צל הרים, מפגשים מעולמות אחרים

זה היה היום החזק ביותר עד עכשיו, אבל יותר מכל זה היה היום של גונטר וחסן. נתחיל בהתחלה:

הלילה היה קפוא אבל לא ירד גשם. חניתי באתר קמפינג נחמד שנקרה בדרכי, לצד שלושה רוכבי טורינג עמוסי ציוד, ואבל כולנו היינו עייפים מכדי לתקשר, והלכתי לישון מוקדם, בתקווה לקום מוקדם ולפצות על המרחק הדל, רק 48 קמ. קמתי לבוקר צח ונאה, ולאחר הסידורים והשיפצורים יצאתי לדרך. השמש הציצה מבין העננים ואני, מעודד ושמח, רכבתי טוב ולא הרגשתי את הגבעות בכלל. לקראת הצוהרים הגבעות הנמוכות הפכו לרמות, ובאה לי סדרה ארוכה של עליות, אבל ראה זה פלא, המהירות הממוצעת שלי נשארה כשהיתה: כ 11 קמש. אין שום ספק שהכושר שלי השתפר בהרבה! בשלב הזה איתרתי במפה אתר קמפינג במרחק כ 30 קמ ממני, והחלטתי להגיע אליו ויהי מה. רק שכחתי לספור את העליות שבדרך!

הגעתי לכאן בשבע בערב לאחר 81 קמ עם 970 מטר טיפוס! (תאמינו! ואל תשכחו שהחבילה שלי שוקלת 40 קילו!) ולמרבה הפלא לא הייתי שחוט. חלקת האוהל שלי נמצאת במקום מקסים על גדת נהר שוצף. ואז, כמו שאני יושב בקפיטריה על בירה שלאחר הארוחה (סטייקים על האש!) שני אנשים מוזרים עוטים גלימות צהובות שישבו לידי וקלטו שאני ישראלי הזמינו אותי אל שולחנם. אלה גונטר הגרמני וחסן האירני. גונטר הוא ארכיטקט ומרצה והוא בדיוק בגילי, וחסן הוא סטודנט לפילוסופיה צעיר, וחברו הטוב ביותר של גונטר. הם הגיעו הנה בסירת קנו מעיר מגוריהם (חסן גר באחוזתו של גונטר אותה ירש מסבו, שהתנגד לנציזם והודח מתפקידו כמהנדס העיר, ובשל כך הפך להיות חוואי - כך גונטר) כחמישים קמ מכאן, והם הפליגו הנה כאמור בסירת קנו, ושלושה קילומטר מכאן הסירה שלהם התהפכה והם על כל ציודם שקעו במצולות. גונטר הצליח לצוף איכשהו אבל חסן נתקע מתחת לגשר עץ ונעלם. למרבה מזלם חבורה של נערים שעברה שם גילו תושיה והצליחו לחלץ את חסן, וגם את הסירה והציוד, הכל רטוב לגמרי. הגלימות הצהובות הן שמיכות שבעלי הקמפינג השאילו להם בזמן שהבגדים מתייבשים במכונת היבוש.

מובן שאת הבעיות בין ביבי לאחמדינג'ד פתרנו בשלוש דקות (גונטר הוא מדינאי גדול! בבחירות הבאות אני בוחר בו!) ורק כדי לנקות שולחן הקדשנו שלוש דקות נוספות לבעיות המזרח התיכון כולן. גונטר היה בישראל לפני שלוש שנים (כמרצה לארכיטקטורה של בתי ספר) ומתמצא היטב. חסן עשה באופניים את המסלול שאני עושה, גם הוא סיים באיסטמבול, והוא מעריץ של ישראל וטוען שהעם האירני אוהב ישראל וזה רק המנהיגים שלהם ושלנו ממציאים את הסיכסוך כדי לחמוק מבעיות הפנים, וביבי ואחמדינג'ד (וכך גם רוחאני) הם תאומים שלא יכולים אחד בלי השני. נכון! אני מסכים לכול מילה שלו!

כאן עברנו לחילופי בדיחות בתנועות ידיים בלבד ביני ובין חסן, לקול צחוקו המתגלגל של גונטר. הבדיחות הגסות כמובן לא אחרו לבוא! זה היה ערב מרתק, וישבנו יחד עד 2 בלילה רועדים מקור (הם ערומים מתחת לשמיכה בזמן שבגדיהם מתייבשים במכונה) היה כל כך מרתק ומצחיק!

כעת אני מכורבל בשק השינה שלי, לא יכול להרדם ומתקתק את הסיפור בקדחתנות שלא אשכח.