יער אלוהי, עליות שטניות, ומלון רפאים

5/7
לא, זה היסטרי! פשוט לא יכול להיות! מאיפה להתחיל?

בקצרה: אחרי ליל שכרות ושירת שיכורים יצאתי מהקמפ ההזוי הזה כששכניי עוזרים לי לפלס דרך בין אלפי האוהלים והסירות ואני עוזר להם להוריד את הראפט שלהם למים, ומיד מתחילה העליה הראשונה, שהרי הנהר נמצא בתוך קניון וצריך לצאת ממנו. לא נכנס לפרטים, העליה הזו לא נגמרה בארבעים הקילומטרים הבאים. בשיא הגובה המכשיר הראה 890. באה עליה אחת מטורפת, לא הצלחתי לדחוף את האופניים ברגל. מה עושים? נאלצתי לפרק שני תיקים ולעלות, ולחזור לאסוף אותם. כשסוף סוף הגעתי למעלה, אני רואה שאני בתוך יער מדהים, עם עצים ישרים וזקופים וגבוהים מאוד, מעל 40 מטר לדעתי, וצפופים צפופים. כשהשביל עובר בתוך היער ממש קר ורטוב וצריך פנס וסוודר, וכשיוצאים אל האור השמש קופחת וחם להחריד. זה גרם לי להתעטש שעה בלי הפסקה.

אני מנווט לפי המצפן ושלטי הדרכים. בשיא הרכס ראיתי מפת מטיילים על לוח עם ספסל, עיינתי היטב וראיתי שהדנובה נמצאת 35 קמ בקו אווירי בדיוק מדרום לי, ומסלול הוולטבה ממשיך הרבה מערבה על קו הרכס, ומגיע בהמשך לאגם גדול, שהוא כנראה מקור הנהר, ושם הרבה קאמפים. הבנתי שכל הסירות שראיתי אתמול מגיעות משם עם כל הבלגן הנלווה, והחלטתי לוותר ולחתוך ישר דרומה. למסלול קוראים '34' והוא בצהוב כמו כל שלטי האופניים בצ'כיה. אחרי פניה מסויימת התחלף השלט, והפך לירוק ושמו החדש R5 (זה רמז ראשון...). לפתע אני יוצא מהיער ומגיע לעיר קטנה נקיה ומצוחצחת ולה צ'פלה גדולה עם צריח גבוה. לעיר קוראים רייכנטל. אני חושב לי שזה לא שם צ'כי אופייני (...רמז שני). פתאום אני נזכר שדני רייכנטל, מוסיקאי שעבדתי איתו פעם, אמר לי שמוצאו מאוסטריה (גלינג! שמעתם את האסימון נופל?) אני באוסטריה!

ברייכנטל ובכל העיירות שעברתי אחריה לא מצאתי מלון ואני ממש תשוש אחרי הימים האחרונים, ואף שעברתי את שיא הרכס וההרים הפכו לגבעות, עדיין המסלול רחוק מלהיות שטוח. אני רואה במפה עיר קצת יותר גדולה כ 15 קמ דרומה שהדרך אליה עוברת צמוד לנחל ומנחש שזאת ירידה, עוזב את כל החיפושים ולוקח את הדרך הזו. ואכן לא טעיתי! 15 קמ של ירידה מתמשכת ומבורכת!

כבר 9 בערב כשאני מגיע למלון היחידי בעיר ואני מתקשה לעלות במדרגות אל שער המלון מרוב תשישות. המלון נראה יפה מבחוץ וכול האורות דולקים, אבל דלת הכניסה נעולה ואין מענה. אני מציץ פנימה והלובי נראה כאילו אך לפני דקה היו כאן המון אנשים, אבל כמה שאני מצלצל זה לא עוזר, אין איש.
נואש אני מתיישב על המדרגות לחשב את צעדיי, ולפתע יוצא מהמלון איש, כנראה אורח. הוא לא מבין אנגלית אבל מבין את המצוקה ומחליט לעזור. הוא מוציא את הטלפון שלו, מצלצלים למספר שמופיע על דלת הכניסה, ובניסיון השלישי עונה מישהו. השיחה מתנהלת בגרמנית ואני לא מבין מילה. הרבה הסברים והוראות. לבסוף האיש סוגר את הטלפון ומסמן לי 'אחרי!' נכנסים עם האופניים ללובי, משם למשרד הקבלה, ושם, לאחר חיטוטים ממושכים במגירות האיש מוצא מפתח של חדר 110 ונותן לי אותו, אומר ביי ביי והולך לדרכו.

אני לבד בלובי עם האופניים והדלת נסגרת אחרי בזימזום. בכל פרוזדור שאני צועד בו האור נדלק אוטומטית והדלתות נפתחות מעצמן. זהו מלון הרפאים הראשון שלי. אומרים שחוויה ראשונית נחרטת בזיכרון לעד, ואני יודע שלעולם לא אשכח את הרגע הזה. בדרכי בפרוזדורים אני רואה בר משקאות שאורותיו נדלקים לכבודי אוטומטית ומכבד את עצמי בקולה.
לאחר מקלחת חטופה בחדרי אני יוצא העירה לחפש לי ארוחה, וברחוב המרכזי השומם אני רואה את האיש שפתח לי, ואנו לוחצים ידיים כחברים ותיקים. הוא מסמן 'אחרי!' ומוביל למסעדה סינית, בדיוק מה שחלמתי, ואנחנו יושבים לארוחה משותפת, מדברים על החיים ועל אופניים, הוא בשפתו ואני בשפתי. אני כל כך אוהב אותו, שאני מתעקש לשלם את החשבון.

66 קילומטרים היום ומעל 2000 מטר טיפוס מצטבר - על קצה גבול כוחותי.
איזה יום!

6/7
בוקר, המלון שוקק חיים ואני חולק שולחן לארוחת הבוקר עם ידידי הוותיק, מפטפטים על מזג האוויר בשתי השפות שלנו. נגמרו ימי החסד - הגשם שוב כאן. אני נמצא כ 15 קמ מגדת הדנובה ומסיום פרק ג' במסע שלי.  היום, כשיפסיק הגשם, ארכב לי מעדנות את 15 הקלומטרים האחרונים, אתרגש כדבעי למראה הנהר החדש ואנוח יומיים שלושה, לאסוף כוחות ולתכנן את הפרק הבא.