גשם!

אתמול לא וויתרתי וחיפשתי קמפינג. קמפינג זה הלינה המועדפת עלי, יש באתרים האלה את כל השירותים שאני צריך: אוכל מהסוג הנכון (פסטה), חנות קטנה עם מוצרי יסוד, מכונות כביסה ויבוש אוטומטיות שעובדות על אסימונים, והכי חשוב: אנשים במסע, כמוני. אנשים במסע הם מאוד פתוחים וידידותיים, כי הכלי הטוב ביותר של נוסע כדי להשיג כול דבר זה ידידותיות, פתיחות ומאור פנים.

כבר היה מאוחר אחר הצוהריים והגעתי לעיר גדולה בשם Munster . שאלתי אנשים על אתר קמפינג בסביבה, לא יודעים. בסוף מישהי רשמה לי שם של רחוב על פתק. נדמה לה ששם יש, זה בצד השני של העיר. על קיר של תחנת אוטובוס ראיתי מפת העיר עם מפתח רחובות. מצאתי וסימנתי לי נקודת ציון, ויללה! ניווט רחובות! היה אחרי שבע בערב כשהגעתי, והספידומטר הראה 77 קמ. הרבה ליום אחד. האיש הוביל אותי לחלקת הדשא של רוכבי האופניים. היינו שישה, חבורה של שלושה גרמנים מדוגמים עם ציוד על, ושלושה בודדים. אחרי הקמת האוהל והתארגנות ראשונית ישבתי עם הגרמנים. הם סיפרו בדיחות בגרמנית והתגלגלו מצחוק. גם אני צחקתי. מה אתה צוחק, אתה לא מבין מילה אמרו לי. סיפרתי בדיחה בעברית - ואני לא יודע לספר בדיחות, סתם חירטטתי משהו עם אינטונציות של בדיחה - הם נקרעו!

היום:
מזג האוויר היה נחמד אלי עד עכשיו. מה זה נחמד, סוכריה! זה מה שקורה תמיד: טובים אליך - אתה מתחיל לזלזל. אני נוסע לי מעדנות בין שדות ויערות בשטח פתוח, שאנן לגמרי, וראשי בעננים. האמת, ראיתי את העננים הכבדים מרחוק, אבל לא חשבתי שזה נוגע לי. שאנן, כבר אמרתי. התחילו כמה טיפות. עוד פעם הוא מאיים, אמרתי לעצמי, ייללה ייללה, שמענו עליך! ואני ממשיך כרגיל, מעדנות ז'תומרת. ואז הוא בא עצבני, עם כל הברקים והרעמים וגשם זלעפות בכל הכוח, ואני המעיל גשם שלי עמוק עמוק, לא זוכר באיזה תיק מרוב שאננות. עצרתי בפאניקה, מנסה להתאפס  על עצמי, להזכר איפה המעיל, להציל את הסמרטפון שבלעדיו אנא אני בא, וכמו שאני ככה עומד, אני רואה שזה רק אני שנרטב כי המכשירים וכל התיקים כולם ווטרפרוף - מוגני גשם. דאגתי לזה עוד בבית, כשלא הייתי שאנן. נרגעתי קצת ומצאתי את המעיל, והמשכתי לרכוב בגשם צולף. זה נמשך איזה חצי שעה עד שהגעתי לצומת שבילים ובה סככה קטנה וספסל. הגשם נמשך ונמשך, ואני עומד מיתחת לסככה כולי דאגות. הגיע טרקטור והטרקטוריסט מצטופף איתי, כולו סחוט. פתאום ידעתי מה לעשות! סמול גלס הוט ווטר? הצעתי לו, ושלפתי את הגזיה. הוא כל כך שמח, שפרץ בדיבור שוטף כמו הגשם, בהתרגשות רבה, ממש מהלב. לא היה נעים לי לעצור אותו, ורק אמרתי יה יה תוך שאני מכין קפה לשנינו. אחר כך אני דיברתי, בעברית, ממש מהלב, את כול הסודות שלא גיליתי לאף אחד. ככה זה כשיש אוזן קשבת.

כל היום רכבתי בגשם. הבעיה היחידה זה הנעליים. חייב ליקנות לי איזה ערדליים או משהו. עד שראיתי שלט "Hotel" ונכנסתי. זה לא יום לקמפינג. 52 קמ היום. בקטנה.