מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום רביעי, 1 ביוני 2016

ווילד קמפינג

(11,12) 30 במאי - 1 ביוני

הנהר הולך ונעשה צר יותר, כעת לא יותר מ 10-15 מטר, והוא שוצף בזרם עז. ככה זה עם נהרות, ככל שאתה מטפס במעלה הזרם הם נעשים צרים יותר, דרמטיים וחזקים יותר. לכן אני תמיד מעדיף את כיוון הטיפוס, למרות הקושי.
וככול שאתה עולה במעלה הנהר אתה נקשר איליו, מתחיל להכיר אותו - עד כמה שזה יכול להשמע מוזר - ומתחילה להבנות בך השאיפה להגיע אל המקורות ממש, לראות מאיפה הדבר העוצמתי הזה מתחיל...

הקמפ גראונד הזה, שנקרא "מקנזי בריג'", הוא לא יותר מחלקה קטנה לצד הנהר, ללא שום שירותים או מקלחות, רק באר במרכז המחנה שממנה אתה שואב מים. וזה עולה 25 פקינ דולר! זה מה שנקרא 'מאני פור נסינג'. זה לא יאומן שאנשים מזמינים מקום לכאן חודשים מראש! אמריקה, לך תבין. עוד לילה בלי מקלחת.
זה גרם לי לצאת מוקדם בבוקר ולהתנפל על העליה כמו פנתר (רק ביטוי, אנטי-פנתר יותר מתאר אותי).

והעליה נהיתה ממש קשה. מזל שיש לי את הנהר לנחם אותי. ראיתי את הקיאקים - נראה כיף אדיר, הסירה שלהם זעירה, אולי שני מטר אורך והם רוקדים איתה רוק-אנ-רול סוער, ואת הדייגים, אלה עובדים ממש קשה, חותרים נגד הזרם ומשליכים חכות שוב ושוב, ועוד לא ראיתי מישהו מהם תופס אפילו חצי סרדין מת. והם משלמים עבור הרישיון לדוג! - נו, לך תבין.

חם מאוד, ממש שרב, נגמרו לי המים והכוחות, ולפני אגם יפה שהוא מקור נהר מקנזי, ומסומן במפה קמפינג מסעדה ולודג'. אמרתי אני אקח קבינה הפעם, ננוח קצת, ומקלחת אחרי שלושה ימים... לאקשרי! לוקח את הפניה, צולל למטה בירידה מטורפת תוך הפסד של איזה שבעים מטר גובה עד לגדת האגם, כשאני מבין שכאן אני נשאר מה שלא יהיה, כי כוח לטפס מכאן חזרה אין לי. למטה ריזורט יפה עם כל הפסילטיז, נכנס פנימה. גברת מבוגרת במדי חקי מדוגמים כמו של הצופים אומרת לי סורי. יש לך את הבלו כארד? אין? אין לנו כלום בשבילך. אבל גיברת, אני גמור, לאן את רוצה שאני אלך?? סורי. טוב, אז אפשר לאכול במסעדה? נסיג פור יו, סורי.
אני מנסה להתווכח - הינה כאן יש מלא מקומות ריקים, אני אוהל קטן, שני יארד זה מה שאני צריך... קוראת למנהל, עוד פוץ מגוחך עם עניבה עוד יותר כחולה. החרא לא טורח לקום מהכיסא ולבוא, עושה לה עם היד תעיפי אותו. אני רואה ברז ובלי לשאול ממלא את הבקבוקים לקול מחאותיהם, ומתחיל לדחוף ברגל במעלה העליה המטורפת, קרוב לאפיסת כוחות, וגעגועים לקירגיסטן צפים לי. שם אנשים זה אנשים, לא כלבים במדי צופים!

המשכתי עוד איזה מייל וחצי והתחיל לרדת הערב. טוב, אין ברירה, הערב זה יהיה ווילד קמפינג, מה שאנחנו קוראים בר בשטח. מחפש בעבי היער שני מטר שטוחים יחסית להקים את האוהל, חושב איך להתגונן מהחיות, ואז מגלה שהבעיה היא לא דובים ואריות אלא החרקים. תחילה באו החלזונות. רק הקמתי את האוהל וכבר שלושה ארבעה מטפסים לעליו. אחריהם הזבובים והיתושים, אלה עוקצים ואלה נושכים! ואז הופיעו האריות האמיתיים - הנמלים. כל אחת בגודל סנטימטר, אשקרה רואים בעין את המלתעות שלהן, וכלום לא עוצר אותן! ואני, תוך קרב מאסף נואש, בישלתי לי פסטה... בסוף צצלתי לתוך האוהל, סגרתי את התריסים ונהיה שקט. פרדייז. תודה לאלוהי האוהלים ולג'יזס.

4 תגובות:

  1. הטבע בלי החרקים היה מושלם

    השבמחק
  2. אחחח קובי, כתבת יפה. אם זה מעודד אותך גם לנו פה יש ימים קשים..

    השבמחק
  3. גדול גדול...מצחיק ומהנה. והתמונות - תענוג. אחלה מקום היער (כי לא רואים החרקים בתמונה...)

    השבמחק
  4. ערסל סוגר את הפינה. תענוג ללילה עם שק"ש

    השבמחק