אמריקאית

(5,6) 24-5 במאי
זה היה באותם ימים עתיקים כשהחלוצים הלבנים כבשו את המערב, שכמה קאובויס סטורי שיער וקמוטי מגבעת נכנסו לבאר של איזה מקסיקני עבה, גמרו לו את הוויסקי עד שנשרף להם הגרון והלכו מכות או משהו כזה. הבוקסים היו כל כך קשים והלסתות כל כך קשוחות שכל השיניים עפו, וזה, נזכיר, היה (לכאורה) עוד לפני שבהלת הזהב החלה ולא היה שום רופא שיניים שיענה לטלפון.

למרות האף המעוך והגרון השרוף, החבר'ה שלנו בכל זאת חפצו לקלל את המקסיקני מכל הלב, כי אם לא אז מה עשינו? וככה יצא להם דיבור משונה ולא מובן שנקרא אמריקאית, שזה אנגלית עם גרון שרוף, אף שבור ובלי שיניים.

השנים חלפו צ'יק צק, ואמריקה הפכה לארצות הברית ומרחה את העולם בקטשופ והטביעה אותו בקולה, והגמגמנים שלנו הפכו לגיבורים לאומיים וכיכרות הערים נקראו על שמם, וההמונים אימצו את שפת החלוצים הגיבורים,  האמריקאית, והפכו אותה לשפתם החביבה.

וכאן מגיע אני, גמגמן לא קטן בזכות עצמי ודיסלקט מדופלם, אממה - פטפטן אבססיבי, וכל מפגש שלי עם המקומיים מתחיל בחמש דקות ארוכות של אי הבנות והתנצלויות הדדיות עד שכל צד מהנהן בהגזמה לאות שהכל מובן. (לכאורה). מזל שהם מנומסים כלפי זרים פה, ויש להם את הסבלנות לחזור על כל דבר חמש פעמים, עד שהם מדברים ממש לאט ואני מתחיל להבין משהו. לכאורה כן?

אבל הומור יש להם פה, זה ברור. לא שאני מבין אותו, אבל אני תופס שזה הומור ופורץ בצחוק שיכורים קולני עם הגרון השרוף שלי (מסיגריות ואסטמה) - וזה עובד! כי מיד הם מורידים לי חבטה על השכם וקוראים לי "מיי פרייינד" עם המבטא המאנפף עד עומק הסינוסים, ואת זה אני ישר מבין!

ולעניננו
רענן ונמרץ אחרי יום השבתון שבו נחרתי ונמנמתי לסרוגין, יצאתי לדרך מוקדם ודיוושתי בקצב. כשעצרתי בנקודת נוף להשקיף על האוקיאנוס, ניגשתי לבחור שעמד שם וביקשתי שיצלם אותי. אתה ישראלי, הוא אמר. איך אתה יודע? המבטא שלך. אני עובד עבור "טבע", מכיר אתכם. בלגן גדול אצלכם. עזוב, למה ישר לבאס, גם אצלכם הפוליטיקה משתגעת. ניסינו להחליף נושא. הוא הראה לי על המפה דרך צדדית בעוד כמה מיילים ששווה לעבור בה, ואני עשיתי כעצתו. באמת יופי של טרק לאורך נחל מפכה, הזכיר לי חדוות רכיבה מהי!

כשחזרתי למסלול גיליתי לפתע שאני סמוך לנקודת הפיצול: שבירה מזרחה על מסלול טראנס אמריקה לכיוון הרוקי'ס, או ממשיך לאורך החוף על מסלול פסיפיק קוסט לעבר קליפורניה. לקחתי שמאלה...

הקמפ בחצי הדרך לסאלם היה יפה ונחמד, אבל היה ריח מוזר באוויר, סוג של צחנה, עד שגיליתי שחלקת האוהלים היא גם חלקת חיות המחמד של המחנה, והאוהל שלי ניצב בין מוקשים חומים. הייתי עייף מכדי לעשות משהו בעניין וניסיתי להתעלם כמיטב יכולתי...

כעת אני בפרוור של סאלם, במוטל, הלכתי למסעדה מקסיקנית. גם למקסיקנים שפה אמריקאית משלהם, מסולסלת כאילו סובבו להם את הפנים בסטירה תוך כדי דיבור... ואני עוד צריך להחליט מה להזמין...

צמחיה יפה יש להם פה, כולל צמחים נדירים שהמדע טרם גילה!