הכי הכי

זה היה יום הכי הכי עד עכשיו, מכל בחינה. הכי בהיר, הכי לא גשום, הכי קשה, הכי יפה, הכי אתגרי,  הכי מפונצ'ר, הכי חוויתי, הכי המוני, הכי רעשני ועוד שניים שלושה הכי שאני לא זוכר. הה כן, וזה עוד לא נגמר.

אבל נתחיל בהתחלה:

אני רוכב בגבעות (ושימו לב שאני לא אומר 'מעדנות' הפעם, כי היה ממש קשה), אפס & דאונס, כבר שעתיים מהבוקר ומתחיל לחשוב על עצירת קפה. חולף על פני חוות סוסים, ולה סככה עם מזנון קטן וכמה שולחנות עץ באמצע הרחבה. נכנס. בפנים אישה ושני גברים בבגדי עבודה ומגפי גומי, רחבי גרם כולם. שואל: קופי? שלושתם מביטים בי בעיניי עגל. שואל: קפה? האישה מתאוששת ראשונה וגוערת בגברים בטון של בעלבוסטע. שניהם קופצים וממהרים למזנון. בדרך נעצרים ומתחיל ויכוח קצר שבסופו אני מזהה את המילים: נננה, טורקה! הגברים יוצאים מהמזנון עם שתי צינצנות ומציגים לי, אחת עם קפה נמס, השניה עם קפה טורקי. אני מצביע על הטורקי, שלושתם צוהלים כאומרים "בחור כלבבנו!"
אולי הם לא בעלי השכלה דוקטורנטית, אבל עין בוחנת יש להם! אחרי הקפה כשאני משלם האישה מסתכלת לי עמוק בעיניים ואומרת "סלום!" שלום אחותי! אני עונה, פרופסורית!

ואז התחילו העליות הבאמת קשות. קיר אחרי קיר. פעם ופעמיים נאלצתי לדחוף. אני עוצר ביאוש להסתכל במפה ונבהל. בשטח שלפניי נקודות הגובה שבמפה אומרות 960 ו 973 ואני מרים עיניים ורואה אותם מול הפנים! אין ברירה, ממשיכים. פתאום אני נקלע לכפר קטנטן וציורי ולו קיוסק פיצפון. ניגש אומר 'קפה (במלעיל) טורקה! טאק! היא אומרת ואני מקבל קפה טורקי מבושל כהלכתו.
יופי. אם אין על כל עלייה ירידה על פי האגדה (כבר מזמן אין), לפחות על כל קושי יש פיצוי!

מעודד ושמח למרות שהרגליים שלי זה קרשים מבטון אני ממשיך, עליה אחרי עליה. על פי המכשיר אני עכשיו בגובה 690, ופני הנהר בפעם האחרונה שראיתי אותו 545. צוהרים ואני רעב וחושב על עצירת לאנצ' כשלפתע נגלית לעיניי עיר יפהפיה, באמת הכי יפה, עם צריחים והכל משני צידי הנהר. יופי! אני עוצר במסעדה שמגישה לי שיפוד ענקי של עוף בייקון כבש ופלפלים ובצל לסרוגין, משהו מדהים וטעים פצצות, ובירה נהדרת כמובן. יש אינטרנט ואני עונה על מיילים תוך כדי. שמח ומאושר אני עולה על האופניים והרגליים לא רוצות לזוז, וההר המתגבה מולי אין לו סוף. חוויה נדירה שבה אני מרגיש עליז ונואש בו זמנית.

לא ברור איך, אבל אני כבר בהר הבא, ובאמצע עלייה תלולה פתאום באחחחח - פנצ'ר! אין מה לעשות ואני עוצר, מפרק הכל, מחליף לפנימית האחרונה שלי, מנפח, מרכיב הכל, ושם לב ששעת דאגות הלינה בפתח. מה עושים? ממשיכים! אני מעלה באוב את מישו הישן והטוב מגרופי (אגב, יש פה מלא שקוראים להם מישו), שמסתכל במפה ברוב חשיבות עצמית ואומר: אתה רואה שם? זו העלייה האחרונה! שנינו צוחקים ביודענו שהעליה האחרונה כבר תהיה כנראה באיטליה...

ואכן - ואני יודע שלא תאמינו ולא איכפת לי - זו אכן הייתה העליה האחרונה (להיום)! אני גולש שוב לנהר ונופל ישר לתוך קמפ ענק עם אלפי אוהלים מכל סוג וגודל בצפיפות וברעש שחופי הכינרת בחגים זה עולב לידם, הרוב אגב באו מהנהר - שעכשיו הוא נחל - על ראפטים, מוצא לי פינה סמוך למים ומקים את אוהלי. על הנחל עשרות רבות של ראפטים קייקים וקנו גולשים בזרם, רואים אותי וצורחים אהוי!!! אני עונה להם בצרחה - אבוי!!! השכנים שליידי, חבורה של זוגות בארבע אוהלים קולטים את זה ומתגלגלים בצחוק יחד איתי. הם מכבדים אותי בעוגה, אני בא להם עם קפה. השיחה מתנהלת כך: אני אומר משהו, כל החבורה מתייעצת וכל אחד מצליח לדלות מירכתי מוחו מילה ויחד מרכיבים משפט לענות לי. עם כול משפט כזה אני מוחה כפיים ואומר "פרפקט!" הם מאושרים, כולנו מתגלגלים. ממש מצחיק!

אני מביט בנהר/נחל לעת ערב, ועולה בדעתי שאני גומר אותו והוא לא גומר אותי! כשהתחלתי איתו, כשעוד קראו לו אלבה, הוא היה ברוחב 400 מטר ושטו בו אוניות משא, ועכשיו הוא ברוחב עשרה מטר בקושי ועומקו לא יותר ממטר וחצי, ממש כמו נחל דן, אבל זורם בשצף. בקרוב הוא יעלם לגמרי ואני, הבלתי נלאה, הבלתי מנוצח, אמצא לי נהר אחר לגמור אותו.