והיא אכן כחולה!

ואם יותר לדייק, צבע הדנובה הוא טורקיז (בשעה הזו של היום). זה צבע בהיר ועם זאת עמוק, יפהפה ומגניב, חמקמק ובלתי נתפס. שעה ארוכה עמדתי והסתכלתי על הנהר המהפנט הזה, ורק אז נזכרתי לרדת מהאופניים ולהדליק סיגריה.
עוברת ספינה, והשובל שהיא משאירה הוא כחול עמוק יותר, ואדוותיו ירקרקות. עכשיו אני מבין היטב מאיפה באו כל הפיוטים והשירים על הדנובה.

אני חש הקלה עצומה למראה הנהר. הדרך אליו היתה קשה לי עד מאוד, בגוף ובנפש. מהיציאה מפראג היו לי 40 קמ מישוריים של חסד לאורך הוולטבה עד שבאה העליה הראשונה, שלא נגמרה ב 500 הקילומטרים הבאים, עד ל 20 הקילומטרים האחרונים שהיו רובם בירידה מתמשכת. את הדרך הזו עשיתי ללא ספר או קובץ מסלול, רובה בשטח הררי קשה תוך חצית שני רכסי הרים, האחד שגובה פסגותיו כ 750 - 780 מטר, והשני 950 - 1000, קילומטרים רבים בדרכי יער בלתי סלולות, הרחק מכל נקודת ישוב, בלי לדעת היכן אמצא מלונה, ארוחה או חנות אופניים לרכישת פנימית רזרבית.
לא היה לי שום מושג שבעולם, שאני, עם הריאות הדפוקות שלי, מסוגל לבצע כזה מסלול, עם אופניים ששוקלים 40 קילו. נדמה לי שהתשובה לכך היא שברגעים הקשים ביותר שמרתי על שלוות נפש ונשמרתי מפאניקה, כי אני יודע שרוח איתנה היא הנשק היחידי שלי בהתמודדות הזו.

אתמול התגלגלתי לי לאיטי בתשישות גמורה כ 25 קמ עד לעיירה Enns, שם, בקשיים מרובים (כל הפנסיונים מלאים) מצאתי חדר פנוי, צר ועלוב, עליו שלימתי 62 יורו שערוריתיים. מייד כתבתי מייל שאני על הדנובה לחברים שאספתי בדרך: אינגריד וחברתה ההולנדיות ("הלסביות") חסן וגונטר, טרי ואלכסנדר. באורח פלא קיבלתי מכולם תשובות בתוך שעה, עם שפע ברכות וסמיילים. ליבי גאה ודמעות נקוו בעיניי.

הבוקר אספתי את עצמי, ולאחר ארוחת הבוקר העלובה ביותר עד כה (לחמניה, חמאה, ריבה וקפה. לא סובל את העיירה התיירותית החזירית הזו) יצאתי אל העיר Linz, מרחק 17 קמ מערבה, מצאתי קמפ משגע לשפת אגם, ונטיתי את אוהלי לפחות ליומים הבאים.

(בתמונה שכניי החדשים, זוג גרמנים נחמדים שבאו ממניכן ופניהם לים השחור)