משפחת וונדלין

20/7, חלק ב'
שעתיים שלוש אחרי שיצאתי לדרך, אני שומע מאחורי קול ציצני קורא הי! הי! אני מעיף מבט אחורה והינה שני הילדים השוויצריים אחריי, משאירים את משפחתם מאחור. עצרנו לקפה/גלידה ולהחלפת חוויות לאחר פרידה של יום. פתאום הילד השובב קם, מושיט לי יד ללחיצה ואומר: מיי ניים איז וונדלין, האו דו יו דו! קמתי אחר כבוד, הסרתי את בכפפה בכל הדרת הטכס, לחצתי את ידו ואמרתי: אנד איי אם קובי, הפי טו מיט יו, וונדלין!

כולם אמרו לי את כל השמות כמובן, אבל לא היה סיכוי שאצליח לזכור את כולם, אז סיכמתי איתם שאני אקרא להם משפחת וונדלין.

מסתבר שוונדלין הוא דווקא הבכור והוא בן עשר, אחיו בן שמונה ואחותו בת חמש. שאלתי אותו אם הרכיבה הזו, יום אחר יום לא קשה לו.
כן. קשה. אבל הוא אוהב שקשה. הוא מתאמן עם אביו בקבוצת כביש מקצוענית, אבל הוא רוצה לעבור לאול מאונטיין, זה יותר מעניין, אבל הוריו לא מרשים לו. פוחדים שיפצע.

וכמו איזה דוד טרחן, המשכתי לשאול אותם עוד ועוד שאלות, הם כל כך סקרנו אותי. פשוט ראיתי עליהם שהם עושים חופשה משפחתית נהדרת, ונהנים מאוד.

אחר כך פגשתי אותם שוב בעיר המבצר העתיקה וונזאנה. היה כבר סוף היום והם חיפשו מקום לינה. שאלו אותי איפה אני מתכוון ללון הלילה, אמרתי שאיתרתי קמפינג שישה קמ מחוץ למסלול ואני מתכוון להתקדם לשם, ואם לא נפגש מחר, אז בודאי נפגש בגראדו, שם אני מתכוון להשאר יומיים שלושה. מייד וונדלין עושה צעד לעברי ואומר באנגלית תוך שהוא קורץ לי: אז אני רוכב עם קובי לקמפ. להתראות בגראדו! מה שמוציא קריאת חרדה מהאימא וכולם צוחקים.

באמת ילד יצירתי ומלא הומור, וכרגיל עם הילדים האלה גם היפראקטיבי ובלתי נשלט. אני מבין את האימא, אבל אין ספק: וונדלין הוא החבר האמיתי שלי במשפחה הזו.

(בתמונה המשפחתית וונדלין באמצע עם חולצה אדומה)

הירידה המופלאה

החלטתי לחלק את הפוסט היום לשני חלקים, כי יש כל כך הרבה תמונות ואני לא מצליח להעלות יותר משלוש בפוסט אחד.

20/7 חלק א'
לאחר שעברתי את הקטע הגבוה אתמול, היום באה לי הירידה הגדולה - ללא ספק קטע המסלול המהנה והמגניב בכל המסע. זהו נתיב יעודי לאופניים בלבד, סלול על שרידי מסילת ברזל ישנה שיצאה משימוש, בקניון גדול ועמוק ובחצי גובה מעל נהר יפהפה שצבעו תכלת שקוף, עובר דרך עשרות מנהרות ישנות ועל גשרי ברזל חלודים התלויים מעל נחלים זורמים, עם מפלים דקים וגבוהים מכל צד של הקניון, בפיתולים רחבים ובשיפוע מתון ואחיד (שיפוע של רכבת - לא יותר משני אחוז, כפי שלימד אותי חבר אדריכל) וזה נמשך לאורך יותר מחמישים קילומטר! תחנות הרכבת לשעבר שופצו והפכו למעין פונדקים  - תחנת עצירה לרוכבים לבירה או לקפה, ועשרות רוכבים מכל סוג ומין מנפנפים לשלום אלו לאלו, מצלצלים בפעמונים בחשכת המנהרות, ונגנבים מהנוף.

ככול שאתה מתקדם במורד, ההרים שמסביב - עדיין גבוהים - נעשים עגלגלים יותר ופחות משוננים ומחודדים, היערות הזקופים הופכים אט אט לחורש נמוך, וריחות מוכרים, מעוררי ערגה וגעגועים, של תענה נענע, וזעתר עולים באפך, ואתה יודע שהינה הינה אתה יורד אל אגן הים התיכון המוכר והחביב.

גם העיירות האיטלקיות שבדרך שונות בתכלית מהעיירות האוסטריות והגרמניות. הסימטאות צרות יותר, הבתים פשוטים יותר ובצבעי כחול וירוק דהויים המעלים על הדעת טברנות.
הרכיבה הייתה כל כך קלה, שעצרתי כל רגע, על כל גשר, בכל בית קפה, ועדיין התקדמתי לא פחות מ 70 קמ, והגעתי לקמפ התורן לפני חמש בערב. אפס טיפוס.

היום שוב פגשתי את המשפחה השוויצרית שעכשיו כבר יש לה שם, לאחר פרידה של יום. ועל כך - בפוסט הבא.

~~~איטליה!~~~

איפה השמחה? איפה קריאות ההידד? ומה עם מחיאות הכפיים? אני באיטליה!
אני יודע, אתם לא מאמינים. גם אני לא הייתי מאמין אם היו אומרים לי כזה דבר...

אחרי עלייה ארוכה ארוכה, כבר בשעת אחר צהריים, אני מגיע למסוף הגבול ויש תור של מכוניות לבקורת גבולות ומסלול מיוחד לאופניים, שעוקף את כל המסוף ומגיע ישר אל בית הקפה שבצד האיטלקי. זה יחס! אני אומר לעצמי. נכנס, אומר קפה בבקשה. המלצר שואל: אספרררסו? לארררגו? קפויצ'ינננו? קאפווווצ'ו? קודם כל אני מביא לך מים קרים... כבר אני אוהב אותו.
הבחורה בשולחן הסמוך רואה את האופניים ושואלת מאיפה? אני אומר אמסטרדם. עם אופניים?? כן, כמו שאת רואה. מתלחששת עם חברה שלה מסתובבת אלי ואומרת: איי דונט בליב יו. אני אומר: איי דונט בליב מיי סלף טו. הן צוחקות: נאו איי בליב יו!

מהבוקר היה לי איזה אנטי-קליימקס כזה, בקושי הוצאתי את האף מהאוהל. ידעתי שאם אני אתאמץ היום אני אגיע לגבול, אבל לא היה לי כוח. לבסוף קמתי, קיפלתי את האוהל באיטיות מופלגת וירדתי העירה לקניות חודשיות, שמפו, משחת שיניים וכאלה, ובגחמה של רגע קניתי גם ביצים וחמאה, רכבתי כמה קילומטרים במעלה הנהר, מצאתי ספסל והכנתי לי אומלט עם קבנוס + סלט ערבי קצוץ דק. זה קצת הרים אותי, והחלטתי בכל זאת לתת פייט. השעה הייתה 13:30 כשיצאתי סוף סוף לדרך, משתדל להקטין ציפיות, ולעצור בפנסיון הראשון שאני רואה. איכשהו הקילומטרים זרמו, עלייה אחרי עלייה, ופתאום אני רואה במכשיר שהגובה כרגע 840 מטר, ובספר כתוב שהפס בגובה 870. כלומר בסוף העלייה הזו, בעוד כמה מאות מטרים אני עובר את הפס האחרון שלי, ומכאן זה הכל מגמת ירידה עד החוף האדריאטי!

ואכן, אני מגיע לקצה העלייה, ורכס האדרייה במלוא הדרו נגלה לי, מול שמיים כחולים, תחת שמש רכה של שלהי היום ובתנאי ראות מושלמים, והוא כמו נפרש כולו לכבודי, קרוב, ממשי, מוחשי, מהמם ביופיו. ואני מצלם וחושב - מי יאמין לי? מי יאמין שרכבתי על אופניים של ארבעים טון כל הדרך מאמסטרדם, הכל בדיווש בלי לדלג על מטר וגם חציתי את האלפים ממש ברגע זה?

עוד אני חושב ומצלם, מתגלגל קצת ושוב מצלם, והנה מסוף הגבול לפני, והאיטלקייה בצידו האחר אומרת לי: איי בליב יו!
טוב, אם היא מאמינה גם אני מתחיל להאמין...

46 קמ היום, בעלייה מתמשכת אבל לא נוראית. אני בתחושת סיפוק גדולה, מאוד שמח!

הצד הטוב של ההר

18/7
לפעמים בחיים צריך לדעת באיזה צד להיות, כי יש את הצד הטוב, והצד הפחות טוב (שלא לומר הרע), ולא תמיד אתה יודע מה הוא מה במבט ראשון. לפעמים אתה צריך לעבור דרך הצד הרע לכל אורכו ובלי שום הנחות, כדי להגיע אל הצד הטוב, הנכון. ועל אף הקושי והמכשולים שבדרך הזו יש בה יתרון גדול: כשהגעת - אתה יודע שאתה בצד הטוב. ואם אתה יודע - טוב לך.

אני, מהרגע שעברתי את הפס שבין ערוץ נהר ה'אינס' וגלשתי אל ערוץ ה'מול' ידעתי שזהו הצד שלי, המדרון הטוב של ההר. ידעתי גם שזהו המסלול שלי, וכל הקטע של האינס היה סטיה, חריקה, הסחה. עוד לפני כשנתיים, כשעלה בדעתי לראשונה המסע הזה והתחלתי להתעניין, משך אותי מסלול היורו וולו 7, שהוא שירשור של מסלולי אופניים במדינות השונות, החוצה את אירופה מהים הצפוני ועד לקצה המגף האיטלקי וסיציליה.
פגשתי בו לראשונה כשהייתי בצ'כיה לקראת סוף מסלול הוולטבה. הוא גרם לי לעזוב את הוולטבה ולגלוש איתו עד לינץ. בלינץ הספרים היפים והמפתים גרמו לי ללכת על מסלול האינס, במקום להמשיך עם יורו וולו 7 לאורך הדנובה עד זלצבורג, ומשם לעלות לאלפים.

מרגע שהתחלתי עם האינס, אני רוכב בודד. פה ושם מחליף כמה מילים עם שכנים לקמפ ולא יותר. משלב מסויים התחלתי לזהות את העיירות התיירותיות שהגעילו אותי ולא היה לי מה לחפש בהם, ולעקוף אותן דרך השדות או צלעי ההרים, במחיר עליות נוספות שלא במסלול. גם הגשם, אף שהתרגלתי איליו ולמדתי לחיות איתו, הציק לי לכל אורך הדרך ולא הרפה יום אחד. וגם האוסטרים הקרירים והחזירים התגלו שם במלוא שחצנותם. לי זה היה הצד הרע של ההר על אף יופיו של העמק.

מהרגע שעברתי את קו פרשת המים אל עמק המול והשמש החלה לחייך, הייתה לי הקלה, ואפילו העליות החלו לזרום.

אתמול, בשיא הגובה בכניסה למנהרה פגשתי את המשפחה הרוכבת ואת הרומני, ושוב יש לי חברים, חברים לדרך! הבוקר, כשאני מנסה לקפל את האוהל ברוח, בא השכן מהקרוואן הסמוך לעזור לי, ולאחר שקיפלנו אשתו הכינה לנו קפה. ישבתי איתם איזה שעה והשיחה הייתה מעניינת מאוד. אנשים נהדרים. סיפרו לי על החיים שלהם ועל תרבות הקרוואנים, והתעניינו בישראל. הם בכלל לא ידעו אם ישראל זה הרים או מישור, יבשה או ים. כשאמרתי להם שרוב המים בישראל הם מוטפלים, האישה שאלה למה לא לוקחים מים מהנהרות. מדהים. הם אמרו שמחר הם נוסעים לקמפינג בווילך, מרחק 50 קמ על הדרך שלי, וקבעתי איתם בקמפ. שעה לאחר שיצאתי לדרך פגשתי שוב את המשפחה ועצרנו לארוחת בוקר משותפת. מסתבר שהם שוויצרים מציריך, וזו החופשה השנתית שלהם. אנשים נפלאים, מלאי השראה ויוזמה. אחר כך פגשתי את הרומני שוב. קוראים לו פתר, והוא אחלה בן אדם, איש תמים וחייכן, שלא מבין כלום באופניים, ותקוע מהבוקר כי נקרעה לו השרשרת ואין לו חולץ פינים. פגשתי אותי יושב מיואש בצד הדרך, מנסה לחלץ פין עם מסמר... פתרתי לו את הבעיה בעשר דקות. שוב הוא הציע שנרכב יחד, ושוב הוא נעלם לי באופק. פשוט מהיר ממני בהרבה.

ושוב השוויצרים. הם בדיוק בקצב שלי. שמעתי שהאימא גוערת בבן האמצעי, השובב מהשלושה. הילדים רכבו איתי לפני השאר, מנסים לאתגר אותי ולתת בראש. הובלתי לדרכי עפר צדדיות, קצת יותר טכניות, והם איתי, ממש אחלה רוכבים.

האימא שוב גערה בו. ראיתי שהוא מבין אנגלית יותר מהוריו, אמרתי לו: ליסטן טו אולד מן אדוויס. טל יור מאדר: איי אם ג'סט ליטל בוי, איי דונט הב טו בי רספונסיבל פור אברי טינג איי דו. וון איי גוראו אפ, איי בי רספונסיבל, איי פרומיס. הילד קפץ. הבין כל מילה. רץ לאימא שלו - דיבור קצר ונרגש בשוויצית, והאימא מסתובבת אלי, שמה יד על החזה ואומרת לי בחיוך מבויש: איי פרומיס!
רק אלוהים יודע איך הוא תרגם לה מה שאמרתי...

בדרך כלל רק בדיעבד, במבט לאחור, אתה יכול להגיד שבתקופה מסויימת היית מאושר. נדירים הרגעים שבהם אתה יודע, שעכשיו, ממש ברגע זה, זה זה! אין לזה שם אחר...

68 קמ היום. 95 מטר טיפוס מצטבר (תמיד הייתי גיבור בירידות...)

(בתמונה המשפחה חולפת על פניי יושב בקפה בווילך)

מנהרת בכשטיין

עזבתי את הקמפ הנחמד שבעמק לכיוון העיר באד גסטין בלי לדעת מה מצפה לי. מסתבר שהעיר בנויה בתוך קניון עמוק ותלול, על המצוקים ממש. (מקווה להעלות סירטון קצר לפייסבוק שמדגים את העניין. כשיהיה לי אינטרנט כמובן) בתוך העיר מפל של עשרות מטרים, וכל העיר כולה זה קובץ של עשרות (אולי מאות) מלונות יוקרה וקזינואים, והיא מפוצצת באלפי פנסיונרים עשרים. הטיפוס בתוך העיר היה פסיכי ממש, כמעט אנכי, ואת רובו עשיתי ברגל.

בצד העליון של העיר, לאחר כמה קילומטרים הגעתי לפתח מנהרת בכשטיין, ושורה של רכבים וגם רוכב טורינג נוסף, ומשפחה שלמה, אימא, אבא ושלושה ילדים, הגדול בן 10 הקטנה בת 6, כולם על אופניים, שעושים את מסלול האלפ אדריה כולו. הם מאוד סיקרנו אותי (תמונה שלהם בהמשך). האבא סוחב עגלה עם הציוד של כולם, שני הבנים כל אחד על אופניים משלו, והאימא גוררת את הקטנה - שמדוושת במרץ - עם טריילגיטור. כל הבנדה העליזה הזו רוכבת ממש לא רע, בערך בקצב שלי, ונפגשנו הרבה פעמים לאורך היום.

הסתבר שהתור הוא לעלות על רכבת, כי זו מנהרת רכבת שאורכה 12 קמ, והפתח שלה, איפה שאנחנו עומדים, הוא בגובה 1180 מטר, וזה שיא הגובה של המסלול כולו. ברכבת ישבתי לייד הטורר שמסתבר שהוא רומני שבא לזלצבורג ברכבת, ומצפה לעשות את המסלול כולו כולל הרכבת מהבית וחזרה בשבעה ימים (אורך המסלול לפי הספר 410 קמ). הוא עם ציוד מלא בערך כמוני, ישן רק בקמפינגים ואוכל רק מה שהוא מבשל. התקציב שלו הוא 20 יורו ליום והיום נגרמה לו חריגה משמעותית כי המנהרה עולה 6 יורו לא מתוכננים. הוא לא סוגר יום עד שעבר 100 קמ, ולא משנה תנאי השטח. בחור קשוח. היה לנו דיבור למרות חוסר השפה. כמה שאני נגנבתי מהקצב שלו, הוא נגנב מזה שאני באתי מאמסטרדם ואני חודשיים על האופניים. הייתה לנו תוכנית לרכב ביחד אחרי הרכבת, וזה החזיק מעמד בדיוק שעתיים עד שנגמרו הירידות ובעליה הראשונה סימנתי לו שלא יחכה לי והוא נעלם באופק.

המסלול הזה (אגב, זה חלק מיורו וולו 7 שחבל שלא לקחתי אותו כבר בלינץ) הוא הרבה יותר לרוחי מהאינס, שממנו שמחתי להתפטר. עם כל היופי והפסטורליה, האינס סובל מיתר תיירותיות ומעודף אוסטריות, והייתי רוכב בודד כמעט לאורך כול הדרך. חוץ מזה, אני כבר ממש קרוב לאיטליה! ואיך אני יודע תשאלו? כי האוסטרים המקומיים כאן אומרים אחד לשני "צ'או" כשהם נפרדים. זה סימן, תסכימו איתי?

ואם שאלתם את עצמכם מה שלום האופניים בכל הדרך הזו? או, אז אני אגיד לכם: טוב תודה. הכל בסדר. שוב החלפתי רפידות - אני מוצא שהרפידות נאכלות בערך כפול מבדרך כלל, כנראה בגלל המשקל. גם הבולם שבגללו כל כך דאגתי מרגיש מצויין, שום תקלה, שום דליפה, ועושה עבודה מצויינת, אני סוגר אותו כל עליה ופותח כל ירידה ושנינו מבסוטים. אגב, שיניתי טיפה את המיקום של הסבל הקדמי, וזה פתר את הוויברציות והאופניים יציבים כמו קטר רכבת.

זהו להיום. היה מעייף, עליה נוראית וירידה רצחנית, 51 קמ וכ 700 מ' טיפוס מצטבר, רובם ב 10 קמ הראשונים.

עולם אחר

עוד אתמול כשגלשתי לסט. ג'והן חשתי בשינוי במזג האוויר. תחילה חשבתי שזו הפוגה קלה בגשמים שמתרחשת כידוע אחת לארבעה ימים ונמשכת יום וחצי. אבל גם היום זה נמשך ואני מרגיש שזה פשוט איזור מזג אוויר אחר. שינוי מבורך! השמים כחולים, ענני נוצה פה ושם, פסגות ההרים המושלגים גלויים ונראים קרובים קרובים, ממש הושט היד וגע בם. הטמפרטורה משהו בסביבות 25 מעלות, בקיצור - אחלה! אני מאוד מקווה שזה ימשך...
גם הנוף שונה. כלומר, זה כמובן אותו רכס, אבל אם במסלול האינס רכבתי בגבם של ההרים, בשיפולים האחוריים, המתונים יותר, הרי שעכשיו אני מול חזיתם, והם כמו גוהרים עלי. יפה. מושך. יש כאילו רצון לטפס, וזה נראה קרוב, אבל אם אני נמצא בגובה כ 900 מטר ופסגת ההר שמולי 2150, הרי שמדובר ב 1250 מטר טיפוס לגובה, יותר מקילומטר!

לאחר 42 קמ במגמת טיפוס (מתון ברובו - רק 650 במצטבר) הגעתי לעמק יפה מלא מלונות ושטוף שמש השוכן בגבה 870 מטר, ופסגות מושלגות מעטרות אותו מכל צד. בעמק 3 אתרי קמפינג, ומאחר שהגעתי מוקדם יחסית ולא ממש רצוץ, עשיתי סיבוב ביניהם ובחרתי את הקמפ הקטן והמשעשע ביותר. זהו בעצם מגרש גולף שבשוליו הקמפ ובצידו פאב קטן עם שלושה מסלולי באולינג! עושה רושם שהערב אני אנסה את כוחה שלי ידי הימנית בגלגול כדור באולינג, אחרי כל הניתוחים. (ד"ר פריצ' וד"ר רוזנבלט - אם אתם עוקבים -  הערב המבחן האמיתי!).

הבעיה עם אוסטריה (אחת הבעיות) שאין פיצוצייה. תהרגו אותי, אני לא מבין איך מדינה שלמה יכולה לחיות בלי פיצוציה? מה זה, עונש לתושבים? ואם בא לך קולה? מנטוס? וופלה? ביסלי? אין. רק בסופר. ויותר חמור: אין פאלפל, שוארמה, חומוס בפיתה. שקשוקה? בחלומות. בקיצור, אין אוכל רחוב. רק מסעדות, וגם שם, אין סתם להזמין צ'יפס. מלצר, מניו וכל העסק. והכי הכי חמור - ברמה של טרגדיה אנושית: סלט. אין להם רבע מושג. גם אם אתה מזמין את ה'סלט חי' שבתפריט שעולה יותר מהשניצל, אתה מקבל כרוב כבוש עם רבע עגבנייה לקישוט, ועל זה ערמת מיונז. די נו. מדינה בדפיקות חמורה.
הקיצר, אוסטריוש, את ממש יפה אבל זה לא ילך בנינו. זה לא את, זה אני, ואני אשם בהכול, ותאמיני לי שממש כואב לי הלב, באמת שאהבתי את הרכבות והמנהרות והשניצל ווינאי, אבל חאלס, לא מתחתנים. יש גבול (וקוראים לו איטליה).

יום עבודה

15/7
כל הלילה ירד גשם זלעפות ולא פסק גם בבוקר, ואני בבעיה: איך אני מקפל את האוהל בגשם הזה? איך אני בכלל מוציא את האף לבדוק אם האופניים לא נמסו?
אישהו הכנתי קפה עם זרוע אחת מחוץ לאוהל, ושעה שלמה ייחלתי להפוגה וחשבתי איך אני מקפל ואורז הכל, כולל את האוהל הפנימי מבלי לפרק את היריעה החיצונית. קיפלתי וארזתי כל מה שבפנים, מצאתי דרך להוריד את היריעה הפנימית, וניגבתי עם טישרט את האוהל מבפנים, שומר על המגבת יבשה בשביל החיצונית.

כשסוף סוף באה הפוגה שנמשכה בדיוק 40 דקות, עשיתי הכל מהר ובדיוק כשאני מקפל את האוהל - עדיין לח - חזר הגשם ונאלצתי לגרור את היריעות אל הלובי של המלון. עד שהספיקו לגרש אותי כבר סיימתי ועליתי על האופניים, אל יום של סימני שאלה.

עכשיו הנהר, שכבר הפך לנחל ברוחב לא יותר משישה שבעה מטרים, נעשה תלול וגואש, וגם הדרך נעשתה תלולה. ידעתי שבנקודה מסויימת על המסלול אני עוזב את הנחל הזה ומחפש דרך להתחבר לכביש שאני רואה במפה, אשר יעביר אותי לעמק אחר, מרחק כ 20 קמ, שם עובר המסלול הבא שלי, ובדרך לעבור פס (כלומר נקודת פרשת מים בין שני הנחלים) שאין לי מושג באיזה גובה הוא. את הדרך מצאתי בקלות אבל הכביש התגלה ככביש צר ומתפתל בלי שוליים ועמוס משאיות, ושלט גדול הודיע שאין כניסה לאופניים. שיערתי שזה מה שיהיה ונאלצתי לנווט בכבישים צדדיים המובילים לישובים שעל צלע ההר. טיפוס בהמשכים.

בשלב מסויים הגעתי שוב לכביש, ופתאום הדרך השתפלה לתוך גיא וידעתי שזו נקודת פרשת המים. הסמרטה הראה 1142 מטר. הקמפ הקודם היה בגובה 750 את נהר האינס עזבתי ב 905. בנקודה הזו לא היתה לי ברירה ועליתי על הכביש, וירידה תלולה ומתמשכת החלה, וכבמטה קסם מזג האוויר השתנה ונהיה חמים ומעונן חלקית.

והינה בקצה הירידה עמק חדש, ובמרכזו העיר סט. ג'והן שנמצאת על המסלול החדש! כמה אני שמח!
די מהר מצאתי את הקמפ העירוני, על גדת הנהר כמובן, ובלי גשם (בינתיים).
זה היה יום מפרך, 50 קמ בדיוק, 1300 מ טיפוס מצטבר. הגובה כאן - 575 מטר. אני עייף אבל מבסוט. מחר דרך חדשה!

יום חופש מלא פעילות

14/7
אני בעיר המחוז Schladming, באותו קמפינג נחמד אשר בחצר האחורית של מלון. אני רחוק רק כ 30 קמ מסיום המסלול, ואז יש לי כ 20 קמ בלתי נודעים, כנראה בכביש משאיות ללא שביל אופניים, כדי לדלג למסלול הבא שבסופו יביא אותי לאיטליה ולחוף האדריאטי.

החלטתי להשאר כאן היום למנוחה, בטן גב כזה, אבל בלילה כשעיינתי במפה גיליתי שיש מסלול צד מומלץ שמטפס בין ההרים אל אגם קטן ויפה. ס"ה 11 קמ. אמרתי יללה, נשאיר באוהל את כל הציוד, ונטפס עם אופניים ערומים. עניתי יללה.

קמתי מוקדם ומלא עזוז, הכנתי לי תיק קטן ויצאתי. הכל טוב ויפה, רק שלא שמתי לב לתלילות. אני בגובה 745, והאגם 1600, וזה ב 11קמ. כל כך יצאה לי הנשמה, ששמעתי מטיילים חוזרים ואומרים שזה לא משהו, אז ויתרתי על הטיפוס ברגל של עוד קילומטר וחצי. נראה לי שגם הפרשי הגובה השפיעו עלי כי נהיה לי סחרחורת. וכל הזמן גשם, אבל נו, התרגלתי איכשהו.
אני עומד לחזור, ומולי שניים רוכבים על אופניי דאון היל אגרסיביים ביותר מטפסים בעליה וממשיכים. כשחלפו לידי שאלתי לאן? אמרו לנקודה בגובה 2700 מטר שם מתחילים סינגל, ומצביעים על סכין, מה אגיד, קיר המוות. רציתי לחכות לראות, אבל עשיתי חשבון שיש להם עוד יותר מאלף מטר לטפס וויתרתי.

חזרתי לאוהל ועוד לא 11, והשכנה מהקרוואן הסמוך, אישה מבוגרת שאתמול כשהגעתי שאלתי אותה משהו והיא מדברת אנגלית, באה לפטפט. אומרת אתה יודע שיש כאן פסגה דכשטיין, 3000 מטר, אחת המפורסמות. כדאי לך - יש לשם רכבל. נזכרתי בכרטיס הנחות שלי, בדקתי בחוברת, ואכן, שעה באוטובוס + רכבל חינם!

האוטובוס מתחיל לטפס בכביש צר בלי שוליים על סף תהום, יצא הפחד גבהים שלי ואמר שלום'ך, אמרתי לו שלום גם 'ך, יללה עוף. בקיצור, על הפיסטין 3000 מטר היה 'סקיי ווק' - גשר תלוי ומתנדנד עם רצפה שקופה מעל תהום של אלף מטר. הלכתי. לא נשמתי 20 דקות. כשזה נגמר הייתה לי כזו סחרחורת שהלכתי למסעדה ודפקתי שני קפה דאבל רצוף, והסחרחורת הפכה לבחילה...

חזרה באוהל וכבר ערב, השכנה אומרת בוא אני יראה לך מה זה ריזוטו של בעלי. חכי עם הריזוטו 10 דקות אמרתי לה, אני יראה לבעלך מה זה סלט ערבי...