מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שבת, 4 ביוני 2016

מיטשל

(15) 4 ביוני

מאז סיסטרס, בהדרגה אני נכנס למדבר. הדרך ארוכה ובודדה מאוד. שום נקודת ישוב או סימן אנושי לאורך עשרות מיילים. אני כבר חכם יותר, מצוייד במים ואוכל ליומיים, כי תמיד יש סיכוי שלא יהיה לי כוח להגיע לעיירה הבאה עד הערב, ואצטרך לחנות בשטח. עכשיו, כשאני מכיר את מה שמצפה לי ביער, זה כבר לא מפחיד ולא מדאיג. אבל זה עושה את האופניים כבדים כבדים, והעליות לא נגמרות...

מאוחר בערב הגעתי לפריינוויל, מין עיר מחוז. הגעתי לקמפ, לחלקת ה'הייקר/בייקר', ושם פגשתי את דן, מפנסילבניה. בחור צעיר על אופני כביש קארבון וטריילר בוב. אין לי תמונה שלו ולא הספקנו הרבה, אבל הוא הביא לי את הרעיון לתת לאנשים את כתובת הבלוג - עד עכשיו נמנעתי כי זה בעברית - ולהורות להם להשתמש בגוגל טרנסלייט. הוא פתח את הבלוג ובלחיצת כפתור תרגם את זה והקריא לי באנגלית את כל הפוסט. תרגום לא רע! חוץ מכמה ביטויי סלנג שלא חשובים לסיפור. וואו, אתה עמוק, הוא אמר. כן. צודק. יש קטעים עמוקים, גם אני שמתי לב.

לוקח לי כמה דקות להקים את האוהל ולפזר את כל החפצים לכל עבר כשאני מגיע, ובבוקר לוקח לי יותר משעה לאסוף הכל ולהתקפל. חייב לשפר זמנים. הבוקר שוב התחלתי לנוע מאוחר, אחרי 11. זה גורם לכך שאני אוכל את כל החום של הצוהרים, ותאמינו לי, זה יותר לוהט מכביש הערבה ביום שרב באמצע הקיץ. העליות כאן הן בינוניות. לא מאוד תלולות, אבל לא מתונות, משהו כמו 5-6% שיפוע לדעתי, אבל הן נמשכות לנצח, 5-7 מייל ללא שינוי. זה, בלהט הצוהרים, זו חתיכת התשה.

וזה קרה. הגעתי בכוחות אחרונים לפס. הפעם היה שלט (ראו תמונה), אבל לא היה לי כוח להמשיך עוד 15 מייל עד הנקודה הקרובה שבה מסומן לי 'הוטל'. כבר חשבתי על וואילד קמפינג, אבל פתאום ראיתי קמפ גראונד מאה מטר ממני. מהקמפים האלה בלי מים ושום דבר, אבל קמפ. הקמפ מנג'ר הזקן (בקרוב אכתוב על הטיפוסים האלה, מת עליהם!) עזר לי והסתדרתי.

בבוקר עשיתי את ה 15 מייל בעצלתיים, ונכנסתי ל'הוטל'. העיירה נקראת מיצ'ל, והיא לא יותר מחמישה שישה בתים לצד הדרך: חנות כללית, חנות מזכרות, תחנת דלק, קפה מסעדה, בר מסעדה והוטל. אורך הרחוב הראשי והיחיד - 150 מטר. באחר הצוהרים הארוך שביליתי בעיירה, ביקרתי בכל אחד מהבתים וצרכתי את השירותים שלו. הדאבל בורגר היה הטוב שאכלתי מימי, הפאי תותים - פצצה, בחנות הכללית רצה הגברת והביאה לי מה שאני צריך, כדי שלא אתיש את עצמי בין המדפים. מה אני אגיד - רינגו הגיע העירה וכל העיירה מתרוצצת!

העיירה מיטשל, בניגוד לסיסטרס, היא אוטנטית לחלוטין, כמו במערבונים, רק במקום כרכרות יש על הדרך טנדרים ואופניים. הבתים בני מאה שנה ויותר, רואים את זה. ואת כל המוסדות מנהלות נשים. הן ג'דאיות אדירות, מתקתקות הכל, וגם אדיבות וחייכניות, ומתלוצצות עם כל לקוח אישית, גם אם הוא מישראל ולא מבינים את המבטא שלו.

זה בעצם פונדק דרכים שחי על עוברי הדרך, ועוברי הדרך ממש זקוקים לו, כי אין שום דבר אחר בטווח 50 מייל. זו הסיבה שהעיירה חיה וקיימת בדיוק באותה צורה כבר יותר ממאה שנה. אני אוהב את זה. מאוד.

זה הכל בינתיים. תזכרו שזה סך הכל יומן דרכים. ואולי אני פשוט מאוד עייף. הולך לישון. מחר מחכים לי שני פסים זה אחר זה, עד העיירה הבאה. שאלוהים יהיה בעזרי. סליחה ג'יזס.

מיטשל רוק

רוקד עם דובים...

4 תגובות:

  1. אתה גדול....תאור.... ותמונות מרתקות. אהבתי.

    השבמחק
  2. הי קובי,
    חזרתי מטריפה, ה"עיר" הכי דרומית בספרד, קצת מערבה לג'יברלטר.
    תנאי ים אידאלים לסרפסקי, למדתי המון.אם היה אפשר, הייתי מצרף תמונה ......
    בקיצור טרפתי את כל הפוסטים שלך בהנאה ובשקיקה. כייף לקרוא.
    המשך בדרכך ויהיה ג'יסוס עזרך.

    השבמחק