רושל

זה יכול להיות עניין די מורכב להזמין לינה אחרי יום רכיבה מתיש + כוס בירה גרמנית גדולה. צריך לבדוק את מזג האוויר ואופי פני השטח, להעריך לאיזה מרחק תוכל להגיע מחר, ואז לאתר מלון בכיוון ובמרחק הנכון, במחיר רצפה ובנוחות שיא, וזאת בין שלל אפליקציות מתעתעות שמשנות מחירים כל דקה. בקיצור תעיתי והזמנתי מלון להיום במקום למחר. 

בוקר המחר בא, ובעודי מדווש במעלה העליה התורנית הגיעה הודעה מבוקינג, שמקום הלינה טוען שלא הגעתי אתמול והאם יש לי הסבר. מיד הבנתי מה קורה פה. הסברתי שפשוט תעיתי בתאריך, ובוקינג, בהיותי 'לקוח מועדף', ביטל את ההזמנה בדיעבד והכל בסדר. כלומר הכל בסדר חוץ מזה שאין לי מלון להיום וכבר צהריים! שלחתי מייל לאותו מלון האם החדר עדיין פנוי ואפשר בכל זאת להגיע. בתשובה קיבלתי איזו הודעה מקושקשת (גם הם משתמשים בטרנסלייט שאוהב מידי פעם להפוך משמעויות בכיף שלו) ממנה התרשמתי (או רציתי להתרשם) שאין בעיה. הייתה לי תחושת בטן שיש לנו פה אי הבנה, אבל הדחקתי והמשכתי כאילו עכשיו מקשטים את החדר בפרחים לקראת בואי. 

הכתובת הובילה למעדניה. שום סימן למלון. נכנסתי והראתי לאחת המוכרות את הכתובת בנייד. אמרה הגעת! זה כאן! במה אפשר לעזור?

- יש לי הזמנה לחדר פה.

- מה? 

- רזרביישן. צימר. זימר?

- מה השם? 

- אשל.

- ???

- תנסי מיסטר יעקב, Yaakov

מבטים תמוהים,  הסתודדות בין המוכרות, התרוצצות לחדר אחורי וחזור, ושוב. 

אני מנסה להסביר: אני יודע מה קורה פה,  תקשיבו שניה, זה באשמתי, זה אני שטעיתי, אבל אמרתם שזה בסדר… (מנסה לאתר את ההודעה) שום הבנה.

מניסיוני אני יודע לא לערב את טרנסלייט בשלב זה, כי במצבי מתח ובלבול הוא רק מגדיל את הבלגן. הוא מעולה רק כשיש אווירה חיובית ורצון. מיד תראו. 

בכל הזמן הזה, אישה מבוגרת והדורה שיושבת בפינת הקופה משקיפה על הסיטואציה בשקט. (כמעט אמרתי 'באמפטיה' אבל בואו לא נגזים). ביאושי אני ניגש אליה ומיד היא אומרת תירגע אדוני. לא חשוב מה הזמנת או לא הזמנת, יש לנו חדר בשבילך. תכניס את האופניים שלך כאן מאחור. מה תשתה? קפה? 

היא קמה, שולחת כמה מילים תקיפות לצוות וחוזרת עם קפה וסנדביץ. תנוח אדוני. תשתה ותאכל, אתה נראה עייף. אתה כל כך דומה לסבא שלי. כל כך דומה לסבא. שמי רושל. אני אדאג לך לכל דבר. מיד אשלח לך עובד דובר אנגלית והכל יסתדר.

 תודה רושל,  אמרתי. את אישה נחמדה מאוד. קשה לתאר איזה סלע נגול מליבי. ממש לא היה לי לאן ללכת. באמת שהייתי לחוץ. 

אחרי שסגרו את המעדניה, העובדות המבולבלות מתחו כבל מאריך כדי להטעין את האופניים, ודובר האנגלית עזר לי עם התיקים. כשיצאתי למרפסת לעשן, הגיע רושל עם חתיכת נקניק מטורף שלא טעמתי דבר כזה, עם חתיכות אדומות וכחולות בפנים ושתי כוסות קפה. פטפטנו קצת, והפעם טרנסלייט תפש מנהיגות, עד שמצאנו את עצמנו מדברים בו זמנית, אני לתוך הטלפון שלה והיא לתוך לשלי. 

אכן נרגעתי וישנתי שינה עמוקה ומרפאת באותו לילה. היא לא הסכימה שאצלם אותה (אני כמובן מבקש רשות לצלם וכשמסרבים אני מכבד). חבל, היו לה פנים יפות ומלאות הבעה. 

קמתי בבוקר נמרץ ומלא עזוז (לא יאמן מה קצת סימפטיה יכולה לחולל), וההרים התמתנו והפכו לגבעות נמוכות. כחמישים קילומטר קדימה בול בכיוון שלי ראיתי במפה אזור אגמים, ולצידם שני אתרי קמפינג מסומנים. זהו! אמרתי לעצמי, הגיע הזמן לקמפ ראשון! הרי בשביל מה באתי, לא ככה? 

הרכיבה זרמה ונכנסתי בשערי הקמפ בשעת אחר צהריים מוקדמת ובאמתחתי פסטה, סרדינים ושתי עגבניות לבישול הרוטב. מושלם!

ואכן נפלתי על גן עדן עלי אדמות. ממש. האוהל הוקם, הכיסא הוצב, כבל מאריך נפרש בשביל האופניים והגזיה ליחששה בעליזות. עד מהרה אחד הקמפרים נתן דרור לילדיו ובא לביקור עם שניי בקבוקי בירה. לעת ערב יצאתי לסיבוב רגלי סביב האגם. איזה מקום! 

החיים עצמם! 

שני מלונות וטורר אחד

 אתמול גיליתי שעברתי מסקסוניה לבאווריה. אין לי מושג מדויק מתי זה קרה, הנוף לא השתנה, גם לא השפה או המטבע. אבל משהו שכן שמתי לב - האנשים פחות סבלניים למי שלא דובר את שפתם. זוהי כמובן הכללה, ואני מיד מסייג - ברור שיש כאלה וכאלה בכל מקום, ואני ככלל בא במגע בעיקר עם נותני השירותים של תעשיית התיירות (באין מתנדבים לפטפוט דוברי אנגלית), שהיא רחבה ועמוקה יותר בבאווריה. 

בסקסוניה, חלק נכבד מהרכיבה שלי הייתה בין כפרים וחוות חקלאיות, ועיירות מחוז שבהם תמצא חנויות ענקיות של כלי עבודה ומגרשי טרקטורים וקומביינים, אך לא מלון או גסטהאוס אחד, אך בבאווריה, כל בית שני, בעיר או בכפר, הוא מלון בוטיק, מסעדה או בר שיכורים, והבתים הנותרים הם חנויות מזכרות, מוזיאונים או משרדי נסיעות. 

והסתייגות נוספת: אני כאן רק ימים ספורים וזה לא מספיק לאבחנה מדויקת מידי. 

שני מלונות, שני הפכים

1.

מלון שהזמנתי מהדרך רק מפני שהיה במרחק רכיבה ממני התגלה כשוכן באזור לוגיסטי בשולי אוטוסטרדה ומיועד לנוסעים למרחקים ארוכים הזקוקים ללינת לילה. כשהאפ' אמרה שהגעתי, ניצב מולי בניין תעשיה בלתי גמור שכולו בטון חשוף. כמעט חשבתי שהאפליקציה הטעתה אותי, כשהבחנתי בשלט גדול "HOTEL" המופנה לכיוון האוטוסטרדה. נכנסתי, ובמקום פקיד קבלה קיבלה את פניי עמדת מסכים משונה. שום איש או דלפק קבלה לא נראו באופק. מאחר שזו לא הפעם הראשונה במסעותי שאני נתקל במלון כזה, הבנתי מיד שעלי לעשות לעצמי צ'ק אין. לקח דקות ארוכות עד שפיצחתי את המערכת, והיא ניפקה לי כרטיס מגנטי מחריץ דמוי כספומט. אבל נותרה בעיה אחת - מה אני עושה עם האופניים שהודעתי על קיומם בעת ההזמנה והושב לי שאין בעיה? שוב לקח לי כמה דקות למצוא קוד QR לסריקה, שהוביל לדף הסברים באורך קילומטר, בגרמנית כמובן, שבסופו גיליתי תיבה ובה מס' טלפון. חייגתי. אין מענה. השארתי הודעה קולית נזעמת ומיד נפתחה דלת צדדית ובעל הץבית יצא יחף, כולו חיוכים. פיצוח!!! החמאתי לעצמי. 

הוא כנראה היה בודד ומשועמם ובעל אנגלית טובה, ותוך כדי הובלתי לחצר האחורית התעניין במסע שלי והתעכב לפטפט איתי קצת. הוא הראה לי דלת סודית נוספת ואמר - נוק נוק ואני יוצא, אל תהסס! ואכן, מאוחר יותר אכן הקשתי בדלת הסודית, והוא יצא עם שני ספלי קפה והעברנו שעה נעימה ביחד.

ובכן, המלון היה גמור ומשלם, וכל הבטון והאפור בכל פינה ובכל פרט, אפילו המצעים והמגבות, זה כמובן עיצוב שכזה. הכל נראה חלול, אוטומטי, מנוכר ומדכא, אבל רק לי מכל האורחים הייתה נקודת אור בודדת - איש חי, בשר ודם, לדבר איתו!

עמדת הצ'ק אין

2.

ביום המחרת, 40 ק"מ במעלה הדרך, הגעתי לגסטהאוס בעיירה ציורית בסגנון בווארי טיפוסי. בחוץ ישבו שלושה זקנים עם כוסות בירה ענקיות בידיהם ומוזג זקן משרת אותם. הם סימנו לי שבעלת הבית תגיע בעוד שעה, שב. אחרי שעה וחצי וחבית בירה היא הגיע ושלחה משרתת שהובילה אותי לאורך מסדרונות עץ, מדרגות ודיוטות להראות לי את החדר. זהו בית אבן ישן וגדול שהפנים שלו שופץ ושוחזר, הכל בנגרות עץ מעשה אומן. את האופניים הונחיתי להחנות במרתף האפל שעוד נגיע אליו. הגברת ענתה לי על כל שאלה באנגלית רצוצה ובאנטיפטיות מופגנת ובחוסר סבלנות. כך גם המשרתת והמוזג. שלושת הזקנים, שהיו שיכורים יותר ויותר ככל שהערב רד, היו היחידים שחייכו אלי וניסו לדבר איתי, אבל האנגלית לא הייתה מצויה. 

המוזג

אבל זה לא היה איכפת לי, כי הבית ומבנה העץ הפנימי שלו, כולו מדורים, מדרגות וגומחות, ריתק אותי ולא הפסקתי להסתובב ולצלם. ביחוד אהבתי את המרתף, שנותר כפי שהיה לפני מאה שנה, ובו מצאתי אח ענקית להסקת הבית, כלוב ברזל גדול עם רצפת אבן ושרשראות עבות משתלשלות מהתקרה - להערכתי מתקן לשחיתת בהמות, ותנור בישול גדול וכבד, כולו ברזל יצוק. 

בקיצור, בשני לילות רצופים עברתי ממלון קר מנוכר ומכוער אם יחס אנושי ידידותי חם, למלון יפהפה חמים ונעים עם יחס אנושי קר כקרח. 

פינה אחרת בחדר שלי

ועוד אנקדוטה אחת בין הלילות: על המסלול בעבי היער פגשתי טורר כמוני, ראשון במסע זה. הוא בא מולי, נוסע מציריך אל אוסטריה, בחור גדול וחזק, הולנדי, שסוחב טרולי עם 35 ק"ג ציוד. כשעצר, מתנשף כולו, מיד החל לקטר על העליות הפסיכיות בארץ הזו. כמה אהבתי לשמוע שאני לא היחידי, ומיד קיטרתי בחזרה בדיוק על אותו נושא! הזמנתי אותו לבננה ועמדנו על רגל תורנית להחלפת חוויות והמלצות וכמובן להסדרת הנשימה. כמו לפגוש אח אובד, כמו משב אוויר צח ורענן!

אבנים מצוירות סביב כל קירות הכניסיה

על דורטורים, פנסיונים, דרכים וזיכרונות

 אני יודע, כבר כמה ימים לא שמעתם ממני. לא כל כך היה לי מה לכתוב, מיד תבינו למה. הינה בכל זאת תקציר קטן, שלא נישאר באוויר.

בבוקר, כשיצאתי מהדירה של מייק ומשפחתו לא פגשתי איש, כי הם כבר יצאו לעבודה. השארתי להם נשיקה מצויירת על דף על השולחן. ככל שניסיתי לתכנן לי מסלול מתון ככל האפשר בכל ארבעת האפליקציות שיש לי, עדיין יצאתי עם 600-700 מטר טיפוס על מסלול של 40 ק"מ. מה לעשות, אני באזור הררי ואין מנוס. הגעתי לפנסיון Zur post אחרי 38 קמ ו 810 מטר טיפוס, בשעה מאוחרת ומפורק לגמרי. אמרתי, אני בפעילות אינטנסיבית מרגע הנחיתה לפני כעשרה ימים, זמן ליום חופש! זה מלון משפחתי קטן בסגנון פעם, עם ריהוט מהגוני כבד ומפתחות במשקל חצי קילו. הבלבוסטע ראתה שעליה להציל נפש אבודה והכינה לי שניצל עם קרטופלך. ביקשתי להישאר עוד יום וישנתי את כולו. 

ארוחת בוקר ביער בגשם. נראה לכם שאני סובל?

אחרי יום השינה עדיין לא הרגשתי רענן מידי, ותכננתי לי מסלול של כשלושים קילומטר, הפעם לאורך נחלים ומסילות רכבת ועם פחות מ 400 מטר טיפוס, תוך גיוס העוצמה הרוחנית שאומרים שיש לי כדי לא להתאכזב מעצמי. כי עם כל החשמל והכל, הרגשתי שאני ממש לא סוחב. אני משתעל כבר מהנחיתה, וככה,  באמצע השדות, נחתה לי פתאום התובנה שאני פשוט חולה. והאופניים, צריך לזכור - אם אני לא לוחץ הם לא נותנים. ישבתי על ספסל אקראי וחשבתי שאני צריך רופא. כשהגעתי לפנסיון לאחר מאמצים לא הגיוניים, יצרתי קשר עם הביטוח וסידרו לי ביקור רופא בווידאו תוך כחצי שעה. יפה! שירות סביר בהחלט. יצא רופא גרמני/פנג'בי לא נעים, ונתן לי מרשם, כלומר ניסה לשלוח לי במייל אבל לא הלך לו שעות. לבסוף כשהצליח, כבר סגרו את בית המרקחת. שוב ביקשתי להישאר בפנסיון לילה נוסף

למחרת בית המרקחת לא כיבד מירשם שאני מראה לו בטלפון, והפנו אותי למרפאה שכונתית סמוכה. שם ממש לא ידעו איך לאכול אותי. שאלו אם יש לי קאש וביקשו את הדרכון שלי. שתי אחיות, פקידה ומנהלת החלו להתרוצץ בין החדרים והחולים הממתינים בניסיון למצוא דובר אנגלית, אבל עם כל הקושי הן לא נתנו לי ללכת. ואז יצא הרופא מחדרו ואמר אדם במצוקה - אני אקבל אותו, ואחר כך תשברו את הראש. לדוקטור הייתה לו איזו אנגלית מגומגמת, והוא קם ממקומו, וקיבל את פניי בקידה עמוקה כמו שמקבלים נשיא. הוא בדק אותי באריכות ובסבלנות ושאל שאלות, ולבסוף קבע שיש לי דלקת בריאה השמאלית. נתן לי מרשם לאנטיביוטיקה והוראות. כשיצאתי ניסיתי להתנצל בפני שאר החולים הממתינים, והם היסו אותי בחיוכים "העיקר שתהיה בריא" האחות כבר הייתה מוכנה עם החשבון - 26,80 יורו,  כלום! (תזכירו לי כמה עולה ביקור פרטי בארץ?)  כשיצאתי משם כבר הרגשתי הרבה יותר טוב! בשארית היום רק ישנתי ואכלתי. 

איך כל זה קשור למסע אופניים אתם שואלים? גם אני לא יודע. לנסות להסביר מה כואב לך בלי שפה זו חוויה משוגעת. פסיכית. ועדיין חבל לרחם עלי, כי עם הכל אני יותר נהנה אשר סובל. הרבה יותר. לפני יומיים, למשל, באמצע השדות פתאום אני רואה מרחוק באמצע רחבה גדולה ומתוחמת איש מבוגר עומד עם איזה מכשיר ביד ומסתכל על השמיים בריכוז. מיד ידעתי שהוא מטיס טיסן. כאן המקום לציין שבילדותי הייתי חניך, ואחר כך מדריך, בכלוב התעופה ברמת גן, והעניין מושך אותי עד היום. סטיתי והגעתי עד אליהם והסתכלתי בסקרנות של ילד בטיסנים, היפים והמשוכללים עשרות מונים משלנו אי אז. זה היה שדה תעופה משוכלל ומדוגם, עם שק רוח, עמדות עבודה ורחבת הטסה מסומנת. בשלב מסוים הם נלחצו מהנוכחות שלי, אולי חששו שאני אדרוס להם טיסן עם האופניים (אני לגמרי מבין את זה, גם אני לא אהבתי שילדים מסתובבים לי בין הטיסנים), והחלו להפנות אלי פרצופים חמוצים. צילמתי כמה תמונות ופרשתי, ולא נותר לי אלא לעצור מעבר לגבעה כדי לחלוק את החוויה עם המדריך שלי מהקלוב וידידי מאז, עודד סברוב האגדי. צר לי עודד, כי מאז ועד היום, קרוב לשישים שנה, חשבתי אותך לגדול מכולם, אבל עכשיו זה נגמר. ראיתי את האלים עצמם, פנים אל פנים. מעכשיו תישאר לנו רק הידידות. 

רבים שואלים אותי על המסלולים, הינה התשובה: אני לא משתף כי המסלולים שאני עושה חסרי משמעות ולאו דווקא מומלצים במיוחד. אני פשוט חותר דרומה לכיוון מינכן, ומשם לשוויץ, ומתכנן לי מידי יום נתיב יומי בכבישים צדדיים ובדרכי עפר, ומשתדל שלא להיקלע לעליות תלולות, מה שלא הולך לי כי אני חוצה את חבל סקסוניה שכולו הררי כמו הגליל העליון אצלנו, והנהרות והנחלים המוותרים אותו זורמים בגדול מערבה, כך שאני תופר אותם עמק הר עמק הר כל הדרך. אני מניח שכולנו, אבל ממש כולנו, היינו באירופה ומכירים היטב את נופי הגלויה: הירוק ירוק יותר, הפרחים מלבלבים יותר, הכנסיות הכפריות עתיקות יותר והיערות עבותים יותר. כולכם בוודאי כבר צרבתם מיליאדי פיקסלים על הנופים האלה, ובאינטרנט תמצאו אלפי תמונות מוצלחות בהרבה משלי. לכן אני לא מתעכב על אלה יותר מידי, אלא ומצלם מה שלוכד את עיני במיוחד ומתאר את חוויותי ותחושותי, ואת מפגשים  יוצאי הדופן עם אנשים שונים מתרבות אחרת ושונה מאוד, ואת האתגר הגדול שלי לתקשר עם כל אחד, מנערה ועד זקן, עם שפה או בלי, ולחוות איתו רגעים של קרבה, הבנה, ולעיתים גם ידידות אמיתית שתמשך ערב אחד, ותשאיר חותם של אור בשני הצדדים, לתמיד. 

עודד (על האופניים) 

ואני בשטח ההטסה שלנו

בבאר שבע

טכנולוגיה, פדיחה מביכה ונס גדול!

 בעודי יוצא מהמלון המקולל בקמניץ, ראיתי מבני תעשיה, נכון יותר לקרוא להם בתי חרושת, יפים של פעם. אחד מהם, שנראה משוחזר ומטופח, משך אותי וחציתי את הכביש הסואן כדי להתקרב.

התברר שזהו מוזיאון הטכנולוגיה של קמניץ וכמובן שרציתי להכנס. דקות ארוכות הסתובבתי סביב פתח הכניסה, מחפש למה לקשור את האופניים, שהרי מדובר באופניים יקרות במיוחד (לא שזה משנה משהו, גניבה תשאיר אותי ציפור בלי כנפיים בכל מקרה) עד שמצאתי איזה עמוד, והשומר בכניסה  הינהן לעברי לאות שהוא משגיח ונכנסתי. שמעו, זה משהו! לא הרגשתי איך שלוש שעות עפו!

בית מלאכה שלם עובד על מנוע אחד. עיקבו אחר הרצועות

חצי יום כבר חלף כשיצאתי משם, ולפני עוד 45 קמ אל הצימר שהזמנתי אתמול. לגבי מסלול, פעם הייתי פתח מפה טופוגרפית טובה שהורדתי מראש, ומתכנן לי מסלול יומי בעצמי. הבעיה עם זה - לפעמים מגיעים לשערים סגורים או לאוטוסדראדה מפלצתית שאין איך לעבור לצידה השני. היום יש לי שלוש אפליקציות שונות שיודעות לתכנן לי מסלול מתואם לסוג האופניים שלי מנקודה לנקודה תוך 3 שניות. אבל אני לא לגמרי מוותר על תאוות הניווט הספונטני שלי, ועושה קיצורים או הערכות דרך יערות או נקודות עניין שאני מוצא במפה. וכך בעודי בלב יער, החל הגשם שהובטח למחר, ובין השיחים הנוטפים התארגנתי על מעיל הגשם וערדליים (לא כיף להוריד נעליים בין סירפדים נוטפי מים) והמשכתי. 

וכאן באה פדיחה ענקית שהובילה לנס גדול! אני מגיע לתומי למקום האירוח, אנשים יושבים בחצר, רואים אותי ופוקחים עיניים בתמהון. האיש רץ ומביא לפטופ ומראה לי שאין לו הזמנה להיום! אתמול, מהלחץ והתיסכול במלון המקולל, תעיתי והזמנתי ליום קדימה, הם ציפו לי מחר! אבל מיד אמר נו פרובלם, ממילא הדירה פנויה היום, אז קח בירה, שב 10 דקות ונכין הכל. הייתה שם גם גיברת, כנראה זוגתו וכל הדיון הזה נערך בתנועות ופנטומימה כי שום אנגלית לא הייתה שם. טימטום מצידי, ואיזה מזל! כי לאן הייתי הולך עכשיו?

עם מייק. חברים הכי טובים!

האישה שאת שמה לא הצלחתי לקלוט הביאה עוד ועוד בירות ופתחה מוסיקה באנגלית כדי לשעשע אותי והישיבה בחצר הפכה לקרחנה רישמית. המשכנו לנסות לתקשר בלי שפה (לא שלפתי את טרנסלייט כי היה כל כך נחמד), ועד מהרה שקענו בצחוקים גדולים, איש לא ידע על מה. בשלב מסויים שאלתי אם לא למדים כאן אנגלית בבצפר, ומיד האישה קפצה לקרוא לבן שלה, בן 10, כי הוא כן למד אנגלית. מכאן והלאה הקרחנה השתדרגה כשלאונרד הילד מתרגם ובעצם משתמש בגוגל טרנסלייט בזריזות מדהימה מאחורי גבנו בלי שנרגיש. כשמייק האבא גילה את זה, יצאה לו הבירה מהאף מרוב צחוק. בקיצור, ערב מפתיע ומהנה ביותר, ונוסף לי חבר יקר - מייק, ועוקב חמוד בבלוג - לאונרד! איזה כיף! 

לאונרד ואימא שלו

הסרט מתחיל!

 

עליז וטוב לב יצאתי לדרך. יץ, בעל הגסטהאוס, הזניח את שאר האורחים ובא לנופף לי לשלום, ואני פניתי במעלה הנחל הקרוב במגמה דרומה. הכל זרם יפה, עיירות, עוד עיירות, שביל אופניים סלול ומסומן לכל אורך הדרך, מאפייה אקראית מכרה לי שני סנדוויצ'ים טעימים. ראיתי עליה תלולה ולא התרגשתי, המנוע נתן את שלו והטיס אותי למעלה, מה רע?

עד מהרה שמתי לב שהעליות נעשות תלולות יותר ויותר, והנוף גבעות רמות עד מעבר לאופק, והתחילה רוח נגדית חזקה עם משבים היסטריים. נאלצתי ללחוץ חזק עד קוצר נשימה והמנוע התחיל לייבב את נשמתו מתחתי. עצרתי להבין מה קורה פה, וראיתי שממש קשה להעמיד את האופניים כי הרוח מאיימת להפיל אותם. ואז הבנתי! ארבעת תיקי הצד שלי הם בעצם מפרשים ענקיים, וכל נער סיפון ביומו הראשון כבר יודע ששום מפרשית לא תפליג לתוך הרוח, לא יעזור. אבל אני, בשאננות של מלח שיכור נכנסתי בה, ובטיפשות של ילד מתלהב שמתי על 'בוסט' כל הדרך, כי בשביל מה יש לי חשמלוק, לא ככה?

אבל קצת בינת זקנים בכל זאת נותרה בקודקודי, ועצרתי וחיפשתי מלון לא מאוד רחוק, כי כבר נגמר לי הכוח וריחמתי על ידידי המנוע. כזה אני, טיפוס רחמן. 

המלון היה סתמי, יקר מידי, נדפדף. נפלתי למיטה בלי לחשוב על כלום.

הבוקר אור, אותה רוח, אותם רולינג הילס. כווננתי את עצמי 50 קמ קדימה, לאיזור קמניץ. הרגליים עייפות מאתמול, המנוע מייבב במאמץ, אבל התחלתי לשים לב לנוף. עיירות קטנות ויפהפיות על המדרונות התלולים, כנייסיות כמו תכשיטים מאבן אדומה, אירופה במיטבה. כבר הייתי קרוב, כ 15 קמ לפני העיר, פתאום  האופניים עשו ביפ והדליקו נורית אדומה - נותרו 10% בשתי הסוללות גם יחד! ברור! לא טענתי אתמול כי רציתי לדעת כמה זה יספיק לי כדי לספר לחברה, רק לא לקחתי בחשבון את הרוח והעליות (כ 1100 מטר טיפוס אתמול ועוד 800 היום). מזל שהיה לי שכל לרכוש עוד אחת רזרבית. עצרתי להחליף סוללה אבל לא בדיוק מצאתי איך. תפשתי מסתור מהרוח מאחורי כמה שיחים ושלפתי את ספר האופניים (150 עמוד).

זה לקח חצי שעה שלמה עד שהאופניים הדליקה ירוק בליווי ביפ עליז. (אגב, אני טוען שאופניים זו נקבה, ויחידה, גם אים יש לה שני גלגלים. תתרגלו. גם אישה היא אחת ויש לה שניים) מעודד ומוכה רוחות המשכתי לעבר העיר על שביל הליכה מקושקש כדי לחמוק מהאוטוסטראדה. 

אבל כשהגעתי סוף סוף למלון אחרי 59 קמ מפרכים הצרות רק התחילו. פקידת הקבלה אמרה בזעף 'צתערת, זה מלון, לא מוסך. מה? אבל כתבתי בהערות להזמנה שאני בא עם אופניים! לבסוף, לאחר ויכוח מכוער תוך גידופים מתחת לשפם, פתחה לי איזה חדר מכונות. בפוקס מצאתי שם תקע, וכאן היא עברה לצעקות ממש ואמרה שזה מלון, לא תחנת דלק, וזו האנרגיה שלנו! התעלמתי והמשכתי לחבר.

היא קראה למנהל. אמרתי לו בטון שקט שמע, אין לי כוח לויכוחים, אני בא מדרך ארוכה, ואם זה מלון, אז במלון נחים. בוא נדסקס ברגוע. זה תפס. אמרתי לו בעניין האנרגיה, שילמתי על חדר לשניים ואני אחד. זה אומר רק מקלחת אחת ולא שתיים, זה אז אנחנו משתווים בעניין האנרגיה, אתה לא חושב? הוא הסתובב והלך. גם לו לא היה כוח לוויכחים. בחדר, במקום ליפול למיטה, התחלתי לחפש מלון למחר… ולא מצאתי. מתוסכל בטירוף פניתי בווצאפ לחברים ובניחומם ועידודם מצאתי דירת נופש במחיר סביר, במרחק 29 ק"מ מקמניץ. יום קצר מחר. אגיע מוקדם, אנוח. מנוחת הלוחץ.

אבל בל תיפול רוחכם, שלי לא נפלה, כי כאלו הם חיי הטורר, אתה נופל למצבים ויוצא מהם, לעיתים בעזרת פלייר וחוט ברזל חלוד שמצאת בצד הדרך, ולפעמים ביד הלשון. ואז, כשהסתדרת, החוויות הטובות נוצצות כמו יהלומים!

ועל כך ועוד בפוסט הבא - הישארו איתי!

ימים ראשונים

 אמירה ידועה של הטוררים גורסת שתמיד ביציאה למסע, היומיים הראשונים הם הכי קשים ומדאיגים. הפעם זה נמשך לי ארבעה ימים שלמים, כי מעבר לטיסה (האיומה! ברמה של הובלת בהמות במשאית מקרטעת) הייתי צריך לקבל אופניים חדשים לגמרי שאני לא מכיר (בניגוד מוחלט למה שאני תמיד ממליץ - לרכוב על האופניים לפחות חודש עם ציוד מלא לפני שיוצאים למסע גדול), להתקין הכל בתקווה שהסבלים והמתקנים שהבאתי מהבית אכן יתאימו לאופניים, לעשות יום שלם של רכיבה מגוונת ככל האפשר ולחזור לחנות לכיוונים והתאמות טענות ומענות לפני שאני יוצא אל עבר האופק. 

אוף, די כבר

אבל היה בימים האלה גם צד טוב ומואר באור יקרות - נפלתי על גסט האוס מקסים, עם בעל בית שעזר לי המון, העמיד לרשותי את המחסן והכלים שלו, ענה לי על מיליון שאלות והתרוצץ בשבילי רבות. ואז עכשיו, בשעת אחר צהריים של היום הרביעי, מותש כמו אחרי מסע אלונקות רב יומי, עושה רושם שאני מוכן. 

הגסט האוס

ייץ הבעל בית

ואם אתם חושבים שעים חשמל בין הרגליים, האיש הזה הולך עכשיו לטוס 200 קילומטרים ביום תוך טיפוס על הקילימנג'רו בלי להזיע, טעיתם לגמרי. בשלוש השנים שחלפו מאז המסע האחרון האסטמה היקרה שלי הדרדרה בהרבה, וגם הקורונה שחטפתי לפני כמה שבועות הביאה מכה קשה לריאות, שלא התאוששו מזה לגמרי עד עכשיו. במצבי הנוכחי אני מסוגל לרכוב בערך כמה שאיש בריא הולך ביום, כך שחשמלוק בשבילי זה מתקן עזר לנכה, ויד שרה צריכים להתחיל לספק אותם.

כדי להבין: לאופניים 3 דרגות עזרה. 'אקו' - תוספת 35% לכוח של הרוכב, 'ספורט' - תוספת 60% ו'בוסט' - תוספת 100%, כלומר אני לוחץ קילו - הגלגל מקבל שני קילו. מהיום המאומץ שעשיתי אתמול, נראה לי שכשאני על 'אקו' ובעליות על 'ספורט', אני מתקדם פחות או יותר כמו שהייתי במסעות הראשונים, כ 40-60 ק"מ ביום, ככה שאלה באמת הציפיות שלי.

לעניין הטווח בין טעינה לטעינה:

לאופניים סוללה קטנה יחסית למה שמקובל בחשמלוקים בארץ - 360 w/h. אבל אלה ביסודם אופני כביש עם יעילות גילגול טובה בהרבה ובמשקל כולל של 16 קילו (!), ולפי נתוני היצרן הטווח הוא עד 80 מייל, וניתן להתקין בהם סוללה חיצונית נוספת (שמכונה אייג' בקיבולת חצי מהסוללה הראשית. מאחר שאחת ההנאות הגדולות שלי היא להתרחק מאזורים מיושבים ולהקים אוהל בר בשטח, אני צריך טווח של לפחות שני ימי רכיבה ללא טעינה + רזרבה למקרה התברברות, רכשתי שתי סוללות נוספות כך שביחד זה אמור לתת לי 160 מייל, שהם 288 קילומטר! ואם נרד קצת מהאשליות - אלה הרי נתוני יצרן, וניקח גם בחשבון שאני עם ציוד מלא - אז נוריד את זה בחצי - 144 ק"מ בין טעינה לטעינה, בהחלט עונה על הדרישות!!!

אומרים שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה. אני כן. קצת. כי אם לא הייתי מפחד - זה לא היה מעניין אותי בשיט! כי מה שמעניין זה הבלטי צפוי, הלא נודע, התעוזה לחצות נהר בלי לדעת מראש מה עומקו. כמו שאני אומר תמיד - טיול בלי אלמנט של הרפתקה הוא לא יותר מסתם אימון.

~~~~~$~~~~~

 אז זהו חברים, מחר בבוקר אני יוצא סוף סוף לדרך, בואו נאחל לי מסע מוצלח! ודיר באלק, ספשלייזד טורבו-ודו-אס-אל, סומך עליכם, ושלא תחלמו להתקלקל לי באמצע, כן?