחי הגשם המכים בפניי. אי שם בעומק כיס המעיל קול מכאני בגוון נשי מסונטז פקד: פנה ימינה. לא הצלחתי להבחין בשום פנייה, ימינה או שמאלה. לאחר אינספור פניות שלא היו או שהיו בכיוון ההפוך, חוש הכיוון הטבעי שלי, שהוא בדרך כלל טוב ואמין, כבר היה מבולבל לגמרי ושידר תחושה חזקה שאני בכלל לא בכיוון. אלא שבנסיבות האלה גם עליו לא סמכתי בשיט. ואז הכיס הודיע: אין קליטת גי פי אס. תודה על האינפורמציה העליזה והמעודדת, עניתי. איך שהוא, בריכוז מבט אילאי הצלחתי להבחין בתחנת אוטובוס כמה עשרות מטרים לפניי. התגלגלתי לשם, ואז הכיס השמיע גלינג משונה ואמר בקולו הנשי: מחשב מסלול מחדש. לפחות תגידי 'מחשבת' אם את מתחזה לאישה! צרחתי לתוך העלטה. הרוח שרקה לי בתשובה. התיישבתי בפינה היותר יבשה תחת הסככה לחשב את צעדיי הבאים, והוצאתי את הסמארטפון מהכיס. מצב הסוללה הראה 13% באדום. כשניסיתי לחבר את הפוור בנק מיד המסך ריצד והודיע: לא ניתן ליטעון עקב לחות בחיבור! לא ראיתי איך אחרי יומיים ללא אוכל ממשי אני יכול לגייס אנרגיה כלשהי לחשיבה, שלא לדבר על רכיבה.

אוקיי. נשימה. 

בואו נחזור להתחלה. 

זה היה בוקר שמשי וקריר. תכנת מזג האוויר חזתה סיכוי לגשם לקראת הערב, אבל מאחר ואני במגמת ירידה מההרים ולא צפוים יותר מידי טיפוסים, חשבתי שאם לא אשאף לרחוק מידי, אגיע הרבה לפני הגשם. מצאתי מלון שנראה נחמד 40 קמ קדימה בדיוק בכיוון שלי, הזמנתי, העתקתי את הכתובת לתוכנת הניווט ובעליצות של בוקר יצאתי לדרך. 

ואכן הדרך הייתה מקסימה, כמעט כולה בנתיבי אופניים יעודיים ומשולטים, נופי גלויה מקסימים, המון רוכבי טורינג שאומרים שלום או מנפנפים כשאתה חולף על פניהם, בקיצור - אווירת עושים חיים! 

אלא שהייתה לי בעיה אחת קריטית, זה יום ב' שהתברר כיום חג, ואתמול היה השבתון הנוצרי, כך שכבר משילשום בערב הכל סגור. לא סופרמרקט, לא מסעדה, בייקרי, קונדיטוריה, כלום! אתמול הסתדרתי אישהו עם מה שנותר לי בתיקים, בבוקר בישלתי קפה חזק עים ארבע כפיות סוכר וקיוותי שזה יניע אותי. אחרי כעשרים קילומטר זה נגמר והתחלתי להרגיש את החוסר האנרגיה. טרפתי את החטיף האחרון ואיכשהו שליתי מתחתית אחד התיקים ג'ל בודד שנשמט לשם, וחשבתי לסטות כמה קילומטרים לכיוון האוטוסטרדה שם בוודאי אמצא תחנת דלק פתוחה. כאן התחלתי להסתבך עם שערים נעולים ונחל שכדי לחצות אותו נאלצתי למשוך 3 קמ עד לגשר כדי לעבור אותו ולחזור כמובן, ואז התברר שתחנת הדלק נמצאת בצידה הנגדי של האוטוסטרדה ואין שום דרך לעבור לשם מלבד לרכוב כעשרה קמ עד המחלף הבא.

השמיים כבר התכסו עננים והתחיל להיות קר ממש. החלטתי לוותר ולחזור לחתור לכיוון המלון. 

[אין תמונה כי לא צילמתי]

בחוסר נשימה ובשרירים נוקשים הגעתי לכתובת, וזה היה מפעל סתמי. שום מלון ושום כלום. התברר שהגעתי לרחוב ולמספר הנכונים, אבל בעיירה אחרת! ואז גיליתי שהמלון שלח לי מייל עם הוראות בלתי קריאות בשחור על שחור (נשבע לכם, מצרף את צילום המסך להוכחה). נאלצתי לצלם מסך ולשחק עם הבהירות והקונטרסט כדי להצליח לקרוא משהו. הדף הודיע לי שעלי למלא טופס ארוך ומסובך, עם כל האינפורמציה - דרכון, כתובת, מאיין ולאן, לצלם דרכון ועוד כהנה וכהנה, לשלוח אותו שלוש ניסיונות עד שזה נקלט, ואז אקבל במייל חוזר קוד אקטיביישן למלון, וקוד נוסף לפתיחת הדלת. בקיצור - אין שם בן אדם! קפסולת בטון מכאנית! אלוהים! והטיפות הראשונות כבר נוקשות לי על הראש! וכשהכנסתי את הכתובת הנכונה התברר שיש לפניי 27 קמ עד לשם. אין ברירה, לבשתי את חליפת הגשם ויצאתי לדרך מקווה בכל ליבי שהפעם הכתובת נכונה והאקטיביישן אכן יעבוד. הגשם של סקוטלנד לא שבר אותי, אז כאן אני אשבר? פחחח, ניסיתי לעודד את עצמי, תמצאו לפלף אחר! 

מישהו יכול לקרוא משהו?

לא חלפו כמה קילומטרים ותוכנת מזג האוויר קפצה: "אזהרת סופת רעמים חמורה! " ומיד ירדה עלטה, הרוח הכתה ומטר זלעפות נחת על ראשי. שמתי אופניים על פול פאוור בתקווה שהסוללה לא תיגמר ולחצתי פדל. התקדמתי ככה בתוך גשם זלעפות כמה קילומטרים, ואז בא השלב שתוכנת הניווט התחילה לשגע אותי. ימינה,  שמאלה, מסלול חדש, שמאלה ימינה, אין קליטת ג'י פי אס. עד שעצרתי בתחנת האוטובוס ההיא, 13%  בסמרטפון ללא יכולת טעינה, 29 קמ טו גו, (כן, רכבתי לכיוון ההפוך!) תש כוחות, נואש ואבוד. הדלקתי סיגריה כדי לנוח קצת ולחשוב בהיגיון. למות כבר וזהו? לא נראה לי. לא מקום ראוי.

[לא צילמתי, דמיינו]

בחיטוט יסודי בכל התיקים מצאתי שנותרו לי חופן פסטה, שתי כפות שמן זית, וחצי שפורפרת רוטב עגבניות. סידרתי עים התיקים מגן רוח בפינת הסככה היבשה בעוד הגשם מצליף בכל העוצמה, בישלתי את הפסטה עם כל השמן והרוטב, וטרפתי. זה היה רעיון מעולה שממש אושש אותי. בנתיים הרוח קצת נרגעה והגשם נחלש. שמתי מצב טיסה במכשיר, סגרתי הכל מלבד המפה, הורדתי בהירות מסך למינימום ושיננתי את המסלול לקילומטרים הבאים, מידי כמה פניות הדלקתי מסך לחצי דקה ושיננתי את ההמשך הכל כדי לחסוך בסוללה, בלי הוראות מכניות, בלי גי' פי אס. ניווט חופשי. כי בשביל מה אני בוגר מדבר יהודה וערבות הנגב, לא ככה? 

כשהגעתי למלון הסמרטפון היה על 4% (!), ורכבתי 86 קילומטר, יותר מכפול ממה שתכננתי. עכשיו הייתי צריך לתקתק קודים מבלבלים עם 12 אותיות ומספרים לתוך קודן על קיר בבניין אטום, להבין מהו החדר שלי כדי לתקתק גם לו קוד כניסה, עד שלאחר לא מעט ניסיונות נשמע הזימזום והדלת נפתחה, ובשיניים נוקשות, בירכיים כושלות, אצבעות קפואות ונעליים אמבטיית קרח, נכנסתי פנימה. 

חשבתם להפיל אותי הפעם הה? מלמלתי לעבר החשכה שבחוץ. זובי. לא הצלחתם. 

קמפ נחמד, מלונאי חזיר וערב קסום

 הבוקר צח, וקר כמובן, בישלתי את הקפה מיתוך הסק"ש והמשכתי להתפנק מבפנים עד שבעל הבית בא ואמר לי "יש לחמניות חמות,  בוא!" זה היה קמפ חביב במיוחד על שפת אגם יפה במיוחד, ואני לקחתי את הזמן. ניצלתי את מכונת הכביסה והייבוש לכביסה יסודית עד אחרונת הגרביים, ארזתי באיטיות מופלגת תוך החלפת הערות והלצות עם שוכני האוהלים שסביבי, ועזבתי את הקמפ אחרי 12 בצהריים

בהמשך היום, שהתאפיין בגבעות הולכות ומתגבהות והעיירות שכוחות אל (אבל הצלוב ניצב בכל פינה) עד שבמרחק הופיעו צללי ההרים האדירים, הלוא הם האלפים, ושלחו אל העמק את העננים השחורים, ואני ידעתי שזהו סוף הסטלבט, כי תיכף בא הגשם ויש לי עוד 15 קמ בעליה אל תוך ההרים. הגעתי למלון נוטף כולי, והריספשן, הכלב בן כלב, דרש אקסטרה של 10 יורו בשביל להכניס את האופניים למחסן. התקוממתי קשות והתווכחתי איתו, ואז האיש מחנות האופניים שממול שבדיוק קיפל את החנות ניפנף לי בוא. אני פותח מחר רק בתשע. אם זה מתאים לך,  תכניס. ברור שמתאים! מי אומר לא למלאך? 

נעזוב את הלילה ההוא, סתם אכלתי פיצה עלובה מהעלק "ביסטרו" הסמוך, משכתי קצת זמן עד שירד הלילה ועצמתי עיניים. בבוקר, לאור מזג האוויר הצפוי, החלטתי לקחת מסלול טיפה יותר אתגרי, לא בשולי הרכס אלא קצת בגבהים. זה היה יום קשה, אבל יפה, זרמתי במעלה נחל די תלול עד שלי יצאה הנשמה והסוללה גמרה את עצמה לדעת, והתחלתי לחפש לינה. ואז, כעבור לא יותר מכמה מאות מטרים, חלפתי ליד בית שנראה לי כמו גסטהאוס. הדלת הייתה סגורה ואיש שמנמן שהיה יושב שם ברחוב, שאל "ווט יו לוקינג פור?" אמרתי לו "רום פור דה נייט?" "יו קמינג טו מי!" הוא צהל בלי להזיז את הכרס מהכיסא. עשה אם היד תנועת איגוף רחבה ואמר תחנה את האופניים שלך בגראג' ותחזור, אולי אני אקום. חוש ההומור שלו בלט לקילומטרים, ולא נותר לי אלא להחנות את האופניים ולחזור ולהתלוצץ איתו באנגלית הרצוצה של שניינו איזה רבע שעה, עד שהואיל לקום ולהראות לי חדר. כבר אהבתי את המקום וכל דאגותי נמוגו כלא היו. אבל חכו, הסיפור פה רק התחיל…

חדרי נפתח אל מרפסת ארוכה שכל שורת החדרים נפתחה אליה, וכשהתיישבתי במרפסת לפוש קמעה, איש חביב וחייכן יצא מהחדר הסמוך לבדוק האים בגדיו כבר התייבשו. דקות אחר כך יצא איש נוסף ומיד הושיט לי יד ללחיצה. הופה, אמרתי לעצמי, יש לי שכנים! אין לי מושג למה מיד הרגשתי חיבור עים האיש הזה. עד מהרה נפתחה שיחה, התברר שהחברים האלה, ששמם קראוס וברונו, הגיעו גם הם באופניים (חשמליים, כמעט כולם פה עם חשמליים) והשיחה נמשכה לעומקים בלתי צפויים בנסיבות כאלה, והגיעה עד הקרנת סרטונים אחד של השני ממסעות קודמים, תיאורים של מקומות ומסעות, וגם על פרטים אישיים לא דילגנו. לבסוף החלטנו לרדת למסעדה ולחלוק שולחן לארוחת הערב.

זה היה ערב מרתק. החברים הזמינו לי מנה בווארית מסורתית ולימדו אותי איך לאכול את זה, קראוס סיפר את סיפור חייו ועל מסעותיו במוסקבה וביפן כשברונו, שהאנגלית שלו טובה יותר, עזר לתרגם, ואני סיפרתי על טראנס אמריקה. נראה לי שיש הרבה דמיון בין קראוס לביני בגישה שלנו למקומות, לתרבויות, ובמבט הרחב וההוליסטי שבו אנו משקיפים על העולם.

ועוד נקודה אחת, קראוס שאל על ישראל והדייסה העכורה והלא מובנת שבין יהודים לפלסטינים. הוא מאוד סקרן, אבל מפחד לבוא. אם פעם, במסע אחר, הצלחתי לפזר את הערפל המזרח תיכוני לזוג אוסטרים בקלות, עכשיו, לאור המצב שהסתבך מאז, התקשתי הרבה יותר. מקווה מאוד שקראוס יגיע יום אחד לישראל. זה יהיה בשבילו פרק חשוב להשלמת ידיעותיו הבאמת רחבות, על העולם ויושביו.

ממראות הדרך

קמפינג בגשם וקצת על מינכן

 בדרך כלל כשאני מתקרב למגה סיטי הרכיבה נעשית קשה ומסוייטת. כבישים עמוסים, המון רמזורים, רעש, עשן, בלגאן. בתוך כל זה צריך למצוא כתובת לא ברורה באיזו סמטה הזויה כשאתה עייף וסחוט מיום ארוך. בדאבלין מצאתי לזה פתרון מסוים: כבר כשהגעתי לפרוורים המרוחקים שבמעתפת, עליתי עם האופניים על רכבת פרוורים ישירות למרכז העיר. יופי של פתרון.

זה מה שהיה לי בראש כשהתקרבתי למינכן. התקדמתי כל עוד הרכיבה זורמת יחסית, אומר לעצמי שכשזה מתחיל להסתבך אני לוקח רכבת. אבל הנתיב הוביל ישירות לתוך שדרה רחבה עים נתיב אופניים יעודי, עד שהתוכנה אמרה "550 מטר ליעד". חמש דקות והייתי שם! נחמד מינכן, אמרתי לעצמי, התחלנו ברגל ימין, בואי נמשיך ככה אוקיי?

ואכן המשכנו. נפלתי על חדר נוח והרשו לי להכניס את האופניים לחדר, ויצאתי לשוטט בעיר. הכיכר המרכזית מריאנפלאץ יפה ונעימה, עם ריכוז של מונומנטים מרשימים הכנייסיה בית העירייה החדש שבנוי בסגנון רוקוקו כאילו נבנה בימי הביניים וקתדרלת 'גבירתנו' הנצחית עם שני המגדלים האדירים בחזית, ממש חיקוי של הנוטרדם בפאריז, שהרי נוטרה-דם בצרפתית זה הגבירה שלנו בעברית. פגשתי אותה גם בעוד ערים באירופה. ויש גם את מגדל הפעמונים שכל יום בשעה מסויימת יוצאות מחלון אי שם במרומים בובות של מלכים ואצילים על שיריוניהם ונשקם ורוקדים את ריקוד כיבוש העיר לקול תשואות הקהל. לי זה לא ממש עושה את זה. מה שכן עושה לי הם נגני הרחוב, שבמינכן הם פשוט אומנים אדירים! שלוש שעות הסתובבתי בינייהם ולא הספיק לי. במיוחד אהבתי שלישית כלים עתיקים, סנטור, ויולה דה גמבה ולאוטה בס, שניגנו סויטות ברוק יפהפיות. איזה וירטואוזים! 

למחרת הלכתי למוזיאון המדע לפי המלצתו של יורם אפריים. ואכן מוזיאון לא שגרתי שבו אתה רואה מאיפה בא הברזל. אתה הולך בתוך מכרה, ורואה את הכורים, ואז בתוך מפעל תנורים שמתיכים את העופרה הגולמית וכן הלאה, עד ליצירת פלדות מיוחדות עם תכונות ספציפיות לשימושים שונים. כך גם בהתפתחות השייט והאוניות, מנועי הקיטור ועוד ועוד. בקיצור,  לא אלאה אתכם, פשוט תלכו!

הימים ימי גשם, אבל כבר למדתי את המחזור - בבוקר השמיים תכולים וצחים וקר, בצהריים מעונן חלקית וחם, אחה"צ מתחיל הגשם ונמשך עד חצות. היום תפסתי אומץ והחלטתי שאם אני מגיע לקמפ יפה לפני הגשם, אני נכנס. אני רוכב עכשיו בדיוק דרומה ממינכן לכיוון ימת קונסטאנז והנוף משתנה והופך יותר ויותר לאלפיני, כשבמרחק אני רואה את ההרים הדרמטיים, המשוננים, של האלפים הבאווריים שניצבים מעל העמקים כמו נפילים קפואים. עם כל הבנאליה והפסטורליה, עדיין אני נהנה מכל מבט. 

והינה קמפ לחוף אגם, ובדיוק השמיים מתחילי להתקדר! ברור שנכנסתי והספקתי להקים את האוהל ממש רגע לפני הגשם, ובמהירות שיא הכנסתי הכל מיתחת ליריעה וצללתי פנימה ועכשיו הגשם נוקש על האוהל ברעש, ואני מקיש במקלדת חרש…