אמצע אמריקה. הגובה: 1370 מטר. הטופוגרפיה: מישור אינסופי, ערבה צחיחה ושוממה. הטמפרטורה: 42 צלסיוס. משמאל לכביש מסילת ברזל זנוחה ועליה קרונות ברזל ישנים. אלפים. עשרים מטר לקרון, שזה שמונים ואחד קרונות למייל, והרכבת השכוכה הזו נמשכת עשרות מיילים. מכרה ברזל עצום מימדים שהסינים משוועים לו. עיירה אחת שעצרתי בה מתהדרת בשלט: נוסד 1881. בעיירה 10 בתים, רק שניים מהם נראים מאוכלסים, ויש לה משרד דואר - המבנה היחידי בעיירה שסוייד בעשור האחרון. גם הכביש עצמו נסלל מחדש לאחרונה. ואם יש משרד דואר פדרלי, הרי זו עיירה קיימת. אני מבין היטב מה הכביש הזה ומשרד הדואר הזה עושים פה. זוהי הפגנת נוכחות פדרלית. סימון ריבונות. הכביש והדואר, שהם שמקיימים את הנקודה הזו, באים לאותת: כאן לא נו-מן-לנד, זו טריטוריה אמריקאית.
לצד הכביש יש ספסל אחד מתחת לעץ, העץ היחידי שניתן לראות מאופק עד אופק. עצרתי לשבת. מתיישהו חלף סייקליסט, ניפנף לי והמשיך. נמנמתי קצת. אין כמו צל עץ עם ספסל ביום שרב. עשרים מייל של קרונות הלאה משם - העיירה הבאה. קוראים לה האסוול. דומה לאס-הול. מאוד דומה. במפת המסלול מצויין שניתן להקים אוהל בסיטי פארק. מצד ימין שלט מתקלף מכריז "האסוול סיטי פארק" מתחם חרב, שרידי דשא, צריף מט לנפול ששלט דהוי מכריז עליו: "רסט-רום. אין אחריות למקרה תאונה". בצד המבנה הזה הסייקליסט ההוא ישב, מדוכדך עד עפר. תמשיך עוד רבע מייל, אמר לי, יש שם חנות. טוב, סוג של...
בחנות, שהיא גם תחנת דלק כפי שתראו בתמונה, שלוש זקנות ושני זקנים, שהצעיר שבהם בן 75 למיטב הערכותי, שלא התפנו אלי מפני שהיו עסוקים בפיטפוט ובלעשות תספורת לבעל החנות (הקירח). מצאתי סנדבוויץ' קפוא במקרר וחיממתי לי אותו במיקרו, לקחתי גם בקבוק קולה, הנחתי שטר של 5 דולר על הדלפק ויצאתי אל הספסל שבחוץ. כשכמעט סיימתי לאכול יצאה אחת הזקנות עם כמה מטבעות. "שכחת את העודף שלך, סר"
כשחזרתי לסיטי פארק הסייקליסט עדיין ישב שם בתנוחת הדכדוך שלו. ישבתי גם אני, וכמה שהשתדלתי להשתלב לא יצא לי שום דיכדוך, להפך, ממש התאפקתי לא לפרוץ בצחוק...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה