~~~איטליה!~~~

איפה השמחה? איפה קריאות ההידד? ומה עם מחיאות הכפיים? אני באיטליה!
אני יודע, אתם לא מאמינים. גם אני לא הייתי מאמין אם היו אומרים לי כזה דבר...

אחרי עלייה ארוכה ארוכה, כבר בשעת אחר צהריים, אני מגיע למסוף הגבול ויש תור של מכוניות לבקורת גבולות ומסלול מיוחד לאופניים, שעוקף את כל המסוף ומגיע ישר אל בית הקפה שבצד האיטלקי. זה יחס! אני אומר לעצמי. נכנס, אומר קפה בבקשה. המלצר שואל: אספרררסו? לארררגו? קפויצ'ינננו? קאפווווצ'ו? קודם כל אני מביא לך מים קרים... כבר אני אוהב אותו.
הבחורה בשולחן הסמוך רואה את האופניים ושואלת מאיפה? אני אומר אמסטרדם. עם אופניים?? כן, כמו שאת רואה. מתלחששת עם חברה שלה מסתובבת אלי ואומרת: איי דונט בליב יו. אני אומר: איי דונט בליב מיי סלף טו. הן צוחקות: נאו איי בליב יו!

מהבוקר היה לי איזה אנטי-קליימקס כזה, בקושי הוצאתי את האף מהאוהל. ידעתי שאם אני אתאמץ היום אני אגיע לגבול, אבל לא היה לי כוח. לבסוף קמתי, קיפלתי את האוהל באיטיות מופלגת וירדתי העירה לקניות חודשיות, שמפו, משחת שיניים וכאלה, ובגחמה של רגע קניתי גם ביצים וחמאה, רכבתי כמה קילומטרים במעלה הנהר, מצאתי ספסל והכנתי לי אומלט עם קבנוס + סלט ערבי קצוץ דק. זה קצת הרים אותי, והחלטתי בכל זאת לתת פייט. השעה הייתה 13:30 כשיצאתי סוף סוף לדרך, משתדל להקטין ציפיות, ולעצור בפנסיון הראשון שאני רואה. איכשהו הקילומטרים זרמו, עלייה אחרי עלייה, ופתאום אני רואה במכשיר שהגובה כרגע 840 מטר, ובספר כתוב שהפס בגובה 870. כלומר בסוף העלייה הזו, בעוד כמה מאות מטרים אני עובר את הפס האחרון שלי, ומכאן זה הכל מגמת ירידה עד החוף האדריאטי!

ואכן, אני מגיע לקצה העלייה, ורכס האדרייה במלוא הדרו נגלה לי, מול שמיים כחולים, תחת שמש רכה של שלהי היום ובתנאי ראות מושלמים, והוא כמו נפרש כולו לכבודי, קרוב, ממשי, מוחשי, מהמם ביופיו. ואני מצלם וחושב - מי יאמין לי? מי יאמין שרכבתי על אופניים של ארבעים טון כל הדרך מאמסטרדם, הכל בדיווש בלי לדלג על מטר וגם חציתי את האלפים ממש ברגע זה?

עוד אני חושב ומצלם, מתגלגל קצת ושוב מצלם, והנה מסוף הגבול לפני, והאיטלקייה בצידו האחר אומרת לי: איי בליב יו!
טוב, אם היא מאמינה גם אני מתחיל להאמין...

46 קמ היום, בעלייה מתמשכת אבל לא נוראית. אני בתחושת סיפוק גדולה, מאוד שמח!