מסעות קומים

לינקים מסעות קודמים
(הלינקים מובילים לפוסט הראשון במסע. כדי להתקדם לפוסט הבא לחץ/לחצי על החץ האדום הימני בסוף הפוסט)

חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום
פמיר היי ווי 2015 - חוצה קירגיזסטן (פורסם בבייקפאנל)
טראנס אמריקה 2016 - מאסטוריה, אורגון לניו יורק סיטי
הדרך לאיסטנבול 2017 - מסע בארצות הבלקן, מוינה לאיסטנבול
אל לב המאפליה 2018 - סובב קמבודיה ודרום תיאלנד
חלומות של אחרים 2018 - מסע חוצה אלפים מטורינו לפריז
יונייטד קינגדום 2019 - מסביב לאיים הבריטיים


יום חמישי, 30 ביוני 2016

(33) הו לורד!

"הו לורד הו לורד! הו------לורד! כמה רשע, כמה שנאה, כמה עוול, כמה שיטנה! אתם, נשמות רעות שלי, אתם, שמאזינים לי עכשיו בחצי אוזן, ששומעים וחוטאים באותו הזמן! ראו את ג'רמייה הקדוש, נביא האל, שהיה מוכן לרתום סוסים למרכבה כדי לעזוב את גיא הצלמוות הזה! כן, הוא רתם את הסוסים! ואתם יודעים למה? הו-----כן. אתם יודעים למה. כי הוא ידע שיש ביסט על פני האדמה, חיה רעה! גדולה מאוד, מאוד מאוד!" (פירסומת לפיקאפ טרק החדש של פורד - ליס, רנט טו און, נו קש!) "כן, נשמות תועות שלי, ג'רמייה עלה השמיימה, והביסט עדיין כאן! ואתם יודעים מי החייה הרעה, הו לורד, הו------לורד, אתם יודעים בלב! אתם! אתם! אתם הסוגדים לדולר! אתם הרודפים אחר רכוש! אתם הנוהגים במכוניות המהודרות, הרוצים בית ועוד בית!" (פרסומת לבתי עץ: 24 פיט אורך! 18 פיט רוחב! למבר הום רדי פור יו! רק 11,000$ נו-----קש! קר------דיט אונלי!) פתאום אני שם לב שהקריין בפרסומות זה אותו אחד, הפריצ'ר עצמו, שמשנה את קולו. אני מזהה אותו לפי חיתוך הדיבור. הוא לא יודע שיש לו מאזין טכנאי הקלטות...

הפריצ'ר שלי הפעם בעל קול טנור בל קנטו, אין לו את הבס העמוק כדיי לייצר את הדרמה, אז כשהוא אומר 'הו-----לורד' הוא עושה צרידות של ג'ו קוקר. אני עובר לקאונטרי מיוזיק כדי להרגע ולחשוב על החטאים שלי. ג'וני קאש. העמק ארוך ארוך, נהר BittrRoot לצידי, השמיים כחולים ללא רבב והרכיבה זורמת מעצמה. מימין לכל האורך רכס גבוה ומושלג עם פסגות משוננות, משמאל הרים נמוכים יותר מכוסים ביער... הכל כל כך יפה ורגוע, איפה יום הדין? איפה העונש על החטאים? איפה ג'רמייה?

השמש קופחת והחום אדיר. אני מחפש צל לעצור לרגע לאכול חטיף, נדחף בין השיחים ומתיישב על העשב. פתאום מגרד לי, תוך דקה אני קולט שהתיישבתי על קן נמלים, והן כבר הגיעו לי לכובע! כולי אפוף במאות נמלים, שהן כנראה החרק הכי זריז בטבע. קופץ חזרה לכביש הלוהט וכמה שאני מתנער זה לא עוזר, מהכביש הן מטפסות עלי שוב ושוב... מרוב יאוש אני עולה על האופניים ועושה לכמה נמלים רה-לוקיישן. בקן מודיעים על אבדות רבות ועל עשרות חטופים... בערב בקמפ עדיין יצאו לי נמלים מהבנדנה...

אני מגיע לעיירת מערבונים נוספת - דרבי. פאסדה מאוד יפה ומשכנעת של מבני עץ בסגנון המערב, אבל הכל יפה מידי, חדש מידי. אני הולך לסימטה שבעורף להציץ מאחור - בטונדה מכוערת ומתפוררת סטייל שיכון ג' בית שאן. הו לורד הו----לורד, חוטאים!

ממול מסעדה ששמה "מסעדה משפחתית דרבי" והסיסמה שלה "אנחנו לא טובים כי אנחנו וותיקים, אנחנו טובים - ולכן אנחנו וותיקים!" נשמע טוב. אני נכנס ומזמין את מרק היום, שזה מרק ת"א מוקרם. מקבל משחת תפוחי אדמה בגוון בטון עם חתיכות בייקון. תגידו פירה אז אני אבין! בתור נקמה אני גונב כמה שקיות סוכר, כי חסר לי, ועל הדרך גם כמה ריבות. חרדה קלה מתגנבת לליבי, אני החיה הרעה! אני הביסט! מה יגיד ג'רמייה? מה יהיה העונש שלי? עלייה קשה? שרב נוראי? אני מעיין במפה לראות מה בהמשך - אוי ואבוי: שני פסים אחד אחר השני, בגבהים של 2180 ו 2390 מטר! הכי גבוהים עד עכשיו! הו לורד, הו ג'יזס, מעין יבוא עזרי? איפה אתה ג'רמיייייה!

יום רביעי, 29 ביוני 2016

(34) צ'יף ג'וזף פס

8זה היה יום קשה. אולי הכי קשה עד עכשיו. אם אין הומור הפוסט הזה, זה כי אין קובי. אני שחוט, גמור.

התחלתי בקמפ קצת אחרי העיירה דרבי. הגובה ההתחלתי: 1020 מטר. בהתחלה זה היה סביר, עלייה מתונה של כ 10 מייל. בהמשך זה התחיל להתחדד ונעשה תלול יותר ויותר. ידעתי את זה. ראיתי במפה. אבל לא יעדתי עד כמה השמש יכולה להכות כשאין עננים. על המפה ובכל השלטים כתוב "לוסט טרייל פס - 2133 מטר" אבל היו גם כמה ירידות באמצע, שזה אומנם נותן לך הפוגה, אבל אתה מפסיד מאות מטרים שכבר טיפסת. וזה נמשך ונמשך ללא טיפת צל, ונהייתי תשוש ואיטי להחריד, כנראה שלא שתיתי מספיק, וכבר מגיע אחר צוהריים והשמש עוד יותר קופחת ושכחתי גם לאכול, ואני רואה במפה שלאחר הפס הקמפ הכי קרוב זה 12 מייל.

לפס עצמו הגעתי ב 5 בערב. ספסל היה שם, אבל שלט להצטלם איתו לא. ישבתי שם כמעט שעה, הכנתי לי אספרסו חזק במקינטה, ובכוחות אחרונים הרמתי את עצמי, מה זה 12 מייל בירידה? כלום. והינה, בדיוק כשמתחילה הירידה המסלול עוזב את הכביש ופונה לכבישון צדדי בעליה עוד יותר חדה! פתחתי את המפה ו...כן! יש עוד פס במרחק 3 מייל, קוראים לו צ'יף ג'וזף פס וגובהו 2278 מטר! עוד 150 מטר לגובה עכשיו.

משכתי איכשהו בהילוך הכי נמוך ובזיגזגים, והגעתי לקמפ ב 7 שבור ורצוץ. אמנם הפרש הגבהים היום היה כ 1200 מטר, אבל הצצה בהקלטה מראה 2400 מטר גובה מצטבר, בדיוק כפול! לא פלא שנתקדמתי רק 29 מייל.

מחר יום חדש עם פס חדש, רק שאני מתחיל מחר בגובה 1900. חצי נחמה. אחרי הפס מחר, מוטל ראשון שאני רואה אני לוקח!

יום ראשון, 26 ביוני 2016

(30,31,32) מיזולה

אני יודע, תמיד כשאני מגיע לעיר גדולה אני נאלם לכמה ימים. זה כי אני כל כך עסוק עם העיר ופיתיונותיה, בארים, אנשים, מסעדות, ויש לי מיליון הודעות מת'לפים של חברים שצברתי בדרך לענות עליהן, ולנוח, לעכל חוויות, לשאול את עצמי מה בעצם למדנו עד כאן.

הדרך לביתו של מייק, שכזכור הזמין אותי אליו הייתה כ 33 מייל במגמת ירידה, כך שהיה לי הרבה זמן לעשות אותה כדי לא להגיע מוקדם מידי. לא היה לי מושג אם האיש עובד או מה, וחשבתי 5:30 - 6:00 תהיה שעה סבירה להופיע. הקליק בנינו לא היה מידי. הרבה מילות נימוס והתנצלויות הדדיות סתמיות. הבית גדול ויפה מאוד עם חצר מטופחת של לפחות 4 דונם. הם הציעו לי ספה בסלון המשני או קמפינג על הדשא. בחרתי בקמפינג.

בארוחת הערב נשבר הקרח ומצאתי שפה משותפת עם אישתו של מייק, ג'וליאן. היא התעניינה בדעותי לגבי היערות, שמורות הטבע חיות בבר וכו', ודיברנו עד שעה מאוחרת. למחרת, כשמייק לקח אותי לסידורים שרציתי לעשות, חנות אאוטדור לקנות גז, חנות אופניים להסס בפעם השמונים אם להחליף את הבולם הקידמי למזלג קשיח, לקנות כרטיס סים אמריקאי, ו - כן. לחנות קפה... והרי הודעה עצובה (הכינו את המימחטות):

                          ~~~~~&~~~~~
בצער רב וביגון קודר אני מודיע שנגמר לי הקפה. ההלוויה הייתה אתמול, עת בישלתי את שתי הכפיות האחרונות למייק וג'וליאן כדי שיבינו מה זה קפה טורקי. ואם אתם לא מזילים דמעה עכשיו על חבר אומלל, אין לכם לב.
                         ~~~~~&~~~~~

מייק וג'וליאן כל כך הבינו, שנרתמו לקחת אותי לחנות הקפה הכי יוקרתית במיזולה ואולי אף במונטנה כולה, אולי יצליחו שם לטחון לי דק דק, כמו הטורקי. לא הצליחו. אבל קניתי שם מקינטה איטלקית אמיתית קטנטנה, ויש לי עכשיו אספרסו משובח! (אוקי, אפשר להפסיק ליילל).

מייק איש נפלא, מאוד אהבתי אותו, והיה לנו חיבור נהדר. קצת ביישן ונבוך, זה הכל.

ביומיים הבאים השתכנתי במוטל קטן בדאון טאון, הסתובבתי בעיר, נכנסתי לבארים שתיתי בירות עם זרים, ובעיקר כתבתי. הכנתי כתבה יפה לבייקפאנל המסכמת את הרבע הראשון של המסע (בקרוב באוויר - שימו לב). הייתי זקוק מאוד למנוחה הנפשית הזו.

הלכתי לבקר ב Adventure cycling, איגוד האופניים המפורסם, והאמת שקצת לא מצאתי את עצמי שם. המון פוזה ומעט תוכן. הראתי להם את הבלוג שלי שגוגל טרנסלייט מצליח לתרגם בצורה סבירה. קראו כמה מהפוסטים ומאוד התלהבו. אמרו שזה שווה ספר. לא יודע. מין נימוס אמריקאי שכזה. נתנו לי בנדנה למזכרת. כשיצאתי משם, כל מה שרציתי זה לעלות על האופניים ולזוז כבר - הדרכים קוראות לי!

יום חמישי, 23 ביוני 2016

(29) הדרך ללולו פס

הדרך מוויט בירד ללולו פס נמשכה שלושה ימים. באיזה שהוא שלב עזבתי את תומס. הגעתי למסקנה שהוא טרח זקן שעסוק בלהיות זקן המתחרים. דייב הסיג אותי ואמר לי, קובי, אתה יכול הרבה יותר, תן קצת קצב, אני רוצה לפגוש אותך עוד שלוש פעמים היום...

ואכן אלה היו שלושה ימים של רכיבה נהדרת בשבילי, השתפרתי הרבה. זהו המסלול שלואיס וקלארק, הרפתקנים הסטוריים ידועים עשו ב 1805, וחצו לראשונה את הרכס העצום הזה (אם לא סופרים את האינדיאנים המקומיים שחוצים אותו זה מאות בשנים...) שהוא כולו צוקים ומדרונות תלולים ביותר מכוסים ביער עד בלתי חדיר לחלוטין. כל חבל הארץ הזה הוא שמורת טבע ענקית ומוקפדת ביותר. לא בונים סכרים על הנהר ולא שואבים ממנו, אין שום ישוב ושום ביוב לא נשפך לתוכו, אסור לצוד אסור לדוג ואסור לכרות עצים, בקצור - זה כמו שאלוהים ברא את זה, ויש ריינג'רים שמפקחים.  אין לי מילים לתאר את הכיפיות של הקטע הזה. זה לא רק היופי הפיראי, זה גם תפור לאופניים - כביש לא עמוס, המון גובה מצטבר אבל שיפועים של לא יותר מ 6%, מזג אוויר חלומי, בתוך יער עבות ותמיד לצד נהר צלול וזך. יש יותר מזה?

ראיתי שני אופנוענים על הארלים ישנים. אמרו עזוב קמפגראוד, בוא איתנו, יש לנו זולה ביער. סטיב הוא בשלן, יכין לנו משהו טוב. הוא הכין טאקוס עם נקניקיה בפנים על המדורה, והשני פשוט סחט עגבנייה ומילא אותה בפילפל שחור ומלח בתור סלסה. מעדן! אכלנו, צחקנו, עישנו, ויותר אני לא זוכר כלום... הייתי מוכן להמשיך איתם!

מותש רעב ורצוץ וכבר כמעט בפס (1600 מטר), הופיע רוכב מולי על אופני כביש. הוא הבחין בי מרחוק ועבר את הכביש כדי לפגוש אותי.

- שלום, שמי מייק, אתה עושה את כל הדרך?
- כן, עד החוף המזרחי. שמי קובי, נעים מאוד!
- תן לי לנחש, אתה איטלקי? לא? ספרדי?
- ישראלי.
- אהה! ידעתי שזה משהו אקזוטי אבל לא שיערתי עד כמה!
- אני אקח את זה כמחמאה, תודה!
- מחר אתה מגיע למיזולה, יש לך כבר איפה להיות שם?
- לא
- אז אתה מוזמן לביתי. תקבל אצלנו כל מה שאתה צריך, כולל טיפול לאופניים. אתה תגיע, נכון?
- ברור, קבענו!
והוא רשם לי בסמארטפון הוראות הגעה מדויקות.

על אף סוף היום והעלייה הקשה, קיבלתי כנפיים ועשיתי את חמשת המיילים האחרונים עד הפס בדקות. כשעמדתי שם מתנשף, מול השלט שכאן לואיס וקלארק חצו לראשונה את הרכס, עמדו לי דמעות בעיניים... איזה שלושה ימים אדירים!
תנק יו ג'יזס! (או מי שלא תהיה שם...)

סטיב וחבר שלו

?מישהו רואה אלק חוצה את הנהר

(26,27) תומס קמרו, רייסר

הסיפור הפעם הוא על תומס. בלילה הקודם בוויט בירד, הצצתי בטרקלידרס, לראות איך מתקדם המירוץ ואם יש כבר מנצח או מנצחת, ועיני נפלה על הטיפה האחרונה, זו של תומס קמרו, וגיליתי שהוא ממש קרוב - כשנים עשר מייל מאחורי. עשיתי חשבון שהוא כנראה שוהה בלילה באותה סככה שאחד האלוהימים זימן לי אתמול. שמעתי עליו, מי לא שמע: זקן המתחרים - בן 74, משתתף בתחרות זו הפעם הרביעית או משהו כזה, תמיד מגיע אחרון אבל תמיד מסיים, שזה הרבה יותר מרוב המתחרים שנושרים בשלבים שונים בדרך. בקיצור - סקרן אותי.

למחרת, כשהייתי בעיצומו של הטיפוס הקשה לגבעת וויט בירד, עצרתי להסדיר נשימה ולאכול משהו, וכשצילמתי את העמק מלמעלה ראיתי דמות מתקדמת לאיטה במעלה, ומייד ידעתי שזה הוא. קרוב לפס עצרתי שוב, והוא הגיע אלי. לחצנו ידיים והוא הושיט לי כרטיס ביקור: מצד אחד הלוגו של טראנס אמריקה רייס 2016, מצד שני "תומס קמרו, רייסר".

בסוף היום, כשהגעתי למוטל בגרנג'וויל, ראיתי את האופניים שלו (הממש מיוחדים ומשופצרים תוצרת בית - ראו תמונה) מציצים מהחדר הסמוך. הוא אמר לי שהוא לקח מוטל היום, כי יש משחק כדורסל שאסור לו להפסיד, והיה מרוכז כולו במשחק. בחדר השלישי היה אופנוען שמן וחביב עם אופנוע ענק ונוצץ, שסיפר שלפני שבועיים יצא לפנסיה, קנה את האופנוע, והוא נוסע לאן שזה לוקח, אין לו שום תוכניות. אמריקה...

כשיצאתי בבוקר טומס כבר לא היה. השגתי אותו בשדות כעבור כמה מיילים, ומאז רכבנו ביחד ושוחחנו. אדם מעניין וחביב מאוד. זו הפעם החמישית שהוא על המסלול, והוא מכיר אותו בעל-פה. סימן לי כמה מקומות שרק הוא מכיר, מעיינות חמים, מפל יפה, והנחה אותי מה לעשות כשאגיע למיזולה, מונטנה, שם המרכז של אירגון האופניים האמריקאי. תומס גם נתן לי טיפ חשוב מאוד: מאז הימים של כיבוש המערב היו תחנות של ריינג'רס באזורים מבודדים מאוד, וכל פרש בודד שהגיע לשם קיבל מקום לינה ואספקה לדרך חינם. מכאן המנהג - בכל תחנות הריינג'רים, תחנות כיבוי אש וברוב הכנייסיות טוררים על אופניים מקבלים מקום לינה ולפעמים גם מקלחת חינם. במיזולה, מונטנה גם מסתיים הקטע השלישי במסלול (מתוך 12), וזה לא רחוק, רק 120 מייל ופס אחד גבוה ומפורסם "לולו פס" לעבור.

באחת העצירות תומס שלף לפתע אלבום גדול ויפה בהוצאת האיגוד, שמספר על מסלול הטראנס אמריקה לרגל 40 שנה לקיומו, ובו, בעמוד 163 מופיע תצלום שלו, תומס קמרו, כשעשה את המסלול לראשונה ב 1975, כאחד מאושיות המסלול ההסטוריות, וביקש ממני לחתום באחד הדפים. יש לו שם מאות חתימות של כל המתחרים שעשו את המסלול... חתיכת אוצר!

שאלתי אותו למה חמש פעמים אותו מסלול, למה הוא לא רוכב במסלולים אחרים, ביבשות אחרות? הוא אמר שהוא רכב בכל העולם, כל הדרך מהבית שלו בפורטלנד דרך מרכז אמריקה ועד לפינה הדרומית ביותר של היבשת. גם במזרח הרחוק הוא היה, וזה המסלול היפה ביותר! הנופים מהממים, כל אחד שהוא פוגש נחמד אליו, אותה שפה, וכל הדרכים טובות. אני מסכים אותו. ממה שעברתי עד כה - זה מסלול פנטסטי, מגוון ביותר ועמוס בנוף, תופעות גיאולוגיות, הסטוריה (נדמה שאני מתחיל להבין את אמריקה?) ו... דובים...

הלילה עצרנו בקמפ מבודד על נהר קליר ווטר (ואכן מימיו צלולים ביותר!), בשירותים יש שלט שבו כתוב: "בקמפ זה ביקר דוב. אנא הרחיקו את האוכל מהאוהל שלכם. דוב מסוגל להריח אוכל ממרחק של מיילים" (!!!). פגשנו בדרך עוד שניים על אופניים, דייב ומתיו, ועצרנו יחד בקפה היחידי ב 100 מייל הקרובים. באמצע המרק מתיו פתאום שואל אתי מה נשמע בעברית. מסתבר שלמד פעם בארץ והוא זוכר משהו.
ושוב תומס רץ לאופניים שלו להביא את הספר ולהחתים את השניים...

הקמפ שוכן בתוך יער עבות והאוהל שלי הוא הקיצוני במחנה, מעבר לו זה רק ג'ונגל, והלילה חשוך מאוד... האם אני עצמי זה לא אוכל בשביל דוב רעב? את הגרביים המסריחות שלי שלא ראו כביסה יותר משבוע הוא לא מריח ממיילים? אני שואל את עצמי ומנסה להרדם...

תומס קמרו, רייסר

מימין: מתיו, דייב, תומס, ועוד אחד

יום שבת, 18 ביוני 2016

(25) שיחה אם אלוהים

בכל פעם שאני נכנס למצוקה או מריח צרה מתקרבת, אני מתפלל לכל האלוהימים שאני מכיר בסבב, בתקווה שאחד מהם, זה שאולי עוד לא הסתכסכתי איתו עד העצם, ירים תרומה למען צדיק (צדיק תמים, אני מתעקש על זה!), ויקל עלי במשהו.

היום התחיל יפה, שימשי ונעים, הנהר שאיתי הפגין את יופיו בלי בושה, ואני לבשתי קצר ויצאתי לדרך. יופי? יופי. באה הרוח. נגדית כמובן. לא עשינו עניין, לא אני ולא היא. ממשיכים. באו עננים סגרו את השמש, התחיל להיות קר. בסדר, גם את זה כבר אכלנו. בהתגנבות של נוכלים, ככה בלי להרגיש נהיה עוד יותר קר והתחיל גשם דק. החלפתי בגדים ופצחתי בקללות קלות, לא משהו עצבני מידי כדי לא לעצבן לפני התפילות, כי חוכמת הזקנים שלי אמרה שתכף יהיה יותר גרוע כי ככה זה בטבע, ואני אצטרך להתפלל, לא יעזור. ריכזתי לי בראש תוך כדי דיווש את שמות כל האלוהים שאני מצליח לזכור לעת הצורך.

להזכירכם, אני נוסע בתוך קניון ענק בדרך מבודדת ללא שום מחסה, העיירה שעזבתי רחוקה עשרים מייל, ונקודת הישוב הבאה נמצאת 13 מייל קדימה מול הרוח, שזה בעברית 20 קילומטר. מבט לאחור מגלה לי שהאוויר כולו האפיר, וזה אומר שגשם גדול תכף בא. מה לעשות, התחלתי להתפלל...

רגע, הם עונים לי, מה אתה בעצם רוצה? תן משאלה מוגדרת ונראה מה אפשר לעשות. ניסיתי להפגין צניעות; סככה! תנו סככה להתארגן על עצמי, מה כבר ביקשתי? (ניסיתי לשוות לקולי נימת תחנונים המוכרת לי מבית הכנסת) עוד אני מהדק את התפילות ומסנן את הקללות שמתגנבות לי, והינה, לא תאמינו, סככה! ממש שניה לפני הגשם הגדול! רק הסתופפתי פנימה ובום! מטר זלעפות!

אז אם כבר שאלת, אמרתי לעצמי, הינה לך ההוכחה שלא כל האלוהים נבלות סרוחות! ואם הרמתם גבה, חברים, הינה לכם הוכחה פורנזית שיש לכם פה עסק עם צדיק תמים! טהור וזך, לא פחות!

שעה מאוחר יותר
אני מדווש לי במרץ בין הטיפות, כולי מדושן עונג בתוך חליפת הגשם שלי (שזה בדיוק כמו הניילונים מהסופר), והופ, טיפה מזדחלת לי על הגב. טיפת זיעה אם תהיתם. השמש לפתע יצאה, ולא דיוושתי עד עשר- שרב! חום אימים! ואני כולי שוחה בתוך זיעה, פאק! ('צטער, חזרתי לקלל...)

ליטל סלמון הפך עכשיו ל"סלמון ריבר", ותפס רוחב של 50-70 מטר. הזרם עדיין ממש חזק, והמים שקופים וצלולים לגמרי. בניגוד לנהרות קודמים, הפעם אני במורד הנהר ולא במעלה הזרם.

בקמפ ב"וויט בירד" פגשתי את מייק מאלסקה. מורה בן 34, לא דברן גדול, בקושי הצלחתי לדובב אותו טיפה. הטאון נמצאת 2 מייל במעלה ההר, ואנחנו מהססים כבר שעה אם לנסוע לשם לבירה. בסוף מישהו מהקמפ מציע לנו טרמפ, ומייק נסע להביא שישיה. מחר יש לנו טיפוס קשה ושנינו קצת פוחדים ממנו...

יום שישי, 17 ביוני 2016

(24) הלך הגשם באה הרוח...

17 ביוני

אני על נהר "ליטל סלמון". כן, עוד נהר. זה בגלל שבארץ הקשה הזו הדרכים עוברות בקניוני הנהרות - התוואי המתאים ביותר לדרך, ועל כן הדרכים הללו, שהן צרות ומפותלות משרתות עדרים של משאיות מכל הסוגים הן גם דרכי הנוף והנופש, והמחצית האחרת של משתמשי הדרכים האלו הם מטיילים ונופשים לסוגיהם וקהילותיהם, הם ורכבי הפנאי שלהם. השולטים בכיפה הם הקמפרים שרובם פנסינרים עמידים ויש להם מובייל הום ענק בתוך אוטובוס שבשעת חניה גם פותח כנפיים והופך לווילה ענקית, ומתוכו נפלטים שני צ'ווות זעירים ומגוחכים שנובחים בקולי קולות, ויש גם משפחות צעירות עם ילדים קטנים וקמפר צנוע וישן. את אלה אני פוגש באתרי הקמפינג שיש להם פינה במדשאה הנקראת הייקר/בייקר ומיועדת לאוהלים ללא רכב.

אני אוהב את הקמפרים, בייחוד הפנסיונרים, הם מעריצים ומעריכים את הרוכבים, יש להם הומור ציני ונחמד, אבל הם קנאים לספייס ולציוד שלהם, ובייחוד לכלבון הביבי המפונק שלהם, שמתנהג כמו ילד מפונק שכל הזמן צריך לתת לו ולעשות לו, וצורח עד השמיים וכולו אין לו עשרים סנטימטר.

קהילה גדולה נוספת הם האופנוענים, המתחלקים לשני סוגים: הבייקרס והאדוונצ'ררס. הבייקרס הם ערסים מחופשים למלאכי הגהינום, עם תלבושת העור פרה וקסדת חצי שחורה, על הארלי קאסטום שמן ושרירי עם כל הגורמטים הנלווים. הם נוסעים בחבורות גדולות, לעיתים עשרות יחד, וחלקם גוררים טריילר ציוד. אלה, כשהם עוקפים אותי הם זוקפים אגודל או מסמנים ווי, ולפעמים כשאני עוצר מול נקודת נוף או עניין הם עוצרים לידי כאילו לעשן סיגריה ובעצם כדי לתהות על קנקני, מתבוננים באופניים בהערכה ופותחים בדיבור ערסי כבייכול. כשאני נכנס אם אחד מהם לשיחה ומגרד טיפה את הקליפה, מסתבר שלא ערס ולא נעליים, מדובר בבחור שמנמן וחביב עם קריירה לוחצת, שמתחפש לערס כדי להשתחרר קצת מהלחץ. אחרי חמש דקות של שיחה הם מעריצים אותי ואני מחזיר להם במחמאה על האופנוע (מהלב! באמת אחלה אופנועים!)

את האדוונצ'ררס אני פוגש בקמפ בשעה מאוחרת ועייפים מאוד. הם רוכבים בודדים, מכסימום שניים, בדרך כלל על אופנוע BMW-GS, דו שימושי רזה אמין ותכליתי, והם מקיפים עולם או לפחות חוצים יבשת. הציוד שלהם דומה מאוד לשלי, אוהל קל, סק"ש וגזייה, והם ממעטים לדבר, פתחים קופסה ואוכלים משהו, ונרדמים. את אלה אני מעריץ. אני יודע מה הם עושים - בדיוק מה שאני עושה, רק עם אופנוע...

הנהר התורן שלי הוא "ליטל סלמון", שם מלא השראה, כי הוא נראה בדיוק כמו הנהרות האלה בנשיונל גיאוגרפיק שדובה תופשת בהם סלמונצ'יקים בעודם באוויר, ואכן ראיתי דייגים עם חכות לאורך כל הדרך, משליכים ומושכים משליכים ומושכים, ואיש מהם לא תופס דג. בדקתי בסלים שלהם. תזכירו לי באחד הפוסטים הבאים לפתוח קצת על ה'פישינג' פה. אתה ניגש אליהם ושואל 'נו, אז איך הפישינג העונה?' והם פוצחים מיד בהרצאה מפותלת בלי אפילו להעיף בך מבט, עם נפנופי ידיים, פיקים של התלהבות ותהומות של יאוש חליפות. ליבי נחמץ. כמו אוהדים שרופים של קבוצת תחתית.

הרוח עזה ומציקה ולא מרפה לרגע, לקח לי 20 דקות של מאבק איתנים כדי להקים את האוהל, וכל הערב אני מחפש שיטות להמלט מהרוח בלי להסתגר באוהל, כי יש לי את הנהר מול העיניים, והוא כל כך יפה ושופע. אני נועץ עיניים בפינה של הדוב בדיוק מעל המפלונים שעה ארוכה בלי להסיט מבט, ולא רואה אף דג קופץ. אבל אולי אין לי ראייה של דוב...

יום חמישי, 16 ביוני 2016

(23) מחשבות מהאוהל בגשם

15 ביוני
נכון, יש נופים, יש מראות, יש אנשים וחוויות, אבל היום אנחנו נדבר על אוכל. גם זו חוויה, והיא עלתה לי כבר עד הגג. וזה לא רק שהאמריקאים לא מבינים באוכל, האוכל שלהם הוא הגרוע בעולם, והדברים ידועים. מספיק להכנס לאחד מסניפי המזון המהיר ולראות את גושי האדם במשקל התחלתי של 200 קילו שמסתובבים שם, כדי להאמין.

קודם כל, למסעדה באמריקאית קוראים "קפה", לבית קפה עם קפה טוב ועוגות קוראים "בייקרי" או "אספרסו". "רסטורנט" זו מסעדה אקזוטית, נניח סינית או יפנית. למסעדה איטלקית קוראים "פיצה". ויש גם מסעדה מקסיקנית שקוראים לה מסעדה מקסיקנית.

בכל המסעדות, כלומר ה"קפה'ס", כל התפריט כולו מורכב מסוגי המבורגרים, המאכל הלאומי, שכפי שלימדו אותנו כמה מוסדות מוצלחים בארץ, כמו מוזס ובלאק, המבורגר יכול להיות ממש טוב. לא כך באמריקה. כאן זו קציצה לא ברורה נתונה במין כדור ספוג המכונה "לחמניה" ישר מהפריזר לטוסטר, כך שמבחוץ הוא חרוך ומבפנים קפוא, ועליו פרוסה של בייקון או האם לתוספת חלבון וכימקלים, על כל זה יריעת פלסטיק 100% שומן בצבע צהוב ביצה המכונה "גבינה", והכל טובל ברוטב ברביקיו ובקטשופ - שני מצבי צבירה שונים של סוכר, בתוספת מיונז מוקשח בתור גריז, כדי להחליק את זה בגרון איכשהו. ואם תתבונן היטב, יתכן שתבחין בזנב על חסה מבצבץ, ואם ממש תעשה מחקר עומק, תבחין בדף ורדרד דקיק שמזכיר עגבניה, וזה רק במקומות לתיירים.
וכדי שלא תשאר רעב חלילה, העסק הזה מלווה בגבעה רמה של צ'יפס מלוח למוות, וליידו צנצנת קטשופ, כדי שתוכל לבלוע גם אותו, וצנצנת מיונז למקרה שהקטשופ לא הספיק...

וכדי להעביר את הארוחה אתה מזמין פאי וחושב על איזה משהו אוורירי ונימוח, ומקבל עיגול שהתחתית שלו עשויה פלדת קמח מחוסמת, מעליה משחה שחורה (אם זה פאי אוכמניות, אם זה תותים אדומה, ובתפוחים היא אפורה), מתוקה יותר מסוכר טהור, ומעליה כדור גלידה לניחומים. אני טועם רק מהגלידה.

ואם חשבתם שזה מוגזם ילדים, חכו לפרק הבא, שבו נפתח ת'ג'ורה קצת על "ברקפסט" והתוספת הגאונית בעלת השם המגניב "האש-בראונס"...

אני כעת בקמפ גראונד מבודד במעבר הרים בגובה 1200 מטר, ספון בתוך הליינר שבתוך הסק"ש שבתוך האוהל, כשבחוץ יורד גשם בלי הפסקה וקרררר. זה אולי נשמע שאני מיסכן ואומלל, אבל לא! אני שומע את הגשם על היריעה וטוב לי ונעים בפנים! דפקתי היום רכיבה טובה, חמקתי מהבורגרים ובישלתי מתוך האוהל ביד אחת ארוחת גורמה של קוסקוס עם עוף מקופסא ועגבניות טריות, ואני מבסוט לגמרי!

לאחר כל האירוע של הצמיג, וגם כי אני קצת איטי מהממוצע, יוצא שהרבה פעמים נגמר לי היום לפני שהגעתי לעיירה שכל הטוררים מתרכזים בה, ואני מוצא קמפ שאני יכול להספיק להגיע איליו לפני החושך, כך שבימים האחרונים אני לא פוגש הרבה אנשים, רק כאלה שעוקפים אותי ועוצרים להחליף כמה מילים. זה לא נורא, קצת הספיק לי מאנשים בימים האחרונים וטוב לי לבד לזמן מה.
יללה, קשקשנו מספיק, חלומות פז!

!מאה שנה על הכביש, הטלפון פועל

טרקטור על קיטור

!אחרי עוד מעבר הרים, עמק חדש

?נו, בוחרים בטום וויטס לשריף המחוז

!סוף סוף מגיעים

יום שלישי, 14 ביוני 2016

ביי ביי אורגון, אהלן איידיהו!

(21) 11 ביוני

אחרי שעזבנו, כנראה סופית את נהר פודרה (pawodr river) וחצינו עוד רמה עם טיפוס של כ 600 מטר על הבוקר, גלשנו לנחל אורן (piene creeke), שהוא אפילו יותר גועש ושופע מפודרה. גם איתו עברנו איזה 25 מייל יפהפיים של פיתולים בין גבעות נישאות, עד שהוא נשפך לנהר הנחש הגדול (snek river) בדיוק אחרי סכר אקסבו. בפינה הזו, בצומת הנהרות ולמרגלות הסכר אני חונה בקמפ גראונד יפה מאוד. מעברו האחר של הנחש, שם ההרים תלולים יותר, זה כבר איידיהו. יש לי עוד 12 מייל מחר לאורך המאגר בגדה הזו, ואז אני חוצה אל איידיהו!

אני שם לב לשמות המקומות פה, שהם כל כך בנאליים, אפילו ילדותיים. בין העיירה ריצ' לנד  (אדמה עשירה) שממנה יצאתי הבוקר, לבין נהר הנחש (כי הוא מתפתל בין הגבעות...) יש עיירה בשם הלף וואי (חצי הדרך), שבה אכלתי צוהרים. והיה לנו כזכור את סיסטרס סטיישן (תחנת האחיות) הרי תותים ועוד ועוד. ברור שלא איזה ועדה מסריחה מפוליטיקה קבעה את השמות האלה. אולי היו אלה חבורה של גנגס עם רייפל וסוס שאמרו - יללה, בואו נקרא לכאן ככה ולשם ככה, שהחבר'ה ידעו לאן להגיע. או שאלה שמות אינדיאנים שתורגמו, כלומר הם אלה שעם הפיסטול ורעמת נוצות הנשר קראו לזה ככה ולשם ככה. בכל אופן השמות מתארים את המקומות נהדר, ואני פה כדי להנות אפילו מזה - תענוג!

(22) 12 ביוני

היה כאן זוג על אופניים ועל הבוקר תפסתי שיחה עם הבחור. למרבה הקטע, גם לו היתה פציעה ביד לפני שלוש שנים, וגם אצלו נקרעו גידים, וגם הוא מצא שהשיקום הכי טוב זה אופניים!

אני רואה פונדק בצד הדרך, עוצר. מבקש ברקפסט היא עונה לי אנחנו כבר בתפריט לנג'. טוב,  יש המבורגר? זה בתפריט דינר, אומרת לי. אאה. אז מה יש ללנג'? מרק שעועית "נייבי סטייל". אוקי, תביאי.
הביאה קערה עם דייסה מוצקה ברמת יציקת בטון, בצבע אפור קלוש. ראתה את המבט שלי, לקחה את הקערה וחזרה אחרי חמש דקות, הפעם עם מרק שעועית במרקם מרק שעועית בצבע אדום עמוק, ואמרה " מקסיקן סטייל, פור יו!
וזה היה פצצה! בדיוק כמו מרק שעועית בלווינסקי! ביקשתי שתי פרוסות לחם שחור, מה אני פרייר? איטס נוט אין דה מניו, אמרה, אבל הביאה!

המאגר שאני נוסע לאורכו מדהים ביופיו. המים, מרוב שהם שקופים וחלקים כמו זכוכית מלוטשת, בלתי נתפסים ממש. אני עוצר כל דקה להתבונן ולצלם, ולא שבע מהמראות. כבר מאוחר, יצאתי מהקמפ רק קרוב ל 11, ואין סיכוי שאני עושה את הקטע הבא, חציית רכס גבוה לאורך 30 מייל בלי שום נקודת עצירה בדרך. אני עייף היום ומזג האוויר פשוט הורג אותי. זה שמש קופחת במדבר, 40 מעלות ויבש מאוד, רגע אתה מתבשל, ברגע הבא ענן מסתיר אותה ובאה רוח קרה ומקפיאה לך ת'עצמות. איך אפשר ככה?

כמה מיילים לאחר המעבר לאיידיהו, עדיין על גדת האגם יש קמפ גדול ומשוכלל. אני מחליט לוותר להיום ולהשתכן בו, אולי אצליח לאסוף כוחות למחר...

האגם הקסום שהוא בעצם מאגר

!עיירת חצי הדרך, הלוואי על גבעתיים כזה שלט

סנייק ריבר

חולדאי בחלון האמצעי

עוד ממאגר אקסבו

!היידיהו