ג'ק אשלי, חובש ומטפל זוגי

17/6
הבוקר טרי באה לאוהל שלי ואמרה "נוק נוק". אמרתי "פתוח!", היא באה להזמין אותי לקפה בוקר. באתי אליה ואין אלכסנדר. איפה סנדר? לא יודעת. מסתובב. תפשנו שיחת עומק. בא סנדר. מזגתי לו. הוא חושב לחתוך ולחזור הביתה. למה? לא מרגיש טוב. מרים את המכנס ומראה לי שיפשוף רציני בברך. אתמול הוא נפל. אני הולך לאוהל ומביא את ערכת העזרה ראשונה שלי (באדיבות ויקי, האחת), מנקה וחובש לו יפה יפה עם פולידין והכל. אבל זה לא רק זה - הם רבים כל הזמן. "דונט גיב אפ!" אני אומר לו, ליב הר! (היא שומעת ומהנהנת), קפוץ לבדידות, אני ממשיך, זה ירפא אותך! הוא שותק, פגעתי לו בנקודה. אני מאוד מחבב אותו. את שניהם. הוא בן 63 והוא גבר יפה תואר. גם היא. "אבל אם אני עוזב אותה היא תבכה". (מהנהנת) "שתבכה!" אני אומר לו, "היא צריכה את זה, זה ירפא אותה!" (מהנהנת חזק).

הלך הבוקר בא הצוהרים ואנחנו בשיחה שלנו. בסוף תפשתי יוזמה והתחלתי לקפל את המחנה. לפני פרידה הכנתי לנו סיבוב של טורקי להרגעת הרוחות, ויצאתי לדרך עם תחושה ברורה שהיא היתה שמחה להמשיך איתי, אבל אי אפשר. סנדר לחץ לי את היד בכוונה רבה רבע שעה.

לילה. אני בצימר מקסים. האישה ראתה שאני מישראל ויצאה מגדרה. הראתה לי בגאווה בספר האורחים שלה שהיו אצלה ישראלים לפני שנתיים. גם אני כתבתי לה בספר האורחים. כתבתי בעברית. באמת אישה חביבה. הצימר שלי הוא חדרון בשפיץ של הגג, ויש לי רק 3 מטר מרובע עם גובה עמידה, ואף על פי כן אני שמח בו. כולו עץ והוא מלא השראה. אני חושב על טרי וסנדר, ומאחל להם בליבי כל טוב. גם על גונטר וחסן אני חושב. אני מתגעגע לאנשים שפגשתי ונפרדתי מהם בחטף. לא מתגעגע הביתה. הבית שלי זה האוהל וחמשת התיקים,  ואני שרוי בנוחות גמורה. האופניים הם כלי הרכב היעיל ביותר בעולם. עם ה- 120-150 ואט הספק שאני מסוגל להפיק ברגליים - שזה בערך שמינית כח סוס - אני חוצה יבשת עם כל המטען הדרוש לי.